תהלים פרק־מג ג־ה
ג שְׁלַח־אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל־הַר־קָדְשְׁךָ וְאֶל־מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ: ד וְאָבוֹאָה | אֶל־מִזְבַּח אֱלֹהִים אֶל־אֵל שִׂמְחַת גִּילִי וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר אֱלֹהִים אֱלֹהָי: ה מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי | נַפְשִׁי וּמַה־תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי־עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי:
תהלים פרק־מד א־יג
א לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי־קֹרַח מַשְׂכִּיל: ב אֱלֹהִים | בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ־לָנוּ פֹּעַל־פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם: ג אַתָּה | יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם: ד כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא־הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי־יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם: ה אַתָּה־הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב: ו בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ: ז כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי: ח כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ: ט בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כָל־הַיּוֹם וְשִׁמְךָ | לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה: י אַף־זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא־תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ: יא תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי־צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ: יב תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ: יג תִּמְכֹּר־עַמְּךָ בְלֹא־הוֹן וְלֹא־רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם:
רש"י
(ג) תרע לאומים. הרעות לשבעה אומות גדולות ושילחתם מפנינו ואתה בידך כחך הורשתם מתוך ארצם ותטעם לאבותינו בתוכה: (ד) רציתם. לשון רצון: (ה) צוה ישועות יעקב. גם לבאים אחרינו: (ו) נבוס קמינו. נרמס ונרפוס אויבינו לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט"ז) תבוס נופת (משלי כ"ז) והיו כגבורים בוסים בטיט חוצות (זכריה י'): (י) אף זנחת ותכלימנו. אף אם אתה תכלימנו אנו שמך לעול' נודה: (יא) תשיבנו אחור. לשון הוה הוא: שסו למו. בזזו נכסינו איש לו: (יב) זריתנו. אפנדישנו"ש בלע"ז:
מצודת דוד
(ג) שלח אורך ואמתך. ר"ל האר לי והאמת הבטחתך להביא אותי אל הר קדשך: (ד) שמחת גילי. המשמח אותי בגילה ורנה: (ה) מה תשתוחחי. כאלו יחזור שוב לנחם נפשו ויאמר לה מה תשתוחחי נפשי וכו': (ב) פועל פעלת. הפעולה אשר פעלת: (ג) אתה ידך. בכח ידך גרשת את העובדי גלולים מא"י ובמקומם נטעת את ישראל: תרע. הרעות העובדי גלולים ושלחתם מארצם: (ד) כי לא בחרבם. מה שירשו ישראל את הארץ לא ירשו בחרבם ובכחם אלא אתה הושעת להם בימינך ובההארה הבא להם מפניך כי היית מרוצה להם: (ה) מלכי אלהים. הלא אתה אלהים ובידך להושיע ואתה הוא מלכי וראוי למלך להושיע לעמו כאשר יש לאל ידו ולזה צוה להביא ישועות יעקב: (ו) בך. בעזרתך: בשמך וגו'. כפל הדבר במ"ש: (ח) כי הושעתנו. לא בכח ידינו אלא ממך באה הישועה: (ט) באלהים. במהללי אלהים: ושמך לעולם. שמך הקיים לעולם נודה סלה אף בטרם בוא התשועה: (י) אף זנחת. אף בעת אשר עדיין זנחת אותנו והכלמת אותנו ולא תצא בצבאותינו: (יא) תשיבנו אחור. לברוח לאחור מפני הצר: שסו למו. בוזזים לעצמם את אשר לנו: (יב) כצאן מאכל. כצאן הנתונים למאכל: (יג) ולא רבית. לא לקחת רב הון בחלופיהם:
מצודת ציון
(ג) ינחוני. ענין הנהגה כמו ולא נחם אלהים (שמות י"ג): (ג) הורשת. גרשת: (ד) רציתם. מלשון רצון: (ו) ננגח. מלשון נגיחה: נבוס. ענין רמיסה ודריכה כמו כפגר מובס (ישעיה י"ד): (ח) הבישות. מלשון בושה: (ט) הללנו. מלשון הלול ושבח: (י) זנחת. עזבת: בצבאותינו. ענין קבוצת אנשי המלחמה: (יא) שסו. בזזו כמו שוסים את הגרנות (ש"א כ"ג): (יב) זריתנו. פזרתנו כמו וזריתי פרש (מלאכי ב): (יג) הון. המון רב: רבית. מל' רבוי: במחיריהם. ענין חליפת הדבר וערכו: