מעשה שהיה
ערב יום הכיפורים. בית הכנסת המרכזי של קהילת פרשברג היה מלא עד אפס מקום. הכול היה ערוך ומוכן לתפילת 'כל נדרי', אלא שהשעה התאחרה והלכה, והרב, רבי משה סופר, ה'חתם סופר', עדיין לא הופיע.
האיחור לא היה אופייני לו כלל. החתם סופר היה מקפיד מדי שנה להתחיל את תפילת 'כל נדרי' מבעוד יום, על־פי הכלל ההלכתי שאין להתיר נדר בתוך החג. לכן אף היה רגיל לקצר בדרשה שלפני 'כל נדרי', כדי להספיק להתחיל את התפילה בזמן.
לאיש מהנוכחים לא היה שמץ של מושג מה מעכב את רבם מלבוא, והדבר עורר תמיהה רבה. הקהל כולו המתין בקוצר רוח לכניסת הרב לאולם בית הכנסת.
כמה שעות לפני כניסת היום הקדוש ישב החתם סופר בחדרו. ופתאום הזעיק את שמשו. הוא ביקש ממנו לקרוא אליו במהירות אחד מתלמידי הישיבה שבראשה עמד, בחור שהיה יתום משני הוריו.
השמש עשה כפי שהתבקש. התלמיד, שלא ידע את סיבת הקריאה, נכנס אל החדר ביראת כבוד.
"רצוני להציע לך שידוך", אמר לו החתם סופר; "האם תרצה לשמוע את פרטי ההצעה?".
התלמיד נדהם. רבו הדגול מזעיק אותו אליו לחדרו, שעות אחדות לפני כניסת היום הקדוש ביותר בשנה, כדי להציע לו שידוך?! מרוב התרגשות לא הצליח להוציא הגה מפיו.
"מדוע אינך משיב על שאלתי?", שאלו החתם סופר בחיבה מופגנת.
התלמיד התעשת, אזר את כוחותיו ואמר בקול נמוך:
"הלוא אני יתום מאב ומאם. אין לי שום דבר לתת או להתחייב. כל רכושי מסתכם בבגד שאני לובש, ואותו אני מכבס פעם בשבוע לכבוד שבת. איזו נערה תרצה להינשא לבחור במצבי?".
החתם סופר האזין לדברים רוב קשב. "אמנם אין בידי לסייע לך בממון", השיב לו, "אך דע, שאם השידוך הזה ייצא לפועל – לא תדע מחסור כל ימיך!".
כששמע התלמיד את ההבטחה המפורשת מפי החתם סופר הורה לבחור להמתין בחדר הסמוך וביקש להזמין אליו נערה יתומה מבנות העיר. גם לה הציע את השידוך עם תלמידו. "הבחור תלמיד חכם, בעל מידות טובות, ויהיה בעל טוב", אמר לה.
הנערה שמעה את הדברים ונתנה את הסכמתה, לשמחתו הרבה של החתם סופר. הוא קרא לתלמידו, והשניים מצאו חן זה בעיני זה, ובתוך זמן קצר נסגר השידוך.
"כבר אמרתי לבחור המיועד שאם שניכם תסכימו להינשא זה לזה, לא יחסר לכם דבר כל ימי חייכם".
לאחר שתיית 'לחיים' וברכת מזל טוב, יצאו השניים מחדרו של החתם סופר שמחים ומאושרים.
ברגע שהדלת נסגרה אחריהם – הכול השתנה. מחדרו של הרב נשמע קול בכי חנוק. העומדים בחוץ הצליחו להאזין למילותיו, שנאמרו מתוך התייפחות.
"ריבונו של עולם", קרא החתם סופר, "כשהגיע ערב יום הכיפורים חשבתי לעצמי, במה אני נכנס ליום הקדוש? הרגשתי שאין בידי די מצוות ומעשים טובים. לכן התאמצתי לעשות חסד עם שני היתומים האלה ולהביא את השידוך שלהם לידי גמר. עכשיו כבר יש לי במה לגשת ליום הקדוש".
בינתיים, בבית הכנסת, עדיין המתינו לרב. ופתאום הופיע החתם סופר. הפעם לא מיהר להתחיל את תפילת 'כל נדרי', שכן השעה הייתה מאוחרת ממילא, בשל התעסקותו בשידוך.
החתם סופר ניגש אל בימת התפילה והחל לשאת דרשת התעוררות מיוחדת. הפעם האריך בה יותר מהרגיל, מתוך בכיות מעומק הלב.
רבי בערל פראנק, שהיה ממקורביו ואנשי אמונו, הבחין שהשמש כבר נוטה לשקוע. הוא ניגש אל רבו ובזהירות החווה בידו לעבר השעון, רמז שהשעה מאוחרת מאוד.
הביט בו החתם סופר ואמר: "בשמיים לא מתחילים 'כל נדרי' קודם שאנחנו מתחילים".
הכול השתנה. תלמידיו של החתם סופר היו מספרים את הדברים בהתפעלות. הם הדגישו עד כמה הייתה גדולה ענוותנותו של רבם. בערב יום הכיפורים חש רבם הגדול שאין בידו די זכויות, ולכן מיהר לעשות חסד עם שני היתומים ולדאוג לשידוכם, ואילו זמן קצר לאחר מכן התבטא בפשטות שבשמיים ממתינים לו כדי להתחיל את תפילת 'כל נדרי'.
את המעשה הזה סיפר פעם אחת רבי ישכר־דב רוקח (מהרי"ד), האדמו"ר השלישי לשושלת בעלז. כשסיים לספר, נאנח ואמר: "אם החתם סופר הקדוש, שידע כי בשמיים ממתינים לאמירת 'כל נדרי' שלו, בכל זאת דאג ממיעוט זכויותיו בערב היום הקודש, מה נאמר אנו אחריו!"...
(על־פי 'אור הצפון')