סיפור מדהים סיפר הגאון הרב ישראל מאיר לאו שליט"א שניצל מהשואה למרות שהיה אז ילד חשבוהו כפולני באחד מראיונותיו" אמר כשאני אומר בשבת בבוקר בתפילת ינשמת כל חיי "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך... ואל תטשנו ה' אלוקינו לנצח" מצטמררים כל עצמותי ואני חש כיצד ליבי ובשרי מרננים לקל חי, בכל בוקר שאני קם לא משנה השעה ולא משנה מי העיר אותי, המילים הראשונות הפורצות ספונטאנית מפי הם "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" כשהתעוררתי במחנות לא היה בוקר שלא ראיתי לצידי יהודים שלא התעוררו, תמיד היה מישהו שכבר לא קם, הווי אומר שלקום בבוקר זה לא דבר מובן מאליו! ועל זה מודה אני לפניו מתוך שמחה עצומה ועם כל הלב ששם בורא עולם חלקי בין החיים".
"יהיה זה במלחמת יום הכפורים", חיילים פצועים הגיעו בזמן המלחמה לאיכילוב "אני", ממשיך הרב לספר, "הייתי אז רב שכונה בתל אביב, ימים מספר לאחר פרוץ המלחמה פגשתי במנהל בית החולים שהכיר אותי והוא אמר לי "הרב לאו, אני צריך אחד כמוך", לשאלתי "למה כוונתו"? השיב "אני צריך מישהו שידבר עם החיילים, שיבכו לך, שתהיה ה"כותל" שלהם, הם צריכים רופא נפש תוך כדי שיחה עם מנהל בית החולים הגיע רופא צעיר הושיט לי חלוק לבן עם פתק בחזית עליו היה כתוב שלש מילים "רב בית החולים" מאותו יום עד אחרי חנוכה הייתי שם בימים בלילות ובשבתות, הכרתי חיילים פגועים, חלקם הכרות שטחית וחלקם הכרות עמוקה כשעד היום לא נפסק הקשר.
חייל אחד שכב במחלקה הנוירוכירוגית שמו היה יהודליה, הוא עבר ניתוח ראש מסובך ופציעתו היתה קשה מאוד, ניגשה אלי ושאלה אם אני הרב, השבתי לה שכן, עיניה היו נפוחות ואדומות והיא לחשה חרישית "הבן שלי צריך אותך" ואז היא הכניסה אותי לחדרו של יהודליה. זו היתה ההיכרות הראשונה שלי איתו, הוא שכב בחדר בודד מחובר למכשירים שונים ומשונים, כולו היה חבוש למעט האף והעיניים, לא היה לי מושג אם כל האברים שהיו מכוסים בשמיכה אכן קיימים, הוא לא יכל לזוז, ואמא שלו ניגשה אליו ואמרה לו "יהודליה, הבאתי לך רב", הוא פתח חצי עין ואחר כך חצי עין שניה הסתכל עלי ואמר "אתה רב?" התקרבתי אליו ואמרתי לו "כן", "מה השעה"? הוא שאל, חשבתי שהוא מעורפל אחרי הנתוח הארוך שעבר, וכי בשביל זה הוא צריך רב כדי לדעת מה השעה? עניתי לו "השעה 12", והוא המשיך לשאול "ביום או בלילה?" השבתי לו "ביום". "ואז הוא שאל אותי", מספר הרב כשכולו התרגשות ודמעה מבצבצת מעינו, "אני עוד לא שמתי תפילין היום, בשעה כזו עוד אפשר לשים?" הוא לא אמר "להניח תפילין" אלא "שמתי" זה לא ביטוי שגור אצלנו, אמרתי לו "בהחלט כן, כל היום אפשר להניח," והפצוע המשיך לשאול "אם יש לי תחבושת על כל הראש ואני יכול להניח רק על היד האם שמים על היד בלי הראש?" "בהחלט כן" השבתי לו. ואז במאמץ לא קל הוא שלף אט אט את ידו השמלאית מתוך השמיכה הרימה למעלה וביקש מהרב "אז תשים לי בבקשה", קשרתי לו את התפילין על ידו וקראתי איתו "שמע ישראל" עם הרבה דמעות שלו ושל אימו, ושלי שזלגו ללא הרף, זה היה המפגש הראשון שלי עם יהודליה".
הרב לוקח פסק זמן להירגע מהרגעים המרטטים שהתרגשותם חוצה עשרות שנים ...במשך החודשים שעברו החלים יהודליה מפציעתו הקשה, והוא סיפר לרב את סיפורו. הוא היה סגן משנה בבונקר של קצינים על שפת התעלה, ביום הושענה רבה לפני הצליחה, לתעלה הם ישבו ששה חברה ברכב כשתוך כדי ההמתנה נעצרה לידם משאית עליה בנויה סוכה וממנה ירדו שלושה חבדניקייים אחד מהם התקרב אל הקצינים ואמר להם "חבריה, בואו תעלו לסוכה תברכו על לולב, יש גם שתיה", הם צחקו וזלזלו בו "אולי תעוף מפה, השתגעת? יש פה מלחמה!" אך החבדיניייק הפציר בהם ולא נכנע, הם הביטו אחד על השני ולבסוף התרצו. הם עלו למשאית ונכנסו לסוכה, באותו רגע נשמעה שריקה חדה ונוראה פגז פגע פגיעה ישירה ברכב הקומנדקר שריסק אותו לחלוטין, ששת הקצינים נשכבו עם החבדיניקייים על ריצפת המשאית, לאחר שהתפזר העשן הם החלו למשש את ידיהם ואת רגליהם וראו שיצאו כולם ללא שריטה, הם התרוממו וראו שהקומנדקר איננו וכל חלקיו מפוזרים בשטח, ואז קם יהודה ואמר לחבדניייק "אף אחד לא נפגע... אתם בטח קוראים לזה נס?" והוא השיב לו "מי זה "אתם"? אנחנו עם אחד", הם שתו לחיים בהתרגשות רבה, ואז אמר יהודה "אני חייב לו משהו" כשהוא מצביע באצבעו כלפי מעלה, "מה אני יכול לשלם לו?" והחבדניייק השיב לו "תתחיל להניח תפילין כל בוקר", "טוב", השיב מיד יהודה "תביא תפילין", "היום זה חגי השיב החבדניייק "בעוד יומיים אחרי שמחת תורה תתחיל להניח", "אבל אני לא יודע היכן אהיה בעוד יומיים?" אמר יהודה, "אני כבר אמצא אותך" אמר החבדניייק "לפי המספר האישי שלך".
למחרת שמחת תורה קיבל יהודה בעודו במצרים שקית תפילין מהרבנות הצבאית בתיווכו של החבדניייק, התפילין היו איתו והוא הניחם כל יום עד שכעבור שבועיים הוא נפגע קשה בראשו, הטיסו אותו לאיכילוב עם התפילין שלו לצידו, השאלה הראשונה שהטרידה אותו אחרי הניתוח היה: "מה השעה? ואם אפשר עוד לשים תפילין". כשראה בעיניו את הנס הגלוי בסוכות כאשר קיבל את חייו במתנה מבורא עולם, קיבל עליו להניח תפילין, קבלה איתנה ומוצקה לכל ימי חייו. כיום יהודה אישה סב לנכדים, כולם שומרי תורה ומצוות, והכל בזכות התפילין שהחל להניח כתוצאה מהצלתו ממוות מקיום מצוות סוכה בהשגחה פרטית.