יריעה נרִחבת לרגל יום הזיָכרון הָכ"ה להעלותו בסערה … עזרי זיע"א \ ט"ז מרִחשון תשס"ב

לקט עובדות וזיקוקין דנורא דנפקו מפ"ק חתנו הגדול שיבלחט"א רבינו מרן שליט"א ונשזרו בגליוני דרכי אורה בג' השנים האחרונות

'לולי תורתך שעשועי'

בדברו על דבקותו המופלאה של רבינו הגדול בעל ה"אבי עזרי" זצ"ל בתורה, סיפר מרן רבינו שיבלחט"א מעשה נורא המלמד כיצד היתה התורה משענת חייו גם בשעות הקשות ביותר. בתו הגדולה של הרב שך זצ"ל, מרים רייזל ע"ה, נפטרה בת 14 בעיר וילנא. היא ניחנה בכישרונות נדירים וחריפות בלתי מצויה. הרב שך היה מספר כי בני ביתו היו מצויים בביתו של רשכבה"ג הגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל, וכידוע אל רבי חיים עוזר היו מגיעים תדיר שאלות מכל תפוצות ישראל, ויחד עם זאת היה הראש בי"ד דוילנא, ובין היתר היו שולחים אליו מזוזות שנכתבו בידי טובי הסופרים, כדי שיעיין בהן ויחווה את דעתו. פעם אחת, כאשר מרים רייזל ישבה בביתו, היו מונחות על השולחן כמה מזוזות פתוחות. לפתע הצביעה על טעות דקה באחת מהן, טעות שנעלמה מעיני הכל. רבי חיים עוזר התפעל מאוד מחדות הבחנתה ומכשרונותיה המיוחדים. ראש הישיבה אהב את בתו והיה משתעשע עמה תמיד. אולם בגזירת שמים, בהיותה כבת י"ד חלתה במחלת הטיפוס, ותוך זמן קצר השיבה את נשמתה ליוצרה. האבל היה כבד מנשוא. כששמע רבי חיים עוזר על גודל השבר, בא בעצמו לנחם את ידידו. כשראה את עומק כאבו, אמר לו משפט אחד בלבד: "רבי שך, לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".

לא היתה זו אמירה מן השפה ולחוץ. גם רבי חיים עוזר עצמו ידע כאב של אובדן בת, והוא דיבר מתוך ניסיון החיים. הוא גילה לידידו את הסוד שהחזיק גם אותו בשעות החשכה: רק התורה, שהיא שעשועו של האדם, מעניקה לו כוח שלא לאבד את עצמו בתוך היגון. מילים מועטות אלו חדרו ללבו של מרן הרב שך ונחרתו בו לכל ימי חייו.

שח בני הרה"ג רבי חיים שליט"א, שזכה לשמשו באמונה, כי שנים רבות לאחר מכן, כאשר מרן כבר התגורר ברחוב ראב"ד בבני ברק ועמד לעבור דירה, החלו בני הבית לארוז את חפציו. אז אמר להם שישנם שני דברים בלבד שחייבים לעבור עמו ביחד, תיק הטלית ותפילין, והשני, תמונתה של בתו. וכששאלוהו על כך, השיב: "התמונה הזאת היא מזכירה לי את ה'לולא תורתך שעשועי'." לא היתה זו מזכרת של געגוע בלבד. היא היתה תזכורת מתמדת לכך שהכאב אינו נשכח, אלא מתעלה ומתמתק בתוך עמלה ושעשועה של תורה. בכל פעם שעיניו נחו על דמות בתו, היה שב ונזכר באותן מילים שאמר לו רבי חיים עוזר, מילים שלימדו אותו כי רק מי ש'תורתך שעשועי' לא יאבד לעולם.

