ה אֵלּוּ עוֹרוֹת טְמֵאִין מִדְרָס: עוֹר שֶׁחִשֵׁב עָלָיו לְשָׁטִיחַ, עוֹר סְקְרְטְיָא, עוֹר קְטָבְלְיָא, עוֹר הַחַמָּר, עוֹר הַכַּתָּן, עוֹר הַכַּתָּף, עוֹר הָרוֹפֵא, עוֹר הָעֲרִיסָה, עוֹר הַלֵּב שֶׁל קָטָן, עוֹר הַכַּר, עוֹר הַכֶּסֶת – מִדְרָס. עוֹר הַפָּרוּק, עוֹר הַסּוֹרֵק – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִדְרָס; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: טְמֵא מֵת.
ו עַב כְּסוּת, וְתַכְרִיךְ כְּסוּת – מִדְרָס. עַב אַרְגָּמָן, וְתַכְרִיךְ אַרְגָּמָן – בֵּית שַׁמַאי אוֹמְרִים: מִדְרָס; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: טְמֵא מֵת. עוֹר שֶׁעֲשָׂאוֹ חִפּוּי לַכְּלִי – טָהוֹר, לְמִשְׁקָלוֹת – טָמֵא. רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר מִשּׁוּם אָבִיו.
ז כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין חֶסְרוֹן מְלָאכָה – מַחֲשָׁבָה מְטַמְאָתַן. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶסְרוֹן מְלָאכָה – אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמְאָתַן, אֶלָּא הָעָצְבָּה.
פירוש ברטנורא
ה לשטיח. לשטוח על גבי קרקע ולישב עליו: סקורטיא. עור שלובשים העבדנים בשעת מלאכתן: קטבליא. עור שמציעין על גבי המטה ושוכבים עליו: עור החמר. גרסינן. ולא גרסינן עור החמור. כלומר עור שמשים החמר על בגדיו כשמחמר אחר בהמתו: עור הכתן. עור שנותנים לפניהם אומני פשתן כדי שלא ידבק הנעורת של פשתן בבגדיהם: עור הכתף. שמשים הכתף בכתפו שלא יזיק לו המשאוי שעל כתפו: עור הרופא. רופא החבורות נותן לפניו עור שלא יטנפו בגדיו בדם הפצעים: עור העריסה. שמשימים על עריסה של קטן: עור הלב של קטן. רגילים היו לחגור עור על מתני הקטן כנגד לבו, שלא יכנו החתול על לבו וימות: עור הכר והכסת. של מטה: עור הסרוק. עור שחוגרים אומני המסרקות על מתניהן: עור הסורק. אומנים הסורקים פשתן: ר' אליעזר אומר מדרס. וכל שכן טמא מת. דהא תנן בפרק בא סימן [נדה דף מ"ט] כל הטמא מדרס מיטמא טמא מת: וחכמים אומרים טמא מת. ולא מדרס, שאין עשויין לישב עליהן. והלכה כחכמים:
ו עב כסות. כגון לבדין שעשה מהן כסות, זהו עב כסות. וכן עב ארגמן, לבד צבוע ארגמן. כך פירשו רבותי. ואני שמעתי, עב כסות, עור שמכסים בו הבגדים. עב ארגמן, עור שמכסים בו ארגמן: תכריך כסות. עור שכורכים בו הבגדים: תכריך ארגמן. עור שכורכים בו ארגמן: חפוי. מכסה. תרגום מכסה, חופאה: טהור. דהכי תניא, יכול שאני מרבה חפויי כלים לטומאה, תלמוד לומר (ויקרא י"א) אשר יעשה מלאכה בהם, פרט לחפויי כלים: ולמשקלות טמא. והא דתנן לעיל סוף פרק כל כלי עץ שנחלק, זה הכלל וכו' העשוי לחיפוי טהור, חיפוי דמשקלות שאני, לפי שהוא עשוי לקבלה, והמשקלות עצמה אינה כלי. והלכה כתנא קמא:
ז שיש חסרון מלאכה. שעדיין חסרה מעשה ואחר כך תתקיים [המחשבה]: אלא העוצבה. שאע"פ שחסרה מלאכה, מחשבה מטמאתה, לפי שאין מקפידין על חסרון מלאכה שלה. ועוצבה הוא עור המכסה את המרכב, ואינה צריכה קיצוע, דכיון דעשויה לכיסוי אינו חושש לקיצוע:
משניות מבוארות - קהתי
יום ראשון
באור משנה ה
אֵלוּ עוֹרוֹת טְמֵאִין מִדְרָס שאם ישב או שכב עליהם הזב, הרי הם אב הטומאה: עוֹר שֶׁחִשֵׁב עָלָיו לְשָׁטִיחַ – להשתמש בו כשטיח, לישב עליו; עוֹר סְקַרְטְיָא – עור העשוי להשתמש בו כסינור, או כמפה לאכול עליו (עיין לעיל טז, ד); עוֹר קְטָבֶלְיָא – שטיח למצע המיטה; עוֹר הַחַמָּר – שנוהג חמורים נותן על בגדיו; עוֹר הַכַּתָּן – שנותן העובד בפשתן לפניו, כדי שלא תדבק הנעורת של פשתן בבגדיו; עוֹר הַכַּתָּף – שהנושא משא על כתפו מניח על הכתף, כדי שלא יזיקנו המשא; עוֹר הָרוֹפֵא – שחוגר הרופא, כשהוא מקיז דם או מטפל בפצעים; עוֹר הָעֲרִיסָה – שפורסים בעריסה של תינוק; עוֹר הַלֵּב שֶׁל קָטָן – עור שכורכים על לבו של ילד קטן שלא יתלכלכו בגדיו מרירי פיו ומאכלים; עוֹר הַכַּר, עוֹר הַכֶּסֶת – עור ששמים על הכר והכסת, כל העורות הללו מִדְרָס – מקבלים טומאת מדרס, לפי שמשתמשים בהם לישיבה או לשכיבה. עוֹר הַפָּרוּק – עור שכורכים בו צמר סרוק ("תפארת ישראל"), עוֹר הַסּוֹרֵק – ועור שסורק הצמר קושרו על ברכיו (רמב"ם), רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִדְרָס – מקבל טומאת מדרס, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: טְמֵא מֵת – מקבל טומאת מת, אבל לא טומאת מדרס, שאין העורות הללו עשויים לישב עליהם. והלכה כחכמים.
באור משנה ו
עַב כְּסוּת – עור שמכסים בו הבגדים, וְתַכְרִיךְ כְּסוּת – עור שכורכים בו את הבגדים, מִדְרָס – מקבלים טומאת מדרס, שלפעמים יושבים עליהם. עַב אַרְגָּמָן – עור שמכסים בו צמר הצבוע ארגמן, וְתַכְרִיךְ אַרְגָּמָן – עור שכורכים בו את הארגמן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִדְרָס – מקבלים טומאת מדרס; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: טְמֵא מֵת – ולא מדרס, שהואיל והארגמן יקר, ומקפידים על נקיותו, אין יושבים עליהם. עוֹר שֶׁעֲשָׂאוֹ חִפּוּי לַכְּלִי – מכסה לכלי, טָהוֹר – אינו מקבל טומאה כלל, לְמִשְׁקָלוֹת – עור שעשאו חיפוי למשקלות, כדי שלא ישחקו ויתמעט משקלם, טָמֵא – מקבל טומאת מת, הואיל ויש לו בית קיבול. רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר מִשּׁוּם אָבִיו – רבי יוסי אומר בשם אביו (רבי חלפתא), שאף עור שעשאו חיפוי למשקלות אינו מקבל טומאה, שכל העשוי לחיפוי, טהור. והלכה כתנא קמא.
