*קצורי *באורי *ל קוטי * האלשיך הק' פניניפ' חיישרה

ע"י כשרון מעשי האדם, נעשו ימיו רוחניים קיימים, וענין בא בימים, הוא שבסוף חייו, ימיו באים ללוותו

בא בימיםעל פי הדרך הזה, והוא כי בא הכתוב להגיד מה ראה אברהם שאימת מות נפלה עליו, הלא הוא כי ראה כי היה בא בימים והוא ענין מאמרם ז"ל בספר הזוהר, על פסוק 'ויקרבו ימי ישראל' כי בהתקרב זמן פטירת הצדיק מתקרבים ימיו להעיד כל אחד על כל התורה והמצוה אשר נעשה בו על ידו. כי על ידי הכשרון הנעשה בו, קנו הימים הויה, ורוחניות קיים ונצחי, לעמוד ולהתייצב לפני המלך הקדוש, כל אחד מהם על אשר עשה בו. ועל כן אפשר, כי אברהם, כי היו ימיו מתלוים אליו מאז, ברוח קדשו כי נביא היה, וזהו,ואברהם זקןובא בימים, כי (לויה) לוית חן היו כבר בראשו, ועל כן חש פן בא יומו. ו(באמת) לא היה (שבא יומו), רק כי מרוב קדושתו, (אע"פ שעדיין לא בא יומו) קדמו ויתלוו לו, מאז, (ביקש שידוך ליצחק)

לא חשד אברהם לשלוח את רבקה עם אליעזר. ואף לא חשש, שאחרים יחשדו

לא חש (אברהם לשלוח את אליעזר)

א: מפני החשד או

ב: מפני הכבוד

א: כי... על ענין החשד, הנה היה זקן ביתו, כי נתגדל אצלו מקטנותו, וידע טוב מדותיו. ומה גם למה שאמרו ז"ל, שהיה זיו אקונין דומה לו, או, זקן, זה שקנה חכמה, שודאי אין לחשדו. ב: ולענין הכבוד אמר,המושל בכל אשר לו. ואם כן, אף שהיה עבדו, שר וגדול בעולם יחשב אצל הכל, כי כל מעשה תקפו של אברהם היה על ידו. ורבותינו ז"ל אמרו בבראשית רבה, המושל בכל אשר לו שהיה מושל ביצרו כמותו. נראה שדעתו, באומרו, בירך את אברהם בכל, שהשליטו ביצרו, ואמר, כי גם אליעזר היה מושל בכל אשר לאברהם, הוא, בכל הנזכר באברהם, שהוא היצר הרע. ותהיה כוונת הכתוב על דרך מה שאמרנו, שבא לתת טעם, למה לא נשמר מהחשד, כי הלא (אין החשד רחוק מן הדעת כי) גם יצחק היה חושש כשלא מצא לה בתולים, כמו שאמרו ז"ל, ואמר לה, 'שמא נזדווג לך העבד בדרך?', והוצרכה להוליכו אל מקום שנפלה מעל הגמל, והראת בתוליה לו, כי שם נעשתה מוכת עץ. וגם הוא יתברך, אמרו רבותינו ז"ל, שחשש על זה (שלא לנסותו), וקפצה לו הארץ, לבל יערב להם השמש בדרך, ולא יתייחד עמה, ולמה לא חשש לזה אברהם?

לזה אמר, שהיה זקן ביתו, כמו שאמרו שם, שהיה זיו איקונין דומה לו, שמורה על צדקתו. ומפני שלפעמים אף הצדיק נכשל, לזה אמר, המושל בכל, שהוא היצר הרע, ויוכל לכובשו ולעמוד נגדו...

ואומר אל אדוני אולי לא תלךוכו', לומר הלא ראיתי אשר הייתם יכולים לבקש תואנה לאמר:

א: כי עבד אנכי ותהיו משיבים מפני הכבוד,

ב: ומפני היראה על חשד, כי לא טוב היות נערה יפה עד מאד בת גדולים ביד עבד איש בדרכים. א: ועל כן קדמתי ואומר אל אדוני אולי לא תאבה האשה - למה שהיא אשה וחשובה כנרמז בה"א הידיעה - ללכת אחרי כי עבד אנכי, והשיב לי כי לענין הכבוד אין חשש, כיה' ישלח מלאכו, ואם כן, אין לכם כבוד גדול מזה, כי בא מלאך ה' שלוח מאתו יתברך, בעד בתכם. ב: ועל דבר החשד כי סתם עבד שטוף בזמה, גם כן אל תחושו. כי הנה אמר אלי, ה' ישלח מלאכו אתך, וטעמו וראו, כי עשה את המלאך טפל אלי, כי אמר, שהמלאך יבא אתי, ולא שאני אבא אתו, כי אני העיקר,ואין זה רק, על כי איני כשאר כל העבדים, כי כשר וצדיק אני, כי על כן אני חשוב ממנו. ואם כן איפה, לא אחשד בלכתי בדרך אתה, כי לא אצא עמה, כצאת העבדים זולתי. וכן אמרו רבותינו ז"ל, המושל בכל אשר לו 'מושל ביצרו כמותו'. ולהחזיק הענין, שינה מאמר אברהם, כי הוא אמר אליו, ישלח מלאכו לפניך, ופה שינה ואמר, מלאכו אתך, והוא, כי הנה אמרו רבותינו ז"ל, כי בחנניה מישאל ועזריה להיותם צדיקים גדולים נאמר בהם, 'וריויה די רביעאה דמי לבר אלהין'. כי 'קדמאה' לא נאמר, אלא רביעאה, מלמד, שהיו מהלכין שלשתן אחריהם (רביעי). אמנם העבד הלז, לא החשיבו אברהם בכל הכבוד הזה, אמר, כי ישלח מלאכו לפניך, כי הוא ילך לפניך ואתה אחריו, אך הוא (אליעזר) אמר אתך, להורות, כי המלאך טפל אליו בעצם, ולא אמר לפניך, והוא מן הטעם שכתבנו. אמר, הראיה כי אני העיקר, והמלאך טפל אלי, כי הלא, לא אמר, רק שיבא המלאך אתי, ועל זה בטח בי, שלבדי אקח את האשה, כי אמר, ולקחת אשה לבני:

תחלה, והמלאך

סיבות הבטחת אברהם שבודאי יצליח אליעזר

כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק

ולקחתאינו מן השבועה, שהרי אין בידו לקיים. אך, הבטחה היא, כלומר, אינך צריך רק ללכת, כי בלכתך, ולקחת בלי ספק, בהכפל שתי סבות. א: והן בעבורי, ב: ובעבור יצחק. (ויצחק עצמו יש ב' סיבות להבטיח ההצלחה)

ב: א: וזהו, לבני, כלומר, במה שהוא בני, ב: ב: ובעד עצמו, וזהו ליצחק. קושיא א: והנכון, במה שחזר ואמר ליצחק, קושיא ב: וגם שלא אמר 'לבני יצחק', אלא 'לבני ליצחק', לרמוז לו, שודאי יקחנה, ולא ימאנו, במה שהוא לבני, ולא ישיבו פניו (ובזה נתיישב קושיא א)

ועוד, כי האשה אשר תקח, היא המוכנת ליצחק, שהיא בת זוגו (ובזה נתיישב קושיא ב)

