תניא יומי

תניא יומי

יום ראשון י' אלול

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קיח, והנה מודעת זאת... עד עמ' 236, פעמים וכו'.

וְהִנֵּה מוּדַעַת זאת, הרי ידוע, שֶׁיִּשְׂרָאֵל בְּטִבְעָם הֵם רַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים, מִפְּנֵי הֱיוֹת נַפְשׁוֹתֵיהֶם נִמְשָׁכוֹת מִמִּדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר הַחֶסֶד גּוֹבֵר בָּהֶן במדות העליונות, עַל מִדַּת הַדִּין וְהַגְּבוּרָה וְהַצְמְצוּם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב 22: "גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו", – המרמז על התגברות החסד על מדת היראה והגבורה והצמצום, שֶׁלָּכֵן נִקְרֵאת הַנְּשָׁמָה "בַּת כֹּהֵן" שהיא באה מבחינת כהן, שהיא מדת החסד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ 23. וכיוון שהנשמה באה מהמדות הקדושות שבהן החסד מתגבר לכן גם בנשמה מדת החסד היא בהתגברות, שיהודים בטבעם הם בעלי רחמים וגומלי חסדים. וְהִנֵּה, הַצְדָקָה הַנִּמְשֶׁכֶת מִבְּחִינָה זוֹ מטבע הרחמנות שבנשמה, נִקְרֵאת בְּשֵׁם "מַעֲשֶׂה הַצְדָקָה", כִּי שֵׁם "מַעֲשֶׂה" נוֹפֵל עַל דְּבָר שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה, אוֹ שֶׁנַעֲשָׂה תָּמִיד מִמִּילָא וְהִיא דָּבָר הַהֹוָה וְרָגִיל תָּמִיד, וְאַף כָּאן בענין הצדקה הבאה מהרחמנות הטבעית שבנשמה, הֲרֵי מִדַּת הַחֶסֶד וְהָרַחֲמָנוּת הֶטְבְּעָה בְּנַפְשׁוֹת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל מִכְּבָר הרי זה דבר שכבר נעשה, מֵעֵת בְּרִיאוּתָן וְהִשְׁתַּלְשְׁלוּתָן מִמִּדּוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 24: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו כוּ'", של אדם הראשון נשמה של חיים, ואנו אומרים 25 על הכנסת הנשמה ביהודי: "וְאַתָּה נָפַחְתָּ בִּי", "וּמַאן דְנָפַח מתוכיותו נפח, כו"26, ומפנימיותו, ובנמשל הכוונה שהנשמה באה מפנימיות האלקות, הרי, כיוון שהיא באה מפנימיות מדותיו יתברך יש בה, בנשמה, ענין הפנימיות של מדותיו יתברך, יחד עם התגברות מדת החסד, מאז ירידתה והתגברות, שיהודים בטבעם הם בעלי רחמים וגומלי חסדים. וְהִנֵּה, הַצְדָקָה הַנִּמְשֶׁכֶת מִבְּחִינָה זוֹ מטבע הרחמנות שבנשמה, נִקְרֵאת בְּשֵׁם "מַעֲשֶׂה הַצְדָקָה", כִּי שֵׁם "מַעֲשֶׂה" נוֹפֵל עַל דְּבָר שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה, אוֹ שֶׁנַעֲשָׂה תָּמִיד מִמִּילָא וְהִיא דָּבָר הַהֹוָה וְרָגִיל תָּמִיד, וְאַף כָּאן פירוש "מעשה", שנעשה תמיד, שהרי תמיד ישנה ההתחדשות

אגרת הקדש

והנה מודעת זאת שישראל בטבעם הם רחמנים וגומ"ח מפני היות נפשותיהם נמשכות ממדותיו ית' אשר החסד גובר בהן על מדת הדין והגבורה והצמצום וכמ"ש גבר חסדו על יריאיו שלכן נקראת הנשמה בת כהן כמ"ש בזוה"ק. והנה הצדקה הנמשכת מבחי' זו נק' בשם מעשה הצדקה כי שם מעשה נופל על דבר שכבר נעשה או שנעשה תמיד ממילא והיא דבר ההווה ורגיל תמיד ואף כאן הרי מדת החסד והרחמנות הוטבעה בנפשות כל בית ישראל מכבר מעת בריאותן והשתלשלותן ממדותיו ית' כמ"ש ויפח באפיו כו' ואתה נפחת בי ומאן דנפח כו' וגם בכל יום ויום בטובו מחדש מעשה בראשית וחדשים לבקרים כו'. אך לשון עבודה אינו נופל וכניסתה בגוף. וְגַם בְּכָל יוֹם וָיוֹם – הקב"ה בְּטוּבוֹ מְחַדֶשׁ מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, – כולל התחדשותן של המדות שלמעלה, ובאשר לנשמה למטה, הרי וַ"חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים כוּ'"27. זה פירוש "מעשה", שנעשה תמיד, שהרי תמיד ישנה ההתחדשות

בנשמה ומדת הרחמים שלה, הרי זה ענין "מעשה הצדקה", הצדקה נעשית מצד מדת הרחמנות שבטבע בני ישראל. אַךְ לְשׁוֹן "עֲבוֹדָה" אֵינוֹ נוֹפֵל אֶלָּא עַל דְּבָר שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה בִּיגִיעָה עֲצוּמָה נֶגֶד טֶבַע נַפְשׁוֹ, שעליו להתייגע עם עצמו לעשות נגד טבע נפשו, שכן הטבע של נפשו אינו רוצה להרשות זאת, רַק שֶׁמְּבַטֵל טִבְעוֹ וּרְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא,

אגרת הקדש

אלא על דבר שהאדם עושה ביגיעה עצומה נגד מ טבע נפשו רק שמבטל טבעו ורצונו מפני רצון העליון ב"ה כגון לייגע עצמו בתורה ובתפלה עד מיצוי הנפש כו'. ואף כאן במצות הצדקה ליתן הרבה יותר מטבע רחמנותו ורצונו וכמ"ש רז"ל ע"פ נתן תתן אפילו מאה פעמים וכו'. כְּגוֹן לְיַגַע עַצְמוֹ בַּתּוֹרָה וּבַתְּפִלָּה "עַד מִצוּי הַנֶּפֶשׁ 28 כו'". – דבר שאין טבע הנפש רוצה להרשותו, אלא הוא מתייגע עם עצמו כנגד טבע נפשו. וְאַף כָּאן בְּמִצְוַת הַצְדָקָה, לִתֵּן – לתת הַרְנֵּה יוֹתֵר מִטֶּבַע רַחֲמָנוּתוֹ וּרְצוֹנוֹ לָתֵת, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם־ לִבְרָכָה 29 עַל פָּסוּק 30: "נָתַן תִּתֵּן" "אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים וְכוּ'".