באור משנה ז
שנינו לעיל (כה, ט): "כל הכלים יורדים לידי טומאתם במחשבה", ובאה משנתנו ללמד, שאין הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה, אלא אם כן הכלי ראוי באותה שעה לשימוש, ואינו חסר עוד שום מעשה כדי לקיים בו את המחשבה. כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין חֶסְרוֹן מְלָאכָה – שאין הכלי חסר שום מעשה כדי שיהא ראוי לשימוש, מַחֲשָׁבָה מְטַמְאָתַן – משחשב אדם להשתמש בכלי כמות שהוא, הריהו מקבל טומאה, כמו ששנינו לעיל (כה, ט): "כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה". וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶסְרוֹן מְלָאכָה – שעדיין חסר מעשה בכלי, כדי שיוכל האדם להשתמש בו כפי מחשבתו, אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמְאָתַן – אין הכלי יורד לידי טומאה במחשבה, אֶלָּא הָעֶצְבָּה – חוץ מן העוצבה, היינו עור שמניחים על המרכבה או על האוכף, שאף על פי שעדיין לא קיצצה ותיקנה, מכל מקום מחשבה מועילה בה, שמשחשב אדם להשתמש בה אף בלי קיצוץ ותיקון.
משניות מסכת כלים פרק עשרים וששה משנה ט
ח עוֹרוֹת בַּעַל הַבַּיִת – מַחֲשָׁבָה מְטַמְאָתַן; וְשֶׁל עַבְּדָן – אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמְאָתַן. שֶׁל גַּנָּב – מַחֲשָׁבָה מְטַמְאָתַן; וְשֶׁל גַּזְלָן – אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמְאָתַן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חִלּוּף הַדְּבָרִים: שֶׁל גַּזְלָן – מַחֲשָׁבָה מְטַמְאָתַן; וְשֶׁל גַּנָּב אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמְאָתַן, מִפְּנֵי שֶׁלֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים.
ט עוֹר שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָם, וְחִשֵׁב עָלָיו לִרְצוּעוֹת וּלְסַנְדָּלִין, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אֶת הָאִזְמֵל – טָהוֹר; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְמַעֲטֶנּוּ פָּחוֹת מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַף הָעוֹשֶׂה מִטְפַּחַת מִן הָעוֹר – טְמֵאָה; וּמִן הַכֶּסֶת – טְהוֹרָה.
פירוש ברטנורא
על חסרון מלאכה שלה. ועוצבה הוא עור המכסה את המרכב, ואינה צריכה קיצוע, דכיון דעשויה לכיסוי אינו חושש לקיצוע:
ח של בעל הבית. דאינו עשוי למכרן, ועושה מהן מטות ודולפקאות וטבלאות. חשב עליהן לדבר שראויין לו בלא חסרון מלאכה, מקבלים טומאה מיד: ושל עבדן. דעשוי למכור, אין המחשבה מטמאתן. דעביד דממליך ומוכרן והלוקח יעשה מהן מנעלים, ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך: של גנב מחשבה מטמאתן. דקננהו ביאוש. דקסבר סתם גניבה יאוש בעלים הוא, דלא ידעי ממאן לתבעו: ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן. ואע"פ שחשב עליהן לדבר שאין בו חסרון מלאכה. דסתם גזילה אין בו יאוש בעלים, דכיון דידע מאן גזליה אזיל ותבע ליה בדינא: חילוף הדברים. סתם גזילה איכא יאוש, דלעיניה שקל מיניה ומחזא חזא דאינש אלמא הוא ומיאש, אבל סתם גניבה, סבר משכחנא ליה לגנב ותבענא ליה לדינא ולא מיאש. והלכה כתנא קמא:
ט עור שהוא טמא מדרס. כגון שטיח וכיוצא בו: אף העושה מטפחת מן העור. שהוא טמא מדרס: טמאה. המטפחת, שהמטפחת דומה לשטיח, דפעמים שהיא יושב עליה. אבל אם קצץ הכסתות של עור הטמאות ועשה מהן מטפחות, טהורות, מידי דהוי אכלים שנשברו. ומיהו מקבלות טומאה מכאן ולהבא, כדתנן לעיל בפרק כ"ד:
משניות מבוארות - קהתי
באור משנה ח
משנתנו היא המשך המשנה הקודמת, והיא באה לפרט דוגמאות לכלל ששנינו שם. עוֹרוֹת בַּעַל הַבַּיִת, מַחֲשָׁבָה מְטַמְאָתַן – הואיל ובעל הבית אינו עשוי למכור את עורותיו, והוא מתקנם לתשמישים שונים, לפיכך אם חשב עליהם להשתמש בהם כמו שהם, ואין כאן חסרון מלאכה, הרי הם מקבלים טומאה; וְשֶׁל עַבְּדָן – ועורות של המעבד עורות למכירה, שלא נתייאשו הבעלים בלבם אפילו אומרים שנתייאשו. אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמְּאָתַן – אף על פי שחשב עליהם להשתמש בהם כמו שהם, אין מחשבתו מועילה להורידם לידי טומאה, לפי שהוא עשוי להימלך עליהם ולמכרם לתעשיית נעליים, והרי שעדיין יש בהם חסרון מלאכה, ואינם מקבלים טומאה (הר"ש; ברטנורא); ויש מבארים הטעם, שאין דרך אומן להשתמש בכלים שעשה למכירה, כדי שלא ייפגמו, הלכך המחשבה של העבדן להשתמש בעורות כמו שהם אינה מועילה להורידם לידי טומאה, משום שעשוי הוא להימלך בדעתו שלא להשתמש בהם אלא למכרם ("משנה אחרונה"). שֶׁל גַּנָּב – עורות של גנב, מַחֲשָׁבָה מְטַמְאָתַן – אם חשב הגנב להשתמש בהם כמו שהם, מחשבתו מועילה להורידם לידי טומאה, לפי שסתם גניבה יש בה יאוש בעלים, מאחר שאין הבעלים יודעים ממי לתבוע אותה, והרי שהגנב קנה את העורות ביאוש, הלכך מועילה מחשבתו בהם; וְשֶׁל גַּזְלָן – אבל העורות של גזלן, אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמְאָתַן – שאף על פי שחשב הגזלן להשתמש בהם כמו שהם, אינם יורדים לידי טומאה, שסתם גזילה אין בה יאוש בעלים, שהואיל והבעלים מכירים את הגזלן, הרי הם טורחים לתבעו לדין ולהוציא את הגזילה מידו, ונמצא שאין העורות שלו, הלכך מחשבתו אינה מועילה בהם להורידם לידי טומאה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חִלּוּף הַדְּבָרִים: שֶׁל גַּזְלָן, מַחֲשָׁבָה מְטַמְאָתַן – לפי שסתם גזילה יש בה יאוש, מאחר שהבעלים מכירים את הגזלן ויודעים הם שהוא איש אלים ואין להם סיכויים להוציא מידו את הגזילה, הלכך העורות שלו, ומחשבתו מועילה בהם; וְשֶׁל גַנָּב, אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמְאָתַן, מִפְּנֵי שֶׁלֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – שמקווים הם למצוא את הגנב ולתבעו לדין, והרי שאין העורות שלו, הלכך אין מחשבתו מועילה בהם להורידם לידי טומאה. גמרא (בבא קמא קיד, א): אמר עולא: מחלוקת (תנא קמא ורבי שמעון במשנתנו) בסתם (שלא ידוע אם הבעלים נתייאשו, שלדעת תנא קמא סתם גניבה יש בה יאוש בעלים, ולא סתם גזילה, ולדעת רבי שמעון להיפך: סתם גזילה יש בה יאוש ולא סתם גניבה), אבל בידוע (כגון ששמע שנתייאשו הבעלים), דברי הכל יאוש קונה (ואפילו גנב לרבי שמעון וגזלן לתנא קמא). רבה אמר: אף בידוע מחלוקת (שאפילו שמע שנתייאשו הבעלים, סובר תנא קמא בגזלן, שאין זה יאוש, שכל שעה דעתם של הבעלים לתבעו בדין ולהוציא את הגזילה מידו; וכן סובר רבי שמעון בגנב שאין זה יאוש, לפי שלעולם מקווים הבעלים למצוא את הגנב ולתבעו בדין). אמר לו אביי לרבה: אל תחלוק על עולא, שכן שנינו במשנה כמותו: מפני שלא נתייאשו הבעלים, והרי שהטעם הוא, שלא נתייאשו הבעלים, אבל אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו. אמר לו (רבה לאביי): אנחנו שונים במשנה: לפי שאין יאוש לבעלים (כלומר, לדעתו פירוש המשנה הוא: הם נתייאשו הבעלים בלבם אפילו אומרים שנתייאשו. תוספות)
