אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד, וּמִי כְּעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. תִּפְאֶרֶת גְּדֻלָּה וַעֲטֶרֶת יְשׁוּעָה, יוֹם מְנוּחָה וּקְדֻשָּׁה לְעַמְּךָ נָתָתָּ. אַבְרָהָם יָגֵל, יִצְחָק יְרַנֵּן, יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ. מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה, מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, מְנוּחַת שָׁלוֹם הַשְׁקֵט וָבֶטַח, מְנוּחָה שְׁלֵמָה שָׁאַתָּה רוֹצֶה בָּהּ. יַכִּירוּ בָנֶיךָ וְיֵדְעוּ, כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם, וְעַל מְנוּחָתָם יַקְדִּישׁוּ אֶת שְׁמֶךָ.
פירוש הברכה במבנה משולש
אדמו"ר האמצעי מבאר שברכת אתה אחד בנויה במתכונת חוזרת של ארבעה משפטים שכל אחד נחלק לשלשה חלקים, כנגד חסד־גבורה־תפארת, ימין־שמאל־אמצע.
פעם ראשונה — באור אין סוף
בפירוט, יש כאן ארבע מדרגות מלמעלה למטה.
המדרגה העליונה, באור אין סוף שלפני הצמצום:
אַתָּה אֶחָד — חסד. "אתה" שייך למדת החסד, כמו שנאמר לאברהם איש החסד "אתה כהן לעולם". באור אין סוף, זהו "טבע הטוב להיטיב", ואע"פ שהאין סוף אינו מוגבל דווקא בהגדרה זו, מכל מקום כיון שהוא 'כל יכול' ודאי כלול בו גם טוב וחסד אין סופי, "לטובים ולרעים בשוה ממש".
וְשִׁמְךָ אֶחָד — גבורה. שֵם שייך ביחס לזולת, כאשר קריאת השם היא בחינת 'התנשאות' מהזולת, שייך למדת הגבורה (הסתלקות והעלאה). עצם ללא שם הוא אחד פשוט ואילו השם מורכב מאותיות מחולקות (התחלקות היא תכונת הגבורה). באור אין סוף, זוהי בחינת "רוממות עצמותו בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ושיעור למעלה".
וּמִי כְּעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ — תפארת, "ישראל אשר בך אתפאר". באור אין סוף, זהו שרש נשמות ישראל ש"עלו במחשבה" הקדומה.
פעם שניה — בעתיק ואריך
המדרגה הבאה היא פרצופי עתיק יומין ואריך אנפין. אמנם עתיק ואריך נקראים 'עולמות האין סוף' (מעל עשר הספירות שיש בהם מהות מסוימת) אך כיון שהם לאחר הצמצום יש הבדל מהותי (ללא ערך) ביניהם ובין מה שלפני הצמצום, כאשר 'עתיק' הוא רק 'העתק' מאור אין סוף ולא 'עצם הדבר' (כמו העתקה מספר לספר, שעצם האותיות הכתובות בספר הראשון אינן עוברות לספר השני).
תִּפְאֶרֶת גְּדֻלָּה — חסד. מדת הגדולה היא מדת החסד. ויש לדייק: "תפארת גדלה" היינו התפארת שבחסד.
וַעֲטֶרֶת יְשׁוּעָה — גבורה. ישועה היא מאת האויב המתנגד, "ובודאי לעמוד נגד המנגד צריך התגברות בתגבורת", מדת הגבורה. המושג 'עטרת' שייך לנוקבא ("אשת חיל עטרת בעלה"), בחינת גבורה.
יוֹם מְנוּחָה וּקְדֻשָּׁה לְעַמְּךָ נָתָתָּ — תפארת. "נתת" כי אחרי הצמצום יש מעבר מרשות הנותן העליונה לרשות המקבל התחתונה.
פעם שלישית — בעולם האצילות
כאן ההקבלה המפורשת ביותר לחג"ת, אברהם יצחק ויעקב, כנגד עולם האצילות בו יש אורות בכלים והוא נחלק לשלשה קוים: קו ימין, חכמה־חסד־נצח; קו שמאל, בינה־גבורה־הוד; והקו האמצעי, דעת־תפארת־יסוד.
אַבְרָהָם יָגֵל — חסד. "חסד לאברהם", ובכללות כל קו ימין.
