מאמר דא"ח
בס"ד. יום ב' פ' נצבים-וילך, ח"י אלול, ה'תשל"ה (הנחה בלתי מוגה)
משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריוא
מאמר: משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך. הנה פסוק זה הוא ענין כללי שמתאר את כללות ענין עבודת האדם לבוראו, שההתחלה בזה היא באופן של אתערותא דלעילא – משכני, ואחר כך באה עבודת האדם – אחריך נרוצה, ולאחרי זה באים להשלימות דהביאני המלך חדריו, שזהו בדוגמת ישראל ומלכא בלחודוהי.
וכמובן גם מפירוש רבינו הזקן [שח"י אלול הוא יום ההולדת שלו] בלקוטי תורה שמשכני (אתערותא דלעלּא) קאי על יציאת מצרים שבחג הפסח, ולאחרי זה (בספירת העומר, עבודת המטה) אחריך נרוצה, לשון רבים, נפש האלקית ונפש הבהמית גם יחד, אף על פי שלכתחילה היה הענין דיציאת מצרים באופן דכי ברח העם, כיון שהאתערותא דלעילא דמשכני (לשון יחיד) היתה לנפש האלקית בלבד. ולאחרי זה הביאני המלך חדריו, שזהו הענין דמתן תורה, שאז באים בני ישראל בחדריו של הקב"ה, שהוא ענין התורה כפי שהיא יחד עם הקב"ה, שהרי התורה היא חכמתו ורצונו, ועל ידי זה נעשים ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד.
ביאור בדרך אפשר: נאמר ב'שיר השירים', הרעיה, כנסת ישראל, אומרת ל'דוד', הקדוש ברוך הוא: משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך. (ופירש רש"י: "משכני אחריך נרוצה – אני שמעתי משלוחיך רמז שאמרת למשכני ואני אמרתי אחריך נרוצה להיות לך לאשה. הביאני המלך חדריו – וגם היום הזה עודנה לי גילה ושמחה אשר נדבקתי בך").
תוכן הפסוק הוא התוכן הכללי של עבודת האדם, שההתחלה בזה היא התעוררות מלמעלה, מצד הקדוש ברוך הוא והאדם פונה לקדוש ברוך הוא, בבקשה שימשוך ויעורר אותו, ולאחר שישנה התעוררות מלמעלה באה התקרבות לאלוקות בדרך של התעלות מלמטה למעלה – ולכך מכוונות המילים 'אחריך נרוצה', ולאחרי זה באים להשלמות בקשר של בני ישראל עם הקדוש ברוך הוא, התקרבות ושייכות לאלוקות בדוגמת ישראל והמלך, בני ישראל והקדוש ברוך הוא, לבדם (כלשון הזוהר לגבי שמיני עצרת שכתוב בו 'עצרת תהיה לכם', לכם בלבד).
וכמובן גם מפירוש רבינו הזקן [שנולד בשנת קה"ת ביום ח"י אלול] ב'לקוטי תורה' ש'משכני' (שענינו הוא התעוררות מלמעלה, מצד הקדוש ברוך הוא) מכוון על יציאת מצרים בחג הפסח, ולאחרי זה (בספירת העומר, עבודת ה' מצד בני ישראל, מלמטה) 'אחריך נרוצה', בלשון רבים, נפש האלקית ונפש הבהמית גם יחד, אף על פי שענין יציאת מצרים היה באופן של 'כי ברח העם', ככתוב בתורה, כיון שההתעוררות מלמעלה של 'משכני' (בלשון יחיד) היתה לנפש האלקית בלבד, כמבואר בספר התניא, וזה לשונו, "יציאת מצרים שנאמר בה כי ברח העם, דלכאורה הוא תמוה למה היתה כזאת, וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם לא היה מוכרח לשלחם, אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה, רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלהית מגלות הסטרא-אחרא היא טומאת מצרים ולדבקה בו יתברך", אבל לאחר היציאה ממצרים, העבודה היא לתקן ולזכך גם את הנפש הבהמית, וכיון שזו עבודה בשתי הנפשות נאמר 'נרוצה' לשון רבים.
ולאחרי זה 'הביאני המלך חדריו', שהוא הענין של מתן תורה והלאה שאז באים ונכנסים בני ישראל בחדריו של הקב"ה, שהוא ענין התורה כפי שהיא יחד עם הקב"ה, שהרי התורה היא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה שבני ישראל עוסקים בתורה נעשים בני ישראל, התורה והקדוש ברוך הוא, הכל אחד.
הערות: 1) שיר השירים א, ד. 2) ראה זהר ח"ג לב, א. ח"א רח, ב. 3) ראה ספר השיחות תש"ג ע' 141 ואילך. ע' 146 ואילך. ע' 188 ועוד. 4) ויקרא ג, א (כפי' התרגום – הובא בד"ה משכני שבהערה 17). 5) בשלח יד, ה. וראה תניא פל"א. 6) ראה
ב
מאמר: כיון שבתורה יש שני ענינים, כפי שקשורה עם יציאת מצרים, וכפי שקשורה עם עבודת חודש תשרי, כמאמר רז"ל ביום חתנתו זה מתן תורה, יום הכפורים שבו ניתנו לוחות האחרונות, הרי מובן, שישנו גם הפירוש בפסוק משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו כפי שהוא מצד העבודה דחודש תשרי (שהתחלתה מראש חדש אלול, שאז נמצא המלך בשדה, כהמשל שבו מבאר רבינו הזקן בלקוטי תורה ענין התגלות והארת שלש עשרה מדות הרחמים בחודש אלול). ואדרבה, כיון שלוחות אחרונות הם באופן דכפלים לתושיה (כדאיתא במדרש), הרי מובן שיש עילוי בענין דמשכני גו' הביאני המלך חדריו כפי שהוא מצד העבודה דחודש תשרי, והיינו, שאף על פי שהתחלת הענין דמשכני גו' הביאני גו' היה בלוחות ראשונות, הנה עיקר הענין בזה הוא בלוחות אחרונות דוקא, כשם שבתחילה היו לוחות ראשונות ורק אחר כך ניתנו לוחות אחרונות, ואף על פי כן, הנה דוקא לוחות האחרונות הם העיקר, להיותם באופן דכפלים לתושיה. ובדוגמת מעלת בעלי תשובה אפילו על צדיקים גמורים, שבכללות הרי זה החילוק בין עבודת חודש תשרי (ובהקדמה לזה – חודש אלול) לעבודת חודש ניסן (יציאת מצרים, שבהמשך לזה היה מתן תורה דלוחות ראשונות), שמצד העבודה דחודש ניסן (עבודת הצדיקים) ישנה ההתחלקות דסור מרע ועשה טוב, והיינו, שיש ענינים שדוחים אותם, ויש ענינים שמבררים ומזככים ומעלים אותם, מה שאין כן מצד עבודת בעלי תשובה הנה זדונות נעשו לו כזכיות, ונמצא שמעלים את כל העולם כולו, עד לתכלית השלימות שיכולים להגיע על ידי עבודת התשובה שהיא למעלה מכל מדידה והגבלה, ועד שאפילו נשמה בגוף נעשית במעמד ומצב שהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה.