יום שלישי
באור משנה ט
עוֹר שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס – כלומר שהוא ראוי לקבל טומאת מדרס, כגון עור העשוי לשטיח (עיין לעיל כד, יב), או שבאמת כבר נטמא במדרס, וְחִשֵׁב עָלָיו לִרְצוּעוֹת וּלְסַנְדָּלִין – לחתכו ולעשות ממנו רצועות או סנדלים, וכבר שנינו לעיל (כד, יב), שעור העשוי ליחתך לרצועות או לסנדלים טהור, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אֶת הָאִזְמֵל – שתחב את האיזמל בעור לחתכו לרצועות, טָהוֹר – אינו מקבל טומאה, ואם העור היה טמא, הריהו יוצא מידי טומאתו; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה – שלדעתו המעשה של נתינת האיזמל בעור ביטל את שימושו הראשון והוציאו מידי טומאה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁלְּמַעֲטֶנּוּ פָּחוֹת מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים – אין העור יוצא מידי טומאה אלא אם כן חתכו עד שלא נשאר ממנו אלא פחות מחמישה טפחים, שבשיעור זה אינו ראוי עוד לקבל טומאה (כלהלן כז, ב). אבל אם לא מיעטו פחות מחמישה טפחים, אין נתינת האיזמל חשובה מעשה להוציא את העור מידי טומאה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַף הָעוֹשֶׂה מִטְפַּחַת מִן הָעוֹר – שהוא טמא מדרס, טְמֵאָה – המטפחת, שאין כאן שינוי מעשה, לפי שהמטפחת היא כעין שטיח קטן; וּמִן הַכֶּסֶת – אבל העושה מטפחת מכסת של עור הטמאה, טְהוֹרָה – המטפחת, לפי שיש כאן שינוי צורה, ששינה דבר המקבל לדבר פשוט, ברם, המטפחת מקבלת טומאה מכאן ולהבא. הלשון "אף" בדברי רבי אלעזר בר רבי צדוק אינו מתיישב כאן, והמפרשים נדחקים בפירושו.
מסכת כלים פרק עשרים ושבעה משנה א
פרק עשרים ושבעה
א הַבֶּגֶד מִטַמֵא מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת, הַשַּׁק מִשּׁוּם אַרְבָּעָה, הָעוֹר מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה, הָעֵץ מִשּׁוּם שְׁנַיִם, וּכְלִי חֶרֶס מִשּׁוּם אֶחָד. כְּלִי חֶרֶס מִמַּמָּא מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל. כָּל שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ בִּכְלִי חֶרֶס – אֵין לוֹ אֲחוֹרַיִם. מוּסָף עָלָיו הָעֵץ, שֶׁהוּא מִטַמֵא מִשּׁוּם מוֹשָׁב. וְכֵן טַבְלָה שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּן, בִּכְלִי עֵץ – טְמֵאָה, וּבִכְלִי חֶרֶס – טְהוֹרָה. מוּסֶף עָלָיו
פירוש ברטנורא
כז א הבגד מיטמא משום חמשה שמות. כדמפרש ואזיל. משום כלי קיבול, משום מושב, משום אוהלים, משום אריג, משום שלש על שלש. וכל אחד מהם משונה שיעורו זה מזה. כיצד, בגד שיש לו בית קיבול, כגון צרור מרגלית דתנן לעיל, או בית קיבול שמן, או בית קבול שעוה, שיעורו בכל שהוא. [ומשום מושב, אם נטמא] במדרס הזב, שיעורו אין פחות משלשה טפחים על שלשה טפחים. ואם נעשה אוהל למת דכתיב (במדבר י"ט) והזה על האוהל, אין טמא בפחות מטפח על טפח. ואם הוא אבנט או חגור, מיטמא משום אריג, אע"פ שאין בו שיעור שיהיה ראוי להקרא בגד, שאין ברחבו שלש אצבעות, אפילו הכי טמא מפני שהוא אריג. וילפינן ליה משק, מה שק טווי ואריג אף כל טווי ואריג. וכל שאר טומאות אין בגד מיטמא ולא מטמא בפחות משלשה אצבעות על שלש אצבעות, דאינו חשוב לא לעניים ולא לעשירים ואינו קרוי בגד: השק. הוא האריג משער ונוצה של עזים: משום ארבעה שמות. דשיעור שלש אצבעות [על שלש אצבעות] אין בו: העור משום שלשה. דלית ביה משום שלש על שלש, ולית ביה נמי משום אריג: העץ משום שנים. דלית ביה טומאת אוהלים, כדתנן בפרק במה מדליקין, כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים. ולית ביה נמי משום אריג, ולא משום שלש על שלש: החרס משום אחד. משום בית קיבול בלבד. דלית ביה כל הני דאמרינן. ומדרס נמי לית ביה, דכתיב במדרס הזב (ויקרא ט"ו) ואיש אשר יגע במשכבו, מקיש משכבו לו, מה הוא שיש לו טהרה במקוה אף כל שיש לו טהרה במקוה, פרט לחרס שאין לו טהרה במקוה שאינו נעשה משכב לזב: אין לו אחוריים. שאין כלי חרס מקבל טומאה מאחוריו, כדכתיב (ויקרא י"א) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו'. ואם נגעה טומאה מאחוריו לא נטמא כלל: שהוא מיטמא
משניות מבוארות - קהתי
הרא"ש מפרש: אף העושה מטפחת מן העור וכו' – כלומר אף על פי שהעושה מטפחת מן העור טמאה מדרס, העושה מטפחת מכסת הטמאה מדרס, מיד שהתיר תפירות הכסת כדי לעשות מן העור מטפחת, טהרה מטומאת מדרס שהיתה עליה, כדין כלים שנשברו או שנקרעו. אבל המטפחת מטמאה מכאן ולהבא, כדתנן לעיל בפרק כ"ד: וכותב בעל "משנה אחרונה", שפירוש זה דחוק הוא, ש"התיר התפירות" לא הזכיר כלל רבי אלעזר בר רבי צדוק; ואדרבה, העושה מטפחת משמע שעשאה כולה. ולכן נראה לו לפרש שבא דווקא לסייע לחכמים, שכן לרבי יהודה העושה מטפחת מן הכסת, טמאה המטפחת, לפי שיש כאן שינוי מעשה לתיקון, ואין שינוי מעשה מוציא מידי טומאה אלא במעשה המקלקל. ואמנם ברישא כשבא לחתוך את העור לרצועות ולסנדלים, היה זה קלקול לגבי המדרס, שאי אפשר לו עוד להשתמש בו למדרס, אבל כסת שעשאה מטפחת, הרי זה מעשה לתקן, ואינו מוציא אותה מידי טומאתה. ברם, לדעת חכמים המטפחת טהורה, שמכל מקום שינוי מעשה הוא. והגר"א מפרש: לא זו בלבד עור שחשב עליו לעשות ממנו רצועות שהוא טהור, שהרי חשב לדבר טהור, אלא אפילו עשה מטפחת מהכסת ששינה לדבר טמא, מכל מקום טהור, הואיל ושינה מדבר המקבל לדבר פשוט ("אליהו רבא" להלן כח, ה). ויש מפרשים שהחידוש הוא בעושה מטפחת מן העור, כלומר לא זו בלבד שנתינת האיזמל אינה מבטלת מן העור טומאת מדרס, שהרי שם עור נשאר עליו אפילו אחר נתינת האיזמל, אלא אף העושה מעור טמא מדרס מטפחת, מכל מקום המטפחת טמאה מדרס, שהואיל ושינה מדבר פשוט לדבר פשוט אין זה שינוי מעשה ("סדרי טהרות").