'כי אין לה אב ואם'

שִח רבינו שליט"א: לילה אחד השעה הולכת ומתאחרת, אולם מו"ח מרן ראש הישיבה זצ"ל אינו נכנס למיטתו, היה ניכר עליו שהוא ממתין למישהו. הדקות חלפו, ולפתע נשמעה נקישה בדלת. מיד קמתי לפתוח, אך עוד בטרם הגעתי, ניגש מרן אל הדלת ואמר לי בעדינות לזוז הצידה, שכן הדבר נוגע אליו. בפתח עמדה נערה צעירה. מרן יצא אליה אל מחוץ לדלת, ושוחח עמה דקות אחדות בחדר המדרגות. כשחזר לבית, הבחין בתמיהתי והרגיש צורך להסביר לי את פשר הדבר.

"אותה נערה" סיפר, "יתומה מאב ואם, והיא לומדת בסמינר הספרדי 'אור החיים'. הציעו לה שידוך, אך אין לה הורים שתוכל להתייעץ עמם אם לגשת להצעה. לכן באה לשאול אותי אם ראוי לה להיפגש." השבתי לה על שאלתה, ואכן נקבעה 'פגישה'. "אבל", המשיך מרן הרב שך ואמר, "לאחר כל פגישה רגילים בן או בת לשוב הביתה ולשוחח עם ההורים, לספר כיצד היתה ה'פגישה', מה מצא חן בעיניהם, מה הטריד אותם, ומה הם מרגישים כלפי ההצעה. היא הרי אין לה אב ואם. לכן אמרתי לה: לאחר ה'פגישה' תבואי לכאן, ותספרי לי איך היה".

במילים פשוטות אלו נחשפה גדלותו של מרן. לא הסתפק במענה לשאלה שנשאל. הוא חש את החסר שאיש אחר לא הבחין בו. הבין שלא רק עצה חסרה ליתומה, אלא גם אוזן קשבת, בית לחזור אליו, ודמות אבהית שתמלא ולו במעט, את המקום שנפער בחייה עם הסתלקות הוריה. זו היתה דרכו של מרן כל ימיו. לא לראות רק את השאלה שהאדם שואל, אלא את הכאב שמסתתר מאחוריה. לא להשיב רק על הבעיה הגלויה, אלא להרגיש את החלל שבלב הזולת ולנסות למלאו ככל יכולתו.

שליִחות ציבור – עבְּדות ולא שררה

שִח רבינו שליט״א: מעשה בבן ישיבה שנקלע לחוב כספי גדול לעירייה המקומית. אותו אברך היה עני מרוד, וכל פרנסתו הייתה ממלגת הישיבה המזערית. במצוקתו, ניגש לאחר תפילת מנחה אל מרן זצ״ל, כדי להתייעץ עמו. ראש הישיבה הורה לו לפנות מיד לאחד הנציגים בעירייה ולבקש את עזרתו.

האברך הסביר כי שעות הקבלה כבר הסתיימו, וכי אין זה מקובל לפנות אל העסקן מחוץ לשעות שבהן הוא מקבל את הציבור. אלא שראש הישיבה ראה בכך פגם מהותי בהבנת התפקיד. ״וכי עזרתו של שליח ציבור מוגבלת לשעות הקבלה? הלוא תפקידו לדאוג לצורכי הציבור, ואם יהודי שרוי במצוקה, עליו להיות נכון לעמוד לימינו גם מעבר לשעות המקובלות״.

כדי להעמיד את הדברים על בירורם, לא הסתפק ראש הישיבה בדברים. הוא דרש מהאברך לצאת מיד ולבקש את עזרתו של העסקן. כשהאברך הסכים לעשות זאת, הודיע לו ראש הישיבה כי יתלווה אליו, אך ביקש ממנו לעלות לבדו אל הבית, בעודו ממתין למטה כדי לעמוד מקרוב על התנהלות הדברים. האברך ניגש אל העסקן והציג בפניו את צרתו, בתקווה שימצא אוזן קשבת. אך האיש גער בו על שהעז להגיע בשעה לא מקובלת, והבהיר לו כי עליו לשוב במועד שבו הוא יושב במשרדו שבעירייה. גם כשהאברך ניסה להסביר כי דוחק השעה ומצוקתו הם שהביאוהו לפנות אליו כעת, לא נתרכך העסקן. הוא עמד בסירובו והותיר את האברך ללא מענה. למטה המתין ראש הישיבה. כששב האברך וסיפר לו על שאירע, לא הסתיר ראש הישיבה את כאבו. ״אדם כזה אינו ראוי להיות שליח ציבור״, אמר. ״הרי אין מדובר בשעת לילה מאוחרת, אלא בשתים אחר הצהריים. יהודי בא לבקש עזרה, והאיש שתפקידו לשמש את הציבור, דוחה אותו מפני שהגיע מחוץ לשעות הקבלה״.

