סימן יז
אי יאה לנסוע עם רכב לבית הכנסת לתפלה כשיש אפשרות ללכת שם רגלי.
ב"ה. בדרורו אלול תשל"ד.
הרבה בני תורה ויראים שיש להם כהיום רכב לרשותם משתמשים בהם גם לנסיעה לתפלה לבית הכנסת, והגם שהבית כנסת לא רחוק כ"כ מביתם וביכלתם למעשה ללכת גם רגלי, ורק לנוחיות נוסעים יותר טוב עם רכב, ויש לעיין אי שפיר למיעבד הכי ואם אין ענין מיוחד ללכת ברגל לבית הכנסת.
א) איתא במס' ברכות ד' ו' ע"ב: אמר ר' חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למירהט שנא' נרדפה לדעת את ה'. אמר רבי זירא מריש כי הוי חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחללין רבנן שבתא כיון דשמענא להא דרבי תנחום א"ר יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת שנא' אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וגו' אנא נמי רהיטנא.
למדנו מסוגית הגמ' שיש ענין מיוחד של ריצה לבית הכנסת, וכך נפסק להלכה ברמב"ם ובשו"ע או"ח סי' צ' סעי' י"ב דמצוה לרוץ לבית הכנסת. ויש לחקור אימא, דסוף מצות הריצה אם כדי להגיע מוקדם לבית הכנסת או כדי לעורר ההפעלות בגופו עם הליכתו לבית הכנסת מעין הנאמר "בבית אלקים נהלך ברגש", ואם המצוה היא כדי להגיע מוקדם מוכח שאפשר לקיים זאת ועוד יותר ביותר נסיעה מהירה ברכב, אבל אם המצוה היא כדי לעורר עי"כ ההפעלות בגופו אזי בודאי המצוה בזה היא בהליכה וריצה ברגל.
ב) והנה הצל"ח בברכות שם מקשה בהא דקאמר אביי גבי למיעל מצוה למירהט למה לא אמר שאעפ"י בשבת, ומתרץ דאביי מיירי אפילו אין זמנו בהול ואפילו אם לא ירוץ יגיע לבית הכנסת עוד קודם שיתחילו להתפלל, ואפ"ה מצוה לרוץ להראות חשקו למצוה זו, ואז דוקא בחול מותר אבל בשבת אינו מותר כי אם כשמוכרח לרוץ מחמת שיעבור הזמן, והני דקא רהטא לפרקא בשבת מיירי שזמנו בהול שאם לא ירוצו לא יבואו בתחלת הדרוש ע"ש.
וע"פ דברי הצל"ח נראה לי ליישב דברי הרמב"ם ששינה את לשונו בזה בה' שבת מבה' תפלה, דבה' תפלה כותב כנ"ז בלשון: "מצוה לרוץ לבית הכנסת", ואילו לגבי שבת פסק בזה בפכ"ד מה' שבת ה"ח בלשון: "מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש", ומשמע שרק מותר אבל מצוה ליכא, וראיתי בס' שו"ת חבלים על ברכות שעמד על כך, ולא תירץ כלום. אבל לפי דברי הצל"ח יתיישבו שפיר דברי הרמב"ם, דבשלמא בחול שפיר הוה זה אפילו כשבלא"ה ג"כ יגיע מוקדם לביהכ"נ, והוא כדי להראות חשקו למצוה זו לכך כתב הרמב"ם בזה שפיר בלשון "מצוה", אבל בשבת שלא הותרה הריצה כי אם כשאם לא כן יעבור הזמן, לכן לא שייך לכתוב ע"ז בלשון "מצוה", דהרי יכול להשתדל שלא יאחר ולא יצטרך לרוץ, ולכן שיכל הרמב"ם את לשונו בזה לכתוב רק בלשון "מותר לרוץ" והיינו כשיקרה שמאיזה סיבה לא הספיק ללכת לביהכ"נ או לבית המדרש, ואם לא ירוץ כעת יאחר, אזי "מותר" לו לרוץ כדי שלא יעבור הזמן.
למדנו מדברי הצל"ח דיסוד מצות הריצה לביהכ"נ הוא כדי להראות חשקו למצוה זו, ולהראות חשקו תלוי בודאי אי אפשר כי ע"י הליכה וריצה ברגלים בכוון הבית כנסת והפעלת רגשי אבריו למצוה זו ע"י תנועותיו ותנודותיהו.
