שמחת בית השואבה הנפלאה לה זכינו בחג חתמה בעוד רמז מיוחד לשנת ה־פז שלנו – פרצוף־זנב. פרק א מלמד כיצד שני המצבים האלה הם בעצם שני יסודות של התת-מודע שלנו – הגאוה והתאוה – ודן מה מהם משפיע ומשמעותי יותר, לפי גישות חב"ד וברסלב. בתוך מוסבר מחדש מושג הפרצוף, והוא מסיים בהתבוננות מופלאה על מסכה, פרצוף ופנים של משה רבינו. פרק ב נוגע במשמעויות נוספות של פרצוף וזנב בחשיבה התורנית והאנושית ונוגע באבולוציה ובשיטותיהם של פרויד ויונג. פרק ג חוזר לדיון המקורי בחז"ל, על פרצוף וזנב כשתי דעות ביחס לבריאת האשה, ודן בדברים בהקשר הזוגי.
נציין שבהתוועדות עצמה הונחה רק תשתית ההתבוננות 'בקיצור הכי נמרץ', ובהמשך לכך בפרק ה־100 של הסכת רואים־נפלאות, שזכינו להקליט עם הרב מיד אחרי ההתוועדות, ובכמה רשימות נוספות – היא התפתחה מאד, ועוד לאלו־ה מילין בע"ה. התוועדות עשירה ועסיסית, גדושה בהשכלה ובעבודה.
א. גאוה ותאוה
תהא שנת פרצוף זנב
אנחנו מדברים מתחלת השנה על תהא שנת פז. נאמר כעת עוד התבוננות בענין: כשאדם הראשון נוצר. כתוב בגמרא שהוא נברא דו-פרצופין – "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך". האחור הוא הצלע שה' לקח מהאדם ובנה ממנה את חוה. יש בסוגיא שם מחלוקת מפורסמת של רב ושמואל מהי אותה צלע, מהו האחור – "חד אמר פרצוף וחד אמר זנב". מי שלומד קבלה יודע שהסוד של פרצוף וזנב הוא משהו יסודי מאד בתורת הנסתר.
זהו רמז מובהק ביותר לתהא שנת פז – תהא שנת פרצוף־זנב, שנה של פרצופים וזנבות. יש את הזנב של הקדושה – השטריימל שמעל הראש... כמ אמר חז"ל "והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים"ה.
פרצוף וזנב – גאוה ותאוה
בקיצור הכי נמרץ: ב"אחור וקדם צרתני" נברא אדם הראשון עם מודע ועם לא־מודע. המודע שלו הוא הפנים, ה"קדם", והלא־מודע שלו הוא ה"אחור". על האחור כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'", שלא תכנסנה מחשבות לא טובות מהלא־מודע, מצד האחור (הצד האחר, סטרא אחרא בארמית, בו שוכנת לילית, חושבנא דדין כחושבנא דדין", כנודע). המחלוקת כאן מהו האחור של האדם – פרצוף או זנב.
בקבלה פרצוף הוא שיעור קומה, דמות, בן אדם. היום מקובל שפרצוף הוא פנים, וגם בכמה מקומות בחז"ל משמע שפרצוף היינו פנים'. אבל האם פרצוף ופנים הם בדיוק אותו דבר? אכן, פרצוף הוא לא בדיוק פנים. פרצוף הוא מלה מיוונית, שבאה ממסכה שהשחקן היה שם על הפנים שלו כדי להעמיד פרצוף. אנחנו אוהבים לעשות פרצופים... בשפה המקובלת היום, לעשות פרצופים פירושו לעוות את הפנים – פרצופים הם עיוותים של הפנים. כלומר, באמת פרצוף הוא ממוצע בין פנים לבין מסכה של ממש. ככה נגדיר, שפרצוף הוא העמדת פנים – איך אני רוצה שאתה תראה אותי, איך אני רוצה להדמות בפניך או בפני הצבור. זה הפרצוף שלי. זהו ממש פשט. פנימיות הפרצוף שלי הוא לא הפנים שלי – פנים משמע אלא איך אני מראה את עצמי כלפיך. באמת פרצוף הוא כבר חצי מסכה שמכסה על המהות האמתית שלי, על הפנים שלי. בפרצוף יש פריצה החוצה מהפנים האמתיות שלי, וכן רצף של 'פוזות' שמתאימות לסיטואציות שונות (בשנת פז עושים רצף של פוזות...).