וידע זה אברהם, כמו שאמרו ז"ל, שאחר העקידה, שהיה אברהם מהרהר ואומר, 'הלואי הייתי משיא אשה ליצחק, מכמה שנים, שהרי, אם הייתי שוחטו עכשיו, היה מת בלא בנים', והשיב לו הקדוש ברוך הוא, 'עכשיו נולדה בת זוגו', ונתבשר מיד, הנה ילדה מלכה וכו' ובתואל ילד את רבקה וכו', וזהו, אומרו ליצחק, כלומר, אותה המיוחדת ליצחק, ואם כן, מעצמו ייעשה. ו(לכן) לא יכבד בעיניך:

ויאמר אליו אברהם השמר לך פן תשיב את בני שמה.יי אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם. (ו-ז)

השמר לך פן תשיב את בני שמה, ולא תחשוב שאהיה מוכרח לעשותו (להשיב את בנו לחו"ל), כיה' אלהי השמים, אשר לקחני וכו', שכל כך השתדל (ה' איתי) לעקור דירתי מבית אבי, ולא זו בלבד, אלא אפילו מכל ארץ מולדתי, ואחר כך השתדל, לקבוע דירתי בארץ הזאת, ודבר לי בין הבתרים, ונשבע בצווי הברית לאמר, לזרעך אתן את הארץ הזאת, אם כן, מובטחני, ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה, כלומר, שתעשה הלקוחין, ויהיה משם, כלומר, שהיא תתרצה לבא משם, ואם כן, לא יצטרך בני ללכת לשוב שמה.

וכן אמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה, כי שני מלאכים הלכו, אחד ללות את אליעזר, ואחד לעקור ולהוציא את רבקה משם. ועל זה (מלאך) השני יאמר, ישלח מלאכווכו'.

הוא ישלח מלאכו לפניך, לעומת העזר ממנו ית' בעצמו

אמר אברהם אם אמור אומר לעבד, 'שהקב"ה ישלח מלאכו אתו', הלא יענה, 'ולמה לא יעשה על ידו יתברך?'

לזה אמר בהדרגה,הוא, אם הייתי הולך אני בעצמי, היה הקדוש ברוך הוא עושה על ידי עצמו, אך, בלכת שלוחי, יהיה על יד שלוחו. וזהו, ה' אלהי השמים, שכולל היותו אלהי הצבאות, שבהם כל משרתי עליון, והיה אפשר ישלח אחד ממשרתיו, לקחת אותי משם, ואף על פי כן, לא על ידי אחד מהם פעל ועשה עמי, רק בעצמו, לקחני מבית אבי כו'. אך עתה, הוא, שהיא מלה יתירה, ובטעם רביע, כמגביה קול ואומר, הוא, כלומר, בעצמו, יעלה בדעתך ילך עמך, לא כן הוא, רק ישלח מלאכו, ל'מה שהוא, לפניך שליח לשליח...

אע"פ שאברהם ברך את אליעזר אשר הוא ית' ישלח מלאכו לפניך, אבל אליעזר התפלל שיבא ה' בעצמו, ואכן פעל שה' בעצמו בא

הנה כתבנו למעלה, כי אמר לו אברהם, אל תדמה תהיה מושגח כמוני, כי הלא, אם הייתי הולך בעצמי, היה הוא יתברך בעצמו הפועל בי, כי הוא אשר בעצמו לקחני מבית אבי כו'. אך אתה, כי עבדי אתה, גם ה' ישלח אחד מעבדיו מלאכי שרותיו, וזהו, ישלח מלאכו לפניך. וכן היה, כי שנים הלכו עמו, אחד ללותו בדרך, ואחד להוציא את רבקה, ללכת אתו. על כן, כאשר בא לנסות בזה (את תנאו):

א: אשר לזה לא ניתן לו המלאך.

ב:וגם לא יעשה שתי שליחיות,הקשה לשאול (ולהתפלל) שאלה גדולה עד מאד, ואמר, הנה, מה גדלה מעלת אדוני אברהם, כי, עם היותך בורא כל, לא תמנע מלהקרא אלקי אדוני אברהם, ואם כן איפה, אל תהי נא מדרגתי יורדת

8 ממדרגתו כל כך, שעמו תלך בעצמך, ועמי על ידי מלאך, שאם כל כך ארד, לא אזכה שתשמע קולי כרגע, ומה גם בשאלה שלא כהוגן. רק, עם אדוני (אברהם), אתה (ה' עוזר ומושיע ומגן ו)דבק תמיד בעצמך, (ולא נצרך הוא לשליחך, ואע"פ שדרך כלל, אשר עמי לא כן הוא ואתה שולח מלאך, אעפ"כ על כל פנים) עמי יהיה (ה' בעצמו), במקרה פעם אחת, וזהו, הקרה נא לפני, הקרה היום בעצמך. וגם, כי הלא אתה החלות היום, כי הקפצת לי הארץ כמאמרם ז"ל, הרעשת ארץ באברהם, פצמתה באליעזר, נמצא, שהוא יום רצון, למצא חן, וזהו אומרו היום.

ואם איני כדאי להדרגה זו, כי לא תעשה בעצמך, רק עם אברהם, הנה גם עתה (שלא אברהם הוא העושה, רק אני, אעפ"כ) ועשה חסד עם אדוני אברהם, כי בבחינת האמת, גם זה (אם תעשה עמי, הנה באמת) הוא עמו.

ועל פי דרכו רמז, כי כאשר אברהם היה עושה חסד בעצמו, ולא על ידי שליח, כענין 'ואל הבקר רץ אברהם' גם עשה אתה עמו מדה כנגד מדה, וכן היה כי הקרה ה' (בעצמו) לפניו, וכמאמרו אחר כך, אנכי בדרך נחני ה' (בעצמו) בית אחי אדוני, לומר, ראו נא אשר הפליא חסדו יתברך, כי עם היות אנכי, ולא אדוני, נחני ה' בעצמו בית אחי אדוני. ולא בלבד בעיקר השדוכין, כי אם, (גם) בלכתי בדרך, וזהו אנכי בדרך, כי, עם היות אנכי, והיותבדרך, (אעפ"כ) נחני ה'וכו'...

... ועל פי דרכו רמז (למשפחתה) מה שכתבנו למעלה, כי אמר לו (אברהם) אדוניו, אם הייתי אני הולך, היה הוא יתברך מצליחני על ידי עצמו, וזהו, ה' אשר לקחני וכו'. אך להיות אתה ההולך, ישלח מלאכו. על כן אמר, אם ישך, 'בעצמך' מצליח דרכי, עם היות, אשר 'אני' הולך עליה, ולא אברהם בעצמו,וכל זה, למען הגדיל ענינו בעיניהם...

עוד סימן, שהשלים ודאות אליעזר, שהתקבלה תפלתו אשר יעשה ה' ית' בעצמו, הוא הנס אשר בשאיבה אחת השקתה לכל גמליו די צרכיהם

והאיש משתאה לה וכו' קרוב אל הדרך הקודם. והוא כי הנה מעת ראותו מענה לשון הנערה, (גם לגמליך כו') כאשר שאל מאתו יתברך, הודע אליו, כי זאת האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוניו, והיה משתאה לה. אך מה שהיה מחריש מלתת הנזם והצמידים ולשאול לה בת מי היא, הלא הוא לדעת ההצליח ה' וכו'. והוא, כי הנה שאל מאתו יתברך, יעשה הוא (ית') עצמו את שאלתו, באומרו ה' אלהי וכו' הקרה נא וכו', ובראותו תשובת רבקה אליו על נכון, עדיין היה מסתפק אם החשיבו ה', ויעש הדבר על ידי עצמו, או על ידי אחד ממלאכיו. וזהו אומרו, לדעת ההצליח ה' דרכושהואה''בעצמו', אם לא, אלא על ידי מלאך. אך, ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות, שהוא כמאמרנו שעל ידי שאיבה אחת כלו לשתות, שהיה נס ופלא. אז הכיר, כימה' יצא הדבר.