ביאור בדרך אפשר: (כפי שנתבאר לעיל) כיון שיש שני ענינים בתורה, כפי שהיא קשורה עם יציאת מצרים, וכפי שהיא קשורה עם עבודת חודש תשרי, כמאמר חז"ל על הכתוב בשיר השירים 'ביום חתנתו' זה מתן-תורה, יום הכיפורים שבו ניתנו לוחות האחרונות, וכיון שלפי זה, מתן-תורה שייך גם לחודש תשרי הרי מובן, שישנו גם הפירוש בפסוק 'משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו' לא רק כפי שהוא מצד העבודה של חג הפסח וחג השבועות, יציאת מצרים ומתן תורה, אלא גם כפי שהוא מצד העבודה של חודש תשרי (שהתחלתה היא מראש חודש אלול והלאה, שאז נמצא הקדוש ברוך הוא בהארה והתגלות בדוגמת המלך בשדה, כהמשל שבו מבאר רבינו הזקן ב'לקוטי תורה' את ענין התגלות והארת שלש עשרה מדות הרחמים האמורות בתורה "ה', ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה" בחודש אלול). ואדרבה, כיון שלוחות אחרונות שניתנו ביום הכיפורים הם באופן של 'כפלים לתושיה' ביחס ללוחות הראשונות הקשורות במתן תורה בחג השבועות (כפי שמובא במדרש וזה לשונו, "אמר לו הקדוש ברוך הוא [למשה] אל תצטער בלוחות הראשונות, שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב] ויגד לך תעלומות חכמה כי כפליים לתושיה"), הרי מובן שיש עילוי בענין 'משכני גו' הביאני המלך חדריו' כפי שהוא מצד העבודה של חודש תשרי, והיינו, שאף על פי שהתחלת הענין של 'משכני גו' הביאני גו' היה בלוחות ראשונות, כמבואר לעיל ש'משכני' הוא ביציאת מצרים, 'אחריך נרוצה' הוא בספירת העומר ו'הביאני המלך חדריו' הוא במתן תורה, בכל זאת עיקר הענין בזה הוא בלוחות אחרונות דוקא, כשם שלמרות שבסדר הזמנים הלוחות הראשונות קדמו ללוחות האחרונות, בכל זאת הנה דוקא לוחות האחרונות הם העיקר, להיותם באופן של 'כפלים לתושיה' כנזכר לעיל. והיתרון של הלוחות השניות על הלוחות הראשונות, הוא בדוגמת מעלת בעלי תשובה אפילו על צדיקים גמורים, כמבואר בחסידות, שבעת שניתנו הלוחות הראשונות היו בני ישראל במדריגת צדיקים ובעת שניתנו הלוחות השניות (לאחר שקודם לכן היה חטא העגל) היו במדריגת בעלי-תשובה (ומבואר עוד שהשמחה הגדולה בשמיני עצרת ושמחת תורה קשורה בנתינת הלוחות השניות ביום הכיפורים) שבכללות הרי זה ההבדל בין מדריגת הצדיקים למדריגת בעלי-תשובה. והחילוק בין עבודת חודש תשרי (ובהקדמה לזה – חודש אלול) לעבודת חודש ניסן (יציאת מצרים, שבהמשך לזה היה מתן תורה דלוחות ראשונות), שמצד העבודה של חודש ניסן (עבודת הצדיקים) ישנה ההתחלקות דסור מרע זהירות שלא לעבור על מצוות לא-תעשה ועשה טוב קיום מצוות עשה דברים אסורים, והיינו, שיש ענינים שמתרחקים מהם ולא עוסקים בתיקונם ובירורם והעלאתם, ויש ענינים שמבררים ומזככים ומעלים אותם, מה שאין כן מצד עבודת בעלי תשובה, הנה זדונות נעשו לו כזכיות כדברי חז"ל בגמרא לגבי 'תשובה מאהבה', מתוך אהבת ה', "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה, עליהם הוא יחיה", היינו שלאחר התשובה גם העבירות יהיו לו שבח, ונמצא שמעלים על ידי עבודת התשובה לא רק את הדברים המותרים, עד לתכלית השלימות שיכולים להגיע על ידי עבודת התשובה שהיא למעלה מכל מדידה והגבלה, ועד כדי כך היא מעלת התשובה שאפילו נשמה בגוף, הנה למרות שהגוף מעלים ומסתיר על הנשמה, בכל זאת הנשמה נעשית במעמד ומצב שהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, כלשון הכתוב בקהלת, וכמבואר ענינו בחסידות (וזה לשונו ב'לקוטי תורה' לאדמו"ר הזקן, "הנה עיקר התשובה הוא כמו שכתוב והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. וביאור הדבר הנה אומרים נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה ואתה נפחתה בי... לפי שמקור חוצבה הוא הגבה למעלה, וכדי שתרד פלאים להתלבש בגוף צריכה להתצמצם ולהתפשט בכמה מיני צמצוצים והתפשטות... והנה לא כל הנשמה יורדת למטה להתלבש בגוף רק הארה ממנה בלבד דרך צמצום כו' כנ"ל. אבל כל הנשמה ומקורה נשארה למעלה ונקרא מזל... מקור הנשמה ושרשה... להיות נוזל ממנו ההשפעה ורוח חיים להחיות רוח שפלים גם שפע אלהי והרהורי תשובה שבאים לאדם הם באים מכח בחינת המזל... ומזה יובן מהות התשובה שתשוב הנפש בבחינת ביטול במסירת נפש למקורה ושרשה העליון שממנה לוקחה שהוא בחינת אין בחינת מזל... על ידי התשובה היא בבחינת ביטול לגמרי למקורה ושרשה..."), וממשיך ומבאר את ענינו של הכתוב משכני אחריך נרוצה, כפי שהוא בעבודה של חודש תשרי וקשור בלוחות השניות.