אלו דעות רב ושמואל ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים" – יש גם פרצוף וגם זנב. מה הכוונה באמירה שבתוך הלא מודע של אדם הראשון יש גם פרצוף וגם זנב? יש את החקירה הידועה, שחוזרים עליה כל פעם", מה עיקר היצר הרע – הגאוה או התאוה? אלו שני השרשים. שניהם קיימים בצד האחור, "'אחרי לבככם' זו מינות [הנובעת מפולחן־עצמי, גאוה]... 'ואחרי עיניכם' זו זנות"ב (כשבתחלה קודמת הגאוה לתאוה, אך בסוף הכל נכלל בזנות" של "אשר אתם זנים אחריהם", ודוק).
הפרצוף, שהוא העמדת פנים, הוא האגו שלי – אני לא רוצה שיראו את האני האמתי, אני מתבייש, אז אני עושה פרצוף כאילו אני מישהו אחר, מישהו בסדר, מישהו נחמד כזה (אך מי שיש לו 'חוש' מרגיש מיד שזהו עיוות הפנים האמתיות, לא מאמין לפרצוף השקרי, "שקר החן"ט...). זו גאוה, השתקפות של שרש הגאוה. לפי חב"ד, הגאוה היא השרש של כל הפגמים האחרים בנפש. לדעה זו, הגאוה היא עצם הסטרא אחרא, לשון אחרות, דימוי למישהו אחר מתוך מודעות עצמית שאני אחר ממך, עיקר ביטוי הגאוה שלי, ההתנשאות שלי ביחס אליך. זנב הוא מלשון זנות (וכן מלשון זב", עוד ביטוי של פגם הברית'). רבי נחמן מברסלב סובר (ברסלב היינו סברת הלב), שהתאוה – תאות המשגל, בלשון הראשונים – היא הפגם העיקרי בנפש האדם, וממילא עיקר התיקון הוא תיקון הברית (שהוא התיקון הכללי', כללות כל התיקונים).
שיווי משקל של פרצוף־זנב
ורמז מכוון (שממחיש ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים"): פרצוף־גאוה שוה בדיוק זנב־תאוה!
המספר הזה, 471, עולה גם אש במילוי אלף שין. האות אלף היא שרש הגאוה, כפי שרמוז באות הראשונה של דברי הימים, א רבתי של "אדם", הרומזת למודעות העצמית המופרזת שלו, שרש כל החטאים והחסרונותכב (אותה מתקן משה הענו מכל אדם ב־א זעירא של "ויקרא"כג – משה־ענו הוא התיקון של פרצוף־גאוהד, חושבנא דדין כחושבנא דדין). האות שין, האות העיקרית של המלה אש, היא מקור התאוה הבוערת, כרמוז ב־ש רבתי בפתיחת מגלת "שיר השירים"כה, המוקדש כולו ליצר היחוד בין איש ואשה (שם היינו אש־קדש, אש־י ואש־ה של איש ואשה ש"זכו שכינה ביניהם", אך בלעומת זה "לא זכו אש אוכלתן"כ).
ועוד רמז מכוון: פרצוף־זנב עולה תפלה. כדי לתקן את שני היצרים מניחים תפילין – תפלה של יד כנגד הלב, לתקן את יצר הזנות שבלב, ותפלה של ראש (שעושה לאדם 'פרצוף' חדש) לתקן את יצר הגאוה שבראש (המח, מקום המודעות העצמית). תיקון הלב הוא על ידי "תפלה לדוד"כח (דוד בגימטריא יד), המלך שהוא "לב כל ישראל"כט (שהתענה עד שלבו היה חלל בקרבו מיצר הזנות"), ותיקון הראש על ידי "תפלה למשה"לא, משה רבינו, "ראש בני ישראל"לב, הענו מכל אדם (כנ"ל)לג.
משה רבינו – פנים, פרצוף ומסכה
הזכרנו שלש בחינות – פנים, פרצוף, מסכה. והנה, בגימטריא פנים פרצוף־מסכה עולים 761 (20 בהשראה), כמו חותם התורה – "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל" (הנעוץ בתחלת התורהלד, "בראשית ברא אלהים").