יום שני י"א אלול

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 236, וז"ש והי' מעשה הצדקה... עד עמ' קיט, כל חטאתם:

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "וְהָיָה מַעֲשֶׂה הַצְדָקָה שלום", שֶׁגַּם שֶׁכָּתוּב: "בְּצֶדֶק – בצדקה, אֶחֶזֶה פָּנֶיךָ", כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. – ההתגלות הפנימית של אלקות שמתגלה בשעת התפלה שאז ישנו ענין השלום. אַךְ אַחַר הַתְּפִלָּה יוּכַל לִהְיוֹת הָרַע שבנפש, חוֹזֵר וְגַעוֹר בְּקַל וּלְהִתְעָרֵב בַּטוֹב, כַּאֲשֶׁר יִתְהַלֵךְ בְּחִינַת "עֲבוֹדָה" TT גְלוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּהֶאֶרָה רַבָּה וְהַשְׁפָּעָה עֲצוּמָה, וְנַעֲשָׂה "שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" ובמדות שלמעלה, שתהיה התכללות מיכאל וגבריאל, שר של חסד ושר של גבורה, ואשר גבורה תומתק בחסד, וְגַם בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַטָה. הנה בעולמות שלמטה, רַק שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפָל – לא יִתְגַּלֶּה הַשָּׁלוֹם וְהַבֵּרוּר של הטוב מהרע, וּפֵרוּד הָרַע מֵהַטּוֹב עַד "עֵת קֵץ" – של הרע, וְלֹא בִּזְמַן הַגָּלוּת, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. רַק בָּ"עוֹלָם קָטָן" הוּא הָאָדָם בְּכָל "עֵת מְצא", זוֹ תְּפִלָּה, – הנקראת "שלום", שהרי גם בתפלה נעשה ענין השלום והבירור של הטוב מהרע, כְּמוֹ

אגרת הקדש

וז"ש והיה מעשה הצדקה שגם הצדקה הנק' בשם מעשה ולא בשם עבודה אעפ"כ באתעדל"ת אתערותא דלעילא מעורר גילוי אור א"ס ב"ה בהארה רבה והשפעה עצומה ונעשה שלום במרומיו וגם בפמליא של מטה רק בשרים שבעוה"ז השפל לא יתגלה השלום והבירור ופירוד הרע מהטוב עד עת קץ ולא בזמן הגלות כנ"ל רק בעולם קטן הוא האדם בכל עת מצוא זו תפלה כמ"ש בצדק אחזה פניך כנ"ל אך אחר התפלה יוכל להיות הרע חוזר וניעור בקל ולהתערב בטוב כאשר יתהלך בחשכת עוה"ז. אך הצדקה בבחי' עבודה הנה מאשר יקרה וגדלה מעלתה במאד מאד בהיותו מבטל טבעו ורצונו הגופני מפני רצון העליון ב"ה ואתכפיא ס"א ואזי אסתלק יקרא דקוב"ה כו' וכיתרון האור מן החשך דוקא כנודע. אי לזאת אין הרע

על ידי עבודת הצדקה שלמטה נעשית התעוררות למעלה, מְעוֹרֵר על ענינים של חֶשְׁבַת עוֹלָם הַזֶּה. אַךְ הַצְדָקָה שהוא מתייגע עם עצמו לתם צדקה יותר מטבעו, הִנֵּה מֵאֲשֶׁר – כיוון ש־ יָקְרָה וְגָּדְלָה מַעֲלָתָהּ בִּמְאד מְאֹד, מאשר הצדקה שמצד הטבע, בִּהְיוֹתוֹ מְבַטֵל טִבְעוֹ וּרְצוֹנוֹ הַגּוּפָנִי מִפְּנֵי רְצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־ הוּא, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא־ אֶחֱרָא, – ה"צד קליפה, מתכופפת לקדושה, וַאֲזַי אִסְתַּלֵּק יְקָרָא דְּקָדְשָׁא־ בְּרִיךְ־הוּא כוּ', ואז מתרומם כבודו של הקדוש־ברוך־הוא בכל העולמות, וּכְיִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא כשמהפכים את החושך ועושים ממנו אור יש לאור זה דוקא יתרון, מעלה עליונה, כַּנּוֹדַע. אִי לְזֹאת – לכן, אֵין הָרַע יָכוֹל לִהְיוֹת עוֹד חוֹזֵר

וְגַעוֹר בְּקַלּוּת כָּל־כָּךְ מֵאֵלָיו, רַק אִם הָאָדָם יְעוֹרְרֶנּוּ וְיַמְשִׁיכֶנּוּ עַל עַצְמוֹ חַס וְשָׁלוֹם. – ואילו מעצמו לא יתעורר הרע כל־כך בקלות. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב "הַשְׁקֵט וְבֶטַח עַד עוֹלָם", שהשכר עבור "עבודת הצדקה" הוא "השקט ובטח עד עולם", "הַשְׁקֵט" מִלְשׁוֹן שׁוֹקֵט על שְׁמָרָין"31, דְהַיְנוּ שֶׁהַשְׁמָרִים נִפְרָדִים לְגַמְרֵי מִן הַיַּיִן וְנוֹפְלִין

אגרת הקדש

יכול להיות עוד חוזר וניעור בקלות כ"כ מאליו רק אם האדם יעוררנו וימשיכנו ע"ע ח"ו. וז"ש השקט ובטח עד עולם. השקט הוא מלשון שוקט על שמריו דהיינו שהשמרים נפרדים לגמרי מן היין ונופלין למטה לגמרי והיין למעלה זך וצלול בתכלית. ועד"ז הוא בעבודת הצדקה השמרים הן בחי' תערובת רע שבנפשו נברר ונפרד מעט מעט עד שנופל למטה למקורו ושרשו וכמ"ש ותשליך במצולות ים כל חטאתם: לְמַטָה לְגַמְרֵי, וְהַיַּיִן לְמַעְלָה זַךְ וְצָלוּל בְּתַכְלִית. וְעַל־ דֶּרֶךְ־זֶה הוּא בַּעֲבוֹדַת הַצְדָקָה", בצדקה שבבחינת עבודה, הַ"שְׁמָרִים" הֵן בְּחִינַת תַּעֲרֹבֶת רַע שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, נִבְרֵר וְנִפְרַד מְעַט מְעַט עַד שֶׁנּוֹפֵל לְמַטָה לִמְקוֹרוֹ וְשָׁרְשׁוֹ, מקור ושורש הרע שמתחת לכל העולמות, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב 32: "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצְלוֹת יָם כָּל חַטּאתָם"33:

יום שלישי י"ב אלול

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קיט, יג מה רב טובך... עד עמ' קיט, די כו'.

יג. "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ וְגוֹ'"1. בתהלים, המסתיים: "פעלת לחוסים בך נגד בני אדם". מתחילת הפסוק יוצא שהשכר צפון ומוסתר, ואילו מסוף הפסוק יוצא, שהשכר הוא "נגד בני אדם", שכר גלוי, נגד בני אדם הרואים אותו. יסביר רבנו הזקן, שבעבודת בני ישראל (המביאה את השכר), ישנם אותם שני אופנים: עבודה סמויה ועבודה גלויה. ובלשון רבנו הזקן: הִנֵּה, בִּכְלַל עוֹבְדֵי ה' – מקיימי תורה ומצוות, יֵשׁ שְׁתֵּי בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת מִעַד שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתָם לְמַעְלָה, י"ח מִבְּחִינַת יָמִין וּשְׂמֹאל. – חסד וגבורה, שנשמה אחת באה מבחינת ה"ימין" שלמעלה, ונשמה שניה באה מבחינת ה"שמאל" שלמעלה, דְהַיְנוּ, ההשפעה שבכך בעבודתו של יהודי, היא – שֶׁבְּחִינַת שְׁמֹאל הִיא מִדַּת הַצְמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר בַּעֲבוֹדַת ה', עבודת הנשמה, הבאה מבחינת ה"שמאל" וה"גבורה" למעלה – היא א) בצמצום, וב) ובהסתר, בעבודת ה', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: – בנוגע להסתר: "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת כוּ'" עם ה' אלקיך", וכמו שכתוב

אגרת הקדש

יג מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. הנה בכלל עובדי ה' יש ב' בחי' ומדרגות חלוקות מצד שורש נשמתם למעלה מבחי' וההסתר בעבודת ה' כמ"ש והצנע לכת כו' במסתרים תבכה כו' כל העוסק בתורה בסתר כו'. והנה ממדה ימין ושמאל דהיינו שבחי' שמאל היא מדת הצמצום זו נמשכה ג"כ בחי' הצמצום והגבול בעבודת ה' כמו בצדקה להיות נידון בהשג יד והמבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכה"ג בת"ת ושארי מצות די לו שיוצא י"ח מחיוב מפורש שחייבתו התורה בפי' לקבוע עתים כו'. הרי כמה שהתורה מחייבת אותו לקבוע עתים לתורה באותה מדה הוא קובע. כל ההגבלות האמורות בעבודתו את ה', הן מפני ששורש נשמתו הוא מבחינת ה"שמאל" שלמעלה. אַךְ בְּחִינַת יָמִין נשמה שבאה מבחינת ה"ימין" שלמעלה,