ג) ובדומה לדברי הצל"ח ראיתי שמבאר גם הרבינו יונה על הרי"ף שמפרש כוונת ההוכחה מהפסוק של ונרדפה וגו', מפני שכל הדברים צריכין הקדמות והרדיפה בכאן היא הקדמה שמתוך חשקו ותאותו הוא הולך במרוצה ובזה יכיר אל הידיעה ע"ש. הרי שהרבינו יונה ביאר עוד ביתר על כן, שהריצה היא לא רק כדי להראות חשקו למצוה זו, אלא באה במכוון לשם כך לעורר עי"ז את חשקו ותאותו הפנימית וכל ישותו ולהכניס עי"כ שיהי' כבר בעודו קודם לכניסתו תודעת התכלית הנכספת. ומובן שעי"י נסיעה ברכב לא מעוררים אף במשהו את החשק והתאוה הפנימית כפי שמעוררים הפעלתם הפנימית ע"י תנודתם ותנועתם הטבעית בריצה לשם המטרה המתוכננת.
ד) והנה לכאורה יש מקום להתיר את הנסיעה באופן שלא יסיע את הרכב עד ממש לבית הכנסת, אלא יחנה את הרכב בכביש סמוך, ומשם ילך וירוץ רגלי לבית הכנסת, דהנה הדרישה בטור בס"ק ט"ו מביא שמצא כתוב בספר היראה לר' יונה וז"ל וילך לביהכ"נ ובבואו סמוך לביהכנ"ג ימהר פעמיו כמ"ש בית אלקים נהלך ברגש, ומדייק מזה הפרישה דמשמע דוקא כשהוא סמוך לביהכ"נ מצוה עליו לרוץ, ומסיק עלה, דהכי מסתבר דקודם לכן אינו נראה שמתכוין לשם מצות בית הכנסת, אך דאליה רבה בס"ק י"ג כתב ע"ז, דאבל, בשו"ע מביא בשם שתי ידות שפי' שבכל הדרך יש לו לרוץ ובבאו סמוך לביהכ"נ ימהר יותר, ע"ש, וא"כ יוצא לנו דלדעת הפרישה יכול לנסוע עם הרכב עד מקום שעדיין אין היכר שמתכוין בהליכתו לשם מצות ביהכ"נ, וילך ברגל וכשיגיע סמוך לביהכ"נ ירוץ, ואילו לדעת השתי ידות ליכא לזאת העצה כי המצוה היא לרוץ בכל הדרך. ואע"פ שבמ"ב מצאתי רק דברי הפרישה, וא"כ יש מקום לסמוך על זה, ורק מוסף להביא ע"ז דברי הפרמ"ג דבפתיחה שמתהלכים לבית הכנסת והרבה הולכים ורצים דאז בכה"ג יש אליבא דכו"ע לרוץ בכל הדרך, וא"כ גם אליבא דהפרישה ליכא להתיר לנסוע עד סמוך לביהכ"נ כי אם למנחה ומעריב וכשחרית כשאינו מוליך אתו הטלית (שנמצאים כבר בביהכנ"ס), אבל כשמוליך אתו הטלית אזי המצוה היא כבר לרוץ עמם בכל הדרך.
ה) ועיינתי בגוף דברי המנהיג בהגה"מ וראיתי שמביא את השתי ידות לא כבא לחלוק על הרבנו יונה אלא כבא לפרש דבריו, שכוונת הר"י היא ככזאת, שבכל הדרך יש לו לרוץ ובבואו סמוך לבית הכנסת ימהר יותר. והמנהיג כשלעצמו כותב לפני כן (לפני שמביא דברי הר"י) דפשטה משמע דמשעה שיוצא מפתח ביתו צריך לרוץ ע"ש, ופי' זה של השתי ידות בכוונת הר"י הולם ומתאים למה שפי' בזה הר"י על הרי"ף שהובא לעיל שיוצא שהריצה היא לא רק כדי שיהא נראה ומינכר אלא בשביל עצמו לעורר חשקו ותאותו, והביא פי' השתי ידות בשלמי צבור ובאלף המגן סי' ק"ח, ויעוין גם ביפה ללב אות י"ד שכותב עליו דמילתא פשוטה ואיפלג הליכות עולם ע"ש, וכ"כ המח"א אות ט"ז. דכן נראה עיקר, דהריצה אינה בשביל הרואים כדי שנאמר מקודם אינו נראה, אלא בשביל עצמו כדי שיעשה המצוה בזריזות וא"כ מתחלת עשייתה צריך שתעשה בזריזות ע"ש, באופן שההיתר כנ"ל חלוש ורופף, ואם זריזות ישנה בנסיעה אבל התעוררות לחשק ותאוה למצוה אין כאן וכנ"ל.
ו) ברם כל האמור הוא בכלל רק עם ההנחה עד כה שבהליכה ובריצה לביהכ"נ יש רק ענין של זריזות והתעוררות, אבל באמת יש ענין נוסף גם בעצם ההליכה ברגל לבית הכנסת.