מכאן הסיק ראש הישיבה מסקנה ברורה: אין לפנות עוד אל אותו עסקן. ואכן, אף כאשר ניסה העסקן בהמשך לתקן את הרושם שנוצר ושלח שליחים שיסבירו את התנהגותו ויבקשו את מחילתו, לא הסכים ראש הישיבה להאזין להם. בעיניו, המעשה חשף תפיסה שגויה מן היסוד של תפקיד העסקן.

שליחות ציבורית אינה מסתכמת במילוי תפקיד רשמי או בקבלת פניות בשעות שנקבעו מראש. היא מחייבת תחושת אחריות מתמדת כלפי הזולת, נכונות לצאת מן השגרה למען הנזקק, והבנה כי צורכי הציבור אינם חדלים להתקיים עם סיום שעות הקבלה. מי שאינו מוכן להיחלץ לעזרת יהודי בשעת צרתו, אינו מבין את משמעותה האמיתית של שליחות ציבור.

גְּדלות בתורה, גְּדלות בִחסְּד

שִח רבינו שליט"א: הרב שך זצ"ל היה מספר בשם רבי חיים עוזר גרודזנסקי, כי בצעירותו סבר שהפסגה העליונה שאליה יכול בן תורה לשאוף היא לכתוב תשובות בהלכה ולחבר ספרים רבים, להרביץ תורה ולהעמיד את ההלכה לדורות. אולם לעת זקנתו הבין כי לעזור לאלמנה אחת בשעת מצוקתה, חשוב יותר מכל ספרי ה"אחיעזר" שחיבר.

וכשהיה הרב שך מביא דברים אלו, היה מוסיף הערה יסודית: כדי לומר משפט כזה צריך להיות תחילה 'רבי חיים עוזר'. רק מי שכבר מיצה את כל כוחו בתורה, העמיד עולם של הלכה והשאיר נכסי צאן ברזל לדורות, הוא שיכול להעיד כי בשעת מעשה, חסד הנעשה עם יהודי הזקוק לעזרה גדול בעיניו אף מכל מפעלו התורני. אבל אין ללמוד מכאן היתר לוותר על עמל התורה ועל השאיפה לגדלות. אדרבה, תחילה צריך להיות 'רבי חיים עוזר', ורק אחר כך אפשר לדבר על התמסרות מוחלטת לענייני הכלל.

'מאלָּפי זהב וָכסף'

שִח רבינו שליט"א: פעם אחת נפל בדעתו חידוש עמוק במיוחד, והלא דברי תורה היו יקרים בעיניו יותר מכל הון שבעולם. היה רגיל לומר לתלמידיו: "החידוש הזה שווה מיליונים, מיליונים ממש". והנה באותו פעם אמר: "איני רוצה לומר לכם את החידוש הזה. אני חושש שלא תרגישו את עומקו ולא תשמחו בו כפי שראוי, וכשאראה זאת - תיפגם שמחתי בתורה. אבל מה אעשה? איני יכול להחזיק את הדבר לעצמי, ואני מוכרח לומר לכם." כך היתה אהבת התורה שלו.

חשיבות כל רגע

העיְּד רבינו שליט"א: כמה היה מקפיד על ביטול תורה. כשנפטרה הרבנית ע"ה, היה בנו-בנה היחיד בקנדה. הבן ביקש שיעכבו את ההלוויה עד שיספיק להגיע ולומר קדיש, רבינו השיב: "איני יכול. בני הישיבה כבר מתכוננים להלוויה, וכל עיכוב יגרום ביטול תורה. צריך לערוך את ההלוויה מיד בבוקר, כדי שיוכלו אח"כ לשוב ללמוד".