הערות: זהר ח"ג עג, א. 7) ראה שמות ג, יב ובפרש"י. 8) תענית כו, ב במשנה (ובפרש"י). גמרא שם ל, ב. 9) שה"ש ג, א. 10) פ' ראה לב, ב ואילך. 11) שמו"ר פמ"ו, א. 12) ראה אוה"ת שמע"צ ע' א'תשעט ואילך. המשך תרס"ו ע' פו [קיד] ואילך. תרפ"ט ע' סז ואילך. 13) ראה המשך מים רבים תרל"ו פרק קלה. סה"מ תרל"ו ח"ב ע' שס. ועוד. 14) תהלים לד, טו. 15) יומא פו, ב. 16) קהלת יב, ז. לקו"ת בלק עד, א. שם ר"פ האזינו.
המשך המאמר
מאמר: בזה (כמבואר בארוכה במאמרי רבותינו נשיאינו), שמשכני קאי על ראש חדש אלול, שבו נפתחים שלש עשרה מדות הרחמים שהם הממשיכים (מעוררים) נשמות ישראל שיבואו לאהבה ויראה [ובמאמר נוסף איתא שענינם ליתן כח ועוז לבוא לתשובה]. ואף על פי שהגילוי דשלש עשרה מדות הרחמים מלכתחילה הוא באופן שפועל הענין דמשכני, לשון יחיד, בנוגע לנפש האלקית בלבד, הרי זה פועל אחר כך שיהיה אחריך נרוצה, לשון רבים, נפש האלקית יחד עם נפש הבהמית. ולאחרי זה באים להביאני המלך חדריו, שהוא ענין מתן תורה דלוחות אחרונות ביום הכפורים, ועד להענין דנגילה ונשמחה בך, היינו, שמהענין דגילו ברעדה בראש השנה באים אחר כך לענין דנגילה ונשמחה בך, בשמיני עצרת ושמחת תורה.
ביאור בדרך אפשר: והיינו, שיש ענינים שדוחים בזה (כמבואר בארוכה במאמרי רבותינו נשיאינו), ש'משכני' קאי מכוון על ראש חדש אלול, שבו נפתחים ומתחילים להאיר שלש עשרה מדות הרחמים שהם הממשיכים (מעוררים) נשמות ישראל שיבואו לאהבה ויראה [ובמאמר נוסף מובא שענינם של שלוש-עשרה מידות הרחמים הוא ליתן כח ועוז לבני ישראל לבוא לתשובה]. ואף על פי שהגילוי דשלש עשרה מדות הרחמים מלכתחילה הוא באופן שפועל הענין דמשכני, לשון יחיד, בנוגע לנפש האלקית בלבד, כמבואר לעיל (לגבי פעולת ענין זה של 'משכני' ביציאת מצרים וכן הוא גם לגבי פעולתו בעבודת התשובה בחודש אלול) הרי זה פועל אחר כך שיהיה אחריך נרוצה, לשון רבים, נפש האלקית יחד עם נפש הבהמית. ולאחרי זה באים להביאני המלך חדריו, שהוא ענין מתן תורה ביום הכיפורים דלוחות אחרונות, ועד להענין דנגילה ונשמחה בך, היינו, שמהענין דגילו ברעדה בראש השנה שהשמחה שאז נסתרת ומכוסה על ידי יראה ורעדה באים אחר כך לענין דנגילה ונשמחה בך, בשמיני עצרת ושמחת תורה (שאז השמחה היא בגלוי וכמבואר
הערות: 17) ד"ה משכני באוה"ת שה"ש ח"א ס"ע נט ואילך. ע' פח. ח"ג ע' תתכז. 18) סידור האריז"ל (להר"ש מרשקוב) בסדר כוונת ר"ח אלול בתחילתו. משנת חסידים מסכת אלול פ"א מ"ג. 19) אוה"ת ח"ג שם (וראה גם לקו"ת פ' ראה לג, ג). 20) תהלים ב, יא. 21) ראה לקו"ת פרשתנו (נצבים) מז, א ואילך. 22) ראה גם אוה"ת ח"א שם ע' פז. ח"ג ע' תתכח (נגילה – בר"ה (ויוהכ"פ), ונשמחה –
ב'לקוטי תורה', "... הנה ההפרש שבין שמחה לגילה הוא כי השמחה נקרא בהגלות נגלות השמחה מבחוץ והיא בחינת חג הסוכות זמן שמחתנו. וגילה נקרא כשהשמחה עדיין בפנימית הלב ולא באה לידי גילוי בחיצוניות. וכמו שכתוב וגילו ברעדה שרעדה תכסה את השמחה שלא תהא נראית ונגלית בחוץ רק תוכו רצוף השמחה ובהתגלות נראית ונגלית בחינת רעדה והוא בחינת ראש השנה").