פסוק בפסוק שני: "בַּמִּסְתָּרִים תִּבְכֶּה כוּ'", נפשי", וכמו שאומרים רבותינו ז"ל: "כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּסֵּתֶר כוּ'". שבכל זה מדובר שהעבודה היא בסתר: במצוות לכת", בתפלה "במסתרים תבכה", ובתורה – "עוסק בתורה בסתר". להלן יאמר רבנו הזקן, שמזה בא גם כן צמצום והגבלה. וְהִנֵּה, מ"שמאל", מִמִּדָּה זו נִמְשְׁכָה גַּם־כֵּן בְּחִינַת הַצְמְצוּם וְהַגְּבוּל בַּעֲבוֹדַת ה', כְּמוֹ בִּצְדָקָה לִהְיוֹת נִדּוֹן בְּהֶשֵׂג יָדוֹ, וְלַחְשׁוֹב אֶת חובתו, לפי יכולתו, וְהַמְבַזְבֵּז בְּצֶדָקָה, אַל יְבַזְבֶּן יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ"6, – חסד וגבורה, שנשמה אחת באה מבחינת ה"ימין" שלמעלה, ונשמה שניה באה מבחינת ה"שמאל" שלמעלה, דְהַיְנוּ, ההשפעה שבכך בעבודתו של יהודי, היא – שֶׁבְּחִינַת שְׁמֹאל הִיא מִדַּת הַצְמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר בַּעֲבוֹדַת ה', עבודת הנשמה, הבאה מבחינת ה"שמאל" וה"גבורה" למעלה – היא א) בצמצום, וב) ובהסתר, בעבודת ה', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: – בנוגע להסתר: "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת כוּ'" עם ה' אלקיך", וכמו שכתוב

אִסּוּרֵי בֵּית־שַׁמַּאי, שֶׁיִהְיוּ מִתָּרִים מֵאִפּוּרָם ל"סטרא אחרא", איסור הוא הרי מלשון "אסור וקשור", שהדבר קשור ל"סטרא אחרא" ולחיצונים, כפי שאומר בפרק ז' בחלק ראשון של ספר ה"תניא", וְיוּכְלוּ לַעֲלוֹת לְמַעְלָה – בקדושה, הרי מָצִינוּ בְּכַמָּה דְּבָרִים מִקּוּלֵי ב"ש ומחומרי ב"ה ללמדנו שאף ב"ש ששרש נשמתם מבחי' שמאל העליון ולכן היו דנין להחמיר תמיד בכל איסורי התורה. וב"ה שהיו מבחי' ימין העליון היו מלמדין זכות להקל ולהתיר איסורי ב"ש שיהיו מותרים מאיסורם ויוכלו לעלות למעלה אעפ"כ בכמה דברים היו ב"ש מקילין מפני התכללות שרש נשמתם שהוא כלול גם מימין וכן שורש נשמת ב"ה כלול גם משמאל כידוע דרך ומדות קדש העליון דלית תמן קיצוץ ופירוד ח"ו וכל המדות כלולות זו

הִיא מִדַּת הַחֶסֶד וְהַהִתְפַּשְׁטוּת בַּעֲבוֹדַת ה', בְּהִתְרַחֲבוּת בְּלִי צִמְצוּם וְהֶסְתֵּר כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאֶתְהַלְכָה בָרְחָבָה כוּ'", וּמִמֶּנָּה מבחינת ה"ימין", נִמְשָׁךְ גַּם־כֵּן מַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: "זְרֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים כוּ'". (צְרִיךְ עִיּוּן. וְנִרְאֶה שֶׁצָרִיךְ לִהְיוֹת קֹדֶם אַךְ בְּחִינַת יָמִין כוּ') – צריך עיון אם יש שייכות לענין "זרוק מרה בתלמידים" לבחינת ה"ימין". שהרי לכאורה זה להיפך, ענין של גבורה וחומרא, ולא ענין של חסד. וכפי הנראה זה צריך לבוא לפני המלים "אך בחינת ימין", שאז המשמעות של "וממנה" היא על בחינת ה"שמאל" והגבורה, שממנה נמשך "זרוק מרה בתלמידים". על כל פנים, הוא אומר כאן, שמבחינת ה"ימין"

אגרת הקדש

באה אי ההתחבאות בהצנע, אלא ללכת בהרחבה בעבודת ה', וְגַם לא רק אופן העבודה הוא בהרחבה, אלא גם עצם העבודה הוא בְּלִי צִמְצוּם וּגְבוּל כְּלָל, וְאֵין מַעֲצוֹר לְרוּחַ נִדְבָתוֹ, בֵּין בִּצְדָקָה וּבֵין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּשְׁאָרֵי מִצְוֹת, הכל הוא עושה ברוח נדיבה שלא בהגבלה, נותן צדקה בלי גבול ולומד תורה בשופי – לא רק כפי שהוא מחוייב על-פי דין לקבוע עתים לתורה, ומצוות באופן כזה של רוח נדיבה. וְלֹא דִי לוֹ לָצֵאת יְדֵי־חוֹבָתוֹ בִּלְבַד, בענינים של תורה ומצוות, אֶלָּא עַד בְּלִי דִי כוּ': – אלה הם האופנים והמדריגות בעבודת ה' הבאים מצד השוני של שורש נשמתם למעלה, מ"ימין" או מ"שמאל".

יום רביעי י"ג אלול

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קיט, והנה כל איש ישראל... עד עמ' 238, א"א ע"ה.

וְהִנֵּה, כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּלוּל מִשְׁתֵּי בְּחִינוֹת אֵלוּ, של "ימין" ו"שמאל", זה שנשמתו באה מבחינת "ימין" וחסד, צריך שתהיה בו גם בחינת "שמאל" וגבורה, וכן להיפך, וְ"אֵין לְךְ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם". – גם חסד וגם גבורה יש להם מקום וזמן אצל האדם, מתי יש להשתמש בהם. וְלָכֵן מוצאים אנו, כַּמָּה דְּבָרִים מִקּוּלֵי בֵּית־שַׁמָּאִי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית־הִלֵּל, שבית שמאי מקילים בהם ובית הלל מחמירים בהם", וזאת מִפְּנֵי לְלַמְדֵנוּ שֶׁאַף בֵּית־ שַׁמַּאי שֶׁשּׁרֶשׁ נִשְׁמָתָם מִבְּחִינַת שְׁמֹאל וגבורה, הָעֶלְיוֹן, וְלָכֵן הָיוּ דָּנִין לְהַחֲמִיר תָּמִיד בְּכָל אִסּוּרֵי הַתּוֹרָה, – להחמיר, הוא ענין של גבורה ודין, שהדבר יהיה אסור ושלא יוכל להתעלות בקדושה, וּבֵית־הִלֵּל שֶׁהָיוּ מִבְּחִינַת יָמִין הָעֶלְיוֹן, הָיוּ מְלַמְּדִין זְכוּת לְהָקֵל וּלְהַתִּיר

אגרת הקדש

אִסּוּרִי בֵּית־שַׁמַּאי, שֶׁיִהְיוּ מִתָּרִים מֵאִפּוּרָם ל"סטרא אחרא", איסור הוא הרי מלשון "אסור וקשור", שהדבר קשור ל"סטרא אחרא" ולחיצונים, כפי שאומר בפרק ז' בחלק ראשון של ספר ה"תניא", וְיוּכְלוּ לַעֲלוֹת לְמַעְלָה – בקדושה, הרי מָצִינוּ בְּכַמָּה דְּבָרִים מִקּוּלֵי ב"ש ומחומרי ב"ה ללמדנו שאף ב"ש ששרש נשמתם מבחי' שמאל העליון ולכן היו דנין להחמיר תמיד בכל איסורי התורה. וב"ה שהיו מבחי' ימין העליון היו מלמדין זכות להקל ולהתיר איסורי ב"ש שיהיו מותרים מאיסורם ויוכלו לעלות למעלה אעפ"כ בכמה דברים היו ב"ש מקילין מפני התכללות שרש נשמתם שהוא כלול גם מימין וכן שורש נשמת ב"ה כלול גם משמאל כידוע דרך ומדות קדש העליון דלית תמן קיצוץ ופירוד ח"ו וכל המדות כלולות זו

