חבקוק פרק־ב טז־כ
טז שָׁבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַם־אֶתָּה וְהֵעָרֵל תִּפְוֹב עָעֶלֶיךְ כּוֹס יְמִין יְהוָה וְקִיקָלוֹן עַל־כְּבוֹדֶךָ: יז כִּי חֲמָס לְבָנוֹן יְכַפֶּךְ וְשָׁד בְּהֵמָוֹת יְחִיתֵן מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס־אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל־יִשְׁבֵי בָהּ: יח מָה־הוֹעִיל פֶסֶל כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ מַסֵּכָה וּמְוֹרָה שֶׁקֶר כִּי בָטַח יֹצֵר יִצְרוֹ עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְמִים: (ס) יט הָוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עָוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הָוּא יוֹרֶה הִנֵּה־הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וְכֶסֶף וְכָל־רְוּחַ אֵין בְּקִרְבְּוֹ: כ וַיהוָה בְּהֵיכָל קָדְשׁוֹ הֵם מִפָּנָיו כָּל־הָאֶרֶץ: (ס)
רש"י
(טז) וְהֵעָרֵל. ה"א משמשת בתיבה זו בלשון התפעל כמו (דברים לב) הָאָסֵף אֶל עַמֶּךָ אף כאן הֵעָרֵל הָאָטֵם בשממון ובתמהון לב כל ערלה לשון אוטם הוא כמו עָרְלָה אָזְנָם (ירמיה ו) עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר (יחזקאל מד) וי"ת וְאִתְעַרְטַל לשון ערום ועריה (שם): (יז) חֲמַס לְבָנוֹן. בית מקדשא: וְשׁוֹד בְּהֵמוֹת יְחִיתֵן. שוד בהמותיך ואוכלוסיך אשר שדדו את עמי ישראל הוא ישברם: מִדְּמֵי אָדָם. מחמס דמי ישראל: וַחֲמַס אֶרֶץ. ארץ ישראל: קִרְיָה. ירושלים: (יח) מָה הוֹעִיל. לבבל פסל: כִּי בָטַח. האדם היוצר ויוצרו של אלוהו זה: עָלָיו. על יצירתו זאת הוא בוטח שיעזור לו אשר בא לעשות אלילים אלמים: (יט) הוּא יוֹרֶה. בתמיה: (כ) וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ. מוכן ליפרע: הֵס מִפָּנָיו כָּל־הָאָרֶץ. הס לשון שיתוק ודמימת חורבן:
מצודת דוד
(טז) שָׁבַעְתָּ וגו'. ר"ל יותר היית נהנה ושבע מן הקלון הבא לו ממה שהיית נהנה מן הכבוד של נצחון המלחמה: שְׁתֵה. לכן שתה גם אתה כוס התרעלה ותהיה ערל באוטם הלב ובבלבול הדעת: תִּסּוֹב וגו'. מימין ה' תסובב עליך כוס הזה התרעלה ר"ל המקום ילחם בך: וְקִיקָלוֹן עַל כְּבוֹדֶךָ. על הכבוד שאתה בו יבוא קיא וקלון ר"ל תהיה נמאס בקיא ומכוסה בקלון ולפי שהמשיל הפורענות לשתיית היין אמר לשון קיא כי דרך השכור להקיא: (יז) כִּי חֲמַס לְבָנוֹן. החמס שעשית ללבנון שהוא א"י החמס הזה יכסה אותך ותשוב בראשך: וְשׁוֹד בְּהֵמוֹת. השוד שעשית אל הבהמות ועל ישראל יאמר ולפי שהמשיל את א"י ליער הלבנון המשיל אנשים לבהמות המצויות ביער ואמר השוד הזה ישבר אותם ר"ל עליהם תבוא שוד כמו השוד שעשו לישראל: מִדְּמֵי אָדָם. כל זה יבוא מסבת דמי אדם ששפך דם ישראל: וַחֲמַס אֶרֶץ. מסבת החמס שעשה בא"י ובקרים היא ירושלים ובכל אנשים היושבים בה: (יח) מָה הוֹעִיל פֶסֶל. אם כל אלה יבוא עליו מה א"כ הואיל לו הפסל אשר פסלו ועשהו האומן היוצרו ומתקנו: מַסֵּכָה. וכן המסכה מה הועיל וכן המלמד השקר הוא כהן הפסל המלמד דרכי עבודתו: כִּי בָטַח. אשר בטח האומן ואפי' זה האומן עצמו שעשה אותו יבטח על פסל מעשה ידיו להספיק בידו לעשות אלילים אלמים אשר הדבור אין בהם ר"ל האומן המתעסק בו ובוטח עליו מה תועלת מצא בו: (יט) הוֹי אֹמֵר וגו'. אוי לאומר אל הפסל העשוי מעץ הָקִיצָה משנתך ושמע אלי ולאבן דומם אומר עורי: הוּא יוֹרֶה. וכי הוא יוכל ללמד אתכם דבר מה בתמיה הנה הוא מחופה ופרוש עם כסף וזהב ויפה הוא למראה העין אבל אין בקרבו שום רוח אפי' רוח החיוני כבהמה: (כ) וַה'. אבל ה' עם שהוא בהיכל קדשו בשמים ממעל עכ"ז כל יושבי ארץ שותקים מפני אימתו כי ידו בכל משלה ואין מי ידבר למולו:
מצודת ציון
(טז) וְהֵעָרֵל. ענין אוטם וסתימה כמו ערלה אזנם (ירמיה ו): וְקִיקָלוֹן. כמו קיא קלון וקיא הוא מלשון הקאה והוא המאכל החוזר דרך הפה: (יז) לְבָנוֹן. כן נקרא א"י כמ"ש הַהַר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן (דברים ג): וְשׁוֹד. מל' שדידה ועושק: יְחִיתֵן. מל' חתת ושבר וכן וְחַתּוּ גִּבּוֹרֶיךָ תֵּימָן (עובדיה א'): (יח) הוֹעִיל. מל' תועלת: פִּסְלוֹ. ענין החלקת והשואת הצורה וכן וַיִּפְסְלוּ בּוֹנֵי שְׁלֹמֹה (מ"א ה): יֹצְרוֹ. מל' יצירה ור"ל מתקנו ועושהו: מַסֵּכָה. צורה הניתך ממתכת: וּמוֹרָה. ענין למוד כמו אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה (ישעיה כח): אֱלִילִים. מל' אל ולא ר"ל דבר מבלי תועלת: אִלְמִים. מל' אלם: (יט) הָקִיצָה עָוּרִי. מל' הערה והקצה מן השינה: דּוּמָם. מושתק כמו וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (ויקרא י): יוֹרֶה. ילמד: תָּפוּשׂ. ענין שטוח ופרישה כמו פָּשָׂה הַנֶּגַע (שם יג): וְכָל־רְוּחַ. שום רוח וכן כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ (שם כ"ג): (כ) הֵס. ענין שתיקה כמו וַיָּהֶס כָּלֵב (במדבר יג):