א: כי אילו היה על ידי מלאך שנשתלח לשים בפי רבקה הדברים האלה, לא היה המלאך ההוא עושה גם את זאת לברך שאיבה אחת להשביע עשרה גמלים, כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחות.

ב: ומה גם (שאף אם מלאך יכול לעשות שתי שליחות, אעפ"כ הנס של שאיבה אחת, ממנו ית') כי מציאות הברכה איננה, כי אם, ממנו יתברך, מזה (ראיה)כי כל הנסיון(גם לגמליך כו')היה על ידו יתברך: אז נחרץ ויקח האיש נזם וכו'...

עוד ראיה שהצלחתו על ידו ית' בעצמו, ולא ע"י מלאך

כיון באומרו נחני ה', והוא כי אברהם אמר לו ישלח מלאכו אתך ולקחת אשה לבני ליצחק, אמר יותר מזה היה, שלא המלאך עשה עמי זה, כי אם, ה', כביכול, הוא (בעצמו) נחני בית אחי אדוני, שהרי, לא נתייחד (תפקיד) אל המלאך, רק לקחת את האשה, ולא שינחהו באופן זה...

הוכיח אליעזר להם גדולתו, אשר ה' בעצמו ומצליחו

אין המלאך מצליח דרכי, כי אם השם יתברך בעצמו. וזהו אומרו, ה' כו' הוא ישלח מלאכו אתך, וגם ה' הנזכר והצליח דרכך, כי אין המלאך רק לשמרך בכל דרכיך, להורות חשיבותו כמאמרו אליהם. וזהו אומרו, והצליח וכו'. ולא אמר (שה' שלח המלאך) 'להצליח', כי שתים יעשה לך ה' הנזכר, ישלח כו' והצליח כו', ועל כן אמר, ולקחת וכו', לומר, כי אחרי שהוא(ית' בעצמו)מצליח דרכי, לא אתיחס לתובע מכם, כי אם, (ולקחת) ללוקח מעצמי:

בתנאי נסיון שלו, רצה אליעזר ב' דברים

א: לדעת מי היא הזיווג הנכונה ב: לדעת כבר האם השידוך יבא לידי גמר, על ידו דייקא

ויאמר יי אלהי אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם. הנה אנכי נצב על עין המים ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים. והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני. (יב-יד):

ראוי לשים לב ולבקש טוב טעם אל אליעזר, אחרי הודיע רבותינו ז"ל, אותנו כי איש היה. ומי כמוהו חכם ורב ורם, הוא דמשק אליעזר, דולה ומשקה מתורתו לאחרים, וזיו איקונין דומה לאברהם. מה ראה על ככה ומה הגיע אליו ומה צורך היה לו לעשות הדבר ההוא?

אמנם אומר כי שנים הם הדברים אשר אליהם נתן אל לבו לעשות כן.

א. כי אמר הנה אין ספק, כי הבחירה חפשית, ביד כל אדם, ואולי, כי אחי אדוניו יתנו כתף סוררת לבלתי שמוע אל דבריו וימאנו לתת את בתם למרחקי ארץ לאיש אשר לא ידעוהו, ומה גם, אם גלוי דעת היה לו, כי הארמים ההם קשים מסלע, וערומים המה. על כן רצה לסכור את פיהם, בנסיון הלזה, באמור להם, הנה, כזה וכזה שאלתי מאת ה', ויקם ה' את דברי ככל היוצא מפי, כי אמרתי כי האשה אשר אומר אליה 'השקיני נא כו' ותענה 'כי גם לגמלי תשקה' היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני, וכן היתה, ואין השגחה מוחשת גדולה מזו, כי אין זה, כי אם, שמה' יצא הדבר, ובגלל הדבר הזה, מי עז כנמר, יעיז פניו, למאן בדבר. וכאשר דמה, כן היתה כי ענו ואמרו, מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב. ב. כי היה ירא וחרד פן ייעשה הדבר, ולא על ידו, כי יאמרו לו אביה ואמה, 'הנה רבקה לבן אדוניך לאשה, אך לא תלך עמך, כי אם, עם רבים ונכבדים גדולים ובני חורין, כי חרפה היא לנו לתת את בתנו ביד עבד איש מקנת כסף'. על כן על האחד אמר, אשר אומר אליה כו' אותה הוכחת לעבדך ליצחק,כלומר, ובזה אסכר פי הממאנים לתתה. ועל השנית אמרובה אדע כי עשית חסד עם אדוני, כלומר, כפי מציאות הנסיון (תוצאות תנאי שלי, והבטחתי התלויה בו), אבין, כי עשית חסד עם אדוני, כלומר, (כי בכדי לידע, לא אצטרך לחכות עד שתעשה) כי כבר עשית שהוא עתה, על ידי, ולא שיתעתד עדיין לעשות, על ידי זולתי...

ובזה, אומרו,ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני אינו מיותר, אחרי אומרו, אותה הוכחת וכו':

למה תנאי נסיונו לזיווג דייקא במצות הכנסת אורחים ודייקא שהיא תוסיף לתת על בקשתו

הנה אנכי נצבוכו' בשום שכל והבין, מה זה היה לו לנסות בדבר הזה, מבזולתו?

והנה לכאורה יתכן, כי ל'מה שמדת אברהם היה להכניס אורחים ומאכילם ומשקם ומצוה את בניו לעשות כמעשהו, על כן, לא יבצר מבת זוגו של בנו, להדמות אליהם, על כן נסה בויתור הכנסת האורח, הבא אליהם...

נשים לב אל אומרו אותה הוכחת לעבדך ליצחק, שייחס הדבר ליצחק, ולא לאברהם, כאשר עשה בכל שאר הענין!

והוא, כי ביצחק מצינו במדת צדקו, להוסיף מעצמו יתרון במעשים טובים יותר על הנאמר אליו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, על 'ויהי אחר הדברים והאלהים נסה וכו', אמרו רבותינו ז"ל, 'אחר דברים שבין יצחק וישמעאל'. שאמר לו ישמעאל, 'אני צדיק ממך, שנמלתי בן שלש עשרה שנה, ולא עכבתי, ואתה בן שמנת ימים, ואולי, אם היית גדול הייתה מעכב', והשיב לו יצחק 'אתה נמולת באבר אחד, ואני, אין צריך לומר שלא הייתי מעכב בזה, אלא אפילו היה הקדוש ברוך הוא גוזר לשחוט אותי, לא הייתי מעכב', נמצא, מעדיף על הטובה שאומרים לו.