'ולא נהניתי אָּפילו באצבע קטנה'

שִח רבינו שליט"א: פעם שהיתי בחוץ לארץ לצורך החזקת הישיבה. ביקרתי אצל אחד מידידיי, ותוך כדי שיחה שאל אותי אם יש לי קשר עם גביר פלוני. כשעניתי בשלילה, אמר לי: "ראש הישיבה פלוני הוא ידידו הקרוב, והוא יכול לקשר ביניכם". מיד התקשר אל אותו ראש ישיבה, והלה השיב: "בוודאי, אעשה זאת". הוא אף התקשר באותה שעה אל הגביר, אך נאמר לו שהלה אינו בבית, ושהוא נסע לשבועיים. לא יכולתי להמתין, וחזרתי לארץ כשבאתי אל רבינו, שאל אותי אם פגשתי בחוץ לארץ את אותו ראש ישיבה. השבתי שלא, אך סיפרתי לו את כל השתלשלות הדברים.

כששמע זאת מרן הרב שך, נזדעזע ממש, החוויר ואמר לי: "מאיר, אני מבקש ממך מאד, אל תבקש ממנו שום עזרה. פעם עשיתי לו טובה שהיה מאד קשה לי לעשותה אבל אחזתי שאני מחוייב בזה, וגם היו שהרגישו מקופחים מזה, אבל עשיתי את מה שסברתי שהוא רצון ה', אבל אני לא רוצה לקבל שום טובת הנאה מהמעשה הזה. אם הוא יעזור לך, הרי אולי מעורב בזה מקצת הרגשה שלו שהוא חייב להחזיר לי טובה, ונמצא שיוצא לי איזו הנאה אישית מהפעולה ההיא, וזה אסור לי. אינני רוצה ליהנות אפילו באצבע קטנה".

'אהבה שאין בה פניה אִחרת'

סיָּפר רבינו שליט"א: בילדותו התקרב מאוד אל הגאון רבי איצל'ה מפוניבז' זצ"ל, והיה נבחן אצלו מדי יום שישי על תלמודו במשך כל השבוע. קשר זה הותיר עליו רושם עמוק, ודמותו של רבי איצל'ה שימשה לו דוגמה חיה למסירות אין קץ לתורה.

כל מציאותו של רבי איצל'ה היתה תורה. הדבר ניכר במיוחד בשעת קריאת התורה. הוא היה מתאמץ במאמץ עילאי לנתק את מחשבתו מן הסוגיות שהיה שקוע בהן, עד שלעיתים היה משמיע אנחות וקולות חרישיים מרוב המאבק הפנימי. מי שעמד סמוך אליו יכול היה לראות כיצד הוא אוסף את כל כוחות נפשו כדי להפנות את מחשבתו אל קריאת בעל הקורא ולשמוע כל תיבה כהלכתה. בתפילה היה קל יותר לרכז את מחשבתו בנוסח התפילה, אך בקריאת התורה שבה המצווה היא לשמוע את הקריאה מפי הבעל קורא, היה הדבר קשה עליו שבעתיים, משום שכל מחשבתו היתה דבוקה תמיד בעומק עיונו בתורה.

גם אצל רבינו היה כך, קדושת קריאת התורה היתה אצלו מופלאה. היה ניכר כמה הוא מתאמץ להסיח את מחשבתו מכל העיונים שהיה שקוע בהם, כדי להתרכז בשמיעת כל תיבה מפי בעל הקורא. בתפילה היה קל לו יותר לרכז את מחשבתו, אולם בקריאת התורה שבה היה עליו להאזין לדברי הזולת, היה עליו להתגבר במאמץ מיוחד כדי לקיים את המצווה בשלמות.

רבי איצל'ה מפוניבז' היה בעיני מרן הרב שך זצ"ל דמות המופת של שקיעות מוחלטת בתורה. גאון עולם היה, וגדולי ישראל הפליגו בשבח אהבת התורה היוקדת שבערה בקרבו. מסופר עליו כי במשך כל ימות השבוע כמעט שלא היה פושט את בגדיו. מרוב יגיעה בתורה היה נרדם כשהוא לבוש, ואף מגפיו לרגליו, משום שלא נותר בו כח להסירם לאחר יום של עמל רצוף.