וגבורה מחסד, וְלָכֵן הֵם מִיְחָדוֹת זוֹ בְּזוֹ, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן; ללומדי תורת הקבלה, שלמרות שחסד וגבורה הן הפכיות, מדות מנוגדות אחת לשניה, בכל זאת, מצד זה שחסד יש בה גם מן הגבורה, וגבורה יש בה גם מן החסד הן מתאחדות ומאוחדות, וכמו שכתוב 12 בְּאַבְרָהָם, שֶׁהוּא מִדַּת הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה", והגבורה, עַל־יִדֵי שֶׁלְבַשׁ מִדַּת הַגְּבוּרָה, שלא היתה ה"עצם" שלו, אלא כמו לבוש והוספה לעצמותו, "וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ", "וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת כו'"13. – לשחוט את בנו יחידו, שזה הרי ענין של תכלית הגבורה. הרי, שבאברהם, שהיה בעצם איש החסד, היו אצלו

אגרת הקדש

מזו. ולכן הם מיוחדות זו בזו כידוע לי"ח וכדכתיב באברהם שהוא מדת החסד והאהבה עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ע"י שלבש מדת הגבורה ויעקוד את יצחק בנו ויקח את המאכלת כו'. ומה שאמר הכתוב אברהם אוהבי ופחד יצחק הנה ההפרש וההבדל הזה הוא בבחי' גילוי והעלם שבמדת יצחק הפחד הוא בבחי' גילוי והאהבה מסותרת בבחי' העלם והסתר וההיפך במדת א"א ע"ה זמנים שבהם נתגלתה בו מדת הגבורה, עד לידי נכונות לשחוט את בנו יצחק. וּמַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "אַבְרָהָם אֹהֵבִי"14 וּ בפסוק אחר15 נאמר: "פַּחַד יִצְחָק", שעבודת אברהם היא במדת החסד והאהבה, ועבודת יצחק במדת הפחד והגבורה. אם כן כיצד זה תואם למה שנאמר קודם, שאברהם עובד את השם־ יתברך גם במדת הגבורה, ויצחק עובד את השם־ יתברך גם במדת החסד והאהבה"? הנה ההפרש וההבדל הזה הוא בְּבְחִינַת גִּלּוּי וְהֶעָלֵם, שֶׁבְּמִדַּת יִצְחָק הַפַּחַד וְהַגְּבוּרָה, הוּא בִּבְחִינַת גִּלּוּי, וְהָאַהֲבָה וְהַחֶסֶד, מְסֻתֶּרֶת בִּבְחִינַת הֶעָלֵם וְהֶסְתֵּר, וְהַחֵפֶךְ בְּמִדַּת אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. שהפחד והגבורה הם אצלו בבחינת העלם והסתר, והאהבה והחסד בבחינת גילוי.

יום חמישי י"ד אלול

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 238, וזהו שאמר דהע"ה... עד עמ' קכ, בסוכה וגו':

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: שהוא בחינת גבורה 16: "מָה רַב טוּבְךָ וְגוֹ'". ומסיים "אשר צפנת ליראיך", בְּלוֹמַר, שֶׁמִּדַּת הַטּוֹב וְהַחֶסֶד אֲשֶׁר הִיא בִּבְחִינַת הֶעָלֵם וְהֶסְתֵּר אֵצֶל כָּל מִי שֶׁשּׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ מִבְּחִינַת שְׂמאל, בחינת הגבורה, הַנִּקְרָא בחינת "יִרֵאֶיךָ", בחינת הגבורה, בְּשֵׁם ה"שמאל" והגבורה, שכאמור שורשם מבחינת ה"שמאל" – היא בחינת יראה, גבורה וצמצום, בִּמְדַּת בֵּית־שַׁמָּאי, ושתיהן הן מבחינת הגבורה, אלא כלולה גם מבחינת הטוב והחסד, הִנֵּה אַף שֶׁהוּא טוֹב הַגָּנוּז וְצָפוּן שכן, מדת היראה והגבורה היא אצלם הרי בגילוי, אַף־עַל־פִּי־כֵּן הוּא רַב וְגָדוֹל מְאֹד כְּמוֹ מִדַּת הַגְּדְלָה וְהַחֶסֶד מַמָּשׁ שֶׁמִּבְּחִינַת יָמִין, – כלומר, למרות שאצלם מדת החסד היא זו הכלולה

אגרת הקדש

בבחינת הגבורה (שכן שורש נשמתם הוא הרי מבחינת הגבורה, אין זה אלא מה שהוא כלול גם מחסד) בכל זאת גם בחינה זו של טוב וחסד היא בבחינת "רב" ו"גדול" כמו בחינת החסד שב"ימין". וּשְׁתֵּיהֶן בחינת החסד שמבחינת ה"ימין", ובחינת החסד הכלולה בבחינת ה"שמאל" והגבורה, שתיהן הֵן מִבְּחִינַת גְלוּי בְּלִי גְּבוּל וּמִדָּה וְשִׁעוּר. שזה הרי מדת החסד והגדולה – ענין של גילוי בלי מדה ובלי גבול, שכן המידה והגבול בגילוי זה באים ממדת הגבורה, ואילו מצד מדת החסד, הגילוי הוא בלי מדה ובלי גבול. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "מָה רַב טוּבְךָ", כְּלוֹמַר שזה מוסב על שני הענינים, גם על ה"צפנת" וגם על ה"חוסים בך", בְּלִי גְּבוּל וּמִדָּה, בֵּין הַטוֹב "אֲשֶׁר צְפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ", – הטוב שבהעלם והסתר, וּבֵין – הטוב, "אֲשֶׁר פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ",

שֶׁהֵם בַּעֲלֵי הַבִּטָּחוֹן שֶׁמִּבְּחִינַת יָמִין, – שכן ענין הבטחון קשור לענין האהבה. כלומר, כמו מי שיש לו אוהב שהוא אוהב אותו, הרי הוא בוטח שהלז יעשה לו רק טוב, כך גם ענין הבטחון בא מצד האהבה; הרי אלה שהם מבחינת ה"ימין" ועבודתם היא בבחינת חסד ואהבה הם בעלי בטחון, וְחַסְדָּם וְטוּבָם הוּא גַּם־בֶּן בְּבְחִינַת חֶסֶד גלוי והתפשטות נגד בני אדם ולא בבחינת צמצום והסתר כלל. (ומ"ש ליראיך ולא ביראיך היינו משום שכל מה שהוא בבחינת העלם בכל נשמה הנה בחי' זו אינה מלובשת תוך הגוף במוחו ולבו אלא הוא בבחינת מקיף מלמעלה ומשם היא מאירה למוחו ולבו מה לעתים הצריכים להתעוררות בחי' זו שתתעורר ותאיר למוחו ולבו כדי לבא לידי מעשה בפועל ממש). ואמר ע"כ אשר רב טוב לבית ישראל הצפון והגלוי הוא בבחי' בלי גבול ומדה לפי ערך נפשותם המלובשת בגוף לכן גם אתה ה' תתנהג עמהם במדת חסדך הגדול בלי גבול ותכלית הנק' רב חסד. דאית חסד ואית חסד. אית חסד עולם שיש כנגדו ולעומתו מדה"ד ח"ו למעט ולצמצם חסדו וטובו. אבל חסד עליון הנק' רב חסד אין כנגדו מדה"ד למעט ולצמצם רב חסדו מלהתפשט בלי גבול ותכלית כי הוא נמשך מבחי' סוכ"ע וטמירא דכל טמירין הנק' כתר עליון וז"ש תסתירם בסתר פניך וגו' תצפנם בסוכה וגו':