באור משנה א
פרק זה והפרק שלאחריו דנים בטומאת הבגד. הַבֶּגֶד מְטַמֵא מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת – אפשר לו לקבל טומאה משום חמישה דברים המביאים לידי קבלת טומאה, כמבואר להלן במשנתנו, ואלו הם: משום כלי קיבול, משום מדרס, משום אוהל, משום אריג ומשום שלוש על שלש. וכל אחד מאלו שיעורו שונה: בגד שהוא כלי קיבול מיטמא בכל שהוא; העשוי למדרס אינו מיטמא בפחות משלושה טפחים על שלושה טפחים, ואם נעשה אוהל למת, הריהו מיטמא משום אוהל בכל שהוא, ויש כותבים, דווקא כשהוא טפח על טפח (רמב"ם; ברטנורא); אם הוא אבנט או חגורה, הריהו מיטמא משום אריג, אף על פי שאין בו שיעור להיקרא בגד; ושיעורה של חתיכת בגד להיטמא משום "בגד" הוא שלוש אצבעות על שלוש אצבעות. הַשָּׂק העשוי משערות בעלי חיים, ובייחוד מנוצה של עזים (אבל העשוי מצמר של כבשים הוא בכלל בגד), מִשּׁוּם אַרְבָּעָה – מיטמא משום ארבעה שמות: משום כלי קיבול, משום מדרס, משום אוהל ומשום אריג; אבל משום שלוש על שלש אינו מיטמא. הָעוֹר מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה – מיטמא משום שלושה שמות: משום כלי קיבול, משום מדרס ומשום אוהל, אבל לא משום שלוש על שלש ולא משום אריג. הָעֵץ מִשּׁוּם שְׁנַיִם – מיטמא משום שני שמות: משום כלי קיבול ומשום מדרס, אבל אין בו משום שלוש על שלש ולא משום אריג, ואף טומאת אוהלים אין בו, כמו ששנינו (שבת ב, ג): כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים; וּכְלִי חֶרֶס מִשּׁוּם אֶחָד – מיטמא משום שם אחד, שאינו מיטמא אלא משום כלי קיבול בלבד, כמו שהמשנה מפרשת והולכת, אבל כל השאר אין בו, ואף טומאת מדרס אין בו, שכן במדרס הזב כתוב (ויקרא טו, ה): "ואיש אשר יגע במשכבו", מקיש הכתוב משכבו לו, מה הוא יש לו טהרה במקוה, אף משכבו שיש לו טהרה במקוה, יצא כלי חרס שאין לו טהרה במקוה, שאינו נעשה מדרס לזב (גמרא שבת פד, א). עכשיו באה המשנה לפרט את שמות הטומאה (כמו שכבר הזכרנום) של כל הסוגים שנימנו לעיל, החל במה שנימנה באחרונה בכלי חרס; כְּלִי חֶרֶס מִטַמֵא מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל – בלבד, שאם יש לו בית קיבול כל שהוא, הריהו מקבל טומאה, אבל כָּל שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ בִּכְלִי חֶרֶס – כלי חרס שאין לו "תוך", היינו בית קיבול, אֵין לוֹ אֲחוֹרַיִם – אין לו טומאת אחוריים, שאין כלי חרס מקבל טומאה מאחוריו, ואם נגעה טומאה מאחוריו לא נטמא כלל (ברטנורא). וכבר נישנה כלל זה לעיל (ב, ג), ונדחקו המפרשים ליישב, מה הוא בא להשמיענו, ומה שייכותו לכאן (עיין באורנו שם לפי הרמב"ם; ועיין כאן "תפארת ישראל" ו"משנה אחרונה"). מוּסָף עָלָיו הָעֵץ – על כלי חרס, שֶׁהוּא מְטַמֵא – משום כלי קיבול ככלי חרס, ונוסף על זה גם מִשּׁוּם מוֹשָׁב – שאפילו כלי עץ שאין לו בית קיבול, אם הוא מיוחד לישיבה, הרי הוא מקבל טומאת מדרס. וכבר הזכרנו במקומות אחדים, שכל המיטמא מדרס מיטמא אף בשאר הטומאות (על כל פנים מדרבנן). וְכֵן טַבְלָה שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּן – מסגרת, בִּכְלִי עֵץ, טְמֵאָה – אם הטבלה היא כלי עץ, אף על פי שאין לה "תוך", מכל מקום הרי היא מקבלת טומאה, כדין שולחן, שהואיל ויש לה צורת כלי, והיא משמשת את האדם וכליו ביחד, שראויה היא להניח עליה כלים, לפיכך היא נחשבת ככלי קיבול; וּבִכְלִי חֶרֶס – אבל אם הטבלה היא כלי חרס, טְהוֹרָה – אינה מקבלת טומאה, הואיל ואין לה "תוך". מוּסָף עָלָיו הָעוֹר,
מסכת כלים פרק עשרים ושבעה משנה ג
הָעוֹר, שֶׁהוּא מִטַמֵא מִשּׁוּם אֹהָלִים. מוּסָף עָלָיו הַשַּׁק, שֶׁהוּא מִטַמֵא מִשּׁוּם אָרִיג. מוּסֶף עָלָיו הַבֶּגֶד, שֶׁהוּא מִטַמֵא מִשּׁוּם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ.
ב הַבֶּגֶד מִטַמֵא מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה – לְמִדְרָם, וּמִשׁוּם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ – לִטְמֵא מֵת. הַשָּׂק אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, הָעוֹר חֲמִשָּׁה עַל חֲמִשָּׁה, מַפֵּץ שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה – שָׁוִין לְמִדְרָם וְלִטְמֵא מֵת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַשָּׂק שְׁיָרָיו אַרְבָּעָה, וּתְחִלָּתוֹ מִשֶׁיִּנָּמֵר.