על כן אמר העבד בלבו, בזאת יבחן, אשר בת זוגו היא, אשר תהיה לה מדה כמדתו, לעשות מעצמה נדיבות והטבה, יתירה על הנשאל ממנה, שאומר לה הטי וכו' ואשתה, ותוסיף ותאמר וגם לגמליך וכו', וזהו אומרו, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, שמתחלת בריאתה, אותה הוכחת, והזמנת אותה לו, כי בת זוגו היא. ועל כן הזכיריצחק, מה שאין כן בכל שאר הענין, שמתייחס הכל לאברהם. ועל ידי ידיעתי שהיא בת זוגו, אדע שתצליחני, (ודייקא) על ידי, ותעשה חסד עם אדוני אברהם, וזהו, ובה אדע כי עשית חסד. ואמר, עשית, לשון עבר, ש(משמעותו אשר) יהיה על ידי עצמו, שהוא כאילו כבר נעשה (שהרי אליעזר כבר עשה חלק מהנצרך), ולא על ידי אחר, שיבא (ויתחיל) אחרי כן (ולא שייך לאמר 'עשית' בל' עבר):

נס עליית המים לקראתה, היה סימן לאליעזר

והנערה טבת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה ותרד העינה ותמלא כדה ותעל. וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך (טז-יז):

הנה רבותינו ז"ל,-על אומרווירץ העבד לקראתה – אמרו, כי ראה, שעלו המים לקראתה. והנה מן התימה, שבל יראה ובל ימצא רמז בכתוב, מעליית המים. לכן אחשבה, כי זה מאמר הכתוב,כי דרך יתר נשים היתה לרדת העינה ולשאוב ולמלא, אך זאת לא נצרכה, רק ותרד, ומיד ותמלא, בלי שאיבה, ואין זה, אם לא מעלות המיםלקראתה:

ועל כן, וירץ העבד, בשביל כך. וזהו, לקראתה (כלומר, לקראת ובשביל זה)עוד הכריחם, שאחר עלותה, לא יבצר שהיתה עומדת, או התחילה ללכת לביתה, ואם כן, היה לו לומר, 'וירץ אליה' או 'אחריה'! מאי לקראתה? שלא יצדק, רק כשזה הולך וזה בא נגדו.

אך הוא, וירץ, בשביל הקרי שהיה לה, שעלו המים לקראתה: (אל ובשביל קראתה, מה שקרה לה, שעלו המים. (קראת, מלשון 'אשר יקרא אתכם', פי' יקרה))...

... ובענין האמור יתכן, שכל כך המים עלו מהעין למעלה, שהיה נראה כאילו העין ירדה, שהיתה ירודה (למטה) ממימיה. וזהו, ותרד העינה, שרומז הירידה גם אל העין...

כונת הסתיר אליעזר מהם נס עליית המים לקראתה

לבלתי הראות חין ערכה בעיניהם כי רב הוא, פן ימאנו עד ירבה למו מתנות גדולות או יקשו לשאול. על כן הסתיר דבר הנס אשר עלו המים לקראתה כאשר דקדקנו בכתוב שאומר ותרד העינה ותמלא ולא נאמר 'ותשאב', (לרמז) כי בלי שאיבה עלו המים ותמלא כדה, אך עתה אמר, ותרד העינה ותשאב (ואין זה שקר כי בעצם שייך לשון שאיבה על מים שעלו)

דבר אליה אליעזר בל' הכנעה כעבד לחשובה, והיא הפכתו, באמרה לשונות לכבדו

הנה ראוי לשים לב, אל שנותו יתברך את טעמו, לכנותו בשם עבד בפסוק זה, מה שאין כן ביתר הכתוב!

אמנם, סיפרה תורה כי שני דברים עשה שלא כדרך אנשים חשובים. אחת, הריצה לקראתה, וכן לא יעשה איש חשוב, לרוץ לקראת נערה יפה מאד, לדבר אליה, ומה גם בקרב בלתי יפות, כי יאמרו, כי רתיחת יצרו הרדיפו לרוץ, על כן מהראוי היה ללכת לאטו, כלאחר יד. עוד שנית, בדרך שאלתו, כיאיש המעלה והחשיבות, להיותו יקר בעיני עצמו, לא יראה לו כמקשה לשאול מחשוב או חשובה כמוהו, ישקהו מים עד רוות צמאונו. מה שאין כן, עבד איש, (לבקש ישקהו מים) מאיש או אשה חשובים, כי לא יערב אל לבו, א: כי אם בתחנון. ב: (רק) כדי גמיעה להשיב נפש. ועל שתי אלה, שהתנהג כעבד, אמרוירץ העבד. א. על הריצה כמדובר, שלא חס על העדר כבוד. ב. כי ויאמר הגמיאניכדי גמיעה, ג: וגם אמר נא לשון בקשה, כי הכיר חשיבותה, והוא עבד איש:

על כן פיה פתחה בחכמה, ואמרה, שתה אדוני. כלומר, הלא בהחשיבך אותי לגברת, ואותך לעבד ודל, וגם לא שאלת כדי שתיה, אך (לדעתי) נהפוך. אני אומרת, שתה לגמרי, ולא גמיעה לבד, כי אדוני, אתה חשוב בעיני. וזהו, שתה אדוני, וכמאמר רבותינו ז"ל במסכת קידושין, אם נתנה היא ואמר הוא, אם אדם חשוב הוא מקודשת, כי בנחת רוחה, על קבלו ממנה, יחשב כנותן לה. אפשר, כי על דרך זה אמרה רבקה,שתה, ובקבלך ממני, אחזיק לך טובה, כי על כן אקראך אדוני. ובזה יתכן, מה ששינה ממאמרו, כי אמר, אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואחר כך אמר, הגמיאני נא וכו' (כי בהתפללו לה' לא נצרך ל' צימצום, כי העיקר בתפלתו היה המכוון שיבקש מים, ורק כשדבר אליה ממש, אז השתמש בל' צימצום, הגמיאני רק כדי להחיותי)

ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת. (יט):

זו הוראת דרך ארץ, לבלתי אמור לו, 'שתה אדוני וגם לגמליך אשאב' בל תראה כסומכת (תיבת אדוני אל לגמליך) ומשוה אותו לגמליו, על כן, המתינה עד כלותה להשקותו, ואחרי כן ותאמר גם לגמליךוכו':

עוד סימן, שהשלים ודאות אליעזר שהיא היא הזיווג, הוא הנס אשר בשאיבה אחת השקתה לכל גמליו די צרכיהם

ותמהר ותער כדה אל השקת ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח יי דרכו אם לא. ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם (כ - כב):

הנה בשום לב, אל מלת עוד המיותרת באומרו ותרץ עוד!

יתכן, הורה הכתוב, את אשר הפליא חסדו לה הוא יתברך, כי היא אמרה לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות, שהוא שאיבות הרבה מאד, די סיפוק עשרה גמלים, בבואם מן הדרך, נלאים וצמאים. והאלהים עשה, כי לא נצרכה ללכת לשאוב אל הבאר, כי אם פעם אחת, ותשאב לכל גמליו. וזהו אומרו,ותרץ עוד, כי ריצה אחת היה, מה שהיה עוד על הקודם, ולא פעמים רבות. ונשתלח ברכה במעשה ידיה, שהספיק לכל גמליו:

הנה במה שכתבנו יבא על נכון. כי בא הכתוב לתת טוב טעם ודעת מה היה לו ומה הגיע אליו, לבלתי שים הנזם על אפה והצמידים על ידיה מאז ראה נסיונו עלה כהוגן, באומרה אליו וגם לגמליך אשאב, כי, אם היה כמחריש. כי הנה היה מקום לחשוב, אולי היה מפקפק בנסיון, או אולי לא ישרה בעיניו!