כנודע מי שאומר פרצוף הוא חב"דניק, מי שאומר זנב הוא ברסלבר – מחלוקת מה השרש של הלא־מודע, הגאוה או התאוהכא.
מתי משה מופיע לעם במסכה? בשעה שהוא מוכיח (או מעניש) את העם. פני הזעם של משה היינו המסכה שלו (שיותר עבה וגסה – מעלימה ומסתירה, משנה ומעוותת את הפרצוף שלו – מאשר המסוה). משה גם כועסלט, וכאשר "בא לכלל כעס בא לכלל טעות", היינו שמטעה את העם לגבי פניו האמתיות, אופיו האמתי.
מתי משה רבינו מופיע לעם בפרצוף (העמדת פנים כפי הענין המתבקש)? כאשר הוא מלמד אותנו תורהמא, לשון הוראהמב, מה אסור ומה מותר ומגלה לנו מה עונש האסור ומה שכר המותר (לשם שמים) והמצוהמג.
אבל מהו עצם הפנים של משה רבינו? הפנים האמתיות והעצמיות של משה הן הגילוי שמשה אוהב ישראל היהמד. משה מגלה את עצם הפנים ב"ויחל משה"מה (עד כדי חולי, כדרשת חז"למי, ועד כדי מסירות נפש, "ואם אין מחני"מד), כאשר הוא מתפלל לה' בעד העם, "כי עם קשה ערף הוא וסלחת"מח. עצם הפנים של משה מתבטא בהיותו "רעיא מהימנא", הרועה הנאמן המנהיג את הצאן ברחמים – "מרחמם ינהגם"מט – ודווקא לכן השי"ת בוחר בו להיות "גואל ראשון" (בסוד "צדיק גוזר והקב"ה מקיים") ו"גואל אחרון"נא (בסוד "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"נב).
עצם הפנים של משה רבינו היינו המאור שבה מחזירן למוטב"נד, הוא מחזיר בתשובה (את כולם, גם את משה וגם את הקב"ה כביכול)! הוא כולו אהבה ללא גבול לכל אחד ואחת בישראל, וגם לכל הניצוצות הקדושים המפוזרים בכל היקום כולו.
ב. תפיסות של פרצוף וזנב
התפתחות ריאלית או אידיאליזם אוטופי
בפשטות, "חד אמר פרצוף" היינו רב ו"חד אמר זנב" היינו שמואלנה. הדעות השונות שלהם כאן הן יסודות שמופיעים בעוד מקומות ובעוד הקשרים:
יש מפרשים ששמואל, הריאלי, נוקט באבולוציה, התפתחות המין מזנב לפרצוף (וכן מבואר באר"י – בשער מיעוט הירח בעץ חיים – בסוד עליות המלכות, התפתחות מזנב לפרצוף). אך רב, האידיאלי (שרואה את המציאות במבט אידיאלי, כפי שהיא ראויה להיות, ולא במבט ריאלי), הוא אנטי־אבולוציה – לדעתו אין התפתחות, ולכתחילה הבריאה היא פרצוף שלם. כלומר, רב רואה את מציאות אדם וחוה כמו לפני החטא, במצב בו הם "שני המאורות הגדולים"נח, שוים בקומתםנט (ואז חשש הנפילה הוא דווקא מתוך תודעת גדלות משובשת, "רב" דקליפה, עליו נאמר "מאן דאיהו רב איזהו זעיר"). לעומתו שמואל רואה את מציאות הזוג כמו לאחר החטא, ומסביר שבעצם גם לפני החטא היתה בתחלה בחינת חוה ראשונה (לילית, המפתה את האדם לזנות), שחזרה לעפרהסא, בהיותה זנב גרידא (תאוה המולדת באדם, עוד לפני החטא בפועל).
כך גם ביחס להיסטוריה: שמואל סובר ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד"סב אין כאן 'דילוג', אלא שלבי התפתחות. כך פוסק הרמב"ם, ששרש נשמתו מהשמאלסג (השמאל הוא ריאלי, כמו שמואלסד). הרבי מליובאוויטש, כחסיד, פוסק כרב, שהוא מקור חסידי בבל (ממנו לומדים עשרה מילין דחסידותאסר), היינו אידיאליסט אוטופי. לכן הרבי אומר שתחית המתים יכולה לבוא יחד עם משיח, ללא צורך בשתי תקופות בפועל – התפתחות מזנב המשיח לפרצופו...