אגרת הקדש

חסד של נברא שבכלל הוא מוגבל, אך לפי ערך נפשותיהם זה הרי בלי גבול, לָכֵן גַּם אַתָּה ה' תִּתְנַהֵג עִמָּהֶם בְּמִדַּת חַסְדְּךְ הַגָּדוֹל חסד שבבחינת גדולה, חסד שלמעלה מהשתלשלות, בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית, הַנִּקְרָא "רַב חֶסֶד". לא חסד סתם שבבחינת השתלשלות "זעיר אנפין", אלא חסד של "אריך אנפין". דְאִית חֶסֶד וְאִית חסד, ישנן שתי בחינות בחסד, אִית – יש, חֶסֶד עוֹלָם, – חסד של עולם, כלומר חסד מוגבל, שכן עולם הוא הרי מוגבל, שֶׁיֵּשׁ כְּנֶגְדּוֹ וּלְעֶמָּתוֹ מִדַּת הַדִּין חַס וְשָׁלוֹם, לְמַעַט וּלְצַמְצֵם חַסְדּוֹ וְטוּבוֹ. אֲבָל חֶסֶד עֶלְיוֹן הַנִּקְרָא "רַב חֶסֶד" אֵין כְּנֶגְדּוֹ מִדַּת הַדִּין לְמַעַט וּלְצַמְצֵם רֹב חַסְדּוֹ מִלְהִתְפַּשֵׁט בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית, הרי בחינה שהיא במילא כשנמשך מחסד זה, זה חסד וטוב בתכלית, בלי גבול, כִּי הוּא נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת "סוֹבֵב כָּל עֶלְמִין" – שלמעלה מהגבלות העולם, וּ"טְמִירָא דְּכָל טְמִירִין", טמירה ונעלמה גם לגבי העולמות שהם טמירין ונעלמים, הַנִּקְרָא "כֶּתֶר עֶלְיוֹן". בחינה של "כתר" ו"מקיף", וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: – בפסוקים שלאחר מכן18: "תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ וְגוֹ' תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה וְגוֹ'": בבחינה של סוכה ומקיף, חסד שלמעלה מהשתלשלות – חסד שמבחינת "כתר" ו"מקיף".

הוספת כ"ק אדמו"ר שליט"א

המורם מאגרת הקודש הנ"ל שהיתה על ידי ציר כו' לגביית צדקה דאפילו אלו שהם עובדי ה' בזה ששרשם מהשמאל, ואפילו הם כב"ש צד"ג (שאין מוכרחים לצדקה (עדמשנ"ת באגה"ק ס"י) "כי לא תמנו") "רב וגדול מאד" החסד שבהם ו"לעתים הצריכים" "בא לידי מעשה בפועל ממש". וכמפורש בסיום האגה"ק שלא נדפס "ע"י הרבנים שי' בני הגאון המחבר ז"ל נ"ע" וז"ל19: ואחר הדברים האלה שב'אגרת קודש' זו, נפשי בשאלתי לעורר רב טוב – מדת החסד באופן בלתי מוגבל, הגנוז והצפון בלב כל אנשי שלומינו, שיתגלה מן ההעלם אל הגילוי, לבא לידי מעשה – בפועל,

למלאות ידם לה' – על ידי נתינת צדקה, ביד מלאה ורחבה, על ידי ציר – שליח, נאמן, מוסר כתב זה כו' – שניאור זלמן בן לאדוני אבי מורנו ורבנו הרב ר' ברוך הרבי שליט"א מוסיף: "ע"פ הנ"ל יומתק שייכות ח"א לכאן [דלכאורה צ"ל ההתחלה "הנה כל איש...]". [אלא הקשר הוא מפני שמדובר כאן אודות צדקה].

יום שישי ט"ו אלול

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קכ, יד לעורר את... עד עמ' 240, ר"ה ור"ה.

יד. רבות מאגרות קודש (הנדפסות בחלק זה "אגרת הקדש") כתב רבנו הזקן בקשר לעורר על ענין הצדקה בכלל, ובמיוחד בקשר לצדקת ארץ ישראל, להחזקת החבריא קדישא של רבי מענדעלע מהורודוק ורבי אברהם מקאליסק ותלמידיהם (שעלו לארץ ישראל), על ידי "כולל חב"ד" שיסד רבנו הזקן. ב'אגרת קודש' זו (סימן י"ד), מדגיש רבנו הזקן במיוחד, שהצדקה לארץ ישראל צריכה להינתן כל שנה ביתר חיות באיכות, ובהוספה בנתינות בכמות כפי שהדבר בהמשכה הרוחנית של החיות האלקית בארץ ישראל, שהיא באופן כזה, כפי רבנו הזקן מתחיל, שיסוד הארץ העליונה היא בחי' ממלא כ"ע והתחתונה היא ארץ חפץ המכוונת כנגדה ממש ונק' "הארץ העליונה", ו – ארץ הַתַּחְתּוֹנָה – הִיא "אֶרֶץ חֵפֶץ" כנגד

אגרת הקדש

בְּרִבּוּי אַחַר רְבּוּי, מְדֵי שָׁנָה בְּשָׁנָה, – שמבלי הבט שבשנה שעברה נתנו בהוספה, נתנו בשנה השניה בהוספה נוספת הוספה על הוספה, הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה לְמַעְלָה רֹאשׁ, בְּמִדַּת "קְדֶשׁ הָעֶלְיוֹן" הַמַּאִיר לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, – בה מאירה בחינת וספירת ה"חכמה" הנקראת "קודש העליון", וּמִתְרַבֶּה בחינת "קדש העליון" המאירה בארץ ישראל, מתחזקת ומתרבה תמיד, היא מאירה ביתר כמות, ומתחדשת באור חדש באיכות, בְּדִכְתִיב: כמו שכתוב: "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, בארץ ישראל, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"; (כפי שיסביר להלן) "עינים" (כפי כינוי לבחינת "חכמה", והיינו שבחינת חכמה, "קודש העליון", היא (מאירה) שם תמיד, מתחילת השנה עד סוף השנה. אך, כדי להסביר איך למדים מהפסוק שבחינת ה"חכמה" המאירה בארץ ישראל, היא בכל פעם ביתר ריבוי והתחדשות – מקדים רבנו הזקן בשאלה: דְּהַאי מה שכתוב, "וְעַד אַחֲרִית" כו' אֵינוֹ מוּכָן לִכְאוֹרָה, שֶׁהֲרֵי בְּאַחֲרִית שָׁנָה זוֹ מַתְחֶלֶת שָׁנָה שְׁנִיָּה, וְאִם־כֵּן הָנֵי־לֵיהּ לְמֵימַר היה צריך לומר, "לְעוֹלָם וָעֶד": שהאור של ה"עינים" שלמעלה מאיר שם תמיד ? אַךְ הָעִנְיָן יוּבַן, עַל־פִי מַה שֶׁכָּתוּב: "ה' בְּחָכְמָה יָסֵד אָרֶץ", שֶׁיְסוֹד הָ"אֶרֶץ הָעֶלְיוֹנָה" הִיא בְּחִינַת "מְמַלֵא כָּל עֶלְמִין", "מלכות" של עולם ה"אצילות" העליונות, והיא מתלבשת בעולמות ובנבראים להחיותם, שזו "הארץ העליונה", ו – ארץ הַתַּחְתּוֹנָה – הִיא "אֶרֶץ חֵפֶץ" – ארץ ישראל הנקראת "ארץ חפץ", הַמִּכְוֶנֶת כְּנֶגְדָּהּ