ג) והנה הפירוש בפסוק משכני גו' הביאני המלך חדריו כפי שהוא בנוגע לעבודה דחודש תשרי, מתאים עם מה שכתוב במדרש [אגדה שבתורה, שרוב סודות התורה גנוזין בה, כמו שכתב רבינו הזקן באגרת הקדש שבספר התניא, לגבי חשיבות הלימוד של האגדות שבגמרא בספר 'עין יעקב'] על הפסוק משכני גו', ששם הובאו כמה פירושים בפסוק, ומהם, משכני על שם שהשרית שכינתך בתוכנו וכו', ולאחרי זה מביא הפירוש שמשכני קאי על שסלקת שכינתך מתוכנו [והיינו, שמפרש שמשכני הוא ענין הסתלקות והעלם השכינה, וכמו במשך היובל, המה יעלו בהר", ופירש רש"י, "כשימשוך היובל קול ארוך, הוא סימן סילוק שכינה והפסקת הקול, וכיון שנסתלק הם רשאין לעלות". וענין זה של הסתלקות והעלם השכינה פועל ש]אחרי נרוצה (ביתר שאת וביתר עוז, ודווקא ההעלם וההסתר גורם ומעורר שיהיה רצון גדול וחזק יותר להתקרב אל הקדוש ברוך הוא ומביא ראיה לדבר) תדע לך שהוא כן, שכל צרות שבאו עליהן במעשה העגל, לא נתאבלו, כיון שאמר להם משה כי לא אעלה בקרב (והיינו שענין האלקות הוא בהעלם), מיד וישמע העם גו' ויתאבלו (עד כאן לשונו), והיינו, שענין הסילוק כו' פעל אצלם לבוא לדרגת התשובה שעל ידה נעשה ביום הכיפורים סלחתי כדבר, ובשמחה ובלב שלם כמבואר בפירוש רש"י בפרשת כי תשא, "בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים, ובי"ט עלה, שנאמר ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו', ועשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר ואתנפל לפני ה' וגו', ובראש חודש אלול נאמר לו ועלית בבוקר אל הר סיני, לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם מ' יום, שנאמר בהם ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו', מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה, אמצעיים היו בכעס. בי' בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות אחרונות...".
ועל דרך זה הוא בענין דמשכני אחרי נרוצה גו' כפי שהוא בחודש תשרי, שהרי קודם לזה ישנו מעמד ומצב דלא אעלה בקרב, שאלקות הוא בהעלם כו', ולאחרי זה נעשה הענין דמשכני בראש חדש אלול, ובאופן שגם הקדוש ברוך הוא לאחר החטא, כאמור בתורה שכך אמר 'כי לא אעלה בקרבך', שענינו התקרבות לאלוקות בהעלם וסילוק שהיה אחרי מתן תורה בלוחות הראשונות, ולאחרי זה נעשה הענין דמשכני שענינו התקרבות לאלוקות בראש חדש אלול, ובאופן
שגם כשנמצאים עדיין בשדה, אומרים בוודאות שהענין דמשכני יפעל הענין דנרוצה לשון רבים, היינו, שזה מעורר לא רק את הנפש האלקית אלא גם את הנפש הבהמית [ובדרך ממילא הרי זה פועל גם על הגוף וגם על חלקו בעולם, ובצירוף כל בני ישראל הרי זה פועל על כללות העולם כולו, כמבואר בתניא פרק ל"ז בארוכה, וזה לשונו, "כללות ישראל שהם ששים רבוא נשמות פרטיות, הם כללות החיות של כללות העולם כי בשבילם נברא וכל פרט מהם הוא כולל ושייך לו החיות של חלק אחד מששים רבוא מכללות העולם התלוי בנפשו החיונית להעלותו לה' בעלייתה, דהיינו במה שמשתמש מעולם הזה לצורך גופו ונפשו החיונית לעבודת ה' כגון אכילה ושתיה ודומיהם ודירה וכל כלי תשמישיו אלא שששים רבוא נשמות פרטיות אלו הן שרשים, וכל שורש מתחלק לששים רבוא ניצוצות שכל ניצוץ הוא נשמה אחת..."], ובאופן שפועל הענין דנרוצה, היינו, לא רק ענין ההליכה, כמו שנאמר והלכת בדרכיו, אחרי ה' אלקיכם תלכו [שגם הליכה היא דרגא נעלית ביותר, ועד לאופן של אין ערוך], אלא גם ענין המרוצה, שמורה על תשוקה גדולה, שלכן אינו רק הולך אלא רץ כו'. וענין זה קשור גם עם ענין הרצון (נרוצה גם מלשון רצון), שמושל ושולט על כל הכחות כולם, וכמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו שהרצון פועל גם על כח התענוג, ועד שיכול להפוך את התענוג, היינו, שלולי הרצון היה זה ענין של היפך התענוג, ומצד הרצון נעשה אצלו תענוג בזה (וגם בנוגע לדין הלכה למעשה, שעל ידי זה מקיים מצות וקראת לשבת ענג, כפי שנפסקה ההלכה בענין זה בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, וזה לשונו, "מותר להתענות תענית חלום בשבת כשחלם בו ביום, שיפה תענית לחלום לבטל הגזר דין, כאש לנעורת, אם מתענה בו ביום, והתירו לו חכמים בשביל שיקרע גזר דינו. ועוד, לפי שאין כאן ביטול עונג שבת לגמרי, כיון שנפשו עגומה עליו בשביל חלומו אם לא יתענה, ואם יתענה בטוח הוא שיקרע גזר דינו, אם כן הרי התענית הזה תענוג הוא לו"). ועד שנעשה גם הענין דהביאני המלך חדריו, שהוא ענין מתן תורה דלוחות אחרונות, באופן דכפלים לתושיה.