ג הָעוֹשֶׂה שְׁנַיִם מִן הַבֶּגֶד וְאֶחָד מִן הַשָּׂק, שְׁלָשְׁתָּן מִן הַשָּׂק וְאֶחָד מִן הָעוֹר, אַרְבָּעָה מִן הָעוֹר וְאֶחָד מִן הַמַּפֶּץ – טָהוֹר. חֲמִשָּׁה מִן הַמַּפֶּץ וְאֶחָד מִן הָעוֹר, אַרְבָּעָה מִן הָעוֹר וְאֶחָד מִן הַשָּׂק, שְׁלֹשָׁה מִן הַשָּׂק וְאֶחָד מִן הַבֶּגֶד – טָמֵא. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁחִבֵּר לוֹ מִן הֶחָמוּר מִמֶּנּוּ – טָמֵא; מִן הַקַל מִמֶּנּוּ – טָהוֹר.
פירוש ברטנורא
משום אריג. מה שאין כן בעור, דאפילו חתכו לרצועות דקות וארגן אינו חשוב אריג:
ב הבגד מיטמא. לטמא מת ולכל שאר טומאות חוץ ממדרס, משום שלש אצבעות על שלש אצבעות. משום דחזי לעניים, ואתרבי מדכתיב והבגד. אבל למדרס בעינן מידי דחזי לישיבה, ובפחות משלשה טפחים על שלשה טפחים לא חזי למושב: השק. הארוג משער ונוצה של עזים, שיעורו בין לטמא מת בין למדרס אין פחות מארבעה טפחים על ארבעה טפחים: שוין. לטמא טומאת מדרס וטומאת מת. שק ועור ומפץ: שייריו ארבעה. לענין זה נאמר שיעורו בארבעה,. כשבלה ונקרע ונשתייר ממנו שיעור ארבעה טפחים. אבל בתחלת אריגתו אינו מקבל טומאה עד שיארג כולו. ואין הלכה כרבי מאיר:
ג היה עושה שנים מן הבגד. שני טפחים: ואחד מן השק. טפח אחד: טהור. דאין הגרוע משלים שיעורו של חשוב, דהגרוע שיעורו מרובה. אבל החשוב משלים שיעורו של גרוע, דאפילו בשיעור מועט החשוב מקבל טומאה: מן החמור. דסגי ליה בשיעור מועט: מן הקל. דבעי שיעור מרובה. ודוקא כסדר הזה הכתוב במשנה מצטרפין לקל שבהן, הבגד והשק, השק והעור, העור והמפץ. אבל בגד ועור, או בגד ומפץ, או שק ומפץ, אין מצטרפין, דהמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם. ומיהו לעשות מהן טלאי על גבי מרדעת של חמור, כולן מצטרפין, דמאיזה מהן שיקצע טפח ויעשה אותו טלאי למרדעת של חמור, אינו מקבל טומאה אלא לאחר שנגמרה אריגתו. ואין הלכה כרבי מאיר.
משניות מבוארות - קהתי
שֶׁהוּא מְטַמֵא משום כלי קיבול ומשום מדרס כעץ, ונוסף על שמות אלו גם מִשּׁוּם אֹהָלִים – שאם האהיל עור על המת הריהו נטמא; ומפרש הגר"א: אפילו במחובר לקרקע מיטמא העור טומאת אוהלים, אבל עץ המחובר לקרקע אינו מיטמא טומאת אוהלים. ברם, התלוש, אפילו עץ מיטמא טומאת אוהלים (עיין "אליהו רבא" שמביא בשם הרא"ש פירוש אחר ומקשה עליו; ועיין "תפארת ישראל"). מוּסָף עָלָיו הַשָּׂק – על העור, שֶׁהוּא מְטַמֵא משום כלי קיבול ומשום מדרס ומשום אוהלים כמו העור, ונוסף על אלה גם מִשּׁוּם אָרִיג – שאם ארג משיער בגד שלם, כגון אבנט וכדומה, אף על פי שאין ברחבו אלא כל שהוא, הריהו נחשב כלי ומקבל טומאה. מה שאין כן בעור שאפילו חתכו לרצועות דקות וארגן, אינו חשוב אריג (ברטנורא). מוּסָף עָלָיו הַבֶּגֶד – העשוי מצמר או פשתן ("תפארת ישראל"; עיין "משנה אחרונה"), שֶׁהוּא מְטַמֵא משום כל השמות שלמעלה כמו השק, ונוסף עליהם גם מִשּׁוּם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ – שחתיכת בגד שיש בה שלוש אצבעות על שלוש אצבעות מקבלת טומאה.
יום רביעי
באור משנה ב
הַבֶּגֶד מִטַמֵא מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה טפחים, לְמִדְרָם – דווקא אם יש בו שלושה טפחים על שלושה טפחים הריהו מקבל טומאת מדרס. אבל בפחות מכן אינו מקבל טומאת מדרס, לפי שאינו ראוי לישיבה; וּמְשׁוּם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ אצבעות, לִטְמֵא מֵת – והוא הדין לשאר טומאות (חוץ מטומאת מדרס), שאפילו אין בו אלא שלוש על שלוש אצבעות הוא מקבל טומאה, משום שחתיכת בגד זו חשובה היא אצל עניים. הַשָּׂק אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טפחים, הָעוֹר חֲמִשָּׁה עַל חֲמִשָּׁה – טפחים, מַפֶּץ – אריג מגומא וכיוצא בו, שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טפחים, שָׁוִין השיעורים הללו בשק, בעור ובמפץ, לְמִדְרָם – לקבל טומאת מדרס, וְלִטְמֵא מֵת – ולקבל טומאת מת ושאר הטומאות. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַשָּׂק שְׁיָרָיו אַרְבָּעָה – כשנקרע השק ונשתיירו ממנו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הוא מקבל טומאה, וּתְחִלָּתוֹ – אבל בתחילת עשייתו, אינו מקבל טומאה אלא לאחר שנגמרה אריגתו. ואין הלכה כרבי מאיר.
באור משנה ג
הָעוֹשֶׂה שְׁנַיִם מִן הַבֶּגֶד וְאֶחָד מִן הַשָּׂק – כלומר שעשה מטלית של שלושה על שלושה טפחים, כשיעור של בגד, אלא שחיבר בה שני טפחים מן הבגד וטפח אחד מן השק, שְׁלָשְׁתָּן מִן הַשָּׂק וְאֶחָד מִן הָעוֹר – או שעשה מטלית של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, כשיעורו של שק, אלא שחיבר בה שלושה טפחים מן השק וטפח אחד מן העור, אַרְבָּעָה מִן הָעוֹר וְאֶחָד מִן הַמַּפֶּץ – או שעשה מטלית של חמישה על חמישה טפחים כשיעורו של עור אלא שחיבר בה ארבעה טפחים מן העור וטפח אחד מן המפץ, טָהוֹר – אין המטלית מקבלת טומאה, שאין המין הצריך שיעור מרובה לקבלת טומאה משלים את המין שדיו בשיעור מועט. הלכך אין השק מצטרף לבגד ולא העור לשק ולא המפץ לעור. הרמב"ם כותב (הל' כלים כג, ד): טהור מן המדרס. אבל יש מפרשים, שטהור אף מטומאת מת, אם נגעה הטומאה במין המשלים, כגון בשניים מן הבגד ואחד מן השק, שנגעה טומאה בשק. אבל אם נגעה הטומאה בבגד, הבגד טמא, שהרי הוא מיטמא משום שלוש על שלוש אצבעות, והשק טהור (הר"ש; "תפארת ישראל"). חֲמִשָּׁה מִן הַמַּפֶּץ וְאֶחָד מִן הָעוֹר – אבל אם חיבר חמישה טפחים מן המפץ וטפח אחד מן העור, ויש כאן ששה על ששה טפחים כשיעורו של מפץ, אַרְבָּעָה מִן הָעוֹר וְאֶחָד מִן הַשָּׂק – או שחיבר ארבעה טפחים מן העור וטפח אחד מן השק, ויש כאן חמישה על חמישה טפחים כשיעורו של עור, שְׁלֹשָׁה מִן הַשָּׂק וְאֶחָד מִן הַבֶּגֶד – או שחיבר שלושה טפחים מן השק וטפח אחד מן הבגד, ויש כאן ארבעה על ארבעה טפחים כשיעורו של שק, טָמֵא – הרי זה מקבל טומאה, שהמין הצריך שיעור קטן לטומאה משלים את המין שצריך שיעור גדול. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁחִבֵּר לוֹ – לחלק העיקרי של המטלית, מִן הֶחָמוּר מִמֶּנּוּ – שדיו בשיעור קטן כדי להיטמא, טָמֵא – המטלית מקבלת טומאה; מִן הַקַל מִמֶּנּוּ – אבל אם חיבר לו מן הקל ממנו, שצריך שיעור גדול כדי להיטמא, טָהוֹר – שאין הדבר הקל מצטרף לדבר החמור כדי להשלים שיעורו.