לעורר את האהבה הישנה והחיבה לארץ הקודש (ארץ ישראל), שהאהבה תהיה בוערת כרשפי אש, כאילו היום ממש נתן ה' רוחו עלינו – הרוח הנדיבה לתם ביד רחבה ובכל שנה יותר ויותר. "האהבה הישנה" משמעותה לכאורה, האהבה והחיבה ששררה בענין צדקה זו מיד בתחילה, כשרבנו הזקן יסד את ה"כולל", שכפי טבעו של דבר חדש, היה זה מתוך אהבה וחיבה מיוחדות, מצד הזכות שזיכה אותם רבנו הזקן במצות הצדקה לארץ ישראל, אך משעבר הזמן נחלשה אהבה זו, לכן כותב רבנו הזקן אגרת זו, כדי לעורר מחדש את האהבה כפי שהיתה בתחילה. לְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה הַיְשָׁנָה וְחִבַּת אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, ישראל, לִהְיוֹת בּוֹעֶרֶת בְּרְשְׁפֵי אֵשׁ מִקֶרֶב אִישׁ וְלֵב עָמֹק, כְּאִלּוּ הַיּוֹם מַמָּשׁ נָתַן ה' רוּחוֹ עָלֵינוּ, רוּחַ נְדִיבָה, בְּהִתְנַדָּב עִם לְמַלֹאת יָדָם לַה', בְּיָד מְלֵאָה וּרְחָבָה,

הארץ העליונה, מַמָּשׁ, ו – ארץ ישראל נִקְרֵאת עַל שְׁמָהּ על שם הארץ העליונה, "אֶרֶץ הַחַיִּים", הִנֵּה יסוד זה, חכמה מבחינת "חיים" הוּא נִמְשָׁךְ מֵהַמְשָׁכַת וְהֶאֶרַת חָכְמָה עִלְאֶה, עליונה, מְקוֹר הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים, כְּדִכְתִיב: כמו שכתוב: "הַחָכְמָה תְּחַיֶה בְּעָלֶיהָ וְכוּ'". על הרי שמ"חכמה" נמשך היסוד לארץ זו, שזה ארץ", ומ"חכמה" מאיר בבחינת "ארץ", בארץ שלמעלה מלכות דאצילות, ובארץ שלמטה ישראל. וְהַמְשָׁבָה זוֹ המאירה ב"ארץ" העליונה, הִיא מִתְחַדֶּשֶׁת בְּאוֹר חָדָשׁ מַמָּשׁ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, – שכל שנה מאיר אור חדש שלא היה כמוהו אף פעם אור כזה, כִּי הוא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, וְנִקְרָא בְּשֵׁם "אוֹר־אֵין סוֹף בָּרוּךְ־ הוּא", שֶׁאֵין סוֹף וְאֵין קֵץ לְמַעֲלַת וּגְדְלַּת הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ וּמֵחָכְמָתוֹ, בְּעַלוּי אַחַר עַלוּי, עַד אֵין קֵץ וְתַכְלִית, לְרוּם הַמַּעֲלוֹת לְמַעְלָה מַעְלָה. – הרי כיוון שאין סוף ותכלית לעליונות ההמשכות הנמשכות מ"חכמה עילאה", מהחכמה העליונה, הרי מבלי הבט עד כמה נעלה, במדריגה, האור שנמשך בשנה שעברה – יכול להימשך אור נעלה יותר בשנה החדשה. וּבְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה יוֹרֵד וּמֵאִיר מֵחָכְמָה עִלָּאָה – מהחכמה העליונה, אוֹר חָדָשׁ וּמְחָדָשׁ, שֶׁלֹא הָיָה מֵאִיר עֲדַיִן מֵעוֹלָם לָאָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה, האור הנמשך מ"חכמה" הוא חדש ומחודש, שב"חכמה" עצמה נמשך אור חדש מ"אין־סוף" שלמעלה מ"חכמה", ואור זה נמשך ב"ארץ העליונה", כִּי אוֹר כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה מִסְתַּלֵּק לְשָׁרְשׁוֹ בְּכָל עֶרֶב רֹאשׁ־ הַשָּׁנָה בכל ערב ראש השנה מסתלק האור של השנה החולפת לשורשו בעצמות "אור אין סוף", כְּשֶׁהַחֹדֶשׁ הלבנה, מִתְכַּפֶּה בּוֹ, ראש השנה נקרא "חג שהחודש

אגרת הקדש

מתכסה בו"5, הלבנה איננה מאירה אז, ומשמעות הדבר ברוחניות היא, שבחינת "מלכות", האור המחיה את העולמות והנבראים הנקרא "סיהרא" (לבנה) מתעלם ומסתלק לשורשו, וְאַחַר־כָּךְ עַל־יְדֵי תְּקִיעַת שׁוֹפָר וְהַתְּפִלּוֹת, נִמְשָׁךְ אוֹר חָדָשׁ עֶלְיוֹן מִבְּחִינָה עֶלְיוֹנָה יוֹתֵר חכמה עליונה, כפי שֶׁבְּמַדְרֵגַת עָלְאָה, לְהָאִיר לָאָרֶץ עֶלְיוֹנָה וְלַדָּרִים עָלֶיהָ, הֵם כָּל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים הַמְקַבְּלִים חַיּוּתָם מִמֶּנָּה, דְּהַיְנוּ מה שהם מקבלים חיות מהבחינה העליונה יותר, אין זה ממנה מצד עצמה, אלא מִן הָאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ־הוּא וְחָכְמָתוֹ הַמְלֻבָּשׁ בָּהּ, ב"ארץ העליונה", בְּדִכְתִיב: כמו שכתוב': "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, חכמה עליונה שהיא המקור של חיים, היא "עמך", בטלה ומאוחדת עם "אין־סוף", בְּאוֹרְךָ המאיר מ"חכמה" ל"ארץ העליונה", נִרְאֶה אוֹר", האור המאיר מה"ארץ העליונה" לכל הנבראים המקבלים חיותם ממנה, דְּהַיְנוּ אוֹר הַמֶּאִיר מֵחָכְמָה עִלָּאָה מהחכמה העליונה, מְקוֹר הַחַיִּים (וְכַנּוֹדַע לְיוֹדְעִי חֵן, ליודעי חכמת הקבלה, שֶׁבְּכָל רֹאשׁ־הַשָּׁנָה הִיא הַנְּסִירָה, וּמְקַבֶּלֶת מֹחִין חֲדָשִׁים עֶלְיוֹנִים יוֹתֵר כו'). זה ענין בתורת הקבלה בהקשר לענין בנין המלכות בראש השנה, וכפי שכתוב ביום בריאת האדם (הוא יום ראש השנה): "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם" וכו', הפרדת הצלע שממנו נבנתה חוה. כתוב בתורת הקבלה שאדם הכוונה ל"אדם העליון", בחינת ז"א דאצילות (בחינת המדות של עולם האצילות), ו"ויפל ה' אלקים תרדמה" הסתלקות המוחין מז"א (מהמדות), כפי שהדבר בשעת השינה שהשכל מסתלק, ואז נמשכים מוחין חדשים ל"מלכות" שלא על ידי ז"א (שלא על ידי המדות), שכן, המוחין החדשים האלה הם למעלה מאשר כפי שהיה כש"מלכות" קיבלה על ידי זעיר אנפין. וּבִפְרָטֵי

פְרָטִיוּת, כֵּן הוּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם, נִמְשָׁכִין מֹחִין עֶלְיוֹנִים יוֹתֵר בְּכָל תְּפִלַּת הַשָּׁחַר, וְאֵינָן מֹחִין הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנִּסְתַּלְקוּ אַחַר הַתְּפִלָּה, אתמול, רַק גְּבוֹהִין יוֹתֵר. וְדֶרֶךְ כְּלָל בְּכְלָלוּת הָעוֹלָם – לא רק באדם

אגרת הקדש

(כמו בשעת התפלה) אלא בכל העולם, בְּ"שִׁית אַלְפֵי שְׁנִין", בששת אלפי שנה של קיום העולם, כֵּן הוּא בְּכָל רֹאשׁ־הַשָּׁנָה וְרֹאשׁ־הַשָּׁנָה. נמשכים מוחין חדשים עליונה וחדשה.

