וְהֶאֱמִן בַּד' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. (ט"ו, ו)
וברש"י (טו, ו') לא שאל לו אות על זאת, אבל על ירושת הארץ שאל לו אות ואמר 'במה אדע כי אירשנה'. ובגמ' נדרים דל"ב א' שמואל אמר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים, מפני שהפריז על מידותיו של הקב"ה שנא' 'במה אדע'. וי"ל מאי שנא בשורת הזרע שהאמין בה בלא פקפוק, מבשורת הארץ שביקש עליה אות.
ויש לבאר תחילה עפי"ד הגמ' (ב"ב קמא:) המזכה לעובר לא קנה ובעובר שלו קנה, משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, וכיון שמשתוקק לזה בכל לבבו ע"כ סמוך לבו לא יירא ודעתו בטוחה שהדבר יתקיים, וחזינן דזהו טבע הנפש שכל דבר שהאדם חפץ בו באמת ודעתו קרובה אצלו, לא נכנס בלבו הספק שמא יתבטל ונעשה אצלו שריר וקיים.
ומעתה מיושב שפיר, דרצונו של אברהם בזרע הי' עמוק עד דכדוכה של נפש, כדכתיב 'מה תתן לי ואנכי הולך ערירי', ומתוך עוצם ההשתוקקות נתקרבה דעתו להאמין בשלמות ולא עלתה על דעתו לשאול באיזו זכות יבא הדבר. אך לגבי בשורת הארץ שודאי רצה בה, מ"מ לפי ערך גדלותו העצומה הי' חסר משהו בעומק הרצון וההשתוקקות, ולכן נתעורר אצלו החשש לבקש אות 'במה אדע'. וע"ז נענה כנגד 'ידוע תדע' שגר יהי' זרעו בארץ לא להם, והנה מתוך הריחוק והגלות במצרים ידעו להעריך טובת הארץ וישתוקקו אליה בכל לבבם.
וכעי"ז הסברתי בחטא המרגלים, דבאמת כולם הודו 'טובה הארץ' כד' רמב"ן, אלא שיהושע וכלב הוסיפו ע"ז וכפלו 'טובה הארץ מאד מאד', עדות על רצון אדיר וחיבת הארץ פנימה, ומתוך שהי' חביבה עליהם היו בטוחים שיירשוה ולא נכנס בלבם מורא, משא"כ שאר המרגלים שלא נכנסה טובת הארץ בלבם בבחי' 'מאד מאד', הוליד חיסרון הרצון את החשש והספק מפני תוקף יושבי הארץ, כי לעולם החסרון במדת הרצון וההשתוקקות הוא שמוליד את הספק, והספק מוליד את הנפילה ודו"ק.