ד) ויובן המבואר לעיל באריכות אודות העילוי שבא דוקא אחרי ירידה והעלם על פי תורת הבעל שם טוב [שח"י אלול הוא גם יום ההולדת שלו] על הפסוק עת צרה היא ליעקב וממנה יושע, שלא זו בלבד שמתבטלת הצרה, אלא יתירה מזה, ממנה יושע, שמהצרה גופא באה הישועה. דהנה, צרה מלשון צר, הוא כללות ענין המיצר (היפך המרחב), והוא גם ענין החושך. ועל זה נאמר וממנה יושע, שהצרה עצמה מתהפכת לענין של צהר, כמו שכתוב צהר תעשה לתבה, וכדרשת חז"ל אבן טובה המאירה להם, והיינו, שעושים מאבן דבר המאיר. וענין זה נעשה (כמו שכתוב בתורת הבעל שם טוב הנזכרת לעיל) על ידי העבודה דבא אל התבה, דענין התיבה קאי על אותיות התורה ואותיות התפלה, שהם כללות ענין האותיות, המשכה וגילוי, הן מלמעלה למטה, שהוא ענין אותיות התורה, והן מלמטה למעלה, שהוא ענין אותיות התפלה. ובא אל התבה היינו שנכנס בתיבות ואותיות התורה והתפלה, ער לערנט מיט א חיות און דאוונט מיט א חיות. ועל ידי זה נעשה צהר לתבה, שהצירוף דצרה מתהפך לצירוף דצהר. ועד שעל ידי אותיות התורה והתפלה נעשה ענין הצהר בכללות ענין האותיות, גם באותיות דעשרה מאמרות (וכן חילופיהם ותמורותיהם עד לחילופים דחילופים ותמורות דתמורות) המהווים מחיים ומקיימים את כל פרטי העולם (כתורת הבעל שם טוב על הפסוק לעולם הוי' דבר נצב בשמים, כמובא ב'שער היחוד והאמונה' שבספר התניא, וזה לשונו, "הנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים ופי' הבעש
"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו', תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב ודבר אלהינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד כו', כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע חס ושלום וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל וכמו קודם מאמר יהי רקיע כו' ממש, וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחינת דומם ממש אילו היו מסתלקות ממנה כרגע חס ושלום האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית היתה חוזרת לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש וזהו שכתב האר"י ז"ל שגם בדומם ממש כמו אבנים ועפר ומים יש בחינת נפש וחיות רוחנית דהיינו בחינת התלבשות אותיות הדבור מעשרה מאמרות המחיות ומהוות את הדומם להיות יש מאין ואפס שלפני ששת ימי בראשית, ואף שלא הוזכר שם אבן בעשרה מאמרות שבתורה אף על פי כן נמשך חיות לאבן על ידי צירופים וחילופי אותיות המתגלגלות ברל"א שערים פנים ואחור כמו שכתוב בספר יצירה עד שמשתלשל מעשרה מאמרות ונמשך מהן צירוף שם אבן והוא חיותו של האבן, וכן בכל הנבראים שבעולם השמות שנקראים בהם בלשון הקודש הן הן אותיות הדבור המשתלשלות ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה על ידי חילופים ותמורות האותיות ברל"א שערים עד שמגיעות ומתלבשות באותו נברא להחיותו..."), שׁגּם בּהם נעשׂה הענין דּבא אל התּבה, ענין החיּוּת כוּ', ועד להענין דּצהר תּעשׂה לתּבה, שׁמּאיר בּהם אלקוּת בּגלוּי.
וכן הוּא בּפירוּשׁ המּדרשׁ הנּזכּר לעיל (סעיף ג) שׁדּוקא הענין דּלא אעלה בּקרבּ (סילּוּק השּׁכינה) שנגרם על ידי חטא העגל פּעל אצל בּני ישׂראל התעוֹררוּת תּשׁוּבה כוּ', והיינוּ, שׁאף על פּי שׁיּשׁ מצּב שׁאלקוּת הוּא בּהעלם, הנּה דּוקא מתּוֹ המּיצר (עת צרה) ממּנּה יוּשׁע, ומההעלם עצמו נהיה גילוי, שׁיּשׁנוֹ לא רק ענין הבּרכה, אלּא כּמוֹ שׁכּתוּב בתורה ויּהפ הוי' אלקי ל את הקּללה לברכה, שׁזּהוּ ענין שׁזּדוֹנוֹת נעשׂים כּזכיּוֹת, כנזכר לעיל, ועד לזכיּוֹת ממּשׁ, וּמסיּים בּכּתוּב, כּי אהב הוי' אלקי, שׁזּהוּ מצּד תּוֹקף האהבה של הקדוש ברוך הוא לכל אחד ואחד מישראל, שׁפּוֹעלת הענין דּכפלים לתוּשׁיּה בּכללוּת עבוֹדת התּשׁוּבה.