שבת קודש ט"ז אלול

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 240, וז"ש תמיד עיני... עד עמ' קכא, וד"ל.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ", שֶׁהָ"עֵינַיִם" הֵם כִּנּוּיִים לְהַמְשָׁכַת וְהֶאֶרַת אוֹר הַחָכְמָה, שֶׁלָּכֵן נִקְרְאוּ חֲכָמִים "עֵינֵי הָעֵדָה", שכן בהם מאיר אור החכמה המצויין בכינוי "עינים", וַ"אֲוִירָא דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים"10. האויר של ארץ ישראל מחכים, מפני ששם מאירה בחינת ה"חכמה", הרי "תמיד עיני ה' אלקיך" – שתמיד מאירה

אגרת הקדש

על פי פנימיות, הוא: רוֹמֵז עַל הִסְתַּלְקוּת הָאוֹר שֶׁמִּסְתַּלֵּק בְּלֵיל רֹאשׁ־הַשָּׁנָה שאז פנימיות החיות של העולם היא בהסתלקות, שכן אז "עליית המלכות", פנימיות ה"מלכות" עומדת בעליה והסתלקות, עַד אַחַר הַתְּקִיעוֹת, שֶׁיּוֹרֵד אחרי התקיעות, אור חָדָשׁ עֶלְיוֹן יוֹתֵר שֶׁלֹא הָיָה מֵאִיר עֲדַיִן מִימֵי עוֹלָם אוֹר עֶלְיוֹן בָּזֶה, וְהוּא מִתְלַבֵּשׁ וּמִסְתַּתֵּר בְּ"אֶרֶץ הַחַיִּים" שלמעלה ב"מלכות" העולמות של עולם ה"אצילות", והנבראים, וְשֶׁלְמַטָה, בארץ ישראל, ההשפעה בעולם זה עוברת דרך ארץ ישראל, בתחילה באה החיות בארץ ישראל, ומארץ ישראל היא נמשכת בכל העולם, לְהַחֲיוֹת אֵת כָּל הָעוֹלָמוֹת כָּל מֶשֶׁךְ שָׁנָה זוֹ. אַךְ גְלוּיוֹ מֵהַהֶסְתֵּר הַזֶּה, – אור זה נהיה מוסתר בארץ החיים שלמעלה ושלמטה, וכדי שאור זה יתגלה ויושפע שפע חיות בעולמות וברבראים, הרי זה תָּלוּי בְּמַעֲשֶׂה הַתַּחְתּוֹנִים וּזְכוּתָם וּתְשׁוּבָתָם בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, כפי מדת הזכות שזכו, והתשובה שעשו במשך עשרת ימי התשובה, באותה מדה מתגלה האור החדש והנעלה יותר שנמשך בראש השנה, וְדַי לַמַּבִּין:

וְהָאָרָה וְהַמְשָׁבָה זו, אַף שֶׁהִיא תְּמִידִית, אַף־עַל־פִּי־כֵּן אֵינָהּ בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה אַחַת ושווה, לְבַדָּהּ מִימֵי עוֹלָם, אֶלָּא שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה הוּא אוֹר חָדָשׁ עֶלְיוֹן, שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ וְהֵאִיר בְּרֹאשׁ־הַשָּׁנָה זֶה, הוּא מִסְתַּלֵּק בְּעֶרֶב רֹאשׁ־ הַשָּׁנָה הַבָּאָה, לְשָׁרְשׁוֹ. כך שהאור הנמשך שוב, הוא אור חדש ונעלה יותר. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ש"עיני ה' אלקיך" בה "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" לְבַדָּהּ. ולא כתוב "לעולם ועד", כי ההמשכה הנמשכת בראש השנה היא רק לאותה שנה, ובערב ראש השנה היא מסתלקת כדי שיימשך אור חדש ונעלה יותר. וְלָכֵן כְּתִיב כתוב, "מֵרָשִׁית" חָסֵר א' שהיה צריך להיות כתוב "ראשית" (באל"ף אחרי הרי"ש) וכאן כתוב בלי אל"ף – וטעמו של דבר

לוח היום יום...

יום ראשון י' אלול ה'תש"ג

שיעורים. חומש: תצא, ששי עם פירש"י. תהלים: נה־נט. כח־ל. תניא: וז"ש והי' .. כל חטאתם.

גדולי זקני חסידי רבינו הזקן היו אומרים, אשר "יחידות" פירושו: קלאָר, אָפגעשטעלט, פאראיינציגט. מקור ג' פירושים אלו הוא בדרז"ל: שקלים פ"ו מ"ב, יבמות ס"ב. א, בראשית רבה פ"ך

זאת אומרת כי ענין היחידות הוא לברר את מצבו, ולקבוע אופן עבודתו בסור מרע ולקרב את המדות הטובות, ולהתקשר בהתאחדות גמורה ולמסור עצמו, איבערגעבען זיך מיט אלע רצונות.

תרגום

גְדוֹלֵי זִקְנֵי חֲסִידֵי רַבֵּנוּ הַזָּקֵן הָיוּ אוֹמְרִים, אֲשֶׁר "יְחִידוּת" פּרוּשׁוֹ: בֵּרוּר, קְבִיעָה, אִחוּד. מְקוֹר ג' פּרוּשִׁים אֵלּוּ הוּא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: שְׁקָלִים פֶּרֶק ו' מִשְׁנָה ב', יְבָמוֹת ס"ב. א, בְּרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשָׁה כ'

זאת אוֹמֶרֶת, כִּי עִנְיַן הַיְחִידוּת הוּא לְבָרֵר אֶת מַצָּבוֹ, וְלִקְבּעַ אֹפֶן עֲבוֹדָתוֹ בְּ"סוּר מֵרָע" וּלְקָרֵב אֶת הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, וּלְהִתְקַשֶׁר בְּהִתְאַחֲדוּת גְמוּרָה וְלִמְסר עַצְמוֹ, לְהִתְמַסֵר עִם כָּל הָרְצוֹנוֹת.

יום שני י"א אלול ה'תש"ג

שיעורים. חומש: תצא, שביעי עם פירש"י. תהלים: ס־סה. לא־לג. תניא: יג. מה רב ... בסוכה וגו'.

ש"פ תצא תר"ג בשולחן קדוש היום הואיל הצ"צ לאמר: עוה"ז הוא עלמא דשיקרא, לכן הנה גם בהטוב מעורב פסולת, וצריך בירור בדרך מלמטה למעלה ובדרך מלמעלה למטה. העוה"ב הוא עלמא דקשוט הנה גם הדברים בדברי תורה המדברים בענינים הנראים לחסרון, הרי כמו שלומדים אותם בגן-עדן הם מעלה.

והתחיל לנגן, והראה בידו הקדושה לאות כי ינגנו אתו. בני הצ"צ התחילו לנגן ואחריהם ענו כל החסידים בקול שיר שהלהיב הלבבות. כשגמר לנגן אמר הצ"צ: בעלמא דין איז דער טייטש פון דעם מאמר (סנהדרין צט. ב) הלומד תורה לפרקים אז ער לערענט תורה צייטענווייז. אין גן-עדן טייטשט מען

דעם מאמר אז ער לערענט תורה און די תורה נעהמט איהם פאנאדער, די דברי תורה דערנעמען איהם.