זו אותה אהבת תורה שעליה מדבר הרמב"ם בסוף פרק י' מהלכות תשובה – אהבה שאין בה שום פניה אחרת, אלא כל מציאותו של האדם נתונה לדבקות בה' ובתורתו. וכפי שמבאר הרמב"ם שם, שכל משלי האהבה שבשיר השירים אינם אלא משל לאותה אהבה עליונה, אהבה השולטת בכל מחשבותיו ולבו של האדם.

'א-לעבעְּדיג'ער סָּפר תורה'

העיְּד רבינו שליט"א: בין גדולי ישראל שבדור העידו על רום מעלתו של מרן זצ"ל, בלטה במיוחד הערכתו הנשגבה של מרן החזון איש זצ"ל. לא הייתה זו הערכה חיצונית בלבד, אלא הכרה עמוקה בגדלותו בתורה, באישיותו המרוממת ובמעלתו של מי שכל חייו היו מסורים לתורה הקדושה. כמה וכמה גילויים מופלאים יצאו מפיו ומפי כתבו של החזון איש, המלמדים על המקום המיוחד שתפס מרן זצ"ל בעיניו.

כאשר היה מרן זצ"ל נכנס אל הקודש פנימה לשוחח עם החזון איש, היה החזון איש קם לכבודו. הדבר עורר תמיהה אצל אחד מתלמידיו, הרב ישראל זינגר זצ"ל, חתנו של רבי ראובן טרופ זצ"ל, שהיה לומד בחברותא עם החזון איש. פעם אחת העז התלמיד ושאל: "מדוע רבינו קם דווקא מפניו?" השיב לו החזון איש בפשטות, אך במילים הטומנות בחובן עולם שלם: "כיון שהוא לומד תורה לשמה."

מעשה נוסף, הממחיש את יחסו המיוחד של החזון איש למרן זצ"ל, סיפר לי ידי"נ ר' בערל וינטרוב זצ"ל, כי באחד הימים כאשר רבים המתינו בפתח ביתו של החזון איש. לפתע יצאה הרבנית ע"ה ושאלה את הממתינים: "האם רבי לייזר שך הגיע?" כאשר השיבו לה שעדיין לא הגיע, ביקשה שמישהו יעמוד ליד החלון ויודיע לה מיד כאשר יראה אותו מתקרב. אחד הממתינים נענה לבקשתה, וכאשר הבחין מרחוק במרן זצ"ל כשהוא מתקרב לבית, מיהר להודיע לרבנית. אלא שאז אירע דבר פלא. החזון איש יצא במהירות מחדרו, עבר את המסדרון, יצא מפתח הבית, חצה את החצר ויצא אל הרחוב כדי לקבל את פניו של מרן זצ"ל, שהיה באותם ימים עדיין צעיר לימים.

החזון איש אף עבר את הכביש, וכאשר הגיע אליו, תמך ידו בידו והכניסו לביתו כשהם שלובים זרוע. לאחר מכן, כאשר סיימו את שיחתם בדברי תורה, יצאו יחדיו, והחזון איש המשיך ללוותו עד מעבר לכביש.

מחזה נדיר זה, גדול הדור היוצא במיוחד מביתו לקבל את פניו של תלמיד חכם צעיר ממנו נחרת בזיכרון הרואים, והעיד יותר מאלף מילים על הערכתו העמוקה של החזון איש למרן זצ"ל.

בהזדמנות אחרת, לאחר שמרן זצ"ל ביקר בביתו של החזון איש ושוחחו ביניהם בדברי תורה, יצא החזון איש ללוותו. כאשר שב לביתו, אמר בפני מקורבו הגר"ד פרנקל זצ"ל ביטוי נדיר ומופלא: "כעת ליויתי ספר תורה חי" ['א-לעבעדיג'ער ספר תורה']. במילים קצרות אלו ביטא החזון איש את ראייתו העמוקה: לפניו לא עמד רק אדם גדול בתורה, אלא מציאות של תורה חיה, אדם שכל הווייתו ספוגה בתורה, שכל מחשבתו והליכותיו נובעות ממנה.

