מהות מצות מילה – לא להחשיב את הגוף
המול לכם כל זכר (י"ז, י.)'
מצות המילה חלוקה מכל שאר המצוות בכך שמעשיה נעשים בגוף האדם עצמו, ולכן שאלת טעמה נוקבת יותר מכל שאלה אחרת.
אם נתבונן במהות המצוה של 'מילה,' נראה דבר פלא שלא מצינו לכאורה בשום מצוה שבתורה, שהרי עיקר ענין המצוה – שהמוהל את התינוק לוקח סכין וחותך בבשר החי ומוציא דמו [מה שבדרך כלל אין התורה מצווה לאדם שיזיק את גופו, חוץ ממצות עונש בית דין שלפעמים התורה מצווה להעניש את האדם.] ושורש מצוה זו הוא אכן להחליש כוח התאוה של הגוף (עי' מורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ט,) והוי כעין מסירות נפש ממש, ובכך מטהרים ומקדשים את הגוף. ובזה מראה האדם שהעיקר הוא הנשמה, ולא הגוף החומרי.
ונעמוד על הדברים לפי סדרם. תחילה הפלא: רוב מצוות התורה נעשות במעשים שאין בהם פגיעה בגוף, וכשהתורה מצווה על אדם לפגוע בבשר חי, יש בכך חידוש גדול. ואף המקרה היחיד שהוזכר, והוא מצות עונש בית דין, אינו דומה: עונש בית דין בא על חטא, ואילו המילה ניתנת לתינוק שלא חטא, והיא נעשית בו כמצוה. נמצא שאין כאן עונש ואין כאן הזק, ובהכרח יש לדבר טעם אחר.
והטעם, לפי הרמב"ם, הוא להחליש כוח התאוה של הגוף. ויש לדקדק בלשונו" :להחליש," ולא "לבטל." אין המצוה באה לעקור את הכוח מן האדם אלא לצמצמו, כדי שלא ישלוט עליו. כלומר תכלית המצוה להשפיע על דרכו של האדם עם גופו, ולא על הגוף עצמו.
והוי כעין מסירות נפש ממש, ובכך מטהרים ומקדשים את הגוף. מסירות נפש היא ויתור על דבר יקר מאוד בשביל ערך גדול ממנו, ובמילה הויתור הוא על חלק מן הגוף, והערך הגדול הוא הברית עם ה.' "מטהרים" ו"מקדשים", הגוף אינו נפסל ואינו מושלך, אלא מועמד על מקומו הנכון והוא מוקדש. הגוף אינו אויב ואינו בטל, אך אינו העיקר.
"ובזה מראה האדם שהעיקר הוא הנשמה", המילה אינה רק פעולה המשפיעה על הגוף אלא גם הודאה במעשה. האדם אינו אומר בפיו שהנשמה עיקר, אלא מראה זאת בפועל, בכך שהוא נותן מבשרו לה.' ועוד ראוי לשים לב לזמן: המילה נעשית ביום השמיני, בעוד התינוק רך בשנים, קודם שיש לו בחירה והבנה, והרי נחקק בו מתחילת חייו שהעיקר הוא הנשמה.
בטעם למה נקראת מצות מילה 'שלל רב'
המנח"י הקשה אהא דאיתא בגמ' שבת (קל" :).תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה, כגון מילה דכתיב (תהלים קי"ט, קס"ב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, עדיין עושין אותה בשמחה." דלכאורה 'שלל' פירושו שפתאום מצא אוצר גדול יותר מן המצופה, וכגון שפתאום בעת מלחמה שלל רכוש גדול מיד האויב, ולמה דוקא מצות מילה נקראת 'שלל,' ומאי שנא מצוה זו משאר מצוות התורה.
ונבאר. אמרה הגמרא שיש מצוות שקבלו ישראל בשמחה, ואף עתה עושים אותן בשמחה, והביאה דוגמא למילה, והראיה מן הפסוק בתהלים" :שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב," כלומר שמח אני בדברך כמי שמצא שלל גדול. ומכאן קושיית המנחת יצחק, שיש בה שלשה פרטים. האחד, מהו "שלל:" רווח גדול הבא פתאום, יותר ממה שחשבו, כחייל היוצא למלחמה להכניע את האויב, ופתאום מוצא רכוש רב אצל האויב. והרווח הזה לא היה צפוי, והוא משמח. השני, מדוע דוקא מילה נקראת בשם זה ולא מצוה אחרת, ומה יש בה שאין בשאר מצוות. והשלישי, איך יתכן לקרוא "שלל" למצוה שנראית בעיני העולם כקשה, שחותכים בה בבשר חי ומוציאים דם. ואם כן מהו הרווח שלא נצפה במצות מילה? ויש להבין.