תרגום

שַׁבָּת פָּרָשַׁת תֵּצֵא תר"ג, בְּשֵׁלְחָן קִדּוּשׁ הַיּוֹם הוֹאִיל הַצֶמַח צֶדֶק" לֹאמַר: עוֹלָם הַזֶּה הוּא עָלְמָא דְּשִׁקְרָא [=עוֹלָם הַשֶׁקֶר], לָכֵן הִנֵּה גַּם בְּהַטּוֹב מְערָב פְּסלֶת, וְצָרִיךְ בֵּרוּר בְּדֶרֶךְ מִלְמַטָה לְמַעְלָה וּבְדֶרֶךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה. הָעוֹלָם הַבָּא הוּא עָלְמָא דִּקְשׁוֹט [־עוֹלָם הָאֱמֶת] – הִנֵּה גַּם הַדְּבָרִים בְּדִבְרֵי תּוֹרָה הַמְדַבְּרִים בְּעִנְיָנִים הַנִּרְאִים לְחִסָרוֹן, הֲרֵי כְּמוֹ שֶׁלּוֹמְדִים אוֹתָם בְּגַן־עֵדֶן הֵם מַעֲלָה. - וְהִתְחִיל לְנַגֵן, וְהֶרְאָה בְּיָדוֹ הַקְדוֹשָׁה לְאוֹת כִּי יְנַגְנוּ אִתּוֹ. בְּנֵי הַצֶמַח צֶדֶק" הִתְחִילוּ לְנַגֵן, וְאַחֲרֵיהֶם עָנוּ כָּל הַחֲסִידִים בְּקוֹל שִׁיר שֶׁהִלְהִיב הַלְבָבוֹת. - כְּשֶׁגָּמַר לְנַגֵן אָמַר הַ"צֶמַח צֶדֶק": בְּעָלְמָא דִין [־בָּעוֹלָם הַזֶּה] פּרוּשׁוֹ שֶׁל הַמַּאֲמָר (סַנְהֶדְרִין צט, ב) "הַלּוֹמֵד תּוֹרָה לִפְרָקִים" – שֶׁהוּא לוֹמֵד תּוֹרָה לְעִתִּים; בְּגַן־עֵדֶן מְפָרְשִׁים אֶת הַמַּאֲמָר – שֶׁהוּא לוֹמֵד תּוֹרָה, וְהַתּוֹרָה "מְפָּרֶקֶת" אוֹתוֹ לִפְרָקִים, דִּבְרֵי הַתּוֹרָה "תּוֹפְסִים" אוֹתוֹ.

יום שלישי יב אלול ה'תש"ג

שיעורים. חומש: תבוא, פרשה ראשונה עם פירש"י. תהלים: סו־סח. לד־לו. תניא: יד. לעורר 240 מעלה.

הֶמְשֵׁךְ הַגָּדוֹל, הַיָּדוּעַ בְּשֵׁם "בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ, תער"ב" הִתְחִיל אֲדֹנִי אָבִי מוֹרִי וְרַבִּי [הָרַשַׁ"בּ] לְאָמְרוֹ יוֹם א' דְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת תער"ב בִּלְיוּבּאַוִויטְשׁ, וְסִימוֹ שַׁבָּת פָּרָשַׁת וַיֵּרָא תרע"ו בְּרוֹסְטוֹב, בְּמַאֲמָר הַמַּתְחִיל "וַה' אֶמָר הַמְכַסֶה אֲנִי מֵאַבְרָהָם". וּבוֹ קמ"ד מַאֲמָרִים.

וְיֵשׁ בַּכְּתוּבִים חֵלֶק שֵׁנִי שֶׁלֹא אֲמָרוֹ, וְלֹא נֶחֱלַק לְמַאֲמָרִים.

יום רביעי יג אלול ה'תש"ג

שיעורים. חומש: תבוא, שני עם פירש"י. תהלים: סט־עא. לז־לט. תניא: ובכל שנה ... וד"ל.

החסיד ר' הענדיל סיפר: ידוע הי' לכל החסידים, אשר ביחידות הראשונה היתה העברת הערלה, וואָס ניט וואָס, פון ערלת הלב איז מען גלייך פטור געוואָרען.

תרגום

הֶחָסִיד ר' העֶנְדִיל סְפַּר: יָדוּעַ הָיָה לְכָל הַחֲסִידִים, אֲשֶׁר בַּיְחִידוּת הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה הַעֲבָרַת הָעָרְלָה. מַה שֶׁלֹא יִהְיֶה – מֵעָרְלַת הַלֵּב נִפְטְרוּ מִיָּד.

לוח היום יום...

יום חמישי יד אלול ה'תש"ג

שיעורים. חומש: תבוא, שלישי עם פירש"י. תהלים: עב־עו. מ־מב. תניא: טו. להבין קכא הכלולה מהן.

מֵהוֹרָאוֹת אֲדֹנִי אָבִי מוֹרִי וְרַבִּי [הָרַשַׁ"בּ]: לְהִנָּזֵר מִמִּלְחֶמֶת תְּנוּפָה עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן, לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָנוּ בַּמָּה לְנַצֵחַ אוֹ מִפְּנֵי מֹרֶךְ לֵב, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֶת כָּל כּחוֹתֵינוּ עָלֵינוּ לְהַקְדִּישׁ אַךְ וְרַק לְחִוּוּק בִּנְיָנֵינוּ, בִּנְיָן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת בִּקְדֵשָׁה וּבְטָהֳרָה. וְעַל זֶה עָלֵינוּ לִמְסר אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ בְּפֹּעַל וְלֹא רַק בְּכֹחַ.

יום שישי טו אלול ה'תש"ג

שיעורים. חומש: תבא, רביעי עם פירש"י. תהלים: עז עח. מג־מה. תניא: אך צריך ... קכב ומליצה.

הִתְיַסְדוּת יְשִׁיבַת "תּוֹמְכִי תְּמִימִים": יוֹם א טו אֱלוּל תרנ"ז. הַתְחָלַת הַלִמּוּד בַּנְגְלֶה וְדָאַ"ח [=חֲסִידוּת, דִּבְרֵי אֱלוֹקִים חַיִּים]: יוֹם ד חי אֱלוּל תרנ"ז.

בְּלֵיל שִׂמְחַת תּוֹרָה תרנ"ט אַחֲרֵי הַהַקָּפוֹת הִכְרִיז אֲדֹנִי אָבִי מוֹרִי וְרַבִּי [הָרַשַׁ"בּ]: הַיְשִׁיבָה שְׁמָהּ "תּוֹמְבֵי תְּמִימִים", וְתַלְמִידִים הַלּוֹמְדִים וּמִתְנַהֲגִים בְּרוּחָהּ שְׁמָם "תְּמִימִים".

שבת קודש טז אלול ה'תש"ג

שיעורים. חומש: תבוא, חמישי עם פירש"י. תהלים: עט־פב. מו־מח. תניא: והנה כללות ... קכג כמו שית'.

רבינו הזקן פי' המאמר כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא, אויף א אידען דארף מען קוקען ווי ער שטייט אין מחשבה הקדומה דא"ק, און דאָרטען שטייט יעדער נשמה מיט אלע דורות וואָס קומען ארויס פון איהר ביז ביאת המשיח גואל צדק, און אז מען טוט א אידען אַ טובה, טוט מען אַ טובה אָט די אלע נשמות עד סוף כל הדורות.

תרגום

רַבֵּנוּ הַזָּקֵן פַּרֵשׁ הַמַּאֲמָר "כָּל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא", עַל יְהוּדִי יֵשׁ לְהַבִּיט כְּפִי שֶׁהוּא "נִמְצָא" בַּמַּחֲשָׁבָה הַקְדוּמָה דְאַ"ק [־אָדָם קַדְּמוֹן, דַּרְגָּה עִלָּאִית בְּיוֹתֵר בַּקְדֶשָׁה, שֶׁהִיא מָקוֹר בּוֹ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל אֲחוּדוֹת], וְשָׁם "נִמְצֵאת" כָּל נְשָׁמָה עִם כָּל הַדּוֹרוֹת הַיּוֹצְאוֹת מִמֶּנָּה עַד בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ גּוֹאֵל צֶדֶק, וּכְשֶׁעוֹשִׂים לִיהוּדִי טוֹבָה, עוֹשִׂים טוֹבָה לְכָל הַנְשָׁמוֹת הַלָּלוּ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.