יִצְחָק יְרַנֵּן — גבורה. "פחד יצחק", ובכללות כל קו שמאל.
יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ — תפארת, ובכללות כל הקו האמצעי. דווקא כאן נאמר "ינוחו בו", בו־בעצמותו. קו ימין (חח"נ) וקו שמאל (בג"ה) שרשם מחיצוניות הכתר, ואילו הקו האמצעי שרשו בפנימיות הכתר, שהוא בחינת 'אין' ולכן אינו בגדר השתלשלות מעלה־ומטה ומשום כך גם התפארת ("יעקב ובניו") היא אותו האין עצמו ללא שינוי.
פעם רביעית — בנה"י
המדרגה הרביעית היא ספירות נצח־הוד־יסוד בעולם האצילות בפרט, שהן צמצום בחינת האלקות כדי להחיות את הנבראים (שבעולמות התחתונים בי"ע).
מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה — חסד. אהבה ונדבה שייכים לחסד כפשוט.
מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה — גבורה. "אמת ואמונה" הוא בחינת נוקבא (השייכת לגבורה), כמו ברכת "אמת ואמונה כל זאת [לשון נקבה]" בתפלת ערבית.
מְנוּחַת שָׁלוֹם הַשְׁקֵט וָבֶטַח — תפארת. השלום מכריע בין החסד והגבורה המנוגדים, תפארת הכלולה מחסד וגבורה ועושה שלום ביניהם. "השקט ובטח" — בטח פירושו "יושב לבדו ואין לו שום ענין עם כל", כיון שנה"י הם עדיין בתחום האצילות, עולם אלקי המובדל מן התחתונים־הנבראים.
מנוחה שלמה
מְנוּחָה שְׁלֵמָה שָׁאַתָּה רוֹצֶה בָּהּ. זו עליה למדרגה עליונה של עצמיות האין סוף, למעלה מכל ארבע המדרגות הקודמות! זוהי "שלימותא דכולא" — "מנוחה שלמה" — וגילוי "פנימיות רצונו העצמי" של ה', "שאתה רוצה בה".
"שָׁאַתָּה": שי"ן היא חיבור ויחוד שלשת הקוים (שלשה קוים מתחברים בתחתיתם), ו"אתה" הוא גילוי בחינת החסד, וממילא התחלקות לשלשה קוים נפרדים. היחוד (שי"ן) וההתחלקות ("אתה") הם שני הפכים ובכל זאת כלולים במלה אחת ("שאתה") בכח המדרגה העליונה נושאת־הפכים שאצלה הכל שוה.
יש להוסיף שכאן רמוזים ג' רישין שבכתר, אמונה־תענוג־רצון: "מנוחה שלמה" היינו תכלית־שלמות ענג שבת, תענוג; "שאתה" היינו אמונה בעצמותו יתברך, נמנע הנמנעות ונושא הפכים, יחוד השי"ן והאתה כנ"ל; "רוצה בה" היינו רצון.
יַכִּירוּ בָנֶיךָ וְיֵדְעוּ, כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם. דווקא "מנוחתם" של בני ישראל, נשמות בגופים בעולם העשיה, היא "מאתך" ממש. עצם מנוחת השבת היא "מנוחת הנפש בעצמותה, בחינת 'יחידה' שלמעלה מבחינת הגילוי במוח ולב", ודווקא במנוחה הגשמית יש השראה של בחינת יחידה, השראת 'היש האמתי' ביש הגשמי, ובזה שוים בה הצדיקים הגדולים עם פשוטי העם.
ויש להוסיף: "יכירו", הכרה היא פנימיות הדעת, הכרה מלשון כתר (שער כר), היינו שרש הדעת בדעת דרדל"א (השורה באוירא ופומא דאריך). "וידעו", חיצוניות הדעת, הדעת הגלויה.
וְעַל מְנוּחָתָם יַקְדִּישׁוּ אֶת שְׁמֶךָ. היחידה שבנפש, עצם נקודת היהדות, מתבטאת במסירות נפש על קידוש השם, בטבע היהודי שלמעלה מטעם ודעת. וכיון שב"מנוחתם" של ישראל בשבת קדש יש השראת היחידה, ממילא יש כאן קידוש השם, "יקדישו את שמך".
