במהלך שיעור שגרתי של פרשת השבוע באחת מכיתות ילדי ישראל החינניים, שרטט המלמד המסור את גלגל העין האנושי על הלוח והמחיש לתלמידיו הקופצניים את הסבר המפרשים לפסוק "יצרנהו כאישון עינו": האישון נקרא כך, משום שכאשר האדם מסתכל בעיני חברו - הוא רואה במרכזה השתקפות קטנה של עצמו. "איש קטן = אישון".
אחד התלמידים, נצר למשפחה חסידית גזעית ושורשית המקפידה בחומרה יתירה על כל דקדוקי עדת החסידים מימים ימימה, המפתיעה זעזע עד עמקי נשמתו: "כיצד יכול האדם להביט בהשתקפות של עצמו?!... ס'פאסט נישט!"... אצלם בבית, כך סיפר, בל תיראה ובל תימצא מראה מכל סוג שהוא!
נענה המלמד בחיוך רחב: "מראה המשקפת את מלוא קומתך, תתקשט ותתנאה על פני חבריך - אכן אינה מתאימה. אולם מראה המשקפת את שפלותך וקטנותך מכל האדם אשר על פני האדמה - היא המראה הטובה ביותר"... והחשוך במרכז העין. (ר' מנשה ישראל רייזמן)
שמירה לדוגמא
בין תוכחותיה של שירת האזינו, מתארת הפרשה את שמירתו המסורה והעוטפת של הבורא הכל יכול על עמו ישראל: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁימֹן, יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ, יִצְרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ... יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ"... אבינו אב הרחמן "מוצא" אותנו במדבר השומם, מסובב אותנו בענני כבוד המגנים עלינו מכל פגע רע, למסכי ההעלם המעיבים ומאפילים בפני הנשמה הטהורה. הפסוק מייחס את השמירה האישונית ל"מציאת" חשובה ורגישה, הממהרת להיעטף בעפעוף אינסטינקטיבי עם הופעת חשש קלוש לפגיעה או חדירה של גרגר אבק דקיק ובלתי נראה.
בחיים האנושיים, אדם נוטה להעריך הרבה יותר מאמץ יזום ומתוכנן לשמירה והגנה עליו מאשר תנועת מצמוץ אינסטינקטיבית שהוא אפילו לא שם לב אליה. אישון העין, עם כל חשיבותו, אינו דורש מאמץ הגנתי מיוחד בעת התקפה או בזמני שגרה, אלא עטוף מיום לידתו בשכבת שמירה טבעית ומדוייקת. מדוע נבחרה אפוא דווקא דוגמא זו כמודל לשמירה אלוקית אישית ונצחית?
בבת עינו
בעיני תורת החסידות, משקף אישון העין תמונה פנימית ועמוקה על השמירה האלוקית במדבר הנורא:
גלגלי העיניים מורכבים ממגוון אלמנטים מרשימים ומרהיבים: מרקע צח ולבן, זגוגית שקופה ומבריקה, וטבעת קשתית צבעונית בעלת גוונים משתנים וטקסטורות אישיות המותאמות באופן ייחודי לכל עין ועין. אך מכל אלו, בוקע כוח הראייה וקולט את המחזות המאירים מולו – דווקא מתוך החלל השחור.
זוהי הדוגמא המדוייקת לשמירה העוטפת את עם ישראל דווקא בגלות המדברית: הנוכחות האלוקית לא רק ממשיכה ללוות ולהגן על היהודי הגולה בכל מסעות נדודיו הפתלתלים אלא מתגלה ובוקעת בשיא עוצמתה דווקא באותם רגעים "שחורים" וחשוכים. דווקא מתוך הכאב המייסר על הריחוק הנפשי, מבעד למסכי ההעלם המעיבים ומאפילים בפני הנשמה בוקע כוח התשובה המאירה באור אלוקי עצום שאינו ניתן להשגה במרקע הלבנבן והטהור.
ימצאהו - בארץ מדבר
כמו אותה מציאה הבאה לאדם "בהיסח הדעת", בהפתעה גמורה שלא ניתן להתכונן אליה ולהיערך לרגע המדוייק בו תופיע – גם בני ישראל "מפתיעים" כביכול את הקב"ה באמונה העזה המתגלה דווקא במדבר, בחושך הגלותי ובנסיונות המרים.
כשהרקע צח ולבן, והדרך סלולה וברורה גם התוצאה צפויה, גלויה וידועה, בלי מקום לחידושים והפתעות. דווקא מדבר הגלות, נסיונותיו ואתגריו, הופך את האמונה היהודית ל"מציאה" מפתיעה ובלתי צפויה, ומכין את הקרקע ל"מציאה" הגדולה לה מחכה העולם כולו מראשית בריאתו: "מצאתי דוד עבדי" – התגלות מלך המשיח, הבוקעת גם היא בפתאומיות מפתיעה מתוך הרגע הקודר והחשוך ביותר, ומציפה את העולם באור של גאולה.
על פי מאמר שבת פרשת האזינו תשמ"ב, ולקוטי שיחות חלק לד בפרשה זו.