ה) והנּה נוֹסף על האמוּר לעיל שפסוק זה משכני אחריך נרוצה הפותח את המאמר הוא ענין כללי בעבודת האדם, שׁפּסוּק זה הוּא ענין כּללי בּעבוֹדת האדם, ישׁ בּוֹ ענין כּללי יוֹתר, בּנוֹגע לכללוּת סדר ההשׁתּלשׁלוּת של ירידת האור האלוקי מלמעלה למטה, מדרגה לדרגה. דּהנּה, על הפּסוּק משׁכני אחרי נּרוּצה מבאר הרב המּגּיד ממעזריטש (בּלקּוּטי אמרים וגם בּאוֹר תּוֹרה) שׁזּהוּ כּמשׁל האב הרוֹאה את בּנוֹ משׁתּעשׁע כוּ' בּקּטנוּת שׁלּוֹ בדברים הקטנים והפעוטים שלו, שׁבּתּחילּה מראה האב את עצמוֹ לפני בּנוֹ, וזה פּוֹעל עליו מיּד שׁמּנּיח שעוזב את מעשׂה הקּטנוּת שׁלּוֹ המשחק שלו בדברים פעוטים, ורץ אחרי אביו. וכאשׁר האב רוֹאה שׁהבּן התעוֹרר להנּיח לעזוב שׁעשׁוּעי הקּטנוּת שׁלּוֹ את המשחק שלו בדברים פעוטים ולרוּץ אחריו, הנּה אז מסתּיר האב פּניו ממּנּוּ ומתחבא מהילד הקטן והוֹל לדרכּוֹ, בּשׁביל שׁיּרבּה התּינוֹק למאוֹס בּמעשׂה הקּטנוּת וירבּה חשׁק לאהבת אביו כי כשהתינוק ישים לב שאביו שקודם לכן נראה אליו הרי עכשיו הוא נעלם ממנו, הוא לא ימצא שום ענין במשחק בדברים הקטנים ואדרבה, הדבר יהיה מאוס בעיניו, והחשק שלו לראות את אביו ולהיות קרוב אליו, ילך ויגדל (והיינוּ, שׁיּהיה אחרי נּרוּצה עוֹד יוֹתר מכפי שהיה קודם לכן, לפני שאביו נעלם והתחבא ממנו). וכל זה נעשׂה על ידי הצּמצוּם שׁל האב (שׁמּראה את עצמוֹ לפני בּנוֹ בּהיוֹתוֹ משׁתּעשׁע בּקּטנוּת שׁלּוֹ, ואחר כּ לאחר שבתחילה האב התגלה אל הבן מצמצם אהבתוֹ והוֹל לדרכּוֹ ומתרחק מהבן), שׁזּה פּוֹעל גּם אצל הבּן ענין שׁל צמצוּם, שׁמּצמצם וּמנתּק את עצמוֹ מכּל הענינים שׁהשׁתּעשׁע בּהם לפני זה ובמקום להיות עסוק בהם, הוא עסוק בהתקרבות לאביו.
וּממשׁי המגיד ממעזריטש בתורות אלו לבאר שׁכּן הוּא בּנוֹגע לכללוּת התהוּוּת העוֹלם על ידי הקדוש ברוך הוא, שׁלּאחרי שׁעלה בּמחשׁבתּוֹ אנא אמלוֹ בתחילת התעוררות הרצון העליון לברוא עולמות ונבראים ולמלוך עליהם הנה כששיער במחשבה האלוקית העליונה שׁאין מל בּלא עם וכדי שיתקיים הרצון 'אנא אמלוך' צריך להיות עם, צמצם את כּבוֹדוֹ יתבּר כּדי שׁיּוּכלוּ העוֹלמוֹת לסוֹבלוֹ להכיל אותו, ולא יתבטלו במציאות מפני האור האלוקי. וענין הצּמצוּם למעלה שהקדוש ברוך הוא צמצם והגביל את אור האין-סוף כדי שיהיו עולמות ונבראים מוגבלים פּוֹעל אחר כּ ענין הצּמצוּם למטּה בּעבוֹדת האדם, שׁהאדם יצמצם את עצמוֹ ויגביל את הענין שיש לו ואת עיסוקו בענינים האישיים שלו, ענינים גשמיים, בּעניניו כוּ' שתמורת עיסוק בעניניו, יהיה מלא תשוקה להתקרב לאלוקות. ועל ידי זה נשׁלם שהאדם אכן מתקרב לאלוקות ונתמלּא בפועל הרצוֹן דּאנא אמלוֹ כוּ'.
מוּבן עד כּמּה הפּסוּק משׁכני אחרי נּרוּצה הוּא ענין כּללי בּעבוֹדת האדם וּבכללוּת סדר ההשׁתּלשׁלוּת, עד לענין שׁעלה בּמחשׁבתּוֹ אנא אמלוֹ (בּתחילּת בּריאת העוֹלם), שׁקּשׁוּר עם הענין דּתמליכוּני עליכם שהוא ענינו ותוכנו של ראש השנה, כמאמר חז"ל בגמרא, "אמרו לפני בראש השנה [פסוקים של] מלכיות... כדי שתמליכוני עליכם". ולכן ישׁ בּוֹ פּירוּשׁים בּנוֹגע לכל סוּגי המּעמד וּמצּב שׁהיוּ אצל בּני ישׂראל מבחינת מעמדם הרוחני, החל מיציאת מצרים, כּאמוּר לעיל (סעיף א) שׁפּסוּק זה קאי על חג הפּסח (משׁכני) ספירת העוֹמר (אחרי נּרוּצה) וּמתּן תּוֹרה (הביאני המּל חדריו) דּלוּחוֹת ראשׁוֹנוֹת, וּלאחרי זה בּנוֹגע למּשׁכּן וּבית המּקדּשׁ, וגם בּנוֹגע לחוּרבּן בּית המּקדּשׁ, ועד לענין החוּרבּן בּעבוֹדת האדם (לא אעלה בּקרבּ), שׁאלקוּת הוּא בּהעלם כוּ' (כּנּזכּר לעיל סעיף ג), והיינוּ שׁבּפסוּק זה מבוֹאר כּללוּת ענין העבוֹדה בּכל מעמד וּמצּב כוּ', והצּד השּׁוה שׁבּהם, שׁעל ידי זה מגּיעים לתכלית השּׁלימוּת דּהביאני המּל חדריו בקשר עם הקדוש ברוך הוא.