לזה אמר, לא כן הוא, כי אם אדרבה, והאיש משתאה לה, משתוקק אליה, ומה שהוא מחריש ומתעצל מתת לה, הוא לדעת וכו'. והוא, כי אמר בלבו, הנה מהנסיון ידעתי כי היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני, אך עדיין אפשר יגמור הדבר ולא על ידי, בדרכי זה, רק עד בא זולתי מאת אדוני, גדולים ובני חורין להוליכה אליו. וזהו אומרו,מחרישבטעם זק"ף גדו"ל, כמרים (התורה) קול ומתמיה על הדבר. ומשיב (התורה) ואומר, כי - הטעם שהוא מחריש, עם שהוא משתאה – הוא, לדעת ההצליח ה' דרכו, כלומר הדרך שלו (דהיינו שהישועה תהיה דייקא) על ידו, בדרכו זה, עתה, (וממילא מה שאמר אם לא אין כונתו אם לא היא, היא הזיווג, אלא) אם לא תבא, כי אם, על ידי זולתו, וזהו אומרואם לא. ולכן בראותואשר כלו הגמלים לשתות לגמרי, והיה על ידי שאיבה אחת, כמדובר, אז נחה דעתו באומרו, הלא גם בלי נס זה, כי אם, שתתחיל להשקותם ותלאה, כי נערה קטנה היא, ואגמור אני להשקות עשרה גמלים, היה מתקיים הנסיון בצד מה, כי הלא כבר השיבה גם לגמליך אשקה כשאלתי. אך הוא יתברך כל כך החשיב את אליעזר, שרצה שיתקיימו כל דבריו לגמרי, גם בפועל ההשקאה, שעל ידה לבדה, יכלו לשתות כל העשרה גמלים. אז אמר, אחר שכל כך החשיבני הוא יתברך, גם יחשבני להצליחני, שיגמר על ידי, ולא יגעלו בי, ויעשה על ידי זולתי. וגם, בראות כי כלו לשתות על ידי שאיבה אחת, הורה (הוא ית' בזה) כי ממהר האלהים לעשות הדבר, ומכל שכן שלא יאחר (כל כך) עד העשות אחר כך על ידי זולתו.

וזהו, ויהי כאשר כלו הגמלים וכו' וישם הנזם וכו'. והראיה, כי האמין לנסיון, ולא היה מחריש, כי אם, על הסבה הנזכרת (מחריש לדעת אם יגמר על ידו) כי הלא וישם הנזם וכו' ו(רק) אחר כך, ויאמר בת מי את,כי אילו לא היה לבו שלם בהאמנת הנסיון, לא היה נותן נזם וצמידים, עד (אחר ש)ישאל, בת מי היא, ויתאמת לו, כי ממשפחת אברהם היא:

עוד סימן, שהשלים ודאות אליעזר, שהתקבלה תפלתו אשר יעשה ה' ית' בעצמו, הוא הנס אשר בשאיבה אחת השקתה לכל גמליו די צרכיהם

והאיש משתאה לה וכו' קרוב אל הדרך הקודם. והוא כי הנה מעת ראותו מענה לשון הנערה, (גם לגמליך כו') כאשר שאל מאתו יתברך, הודע אליו, כי זאת האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוניו, והיה משתאה לה. אך מה שהיה מחריש מלתת הנזם והצמידים ולשאול לה בת מי היא, הלא הוא לדעת ההצליח ה' וכו'. והוא, כי הנה שאל מאתו יתברך, יעשה הוא (ית') עצמו את שאלתו, באומרו ה' אלהי וכו' הקרה נא וכו', ובראותו תשובת רבקה אליו על נכון, עדיין היה מסתפק אם החשיבו ה', ויעש הדבר על ידי עצמו, או על ידי אחד ממלאכיו. וזהו אומרו, לדעת ההצליח ה' דרכושהואה''בעצמו', אם לא, אלא על ידי מלאך. אך, ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות, שהוא כמאמרנו שעל ידי שאיבה אחת כלו לשתות, שהיה נס ופלא. אז הכיר, כימה' יצא הדבר.

א: כי אילו היה על ידי מלאך שנשתלח לשים בפי רבקה הדברים האלה, לא היה המלאך ההוא עושה גם את זאת לברך שאיבה אחת להשביע עשרה גמלים, כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחות. ב:

ומה גם (שאף אם מלאך יכול לעשות שתי שליחות, אעפ"כ הנס של שאיבה אחת, ממנו ית') כי מציאות הברכה איננה, כי אם, ממנו יתברך, מזה (ראיה) כי כל הנסיון (גם לגמליך כו') היה על ידו יתברך: אז נחרץ ויקח האיש נזםוכו'.

גם רבקה וגם אליעזר הודיעו אמונתם בפיהם, אשר לה' הארץ ומלואה, וגם בחירת יושבי בה

התחכמה באומרה עמנו ולא אמרה 'לנו'!

כלומר, לא 'לנו' היא, רק פקדון עמנו הוא, מאתו יתברך, כי ממנו הכל, וממנו יתנו לו. והוא מעין מאמר אברהם לאורחיו, כמו שאמרו ז"ל, שהיה אומר, 'בריכו למריה דהאי פיתא'. והיה מודיעם, כי לא לו הוא, כי אם, לאל עליון. והיה (ראוי בטבע שיהיה) נמשך מזה, (אשר) יחזיק לה טובה, על אשר הרבתה לוותר אליו.

אך הוא, לא כן עשה. רק החזיק טובה, (להשי"ת) לראוי להחזיק לו, ולעושה הכל. וזהו, ויקוד האיש וישתחו לה', כי גם כל דבריה, מאתו יתברך היתה סבה: (להתחסד)

ג' שבחים לה', א: הכיר שבזכות אברהם כל הצלחתו

אמר מה שאודה לה' שעשה עמי, ידעתי כי לא ב(זכות) שלי הוא, כי איני כדאי, רק למען אדוני אברהם. וזה אומרו ברוך ה' אלהי אדוני אברהם אשר הפליא חסדו לי למענו, ואילו היה, שאברהם עצמו היה בא בשליחות זה, לא יפלא יעשה ה' למענו כל הכבוד הזה, אך, להיות אנכי שאני עבד לו, הוא הוראה על גודל חיבתו יתברך אל אדוני.

ב: נס מצאו את העין שליד ביתה בלי שיצטרך לשאול ולחפש

ועוד (שנית) כי דרך הבא לבקש קרוביו, או קרובי זולתו בארץ נכריה, יכנס לעיר, ושואל בעדם מרשות לרשות ומחצר לחצר ומבית לבית, כן היה הדעת נוטה יקרה לו גם כן (כי על זה לא התפלל כלל, שלא יצטרך אף לחפש איזה עין היא סמוך לביתה). אך הוא יתברך הקרה לפניו כי עודנו בדרך (לפני שהצטרך לשאול איה רחובה וביתה ועינה) נחהו ה'שמה:

ג: עוד ראיה שהצלחתו על ידו ית' בעצמו, ולא ע"י מלאך

עוד שלישית כיון באומרו נחני ה', והוא כי אברהם אמר לו ישלח מלאכו אתך ולקחת אשה לבני ליצחק, אמר יותר מזה היה, שלא המלאך עשה עמי זה, כי אם, ה', כביכול, הוא (בעצמו) נחני בית אחי אדוני, שהרי, לא נתייחד (תפקיד) אל המלאך, רק לקחת את האשה, ולא שינחהו באופן זה.