שמונה מנוחות
המלה העיקרית בברכת אתה אחד היא מנחה, והרי "מנחה לשון מנוחה". בכללות, מנחה של שבת היא "רעוא דרעוין", 'רצון הרצונות'. סתם רצון הוא מלשון ריצה, תנועה מאומצת לקראת הדבר הנרצה (אין דבר העומד בפני הרצון ואין תקיף כרצון), היפך המנוחה. אבל רצון הרצונות היינו המנוחה מהריצה! בסוד "כח המניע הבלתי מתנועע". זו משמעות הביטוי "מנוחה שלמה", היינו התכללות היפך המנוחה (ריצה) במנוחה, כמו "שלימותא דכולא" (שהובא לעיל בדברי אדמו"ר האמצעי). "כל חי מתנועע" ב"רצוא ושוב" של דֹפק החיים, וב"מנוחה שלמה" נכלל החי־המתנועע בבלתי מתנועע.
בפרט, יש בברכת אתה אחד שמונה לשונות מנוחה המתאימות יפה למבנה פנימי:
יוֹם מְנוּחָה וּקְדֻשָּׁה — חכמה ובינה. "יום" שייך לחכמה, וכן "קדושה" (קֹדש היינו חכמה, "קדש מלה בגרמיה"), כמו ששבת קדש בכלל היא מוחין דאבא. "מנוחה" שייך לבינה, וכאן הבינה נכללת בחכמה ("הבן בחכמה"), התכללות אבא ואמא עילאין (ומיחודם בשבת נמשכות נשמות חדשות, סוד "עונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת"). ורמז: יום מנוחה וקדשה ר"ת יום ובגימטריא י פעמים נח־חן כמשמעות הביטוי "מנוחה שלמה" (שלמות, י פעמים, של נח).
יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ — תפארת ונה"י. אחרי "אברהם יגל" בחסד, "יצחק ירנן" בגבורה, אזי "יעקב ובניו" היינו תפארת, מדת יעקב, ולכן כתוב "בו" (לשון זכר, תפארת); "ובניו" הם נה"י (נצח והוד הם "ברא כרעא דאבוה" וכן היסוד הוא בחינת רגל שלישית).
מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה — חסד (כמו בביאור החסידות לעיל).
מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה — גבורה (כמו בביאור החסידות לעיל).
מְנוּחַת שָׁלוֹם הַשְׁקֵט וָבֶטַח — תפארת (כמו בביאור החסידות לעיל) ונצח (בטחון הוא פנימיות הנצח).
מְנוּחָה שְׁלֵמָה שָׁאַתָּה רוֹצֶה בָּהּ — הוד. "איהי בהוד" ולכן "בה" לשון נקבה. שְׁלֵמָה רומז לשלמה המלך שזכה ל"הוד מלכות", והוא הדור ה־הוד מאברהם אבינו ("אברהם התחיל
").(המשך בעמ' 16)
- י. שפתי כהן על התורה ויקרא ב, א. לקו"ת פרשת פינחס עז, א.
- יא. זהר ח"ג קכט, א; ח"ב פח, ב; ח"ג רפח, ב. וראה זהר ח"ב קנו, א.
- יב. ראה מורה נבוכים ח"ב פ"א; אברבנאל לישעיה ו; אור השכל ח"ג. ובכ"מ.
- יג. ספר מפתח הרעיון לרבי אברהם אבולעפיא בסופו (אות ת).
- יד. יחזקאל א, יד.
- טו. זהר ח"ג צד, ב.
- טז. פרדס רמונים שכ"ג פי"ג.
- יז. ספר יצירה פ"א מ"ד.
- יח. ראה הגהות השמ"ש על ע"ח שט"ו פ"א אות ט.
- יט. כתובות סב, ב.
- כ. ע"פ עירובין ע, ב.
- כא. רמ"ז על זהר ח"ג קפ, א; קהלת יעקב ערך 'רגלים'.
- כב. סוד ה' ליראיו ש"א פ"י (נתבאר בשיעורים בסוד ה' ח"ג עמ' רלט ואילך).
- כג. ע"פ תקו"ז תקון יג (כח, ב־כט, א). וראה ע"ח שער הכללים פ"א; ע"ח של"ו פ"ח. ובכ"מ.
- כד. דברי הימים־א כט, כה; דניאל יא, כא.