מסכת כלים פרק עשרים ושבעה משנה ו
ד הַמְקַצֵעַ מִכְּלָּם טֶפַח עַל טֶפַח – טָמֵא. מִשׁוּלֵי הַקָּפָּה טֶפַח עַל טֶפַח – טָמֵא. מִצְדְדֵי הַקָּפָּה – רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַמְקַצֵעַ טֶפַח עַל טֶפַח בְּכָל מָקוֹם – טָמֵא.
ה בְּלוֹרֵי נָפָה וּכְבָרָה שֶׁהִתְקִינָן לִישִׁיבָה – רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין עַד שֶׁיְקַצֵעַ. כִּסֵּא שֶׁל קָטָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַגְלַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ גּבַהּ טֶפַח – טָמֵא. חָלוּק שֶׁל קָטָן – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כַּשְׁעוּר; וְנִמְדָּד כָּפוּל.
ו אֵלּוּ נִמְדָּדִין כְּפוּלִין: אַמְפַּלְיָא, וּפְמוֹלִינְיָא, וּמִכְנְסַיִם, וְכוֹבַע, וְכִים שֶׁל פְּנְדָּא. וּמַטְלִית שֶׁטְלָיָהּ עַל הַשָּׂפָה, אִם פְּשׁוּטָה – נִמְדֶּדֶת פְּשׁוּטָה; וְאִם כְּפוּלָה – נִמְדֶּדֶת כְּפוּלָה.
פירוש ברטנורא
דקתני, דלאחר שנכפל צריך שיהיה בו כדי מדתו, ואי ליכא כדי מדתו אע"פ שאם היה מתיר התפירה ופושטו היה בו כדי מדתו, לא מהני: אנפליא. מנעל המגיע עד הארכובה. בין של בגד בין של עור: פמוליניא. כמין מכנסים גדולים ממתנים ועד יריכים, ויש להן שנצים: וכובע. שבראש: וכיס של פונדא. אזור חלול, והוא כעין כיס העשוי לקבל: מטלית. טלאי: שטלייה על השפה. שתפרה על השפה סביב לצואר: אם פשוטה. שאינה תפורה משני צדדים אלא או מלפניו או מאחריו. ולפירוש השני, שלא נכפל מן החוט סביב התפירה:
משניות מבוארות - קהתי
להיטמא. ודווקא כאותו הסדר השנוי במשנתנו מצטרף החמור לקל, הבגד לשק, השק לעור, והעור למפץ; אבל בגד ועור, או בגד ומפץ, או שק ומפץ, אין מצטרפים, שהמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם, ואף החמור אינו משלים את הקל (ברטנורא).
יום חמישי ~
באור משנה ד
הַמְקַצֵעַ מִכֻּלָּם טֶפַח עַל טֶפַח – המקצץ ומתקן מאחד מכל המינים שנימנו לעיל מטלית בשיעור טפח על טפח בשביל לישב עליה, טָמֵא – המטלית מקבלת טומאת מושב, שאם ישב עליה זב, הריהי נעשית אב הטומאה; שכל השיעורים שנישנו לעיל: הבגד – שלושה על שלושה למדרס, והשק ארבעה על ארבעה וכו', לא נאמרו אלא בחתיכת בגד או שק או עור או מפץ שלא חתכה ותיקנה לישיבה, אבל אם חתכה ותיקנה לישיבה, הרי היא מקבלת טומאת מושב בשיעור של טפח על טפח, שכן לפעמים מקציעים ועושים מטלית מאחד מן המינים הללו למרדעת של חמור, ואין בה אלא טפח על טפח. מִשׁוּלֵי הַקְפָּה טֶפַח עַל טֶפַח – המקצע טפח על טפח משולי הסל, טָמֵא – אף זה מקבל טומאת מושב, לפי שראוי לישיבה. מִצְדְדֵי הַקָּפָּה – המקצע טפח על טפח מן הצדדים של הסל, רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר – מטומאת מושב, לפי שהצדדים כפופים ואינם ראויים לישיבה; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַמְקַצֵעַ טֶפַח עַל טֶפַח בְּכָל מָקוֹם – אף מן הצדדים, טָמֵא – מקבל טומאת מושב, הואיל והקציעו לשם ישיבה. בטעם המחלוקת של רבי שמעון וחכמים כותב בעל "משנה אחרונה": "ונראה, שרבי שמעון וחכמים סוברים, שההלכה המקובלת בידינו, שאין הכלים עולים מטומאתם אלא בשינוי מעשה, טעמה הוא, משום שבמחשבה עשוי אדם להימלך אבל משעשה מעשה שוב אינו נמלך. וכאן הקופה היא כלי קיבול, ואין דרך אדם לקלקל כלי קיבול לצורך מושב, ויש לחשוש שיימלך ויחזיר הטפח למקומו, לדופן הקופה, וכל שעלול להימלך, אפילו מעשה אינו מועיל (עיין לעיל כו, ח). וזהו שמחלק רבי שמעון, שהמקצע מצדדי הקופה, שעדיין אינו מקלקל את הקופה בהרבה, לפי שראויה עוד לקבל סמוך לשוליה, חוששים שמא יימלך, ולא מועיל בה מעשה, והרי היא כלי כבתחילה, ואינה ראויה למדרס, שאומרים למי שיושב עליה: עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל המקצע משוליה, שמקלקל כולה, שוב אין חוששים שמא יימלך. וחכמים סוברים, משעשה בה מעשה, אין חוששים שמא יימלך; וזהו טעם אריכות הלשון בדברי חכמים: המקצע טפח על טפח בכל מקום – טמא".
באור משנה ה
בְּלוֹרֵי נָפָה וּכְבָרָה שֶׁהִתְקִינָן לִישִׁיבָה – שכן נפה וכברה עשויות מעור או משיער או מגומא, ואם נתבלו והתקין את בלוייהם לישיבה, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵא – רבי עקיבא סובר, שמקבלים הם טומאת מדרס, הואיל והתקינם לישיבה, שלדעתו תיקון מועט דיו להורידם לטומאת מושב, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין – אותם מטומאת מושב, עַד שֶׁיְקַצֵעַ – שיקצצם ויעשם ראויים לישיבה. כִּסֵּא שֶׁל קָטָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַגְלַיִם – והוא ראוי לישיבת קטן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ גּבַהּ טֶפַח, טָמֵא – מקבל טומאת מדרס. אבל כסא של גדול אינו מקבל טומאה אלא אם כן יש בו גובה טפח. חָלוּק שֶׁל קָטָן – כגון של תינוק ביום שנולד (הרא"ש), רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא – מקבל טומאה; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כַּשְׁעוּר – המפורש לעיל, שאם הוא בגד אינו מקבל טומאת מדרס עד שיהא בו שלושה על שלושה טפחים, וְנִמְדָּד כָּפוּל – שלושה טפחים לפניו ושלושה לאחוריו ברוחב שלושה טפחים; נמצא כשהוא פשוט שיעורו ששה על שלושה טפחים.