פרויד ויונג
אחד מיסודות הפסיכולוגיה המודרנית הוא שהלא־מודע, ה"אחור", מתבטא בחלומות. גם לענין חלום יש מחלוקת של רב ושמואל. שמואל, המציאותי, סובר ש"חלומות שוא ידברו"ס. לעומתו רב, האידיאליסט, נותן משקל לחלומותר. חלום־שוא הוא זנב וחלום נבואה הוא פרצוף.
בפסיכולוגיה המודרנית, אלו שתי השיטות העיקריות: פרויד ראה בחלומות ביטוי של החלק הכי נמוך של האישיות (ה'איד') – ביטוי לדחפים המיניים, תאות המין, הזנב, כפי שהסברנו. לעומתו, אצל יונג, החלום יכול לבטא קומה גבוהה יותר של האישיות (ה'אגו'), ואפילו לשקף באופן 'נבואי' את הלא־מודע הקולקטיבי, והוא פרצוף שלם. בכלל, מסבירים שהמלים פרצוף ופרסונה קשורות זו בזו. יונג. חושבים שפרסונה היא משהו חיובי, האישיות של האדם, אבל הוא מגדיר פרסונה בדיוק כפי שהגדרנו פרצוף, העמדת פנים, ההבעה של האגו כפי שהוא רוצה להתפס בחוץ (והוא מדגיש את הצורך להבחין בין האישיות לפרסונה, לדעת שהיא רק 'לבוש' כלפי חוץ).
ג. "אחור וקדם" בנישואין
האשה האמתית
עד עכשיו דברנו על האחור, התת־מודע, של האדם עצמו שיש בו זנב או פרצוף. המחלוקת הזו מובאת ביחס לבריאת האשה מן האיש, לכן חשוב להדגיש שבהקשר הזה כל מה שאמרנו מתייחס לאשה הסובייקטיבית, לא האשה האובייקטיבית.
אחד היסודות אצלנו הוא שהיחס בין "מצא' או 'מוצאי"ע – "מצא אשה מצא טוב"עא ל"מוצא אני מר ממות את האשה"עב הוא השאלה אם אדם מוצא את עצמו, "מוצא אני", והמבט שלו על האשה הוא מתוך האנוכיות הסובייקטיבית שלו, או שהאדם מוצא את אשתו באמת, "מצא אשה", עומד פנים בפנים מול האשה האובייקטיבית. תכלית הנסירה היא לעבור מיחס של אחור באחור, שרואה את הזולת מתוך המבט ה'אחורי' שלי, המושפע כל־כולו מהמניעים הזרים בלא־מודע שלי, ליחס של פנים בפנים, שרואה את הזולת באמת, בלי מסכות ותדמיות חיצוניות.
פרצוף וזנב בזוגיות
וביתר פירוט: ב"מוצא אני" יתכן שהמניע הוא "פרצוף", שיקולי תדמית וכבוד שהאשה צריכה 'להשלים', או "זנב", משיכה למילוי התאוה האגואיסטית. בחריפות, כשאין יחס נכון עם האשה, היא לא נתפסת כאשה שלמה, אלא חלילה כפילגש, פלג־אשהעג, שרק באה להשלים את דמותו־כבודו של האיש (כפי שמצינו בהיתר פילגשים אצל מלך, כחלק מכבוד מלכותו), או כזונה, ר"ל, הממלאת את תאוותו. זהו פז דקליפה, פילגש־זונה (וממילא כל הקשר נגוע בפריצות־זנות, עוד פז דלעומת זהעד).