ועל שלשת הדברים אמר אנכי בדרך וכו', על האחד (שהצלחתו היה בדרגה כאלו הוא אברהם בעצמו) אמר אנכי, ועל השני (שלא הצטרך לחפש ביתה) אמר בדרך, ועל השלישי (שה' בעצמו עזרו) אמר נחני ה'. שבחו לה' נתן לו בטחון להבא

ומפני שעד כה לא גמר הענין, ושמא לא יתרצו לתתה לו, וגם שמא הנערה תמאן לצאת ממולדתה, על כן אמר, 'אודה נא ה' על מה שעבר, שהנחני בית אחי אדוני, (אף אשר)עודני בדרך, וזה יהיה(לי)סימן יפה (לבטוח) על העתיד':

קיום חובת מאכיל לבהמה לפני האדם

ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים ויתן תבן ומספוא לגמלים ומים לרחץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו. (לב):

הוא מה שאמרו רבותינו ז"ל, על 'ונתתי עשב וכו' ואכלתם וכו', שנותנין תחלה מאכל לבהמה ואחר כך לפני האדם, וזהו ויתן תבןוכו'. ויושם לפניווכו':

רמזי הנס של חליפת הקערות

וישם לפניו לאכל ויאמר לא אכל עד אם דברתי דברי ויאמר דבר. (לג):

מאמרם ז"ל, כי חמדו להם את כבוד עשרו, ויתנו בברותו ראש ליורשו, והמלאך אשר אתו היפך הקערות, ואשר בה הסם, שם לפני בתואל. ועל כן, אחרי אכלם, לא נזכר, כי אם, אחיה ואמה. (א: זה מרומז) וזה יורה גם כן אומרו, ויושם (כאילו מעצמו כי הרי לא ראו את המלאך) ולא נאמר 'ויתן' כאומרו, ויתן תבןוכו',

וגם (מרומז ב:) אומרו לפניו לאכול, לומר לפניו הושם לאכול, אך לזולתו הושם לבלתי אכול, כי אם להמית, והוא בתואל:

אליעזר שאכן ידע ממעשה המלאך על כן הקדים דברי בקשתו קודם אכלו

למה שהמלאך היה בא עמו כמאמר אדוניו ישלח מלאכו לפניך, ומה גם למאמר רבותינו ז"ל, כי שני מלאכים הלכו אתו אחד ללוותו ואחד להוציא את רבקה. ועל כן לא יבצר ממנו ידיעת מעשה מלאכו אשר אתו, על דרך מאמרם ז"ל, בהגר שהכירה במלאך ה' בדרך כי היתה למודה לראות בבית אברהם, ומה גם עתה אליעזר שהיה זקן ביתו חכם גדול וחסיד, שידע בלי ספק את מעשה המלאך בהפכו הקערות. על כן אמר בלבו הנה עתה יאכל בתואל וימות ואיך אדבר על נשואי בתו, והלא יענו לי לאמר כלך מדברותיך מנשואין ושמחה, כי עת רעה היא כי מת אבי הכלה, וכל ביתו בתאניה ואניה, עד יארכו הימים, באופן לא יהיה מצליח דרכו.

על כן התחכם יותר, וטרם אכול ושתו, בעוד בתואל חי, דבר דבריו שיודה בתואל גם הוא בזווג לבל יהיה פתחון פה ללבן אחרי מות אביו למאן. ואדרבה יהיו כמצווים לקיים דברי המת. וזהו אומרו אחרי יודעו מה שהושם לפניו לאכול לא אוכל עד אם דברתי דברי שהוא פן באוכלם ימות בתואל ותקולקל כונתו כמדובר:

הוכיח אליעזר להם גדולת אברהם

עבד אברהם אנכי. לומר, אל יקשה בעיניכם מדוע לא בא אדוני אברהם לדבר כזה. כי הלא מלך גדול הוא ובלתי ראוי לבא,כי אם שלוחו. והראיה, כי ממני תראו גדולתו, כי הלא תראוני בכל הכבוד והגדולה הזאת, עבד אברהם אנכי, ומהעבד תוכר מעלות האדון:

והביטו וראו יקר תפארת גדולתו, כי הלא וה' הוא ובית דינו יתברך, נמנו לברכו. וזהווה' בירך את אברהם בכל. וה' בירך את אדוני מאד, כי את הכל זכה בדין עליון לפי רוב צדקתו.

הוכיח להם אליעזר גדולת יצחק

ותלד שרה וכו'. לומר, טעמו וראו, כי טוב ורשום לפניו הוא בן אדוני, כי הלא הוא בן הגבירה, וזהו, ותלד שרה, ולא כישמעאל בן השפחה, שעל כן הוא בן לאדונימיוחס אחר האב, ולא כבן הבא מן הגויה או השפחה שקרוי בנה, ככתוב אצלינו על מקרא שכתוב, ג'רש האמה הזאת ואת בנה' בס"ד, וזהו אומרו, בן לאדוני. שנית, שהיהאחרי זקנתה,כלומר, הביטו וראו, מה טובו ומה יופיו, כי הלא על דרך נס הפליא לעשות הוא יתברך, להביאו לעולם, כי הלא לא ילדתו אמו בזקנתה, כי אם, אחרי זקנתה, כי נסתלקה הזקנה והלכה לה, כי חזרה לנערותה להתעבר ממנו, ולא עביד קב"ה ניסא להוליד אחד הריקים, וזהו אומרו, אחרי זקנתה, שאם לא כן (הפשט, א"א לפרש אחרת כי הרי)אין אחר הזקנה רק המות:

הוכיח אליעזר להם גדולתו, אשר ה' בעצמו ומצליחו

אין המלאך מצליח דרכי, כי אם השם יתברך בעצמו. וזהו אומרו, ה' כו' הוא ישלח מלאכו אתך, וגם ה' הנזכר והצליח דרכך, כי אין המלאך רק לשמרך בכל דרכיך, להורות חשיבותו כמאמרו אליהם. וזהו אומרו, והצליח וכו'. ולא אמר (שה' שלח המלאך) 'להצליח', כי שתים יעשה לך ה' הנזכר, ישלח כו' והצליח כו', ועל כן אמר, ולקחת וכו', לומר, כי אחרי שהוא(ית' בעצמו)מצליח דרכי, לא אתיחס לתובע מכם, כי אם, (ולקחת) ללוקח מעצמי:

הוכיח להם אליעזר השגחתו ונסיו ית' בקפיצת הדרך, שיכירו כי מה' יצא הדבר

אם נאמר כי אומרו והצליח דרכך הוא על הדרך שמארץ ישראל לחרן. יאמר, כי ממה שיצליח בדרך, ימשך, שיקח האשה מעצמו, כי בא ביום אחד, שקפצה לו הארץ, כי יראו ויבושו מלמאן. ועל כן אמר להם, ואבא היום אל העין, שהוא כמאמרם ז"ל, 'היום יצאתי והיום באתי'... לומר ראו עתה איך... היא בת זוגו מאתו יתברך. כי הלא ואבא היוםוכו' שהיום יצאתי והיום באתי.