יום ששי
באור משנה ו
אֵלוּ – המנויים להלן, נִמְדָּדִין כְּפוּלִין – שיעוריהם לקבלת טומאה צריכים להיות כפולים, כדרך תשמישם, היינו שיעור אחד לפניו ואחד לאחוריו, כמו שבארנו במשנה הקודמת בחלוק של קטן (עיין ברטנורא שמובא שם פירוש אחר); אַמְפַּלְיָא – מנעל של בד או של צמר או של לבד החופה את רוב הרגל; ויש מפרשים: פוזמקיים, וּפְמוֹלִינְיָא – מין מכנסיים רחבים, וּמִכְנְסַיִם, וְכוֹבַע, וְכִיס שֶׁל פְּנְדָּא – אזור חלול, ובו כיס; כל אלו נמדדים תמיד כפולים. וּמַטְלִית שֶׁטְלָיָהּ – שתפרה על שפת כותנתו סביב לצואר, אִם פְּשׁוּטָה – אם תפר את המטלית בצד אחד של השפה, נִמְדֶּדֶת פְּשׁוּטָה – כשיעור אחד, וְאִם כְּפוּלָה – שתפר את המטלית בשני צידי השפה, נִמְדֶּדֶת כְּפוּלָה – בשיעורים כפולים.
מסכת כלים פרק עשרים ושבעה משנה ח
פְּשׁוּטָה – נִמְדֶּדֶת פְּשׁוּטָה; וְאִם כְּפוּלָה – נִמְדֶּדֶת כְּפוּלָה.
ז הַבֶּגֶד שֶׁאָרַג בּוֹ שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה, וְנִטְמָא מִדְרָם, וְהִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד, וְאַחַר כָּךְ נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ – טָהוֹר מִן הַמִּדְרָם, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָם. נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד – טָמֵא מַגַּע מִדְרָם.
ח וְכֵן בֶּגֶד שֶׁאָרַג בּוֹ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, וְנִטְמָא טְמֵא מֵת, וְהִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד, וְאַחַר כָּךְ נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ – טָהוֹר מִטְמֵא מֵת, אֲבָל טָמֵא מַגַּע טְמֵא מֵת. נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד – טָהוֹר. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שֶׁנִּתְמָעַט – טָהוֹר. אֲבָל שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּתְמָעַט, אַף עַל פִּי שֶׁטָהוֹר מִמִּדְרָם – טָמֵא בְּכָל הַטְמְאוֹת.
פירוש ברטנורא
דקתני, דלאחר שנכפל צריך שיהיה בו כדי מדתו, ואי ליכא כדי מדתו אע"פ שאם היה מתיר התפירה ופושטו היה בו כדי מדתו, לא מהני: אנפליא. מנעל המגיע עד הארכובה. בין של בגד בין של עור: פמוליניא. כמין מכנסים גדולים ממתנים ועד יריכים, ויש להן שנצים: וכובע. שבראש: וכיס של פונדא. אזור חלול, והוא כעין כיס העשוי לקבל: מטלית. טלאי: שטלייה על השפה. שתפרה על השפה סביב לצואר: אם פשוטה. שאינה תפורה משני צדדים אלא או מלפניו או מאחריו. ולפירוש השני, שלא נכפל מן החוט סביב התפירה:
ז הבגד שארג בו שלשה טפחים על שלשה טפחים. מצומצמות, שהוא שיעור ליטמא מדרס. ואחר שנטמאו במדרס כשהן מצומצמות השלים עליו אריגת כל הבגד, והשתא כל הבגד טמא מדרס דהוי חיבור לשלשה על שלשה שנטמאו קודם אריגת כל הבגד: נטל חוט אחד מתחלתו. משלשה על שלשה ראשונים שנטמאו מדרס: טהור. כל הבגד מן המדרס: אבל טמא מגע מדרס. לפי שנגע בשלשה על שלשה ראשונים קודם שנתמעט שיעורו: נטל חוט אחד מתחלתו ואח"כ השלים עליו את כל הבגד טמא מגע מדרס. ואע"ג דנתמעט שיעורו קודם שהשלים עליו את כל הבגד, אעפ"כ טמא כל הבגד מגע מדרס. דהאי תנא סבירא ליה בגד שלשה על שלשה שנחלק אחר שנטמא במדרס, טמא מגע מדרס, כדלקמן בפרקין. הלכך כשנתמעט שיעורו דשלשה על שלשה, נשאר טמא מגע מדרס, וכשהשלים עליו את כל הבגד הוי הבגד מחובר לטמא מגע מדרס, וכל המחובר לטמא, טמא כמותו:
ח וכן בגד שארג בו שלש אצבעות על שלש אצבעות. מצומצמות, שזה שיעורו ליטמא בכל הטומאות כולן חוץ ממדרס, ובבציר מהכי לא מיטמא בשום טומאה שבעולם: שלש על שלש שנתמעט טהור. לגמרי. דלא חזי למידי לא לעניים ולא לעשירים, הילכך טהור מכל הטומאות:
משניות מבוארות - קהתי
באור משנה ז
הַבֶּגֶד שֶׁאָרַג בּוֹ שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה טפחים, שהוא השיעור לקבלת טומאת מדרס, וְנִטְמָא מִדְרָס – כגון שישב עליו זב, וְהִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד – לאחר שנטמא, ונמצא כל הבגד טמא מדרס, שהוא חיבור לשלושה על שלושה שנטמאו בתחילה, וְאַחַר כָּךְ נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ – משלושה על שלושה הראשונים שנטמאו, טָהוֹר – כל הבגד מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס – שקודם שנטל את החוט נגע כל הבגד בשלושה על שלושה שהיו טמאי מדרס. נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ – משלושה על שלושה שנטמאו, וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד – אף על פי שנתמעט שיעורו קודם שהשלים עליו את כל הבגד, מכל מקום טָמֵא מַגַּע מִדְרָס – שלדעת התנא של משנתנו בגד שלושה על שלושה שנטמא במדרס ואחר כך נחלק, הרי הוא טמא מגע מדרס (כלהלן משנה י), הלכך כשנתמעט שיעור השלושה על שלושה שנטמא במדרס, עדיין נשאר טמא מגע מדרס, וכשהשלים עליו את כל הבגד, נמצא כל הבגד מחובר לטמא מגע מדרס, והמחובר לטומא, טמא כמותו. להלן (משנה י) שנוי: "שלושה על שלושה שנחלק – טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס. אמר רבי יוסי: וכי באיזה מדרס נגע זה? אלא אם כן נגע בו הזב – טמא מגע הזב". זהו שבארנו במשנתנו, בסיפא, שהתנא של משנתנו סובר כתנא קמא שם, ולכן הוא אומר: טמא מגע מדרס. ברם, לרבי יוסי אף כאן טהור לגמרי, ואפילו מגע מדרס אין בו. כן פירשו הר"ש והרא"ש והרב מברטנורא. – אבל לפי זה קשה להבין את דברי הרמב"ם, שכן בענין המחלוקת שבמשנה י, פוסק הוא כרבי יוסי, ששלושה על שלושה שנחלק, טהור מכלום (הל' כלים כג, ט), ואף על פי כן הוא פוסק כמשנתנו, שאם נטל חוט אחד מתחילתו, ואחר כך השלים עליו הבגד, טמא מגע מדרס. והרי שיש כאן סתירה. מכאן כותב בעל "תוספות יום טוב", שנראה לו לשיטת הרמב"ם, שהטעם של משנתנו אינו משום שהיא כדעת תנא קמא במשנה י, אלא הטעם הוא, שכשם שאם פירש שלוש על שלוש מבגד גדול, אי אפשר לדקדק שלא יגע בבגד בשעת פרישתו, ולכך טמא מגע מדרס לדברי הכל, אף כאן כשנוטל חוט אחד משלושה על שלושה אי אפשר לדקדק שלא יגע בעודו מושכו מן החתיכה. מה שאין כן שלושה על שלושה שנחלק, שאינו נוגע כלל, שאדרבא, המחלק קורע ומושך זה לכאן וזה לכאן. ו"המשנה למלך" כותב, שאין דברי בעל ה"תוספות יום טוב" מובנים לו. ונראה כוונתו כמו שהעיר בעל "תוספות חדשים", שאין לדמות ענייננו לבגד גדול, שכן בגד גדול טמא מדרס אף לאחר שנוטלים ממנו בגד קטן, הלכך שלוש על שלוש הפורשות מבגד גדול טמאות מגע מדרס, לפי שנגעו בו בשעת פרישתו. אבל שלושה על שלושה, כשנוטל חוט אחד ממנו, הרי נתמעט שיעורו, ואינו טמא מדרס כלל, והיאך יבוא לידי מגע מדרס? (עיין "משנה אחרונה" שמיישב טעם הרמב"ם; ועיין "סדרי טהרות").