ומעשה נוסף שראיתי בעצמי מלמד עד כמה הקפיד החזון איש על כבוד התורה של מרן זצ"ל. באחד המקרים יצא החזון איש ללוותו לאחר ביקורו בביתו. כעבור רגעים אחדים הבחינו בני הבית שהחזון איש שב לחדרו. הוא נטל במהירות כסות מזדמנת, כיסה בה את ראשו ויצא שוב החוצה. התברר כי באותה שעה החלו לרדת גשמים, והחזון איש חשש שלא יוכל להמשיך וללוות את מרן זצ"ל כראוי. לפיכך מיהר לכסות את ראשו, כדי שיוכל לשוב ולצאת ולהמשיך בליווי. עד כמה היה הדבר יקר בעיניו, ועד כמה היה חרד לכבודה של תורה.

גְּדלות בתורה ואצילות המיְּדות

סיפר לי מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל, כי בצעירותו למד תקופה בישיבת קלעצק, ובאותה תקופה היה מו"ח מרן ראש הישיבה זצ"ל מוסר שיעור לאחר תפילת ערבית, כמה פעמים בשבוע, בפינה אחת של בית המדרש. סביבו היו מתקבצים עשרות בחורים, הצמאים לשמוע את דבריו ולהתבשם מבהירות סברותיו. רבי אהרן לייב אמר שמחמת קומתו הנמוכה לא הצליח להידחק בין התלמידים שעמדו סביב ראש הישיבה. הבחורים הגבוהים הסתירו ממנו את המקום, והוא לא זכה לשמוע את השיעורים כפי שרצה. אולם דבר אחד נחרת בזיכרונו מאותם ימים יותר מן הכל.

אחד הבחורים, רבי יחזקאל (חצקל) ברוד, בנו של אחד מרבני גליציה, פנה אליו ואמר בהתפעלות: תראה את המידות של הרב שך! משפט קצר זה ביטא את הרושם העז שהותירה דמותו של מרן על בני הישיבה. לא רק עומק שיעוריו ובהירות תורתו משכו את לב הבחורים, אלא גם אצילות מידותיו, עדינות נפשו והנהגתו המופלאה, שהיו ניכרות לעין כל וזכו להערצה כבר באותם ימים.

'חשבון נָּפש' על כל תשובה

פעם אחת ביקש מו"ח ראש הישיבה זצ"ל מהגאון רבי שרגא גרוסברְּד זצ"ל, שיסדר לפניו מחדש את כל השאלות שהוא שאל אותו לאחרונה. הבקשה עוררה פליאה, וכשנשאל לפשרה הסביר את הדבר. באותם ימים עמדה לפניו קושיה חמורה במסכת תמורה, וכל מחשבתו הייתה שקועה בה ללא הרף. גם בשעה שהיה משיב לשואלים ומשוחח בענייני תורה, לא הרפתה ממנו אותה קושיה, וכל מעייניו היו נתונים ליישובה. "אף שהשתדלתי בכל כוחי להתרכז בכל שאלה שנשאלתי", אמר מרן, "חושש אני שמא מחמת שהמחשבה היתה תפוסה באותה קושיה, לא השבתי לכל אחד כפי שהיה ראוי". כעת, לאחר שזכה ליישב את הקושיה ונחה דעתו, ביקש לשמוע מחדש את כל השאלות, כדי לבדוק אם אכן השיב עליהן כהלכה וכפי הצורך, ואם ימצא שחסר דבר יוכל להשלים ולתקן.

הנהגה זו מאירה באור יקרות שני צדדים מופלאים באישיותו של מרן. מחד גיסא, עד כמה היתה כל הווייתו שקועה בעומק התורה, עד שקושיה אחת העסיקה את כל מחשבתו ללא הפוגה. ומאידך גיסא, האחריות העצומה שחש כלפי כל שואל וכל תלמיד, עד שלא נח ולא שקט עד שהיה בטוח שהשיב לכל אחד תשובה שלמה, מדויקת ונכונה.