ובדקות יותר, גם במחזור הקשר המתוקן בין איש ואשה: זנב בגימטריא נדה. ל"חד אמר זנב" גם אחרי בנית האשה והבאתה לחופה עם אדם נותר 'רשימו' של זנב, מצב רוחני של היות חוה נדה בכח (שהתממש בפועל בחטא עץ הדעתעה, וד"ל). ממילא, לשיטה זו, גם יתכן מצב של חופת נדה לכתחילה – מתוך תודעה שתחלת ועיקר הקשר של איש ואשה שייכים למצב זה (גם אם לא היתה חופת נדה בפועל), וממילא גם במשך כל החיים האשה 'מזדנבת' אחרי האיש (מתוך חשש לפגם הברית שלו). לעומת זאת, ל"חד אמר פרצוף" (הדעה הגבוהה והעיקרית) החופה היא לכתחילה חופת טהרה, כלומר, לכתחילה זיווג האיש והאשה הוא בטהרה, לא חשש מיצר הרע, במצב של תיקון שלם, "מתקלא" בו "אשגחן אפין באפין"ע, כל אחד ואחד מראה לזולתו פנים מאירות, מסבירות ושוחקות. אכן, עדיין זהו 'פרצוף' – לא אהבה ללא־תנאי של פנים, אלא תוצאה של הצגת פרצוף שבונה תקשורת טובה בין בני הזוג (דבר טוב וחיובי, שודאי כל מדריך חתנים ומדריכת כלות ימליצו עליו, ועדיין הוא רק בית־השער לקשר העצמי והפנימי בין בני הזוג).
לראות רק טוב
התיקון לכל זה הוא "מצא אשה" – פשוט להסתכל על האשה כפי שהיא מצד עצמה ולראות שכולה טוב, "מצא אשה מצא טוב" (אשה עולה חי פעמים טוב, ה'יהלום' של טוב, כנודע).
כתוב "ויבן הוי' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם״עז – "ויבן" בגימטריא ד"פ טוב, ממוצע כל אות (כמו במלה חיים, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"עח, וגם כמו בלולב של סוכות), ה' הביא את האשה לעמוד עם האדם פנים בפנים, כדי שיראה שכולה טוב. כשאדם זוכה הוא רואה את הטוב, "זכה עוזרתו", וכשהוא לא זוכה הוא סוטה מה"ויבן" ואזי "לא זכה – כנגדו להלחם בו"עט. זכה כמו סוכות הוא הזמן להוריד את כל המסכות ולראות־לסכות (כמו סוכה ברוח הקדש) את הפנים האמתיות (של האשה, של האדם בעצמו וגם של ה' יתברך), לראות שסך־הכל הכל טובפא!
הַלּוֹמֵד עַל מְנַת לַעֲשׂוֹת | צידה לדרך
- באחור יש גאוה ותאוה ("אחרי לבבכם" ו"אחרי עיניכם", פרצוף וזנב, סטרא אחרא ולילית).
- "חד אמר פרצוף" – העיקר הוא הגאוה (חב"ד); "חד אמר זנב" – העיקר הוא התאוה (ברסלב).
- אלו ואלו דברי אלקים חיים – פרצוף־גאוה בגימטריא זנב תאוה.
- תיקון התאוה בתפלה של יד ("תפלה לדוד") ותיקון הגאוה בתפלה של ראש ("תפלה למשה").
- פרצוף הוא ממוצע בין מסכה (המסתירה) לפנים (פנימיות) – הוא התדמית (ה'פרסונה') שהאדם רוצה להקרין כלפי חוץ, מתוך גאוותו.
- המסכה של משה היא פני־הזעם שלו בהוכחת והענשת ישראל; הפרצוף של משה הוא הוראת התורה; הפנים של משה הם אהבת ישראל ללא גבולות שלו.
- זנב הוא תפיסה התפתחותית־ריאלית (אבולוציה) ופרצוף תפיסה של שלמות אוטופית.
- פרויד תפס את התת־מודע כזנב ויונג תפס אותו כפרצוף.
- זנב ופרצוף הם שני מבטים על האשה הסובייקטיבית ולא ראיה של האשה האובייקטיבית.
- "מוצא אני [מר ממות את האשה]" מסתכל על האשה אחור באחור, כמשלימה את דמותו־כבודו (פרצוף) או כמספקת את תאותו (זנב), ו"מצא אשה [מצא טוב]" מסתכל על האשה עצמה, פנים בפנים.
- תפיסת 'זנב' חוששת מהיצר בנישואין ותפיסת 'פנים' מאמינה בקשר טהור ובוגר.
- גם פרצוף חיובי – תקשורת בפנים שוחקות בין בני הזוג – הוא רק מבוא לקשר פנימי ועצמי.
- במבט אמתי על האשה רואים שהיא כולה טוב.