שבת קודש
באור משנה ח
וְכֵן בֶּגֶד שֶׁאָרַג בּוֹ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ – שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, שראוי לקבל כל הטומאות חוץ ממדרס, כמו ששנינו לעיל (משנה ב), וְנִטְמָא טְמֵא מֵת ונעשה אב הטומאה, וְהִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד – לאחר שנטמא, ונמצא כל הבגד אב הטומאה, שהוא חיבור לבגד של שלוש על שלוש שנטמא, וְאַחַר כָּךְ נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ – משלוש על שלוש הראשונות שנטמאו, טָהוֹר – כל הבגד, מִטְמֵא מֵת – שאינו עוד אב הטומאה, אֲבָל טָמֵא מַגַּע טְמֵא מֵת – והוא ראשון לטומאה, שקודם שנטל את החוט נגע הבגד בשלוש על שלוש הראשונות שהיו אב הטומאה, ונעשה ראשון לטומאה. נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ – מן הבגד של שלוש על שלוש שנטמא טמא מת, וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד – הואיל ונתמעט הבגד משלוש על שלוש קודם שהשלים עליו את כל הבגד, טָהוֹר – מכל הטומאות, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ – חכמים: שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שֶׁנִּתְמָעַט – טָהוֹר – לגמרי, לפי שאינו ראוי לא לעניים ולא לעשירים. אֲבָל שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה – בגד של שלושה טפחים על שלושה טפחים, שֶׁנִּתְמָעַט – שיעורו, אַף עַל פִּי שֶׁטָהוֹר מִמִּדְרָם – שפחות משלושה על שלושה טפחים אינו מקבל טומאת מדרס (כלעיל משנה ב), טָמֵא בְּכָל הַטְמְאוֹת – האחרות, כמו ששנינו במשנה הקודמת, שהרי לגבי שאר הטומאות
מסכת כלים פרק עשרים ושבעה משנה ט
ט סָדִין שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס, וַעֲשָׂאוֹ וִילוֹן – טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי בְּאֵיזֶה מִדְרָס נָגַע זֶה? אֶלָּא אִם כֵּן נָגַע בּוֹ הַנָּב – טָמֵא בְּמַגָּע הַנָּב.
פירוש ברטנורא
ט ועשאו וילון. מסך לפני הפתח. כגון שעשה בו מעשה שעל ידי כן טהור מן המדרס, לבית שמאי משיתחבר, ולבית הלל משיקשר. ולר' עקיבא משיקבע. כדתנן לעיל בפרק הכרים והכסתות [משנה ו']: טהור מן המדרס. דבטל מתורת משכב ומושב. אבל לטומאת מגע חזי, מפני שהשמש מתחמם בו ומתעטף בשוליו: וכי באיזה מדרס נגע זה. כלומר, הואיל וטהור מטומאת מדרס כשעשאהו וילון, הרי טהור לגמרי ולא נשאר בו טומאה כלל, מידי דהוה אשברי כלים שהם טהורים מטומאתן לגמרי: אלא אם כן נגע בו הזב. אם נגע הזב בוילון זה, מטמאו טומאת מגע הזב. אבל מכח טומאת מדרס שהיתה בו תחלה, אין כאן טומאה כלל. ואין הלכה כרבי יוסי:
משניות מבוארות קהתי
די בשיעור של שלוש אצבעות על שלש אצבעות.
באור משנה ט
סָדִין שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס – שנטמא בטומאת מדרס, כגון שישב עליו הזב, וַעֲשָׂאוֹ וִילוֹן – מסך לפתח, וכגון שעשה בו מעשה כדי לבטל תורת מדרס ממנו, כמבואר לעיל (כ, ו), טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס – הואיל ואינו ראוי למדרס, בטלה ממנו טומאת מדרס שהיתה בו בתחילה, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס – לפי שנגע הסדין במדרס שלו קודם שנעשה וילון, וכבר בארנו (לעיל כ, ו), שהוילון תורת כלי עליו לקבל טומאה משאר טומאות, משום שהשמש מתעטף בו לפעמים בשביל להתחמם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי בְּאֵיזֶה מִדְרָס נָגַע זֶה ? – כלומר הואיל ופקעה ממנו טומאת המדרס כשעשאו וילון, הרי נטהר לגמרי, ולא נשארה בו כל טומאה; רבי יוסי סובר, שהנגיעה במדרס של עצמו אינה מגע לטומאה, אֶלָּא אִם כֵּן נָגַע בּוֹ הַזָב – בוילון זה (רמב"ם; ברטנורא), שבכגון זה טָמֵא בְּמַגָּע הַנָּב – אבל מכוח טומאת מדרס שהיתה בו תחילה אין כאן טומאה כלל (ברטנורא). ויש מפרשים: אלא אם כן נגע בו הזב כשהיה סדין ונטמא במדרס הזב אף נגע בו הזב בשעת דריסתו, כגון שעמד עליו כשהוא יחף, ונמצא הסדין טמא במדרס הזב ובמגע הזב; ואמנם קודם שעשאו וילון, מגע הזב לא מעלה ולא מוריד, שהרי הוא טמא במדרס, החמור ממגע; עליו אבל כשעשאו וילון ופרחה ממנו טומאת מדרס, נשתיירה בו טומאת מגע הזב. הלכך בכגון זה הוילון טמא במגע הזב ("אליהו רבא"; תוספות חדשים; "תפארת ישראל"; ועיין גמרא מנחות כד, ב; רש"י ותוספות חולין עב, ב).