ו) ועל פּי זה ישׁ לבאר גּם קשׁר והמשׁ הענינים בּמּאמרים העוסקים בפירוש פסוק זה, שׁמּוּבא שׁם במאמרי אדמו"ר ה'צמח צדק' ב'אור התורה', מה שּׁנּאמר בּיחזקאל הנביא יחזקאל ואני בתוֹ הגּוֹלה במקום נחות ברוחניות, על נהר כּבר גּוֹ' ואראה מראוֹת אלקים, שׁהיתה אצלוֹ ראיּית המּרכּבה יחזקאל הגיע למעלה זו שראה את המרכבה העליונה, וראה על דּמוּת הכּסּא דּמוּת כּמראה אדם עליו מלמעלה (כּמבוֹאר שׁם כּל פּרטי הענינים דּמרכּבת יחזקאל), אף על פּי שׁהיה בּתוֹ הגּוֹלה, ואדּרבּה, דּוקא מצּד זה שׁהיה בּתוֹ הגּוֹלה, כּנּזכּר לעיל שׁדּוקא מתּוֹ המּיצר מתוך הצרה הנּה ממּנּה יוּשׁע. ועל זה נאמר על נהר כּבר, בּדוּגמת הפּירוּשׁ בּמה שּׁנּאמר הביאני (לשׁוֹן עבר) המּל חדריו, כּבר הביאני [והיינוּ, שׁנּוֹסף על הפּירוּשׁ האמוּר לעיל שׁהענין דּהביאני המּל חדריו בּא לאחרי הענין דּמשׁכני אחרי נּרוּצה, מרוּמּז בּזה עוֹד פּירוּשׁ, שׁזּהוּ נתינת טעם על הענין דּמשׁכני אחרי נּרוּצה, שׁטּעם הדּבר הוּא לפי שׁכּבר בּעבר הביאני המּל חדריו], כּמבוֹאר בּהדּרוּשׁים מאמרי חסידות שׁקּאי על הזּמן שׁקּוֹדם התחלת העבוֹדה של האדם, כּמאמר רז"ל כּשׁהתּינוֹק בּמעי אמּוֹ קודם שנולד, ולפני שמתחיל לעבוד את ה' כוּ' מלמּדין אוֹתוֹ כּל התּוֹרה כּוּלּהּ, ואף על פּי שׁבּא מלא וּסטרוֹ על פּיו וּמשׁכּחוֹ כוּ' (בּכדי שׁעבוֹדתוֹ תּהיה בּכח עצמוֹ במשך ימי חייו תהיה עבודה בכח עצמו, ולא נהמא דּכיסּוּפא לחם בושה, שהאדם מקבל מבלי שטרח ויגע כדי לקבל את לחמו), מכּל מקוֹם, לימוד התורה קודם הלידה לא מתבטל לגמרי אלא נשׁאר אצלוֹ הכּח על זה שׁמּיּד כּשׁיּהיה הענין דּמשׁכני כתוצאה מכך נשאר אצלו הכח על זה שמיד כשהיה הענין דמשכני, בּודּאי יהיה לאחרי זה הענין דּאחרי נּרוּצה וגם הוא מצידו יתעורר ברצון ותשוקה להתקרב לאלוקות. וכן הוּא בּענין נהר כּבר, שׁכּבר היה (בּהתחלת הבּריאה) הענין דּדמוּת כּמראה אדם, והיינוּ, שׁאף על פּי שׁלּאו מכּל אלּין מדּוֹת איהוּ כּלל הקדוש ברוך הוא בעצמו, אינו מכל מידות אלו (של עשר הספירות) אלא נעלה מהם מכל מקום, מכּל מקוֹם, צמצם הקּבּ"ה את עצמוֹ בּציּוּר אדם, אדם העליוֹן, ועל דּר תּוֹרת הרב המּגּיד (כּנּזכּר לעיל סעיף ה) שׁהאב מצמצם ומגביל את עצמוֹ וּמראה את עצמוֹ לבנוֹ בהיותו כאשר הבן עדיין עסוק ושקוע בּשׁעשׁוּעי קטנוּת שׁלּוֹ, וּכמוֹ כן צמצם הקּבּ"ה שׁכינתוֹ בּגלוּתא (כמאמר חז"ל בגמרא "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עימהם" וכדברי הזוהר: "שכינתא בגלותא"), שגם זה כמובן צמצום והגבלה של הארת וגילוי האלוקות. וענין זה שהקדוש ברוך הוא מאיר ומתגלה לבני ישראל בגלות פּוֹעל גּם למטּה בּכל אחד מיּשׂראל דווקא אתם בני ישראל, אתּם קרוּיין אדם, על שׁם אדּמּה לעליוֹן (כּדאיתא בּשּׁל"ה וּמוּבא בּדרוּשׁי חסידוּת בּכמּה מקוֹמוֹת), שׁבּהיוֹתוֹ בּתוֹ הגּוֹלה (בּמעמד וּמצּב דּלא אעלה בּקרבּ כאשר אין גילוי אלוקות), יהיה אצלוֹ הענין דּאחרי נּרוּצה כּפי שׁנּעשׂה בּיתר שׂאת וּביתר עוֹז לאחרי ההעלם כוּ', שׁזּהוּ כּללוּת ענין העבוֹדה דּבעלי תשׁוּבה שׁבּאה מתּוֹ המּיצר כוּ'.