כיון אשר דיבור מן 'פי' ה' יצא הדבר לכן הכירו שאין להם בחירה למאן

ויען לבן ובתואל ויאמרו מיי יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב (נ):

הנה כתוב אצלנו על דרוש הידיעה אלהית, כי לא תכריח לפעולות אדם אם טוב ואם רע, כל עוד שהדבר לא יצא מפיו יתברך, כי אם, מחשבה בלבד, כמפורש אצלנו יפה. ובזה יאמרו, הלא אמרת, שתייחס אלינו לחסד ואמת, אם נודה בזווג, אך לא כן הוא, כי אילו היתה ידיעה בלבד לפניו יתברך, ולא יצא מפיו, היה הדבר נשאר אל בחירתנו, אך, הנה מה' יצא הדבר, ואחר שיצא מפיו יתברך, 'בת פלוני לפלוני', כמו שאמרו ז"ל, על פסוק, 'הנה ילדה מלכה וכו'. שאחר העקידה, שהיה אברהם מהרהר, 'לא יפה עשיתי שלא לקחתי אשה ליצחק זה כמה שנים, שאילו עתה היה נעקד לא הניח אחריו בנים', ואמר לו הקדוש ברוך הוא 'אל תחוש, כי הנה עתה נולדה בתזוגו, כי הנה ילדה מלכה וכו' ובתואל ילד את רבקה'. כלל הדברים, כי הדבר יצא מפיו יתברך, ולכן אין להם בחירה. וזהו לא נוכל דבר אליך,אפילו לומר,רע או טוב, זה החיתון, מה טיבו, רע או טוב הוא, לדעת אם נודה, אם אין, כי בטלה בחירתינו, כי לא יבצר מהעשות...

אין לנו בחירה על הזיווג, אבל קצת הבחירה שנשאר, לשלחה על ידך או לבקש יותר מכובדים, זה, אכן, אנו בוחרים לתת לך

הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר יי. (נא):

אמרו הנה שני דברים לפנינו, א. מציאות הזווג שנמהרנה לו, ב. שנשלחה על ידך מבלי שיבא הוא, או אנשים גדולים ובני חורין. מה שתלוי בבחירתינו שהוא לשלחה עמך או לאו, אנו מודים לך, כיהנה רבקה לפניך קח ולך. אך, מענין מציאות (אמתיות) הזווג, אינו בידינו, כי אם, ותהי אשה וכו' כאשר 'דיבר' ה', ולא נוכל לעכב...

הודה והשתחוה על הכירם אשר מה' יצא הדבר, ושהסכימו שתלך על ידו, ולא להם כי אם לשמו ית' נתן כבוד והודה והשתחוה

ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה ליי:)נב( .

למדנו דעת לבלתי החזיק טובה ללבן ובתואל, כי אם, אליו יתברך, אשר נתן כזאת בלבם להשיב לו. והנה על שני דברים ראה להחזיק טובה אליו יתברך. אחד, על הודאות הזווג, והשנית, על אומרם קח ולך, שהודו לשלחה על ידו, עם היותועבד, ואינו לפי כבודה. ועל זאת השנית אמר, כאשר שמע (והוסיף תיבות) 'עבד' אברהם (היינו שאמרו שאע"פ שהוא עבד, לא בקשו מכובדים. ובזה מיושב, הוסיף תיבות עבד אברהם)

ועל מציאות הזוג אמר את דבריהם (הוסיף הכתוב תיבות אילו, להוסיף מה שאמרו לו קודם, 'מה' יצא הדבר'. א"ה: אולי רמז תיבת דבריהם, ר"ת, דבר מ'י-הוה י'צא ה'דבר)

ועל שני הדברים וישתחו ארצה לה'.

או יאמר כי על היותו עבד אברהם השתחוה לה' ולא להם: (ובזה מיושב באופן ב', הוסיף תיבות עבד אברהם)

בת פלוני לפלוני, או, פלונית לבן פלוני

הנה אמרו רבותינו ז"ל, שמכריזין למעלה, בת פלוני לפלוני. ואין אומרים פלונית לפלוני או פלונית לבן פלוני!

והוא, כי למה שהאיש חשוב מצד עצמו, נזכר בשמו, מה שאין כן האשה, כי אם, אחר אביה. ובזה יאמר, כי הנה העבד אמר, אשר הנחני בדרך אמת, הוא הזווג אמתי מן השמים, ולא אמר 'בת בתואל ליצחק', רק בת אחי אדוני. שלא החשיב את בתואל, להתחתן ביצחק, כי אם, ייחס אותה אל אברהם, באומרובת אחי אדוני. ואגבה, גם ביצחק, לא הזכירו בשם, רק אמר לבנו.

ואמר, עם כל זה, בחיריים אתם, אם ישכם וכו'. והשיבו בענין הזווג, לא נוכל וכו' אך, בסגנון שאמרת, בת אחי אדוני לבנו, הנה רבקה לפניך. והוא, כי בימים ההם, אנשי החכמה היו מכירים כשרון האדם, או הפכו בפנים, והנה אליעזר, זיו איקונין דומה לאברהם, ודולה ומשקה מתורתו לאחרים, ומושל בכל אשר לו, מושל ביצרו כמותו, אין ספק שגם הוא היה מכיר בפרצוף. ועל כן אמר, הנה רבקה לפניך,כלומר הסתכל בפניה, ואחר שהיא חשובה, זכה במקחך,קח ולך. ולפי זה, ממנה נעשה עיקר, מפאת עצמה, כאשר אמרנו, הנה רבקה, מבלי תאמר, בת אחי אדוניאו 'בת פלוני'. אך בחתן, לא נאמר ליצחק, כי אם, לבן אדוניך כאשר דבר ה'. כלומר, כי גם שדרכו יתברך לומר 'בת פלוני לפלוני', שאת האשה, שאינה חשובה מצד עצמה, מייחסים אותה אחר האב, לומר בת פלוני, אך האיש, שהוא חשוב מעצמו, מזכירין שמו, ואין אומרים בן פלוני. אך, בזה, נהפך הדבר, ולא אמרו, רק רבקה לבן אברהם, לחשיבותה. וזהו רבקה וכו' אשה לבן אדוניך.

במסרה: ד"פ רבבה, שנתעכב הולדתה מברכת משפחתה, עד תפלת יצחק ורבקה

ובמסרהרבבהארבעה במקרא, את היי לאלפירבבה, ושנים יניסורבבה, ומאה מכםרבבהירדופו, רבבהכצמח השדה וכו'. יאמר מה שאמרו ז"ל, שכדי שלא יאמרו אחיה ואמה 'תפלתינו עשתה פירות, על כן לא ילדה רבקה, עד שהתפלל יצחק'. וזה יאמר, את היי לאלפי רבבה, ולא היה מתקיים, כי שנים, שהן לבן ואמו, (יגרמו (שיברחו ו)יניסו ברכת רבבהזו, לבל תלד רבקה להוציא הרבבה, פן יאמרו שתפלתן עשתה פירות.

אך לעומת אמה של כלה ואחיה, שיניסו רבבה, מאה מכם, הוא מי שנולד למאהשנה, הוא יצחק, עם מי שהואמכם היא רבקה, ברכתרבבה–בתפלתן,שהיו מתפללים זה בזוויות זה וזו בזוויות זה - ירדופו.