סוגית מילה בצרעת ופריעה
בדין המילה נאמרה סוגיא עמוקה בגמרא שבת (קלב): בענין מילה הדוחה צרעת ובענין הפריעה, וכך ביאר אותה א"ז החתם סופר:
בהקדים ביאור דברי הגמ' על דרך פלפול ודרוש, דבגמ' שבת (קלב): שקיל וטרי האם צריך ללמוד דמילה דוחה צרעת מקרא ד'ביום השמיני ימול בשר ערלתו,' או דילפינן זאת מן הכלל ד'עשה דוחה לא תעשה' דמילה היא מצות עשה וצרעת היא מצות לא תעשה, עי"ש. ובסוגיית הגמ' שם מבואר" :היכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה, כגון מילה בצרעת, דבעידנא דמתעקר לאו קא מוקים עשה." כלומר שבאותה שעה שעובר על הלא תעשה מקיים העשה. והנמוקי יוסף (במס' בבא מציעא טז: ד"ה ועל הא דאמרינן) מבאר דלכאורה בשעה שעוקר הלאו וחותך הערלה עם הבהרת, אכתי לא עבד המצוה דמילה, שהרי בעינן 'פריעה' וכי מל ולא פרע כאילו לא מל, אלא משום דאי אפשר לעשות הפריעה בלי חיתוך הערלה מקודם, לכן נחשב החיתוך כחלק של הפריעה, נמצא דשפיר הוי בעידניה.
ונפרש את הסוגיא על סדרה. נקדים את המקרה: תינוק שהגיע זמן מילתו, ויש בערלתו בהרת, שהיא סימן צרעת. כשהמוהל חותך את הערלה הוא חותך גם את הבהרת, וחיתוך בהרת הוא איסור, והיינו מצות לא תעשה. ואף על פי כן הדין הוא שהמילה דוחה את איסור הצרעת, ומותר למול גם במצב כזה.
והגמרא שואלת מנין הדין הזה, ויש שתי אפשרויות. האחת, שהדין נלמד מן המקרא עצמו" ,וביום השמיני ימול בשר ערלתו," כלומר המקרא עצמו מורה שהמילה דוחה צרעת. והשניה, שהדין נלמד מן הכלל "עשה דוחה לא תעשה," שמשמעו שכאשר נתנגשו מצות עשה ומצות לא תעשה, ואי אפשר לקיים את שתיהן, נדחה הלאו מפני העשה. ומילה מצות עשה, וחיתוך הבהרת לא תעשה, ולכן העשה גובר.
אלא שלכלל זה יש תנאי" :בעידנא דמתעקר לאו קא מוקים עשה," כלומר שבאותה שעה שעוקרים את הלאו מקיימים את העשה. וטעם התנאי מובן: הלאו נדחה משום שהעשה כבר מתקיים באותה פעולה עצמה, ולכן אין הפעולה עוברת עבירה ריקה. אבל אם העשה עתיד להתקיים רק אחר כך, אין הפעולה הזאת מקיימת אותו, ואין סיבה לדחות את הלאו.
וכאן נולדת הקושיה. במילה שני שלבים: חיתוך הערלה, ופריעה. והדין הוא "מל ולא פרע כאילו לא מל," כלומר שהחותך ולא פרע לא קיים את המצוה. ואם כן בשעת החיתוך, שבה חותכים את הבהרת ועוברים על הלאו, עדיין לא נעשתה הפריעה, ולכן עדיין לא קיימו את המצוה. ואיך אפשר לומר שבאותה שעה מקיימים את העשה?
ותירוץ הנמוקי יוסף הוא שאי אפשר לעשות את הפריעה בלא לחתוך תחילה את הערלה, ולכן החיתוך נחשב חלק מן הפריעה עצמה. נמצא שבשעת החיתוך כבר התחיל קיום המצוה, והתנאי של הגמרא מתקיים" ,בעידניה," בזמנו.
ומסוגיא זו למדים יסוד בענין המצוה: מצות מילה אינה מעשה אחד אלא סדר של שלבים, והשלב הראשון אינו הכנה בלבד אלא חלק מן המצוה עצמה. ודבר שאי אפשר להשלים את המצוה בלעדיו נחשב חלק ממנה.
וכללו של דבר: בסוגיא זו נאמרו שני דינים, ושניהם מעידים על מהות המצוה. הדין האחד, שמילה דוחה צרעת, מראה כמה גדולה חשיבותה, שהיא דוחה איסור לא תעשה מפניה. והדין השני" ,מל ולא פרע כאילו לא מל," מראה שאין המצוה נשלמת בחיתוך בלבד אלא צריכה השלמה. ומחבור שני הדינים נולד חידושו של הנמוקי יוסף: שהחיתוך, אף שאינו המצוה כולה, נחשב חלק ממנה, כי בלעדיו אין לה קיום.