דאיתא בסוטה ד' כ"ב ע"א: קיבול שכר מאלמנה, דההיא אלמנה דהואי בי כנישתא בשביבותה כל יומא ותה אתיא ומצלא בי מדרשיה דר' יוחנן אמרה ליה בתי לא בית הכנסת בשביבותך, אמרה ליה רבי ולא שכר פסיעות יש לי. ופרש"י: למדנו שיטריח אדם עצמו במצוה לקבל שכר יותר. וכן איתא בב"מ ד' ק"ז ע"א: אבל ביהכ"נ לא (דריש ר"י שיהא סמוך לביתו) ר' יוחנן לטעמיה דאמר שכר פסיעות יש. ובערוך השלחן מביא באו"ח שם בס"ק כ"ב דאם יש ב' בה"כ מצוה לילך להרחוקה ושכר פסיעות יש. וכ"כ המג"א שם ס"ק י"ב ע"ש.
ויעוין עוד בס' רוח חיים להגר"ח פלאג'י ז"ל סי' צ' אות ב' שכותב שעל הדרך הזה של בי כנישתא הנז' תקנו רבני האחרונים שחור מצינו במנחות דאמרי' מצוה להביא מן הקרוב לא מצא מן הקרוב מביא מן הרחוק, וכתב לתרץ דשאני התם כי עיקר המצוה הוא ההקרבה במקדש א"כ כל כמה שמקרב למעט בהמהלך אשר בו נעשה המצוה עדיף טפי, משא"כ בתפלה בבהכנ"ס כל כמה שהולך לביהכ"נ רחוק אשר שם מקיים המצוה שייך לומר בזה שכר פסיעות להולך לקיים המצוה במקום ההוא ע"ש.
וענין זה של שכר פסיעות מסתמא דבודאי לא מקיימים ע"י נסיעה ברכב, דהגם דדינא הוא דרכוב כמהלך דמי, אבל טרחא כמהלך הא ליכא בזה, ולכן לא שייך להחיל בכאן הכלל הזה של רכוב כמהלך דמי, ולא מקיים עי"ז זה מה שצריך אדם להטריח עצמו במצוה כדי לקבל שכר פסיעות.
ז) ומצאתי בספר שו"ת תודה למשה (הגדמ"ח מכת"י הגה"ח בעל רב פעלים ז"ל ושמעוזרו בכמה מקומות מספריו) סי' מ' שנשאל מפורש על זה: על אודות עשיר נכבד שביתו רחוק מבית הכנסת יותר מחצי שעה והוא אין לו טרחא בהלוך זה אך להיותו עשיר נכבד זהו כבודו לעיני הרואים שאינם בני ברית שלא ילך ברגליו אלא ברכיבה והוא יש לו בהמה בביתו לרכב עליה, אם יש בזה מצוה שילך דוקא ברגליו ולא ירכב, או"ד רוכב כמהלך חד הוא וגם ברכיבתו מקיים מצות הילוך לבית הכנסת, ובדברי תשובתו הביא דברי הגמ' בסוטה הנ"ל, והוסיף להביא מה דאמרו בחגיגה ד' ג' ע"א יפו פעמיך בנעלים בת נדיב כמה נאין רגליהם של ישראל בשעה שעולין לרגל, ומשמע כי אפילו העליה לרגל שהוא מקום רחוק וטרחא הרבה אפ"ה היו מדקדקין ללכת ברגליהם, והגם שבודאי הרחוקים הרבה ביותר היו רוכבים עכ"ז נראה כאשר סמוך לירושלים היו הולכין ברגליהם. וכן מה דאמרו בפ"ק דחגיגה שם ומי שאינו יכול לעלות...
אבל ברור עם ההוכחה העיקרית שמזכיר התורה לשמה...
ט) בסיכומו של דבר נראה להלכה, דנסיעה ברכב לא יכול לשמש תחליף למצות ההליכה והריצה ברגלים לבית הכנסת או לבית המדרש [ויפה מותאם החסד לאברהם סעי' ז' והבאי"ח ש"א פ' מקץ אות ב' שהריצה יעשה באופן שלא ירגיזו הרואין עליו, אלא ילך כאיש מהיר במלאכתו] ולכן כל שבאפשרותו ללכת רגלי אין לנסוע ברכב משום יתר נחיות, וקיים המצוה כמאמרה ויזכה ע"י "דבריהמה" לה"עדנתו" ויקבל עבור הטורח במצוה שכר פסיעות, ואם אין באפשרותו, לא יסע עכ"פ עד פתח ביהכ"נ, אלא יעמיד רכבו במרחק מה וילך וירוץ משם בכוונה ובכונה עד פתח בית הכנסת. ובביהכ"נ עצמה, כפי שכותב המג"א, אסור לרוץ, אלא ילך באימה וביראה.