ועוֹד זאת, שׁעל ידי זה נעשׂה העילּוּי דּתשׁוּבה גּם בּיחס לענין הגּוֹלה כּפי שׁהוּא בּדקּוּת דּדקּוּת, שׁחסר אצלוֹ רק בּהענין דּתשׁוּב אל האלקים אשׁר נתנהּ, כּיון שׁיּרד משּׁם, מאיגרא רמה לבירא עמיקתּא, אף על פּי שׁהוּא בּדרגּת צדּיק גּמוּר, שׁמּעוֹלם לא חטא ולא פּגם ולא עבר את הדּר, ויתירה מזּה, שׁאינוֹ שׁיּי לזה כּלל (כּמבוֹאר בּתּניא בּדרגּת צדּיק גּמוּר). וּבהיוֹתוֹ בּתוֹ הגּוֹלה, צרי לבוֹא לתכלית השּׁלימוּת דּהרוּח תּשׁוּב אל האלקים אשׁר נתנהּ, לאתבא צדּיקיּיא בּתיוּבתּא, שׁתּהיה עבוֹדתוֹ למעלה ממּדידה והגבּלה, בּכל מאד, אף על פּי שׁגּם בּתיבת מאד ישׁ הצּירוּף אדם, אלּא שׁזּהוּ בּאוֹפן אחר. והענין בּזה, שׁעל ידי זה שׁמּתחיל עבוֹדתוֹ בּתוֹ הגּוֹלה, מתּוֹ המּיצר דּציּוּר אדם [ואף שׁהוּא בּאוֹפן דּאדּמּה לעליוֹן, הרי גּם העליוֹן הוּא כּפי שׁצּמצם את עצמוֹ (כּנּזכּר לעיל מתּוֹרת הרב המּגּיד שׁהאב מצמצם את עצמוֹ כוּ') בּציּוּר אדם, אדם העליוֹן, שׁעם היוֹתוֹ עליוֹן, הרי הוּא עדיין בּציּוּר אדם], אזי נעשׂה בּעבוֹדתוֹ למטּה הענין דּכי לא אדם הוּא, שׁזּהוּ ענין דּבכל מאד, שׁזּוֹהי העבוֹדה עבודה זו שקשורה באלוקות הבלתי מוגבלת 'אדם' היא העבודה שׁעל ידהּ עוֹשׂין רצוֹנוֹ שׁל מקוֹם (כּתוֹרת הרב המּגּיד), ועל ידי זה נפעל הענין דּכמּים הפּנים לפּנים גּוֹ', כּכל הפּירוּשׁים בּזה שׁנּתבּארוּ בּדרוּשׁי רבּוֹתינוּ נשׂיאינוּ על הכּתוּב [וזה לשון המאמר דיבור-המתחיל 'בשעה שהקדימו תשכ"ה (קונטרס חג השבועות תנש"א: "... כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ומבואר בחסידות דלב האדם לאדם קאי לא רק על שני בני אדם, דלב האדם באהבתו לחבירו מעורר אהבת חבירו אליו, אלא גם על אדם התחתון ואדם העליון, דכפי אופן העבודה של אדם התחתון, אתערותא דלתתא, כן הוא אופן האתערותא דלעילא, ההמשכה מאדם העליון לאדם התחתון, כמים הפנים לפנים. ויש לומר, שהדמיון דלב האדם לאדם למים הפנים לפנים הוא, דכמו שבמים הפנים לפנים, זה שנראה להאדם אותה הצורה שהוא מראה בהמים הוא לפי שעל ידי הסתכלותו בהמים נעשים (נראים) בהמים צורת הפנים המסתכלת בהם וצורה זו נראית אחר כך לאדם המסתכל, כן הוא בלב האדם לאדם, דזה שעל ידי העבודה והאתערותא דלתתא של אדם התחתון נעשה אתערותא דלעילא והמשכה מאדם העליון לאדם התחתון, הוא, כי העבודה דאדם התחתון עולה מלמטה למעלה, לאדם העליון, ועי"ז נעשה בו (דוגמת) ענין זה, ואח"כ נמשך ענין זה (שנעשה באדם העליון) מלמעלה למטה"...].
ז) וזהו סיכום הביאור על הפסוק משׁכני גּוֹ', דּקאי על כּללוּת ענין חוֹדשׁ אלוּל, שׁאז ישׁנוֹ גּילּוּי הארת שׁלשׁ עשׂרה מדּוֹת הרחמים בּאוֹפן דּפנים בּפנים כוּ' ופנימיות האלוקות מאירה לפנימיות של בני ישראל. וענין זה נמשׁ מראשׁ חדשׁ אלוּל בּמשׁ כּל חוֹדשׁ אלוּל. וּבפרט בּיוֹם ח"י אלוּל, כּיּדוּע הפּתגם שׁמּביא רבּינוּ נשׂיאנוּ נשׂיא דוֹרנוּ כּבוֹד קדוּשּׁת מוֹרי וחמי אדמוֹ"ר הריי"צ בּשׁם חסידים הראשׁוֹנים, שׁח"י אלוּל מכניס חיּוּת בּחוֹדשׁ אלוּל וּבכל פּרטי העבוֹדה דּחוֹדשׁ אלוּל [וענין זה של הכנסת חיות בעניני חודש אלול הוא על דּר תּוֹרת הבּעל שׁם טוֹב על הפּסוּק בּא אל התּבה, שׁהוּא ענין הכּניסה בּתיבוֹת התּוֹרה והתּפלּה על ידי זה שׁלּוֹמד וּמתפּלּל בּחיּוּת, כּנּזכּר לעיל סעיף ד]. ואז ביום ח"י אלול מתחיל גּם הענין דּיוֹם לחוֹדשׁ, כי מח"י אלול עד ראש השנה יש שנים עשר ימים, יום לכל אחד מחדשי השנה כּמבוֹאר בּארוּכּה בּשׂיחת כּבוֹד קדוּשּׁת מוֹרי וחמי אדמוֹ"ר שׁח"י אלוּל הוּא יוֹם החשׁבּוֹן על חוֹדשׁ תּשׁרי העבר של שנה זו, השנה המסתיימת [שׁבּוֹ ישׁנוֹ ראשׁ השּׁנה שׁכּוֹלל וּממשׁי חיּוּת על כּל השּׁנה כּוּלּהּ, ודוּגמתוֹ בּח"י אלוּל שׁמּכניס חיּוּת בּאלוּל וּבכל עניני עבוֹדת אלוּל], וּמיּוֹם ליוֹם משׁלימים וגם מוֹסיפים [בּדוּגמת שׁנת העיבּוּר (כּמוֹ השּׁנה הבּאה לקראתנוּ לשׁלוֹם) שׁמּשׁלימה את חסרוֹן היּמים שׁבּשּׁנים שׁעברוּ, וּמזּמן לזמן גּם מוֹסיפה ימים אחדים] בּכל החדשׁים שׁל השּׁנה שׁעברה, בּדוּגמת הענין דּכפלים לתוּשׁיּה הוספת ענין ושלימות בדבר שהיה קודם לכן. ואז נשׁלם הרצוֹן האלוקי דּאנא אמלוֹ (כּנּזכּר לעיל מתּוֹרת הרב המּגּיד), על ידי זה שׁתּמליכוּני עליכם, וּמתקיּים מה שּׁנּאמר והיתה לה' המּלוּכה, בּביאת משׁיח צדקנוּ, כּפסק הרמבּ