וזהו, רבבה כצמח השדה נתתיך, כאשר צמח השדה, באה על ידי תפלת ישראל, להמטיר על הארץ הגשמים, כך זרע יצחק, אינם באים, כי אם, על ידי תפלת יצחק ואשתו, ולא על ידי לבן ואמו:

אף אשר לאליעזר קפצה לו הדרך, אבל ליצחק אע"פ שגם הוא עסק עם שידוך, עבור אברהם, אליו לא קפצה הארץ

ויקח העבד את רבקה, לא לן שום לינה עמה, כי אם הלך מציאות הליכה, ומיד, ויצחק בא וכו' ופגעו בו. והוא מאמרם ז"ל, כי קפצה לו הארץ גם בשובו כדי שלא יתייחד עמה:

ואמר, והוא יושב בארץ הנגב, להורות, כי לעבד קפצה הארץ, כי היה מיטפל בנישואי יצחק, ולהוציא ממנו ומרבקה את יעקב זרע אמת. אך, ליצחק, שהיה בא להביא את קטורה להוציא זרע ההוא, לא קפצה הארץ, כי אם,והוא יושב בארץ הנגב, ולא בביתו, כי אם חוץ מהיישוב המתואר לארץ הנגב. ובזה יתיישב, אומרו, מלת מבוא, שהיא יתירה, ולא אמר, 'בא מבאר לחי רואי', אך כיון, בא מבוא, כלומר, בא מביאה כהלכתה, ולא מקפיצה כאליעזר. ושיעור הכתוב,ויצחק בא מבוא. אך, אליעזר לא 'בא מבוא', כי אם, מקפיצה:

מכיון שקפצה לו הארץ לא עלה על דעת יצחק שכבר חזרו

ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (סג):

אמר, כי כאשר נשא עיניו, לא נתן אל לבו על אליעזר שמא הוא הבא בגמליו, כי אם,(חשב אשר סתם) והנה גמלים באים. והוא, כי ראה,גמלים באים, והוא מהטעם האמור, כי הנה אתמול יצא אליעזר מעם אברהם, ואיך היום חזר עם האשה, שלא ידע, כי קפצה לו הארץ בהליכה ובחזרה, ולא לן בבית לבן, כי אם, לילה אחת. ולא עלה על לב יצחק, שלעבד יהיו שתי קפיצות, והוא בא מבוא, כמדובר.

ועוד טעם שני, כי הנה, יצא לשוח בשדה, וירא והנה גמלים באים בשדה, ולא תפסו דרך כבושה לחברון, אשר שם בית אברהם, ועל כן לא שת לבו אל ההולכים על הגמלים מי הם, כי אם, על הגמלים עצמן:

התפעלה א: מן זיו צלם א-להים שעליו. ב. שמשמים נסתובב שהלכו גמליה לעומתו תוך שדה תפלתו

ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל. ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס. (סד - סה):

מה שהפילה עצמה מעל הגמל, אפשר שנבעתה מזיו צלם אלהים שעל פניו, וחששה אולי הוא יצחק, כי מי, חוץ ממנו או אביו, יהיו לו כן. ועל הזיו הלז, ריבה האת באומרו את יצחק.

ואם נשית לב, על ריבוי האת באומרו את עיניה!

יהיה, כי האבות הן הם המרכבה, ושכינה היתה עמו, וזהו האת כענין, 'ותראהו את הילד' שאמרו רבותינו ז"ל, שראתה עמו שכינה, וכל שכן רבקה, שראתה זיו השכינה, ונבעתה ותפול מעל הגמל, כי בושה מחתנה, וזיו שכינה שעמו:

וזהו מאמרה אליו, באומרה מי האיש הלזה וכו', והוא, לאמר לו, אל תתמה שהפלתי עצמי מעל הגמל, כאילו נתתי אל לבי, כי הוא אישי, כי הלא שני דברים ראיתי, כן תמהתי. האחד, זיו פרצופו, שמורה חשיבות נמרץ, וזהו אומרו, מי האיש הלזה, כי איש הוא לשון חשיבות, וכן אומר הלזה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל, שראתהו הדור כיוסף, שנאמר בו הלזה, שכיונו כיוסף, שהיה ה' עמו, כד"א, 'ויהי ה' את יוסף'. ועוד טעם שני, והוא בשום לב, אל אומרה, ההולך בשדה לקראתנו, שהיה לו לומר, 'בא בשדה לקראתנו'. וגם אומרו בשדה הוא מיותר. אך הוא, כי להיות זוגו של יצחק בא אצלו, כמו שאמרו ז"ל, גם בזה, כי יצאלשוח בשדה, ומה' יצא, יניחו הגמלים הדרך כבושה, ויכנסו בשדה לעומת יצחק, כי היה זווגו בא אצלו. וזהו אומרו, וירא והנה גמלים באים. ולא אמר עוברים, כי אם, באים, שהיו באים לעומתו. והן זאת תמיהת רבקה באומרהההולך בשדה,שאינוהולך בדרך כבושה, רק בשדה, בתוך השדה, משולל דרך, ואיך הוא לקראתנו, כי מי הכניסנו בתוך השדה?

ואנה עזבנו הדרך? ואיך נזדמן היות לקראתנו? אך זה יורה, היות לו אצלינו שייכות מן השמים, ומזלי ומזלו חזו, ושלא בכונה (מאתנו, רק מן השמים) נעשה הדבר. כלומר, ועל כן הפלתי עצמי, באמור, 'אולי הוא זה':

אז השיב ואמר, הוא אדוני, וכדברך הוא, ש'זווגו בא אצלו', ושלא בכונה אחד באחד יגשו. אז בראותה, כי לא היתה השערה ואומד בעלמא, כי אם באמת, אז, ותקח הצעיף ותתכס:

לשכך דאגת וחשד יצחק סיפר לו אליעזר השגחתו ית' בדרך להורות לו קדושתו

ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה:)סו( .

לבל יהי לבו נוקפו אל בא אשה יפה עד מאד ביד עבד איש בדרכים, על כן ספר לואת כל הדברים אשר עשה, איך ענהו ה' בנסיונו, וה' ענהו במענה פיו, ופרטי הצלחת הדרך, כלומר שאם לא מרוב צדקו לא עביד קב"ה ניסא לשקרי:

תיכף כשנפטר אברהם בא למחיצתו קדוש וטהור

ויאסף אל עמיו יהיה כי כל צדיק הולך אל מחיצת הצדיקים כיוצא בו, והם המתעוררים להקביל פניו. והנה יש צדיקים שיש להן קצת עון אשר חטא ולא יכניסוהו במחיצתו, עד ינכו לו כל אשר חטא על הנפש, ואחר כך יאסף אל עמיו במחיצות צדיקים כיוצא בו, שהיא מחיצתו. אמר, כי אברהם, מיד כשמת, נאסף על עמיו, כי לא היה לו דבר לנכות וליטהר תחילה, כי טהור היה לגמרי:

אחרי הסתלקות אברהם נשלם ונקרא יצחק בנו של השי"ת

ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי ראי (יא): אמרו רבותינו ז"ל, שברכו ברכת אבלים. ויש שאמרו שמסר הוא יתברך הברכות ביד אברהם, ולא ברכו, פן יצטרך לברך גם את ישמעאל, לכן כשמת אברהם ברכו הוא יתברך. וזהו ויהי אחרי מות אברהם ויברךוכו'. ועל דרך זה יאמר,

בשום לב אל מלת בנו שהיא מיותרת, אך יאמר, כי הנה דרך הקובר את אביו, להצטער על כי סר צלו מעליו, אך, (הבן) כשהוא צדיק אין פחד, כי הלא בן הוא לה', כי הוא יתברך יהיה לו לאב, והוא לו יתברך לבן, וכמאמרו יתברך על שלמה. וזה יהיה מאמר הכתוב על צער יצחק על סילוק אביו, כי לא יבצר מזה, כיויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק,- בנו של הא-להים הנזכר, באומרו לו, 'אם אברהם מת, הלא בן לי אתה, ואני אביך קיים לעד'. ולכן ברכו לחזק את לבו. ובראות יצחק כן, דבק בו יתברך ביותר, ויבחר למושב לו,באר לחי רואי,אשר שם נגלה לו הא-להים, והוא מקום מוכן לשכינה: