דרשה נפלאה מן החתם סופר במה שנתיישבה דעתו של דוד המלך בעת שנזכר במילה שבבשרו
הקשה המנחת יצחק על הכתוב "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב," למה נקראת דוקא מצות מילה "שלל רב," ולא שאר מצוות התורה. ובתירוץ שנאמר בדבר מתחברים סיפור מן הגמרא על דוד המלך, וסוגיא הלכתית בענין המילה, והנהגתו של גדול בישראל.
ותירץ הגאב"ד זצ"ל באופן נפלא בהקדים דברי א"ז החתם סופר זי"ע שאמר לתלמידיו לפני נסיעתו למרחצאות [כך היה דרכם של הרבנים דאז לנסוע למרחץ שיש בו מים מיוחדים לצרכי רפואה,] דאיתא בגמ' מנחות (מג" ):בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד, על מילה שניתנה בשמיני." ובפשטות כוונת הדברים דנתיישבה דעתו משום שאפילו כשהוא ערום ואינו לובש טלית וציצית, ואינו מעוטף בתפילין וכו,' בכל מקום שהולך הרי יש בו המילה בבשרו, ונמצא מסובב במצוה זו בכל מקום ובכל זמן ועת.
נתבונן בסיפור. דוד המלך, מלך ישראל, נכנס לבית המרחץ, וכל הנכנס שם עומד בלא לבוש. ואמרה הגמרא שדוד "ראה עצמו עומד ערום," ואמר" :אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה." ויש להבין: הרי אין במרחץ איסור, ואין חובה ללבוש טלית וציצית בכל שעה, ולמה אמר דוד "אוי לי?" אלא שאדם שכל חייו מצוות, ושכל רגע מחייו מוקדש לה,' חרד על כל שעה שאין בה מצוה. ודוד, שהיה מלך ונביא ומשורר, לא רצה לעבור אפילו שעה אחת בלא מצוה, ולכן נבהל כשראה עצמו ערום.
ולבושו של האדם בישראל, כגון הטלית והציצית והתפילין, הוא מן המצוות שנראה האדם בהן, וכשמסיר אותם הוא נראה כמי שסרו ממנו כל המצוות. וזה פחדו של דוד. אבל נזכר במילה, וכתוב שמיד "נתיישבה דעתו." ופשט הענין הוא שהמילה מצוה שאינה מסתלקת מעל האדם לעולם. כל מצוה אחרת אפשר להניח ולהסיר, אבל המילה חקוקה בבשרו, והיא עמו בכל מקום ובכל זמן ובכל מצב. ועל זה אמר שירה" ,למנצח על השמינית מזמור לדוד," על המילה שניתנה ביום השמיני.
ואולם בפשט זה יש מקום לעיין. המילה נעשתה פעם אחת, ביום השמיני, ואינה מעשה מצוה המתחדש בכל רגע. ואם כן, בשעה שעמד דוד ערום, לא קיים שום מצוה באותה שעה, ומה השיב את נפשו בכך שהמילה חקוקה בבשרו? ואולי אפשר לומר שיש מנוחה לנפש בכך שהוא מסובב במצוה, אך יש מקום לשאול אם זהו כל מה שהכוונה בלשון "וכיון שנזכר." וכאן נכנס ביאורו של החתם סופר, המפרש את הלשון "וכיון שנזכר במילה שבבשרו" בעומק יותר.
ונקדים בקצרה את הסוגיא שעליה נסמך ביאורו. בגמרא שבת (קלב): דנו האם מילה דוחה צרעת מן המקרא "וביום השמיני ימול," או מן הכלל "עשה דוחה לא תעשה." ואם מן הכלל, צריך שיתקיים התנאי "בעידנא דמתעקר לאו קא מוקים עשה," כלומר שבשעה שעוקרים את הלאו כבר מקיימים את העשה. והקשו: הרי בשעת חיתוך הערלה עם הבהרת עדיין לא נעשתה הפריעה, ו"מל ולא פרע כאילו לא מל." ותירץ הנמוקי יוסף שאי אפשר לפרוע בלא חיתוך, ולכן החיתוך נחשב חלק מן הפריעה עצמה. ולפי זה ביאר החתם סופר:
דוד המלך הלך למרחץ דהיינו למרחצאות, ומצא את עצמו בלי מצוות, בלי סנהדרין, בלי מלכות ובלי הרבצת תורה, ואמר 'אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה,' ואז 'כיון שנזכר במילה שבבשרו' היינו מהשקלא וטריא של הגמ' הנ"ל האם עשה דוחה לא תעשה במילה וצרעת, ובשעה שעוקר הלא תעשה מקיים המצות עשה, והקשה למה זה נקרא בעידניה דאכתי מיחסרא פריעה, ונתיישב לו על פי דברי הנמוקי יוסף הנ"ל דכיון שאי אפשר למול בלי פריעה נחשב החיתוך כפריעה גופא. ואז 'נתיישבה דעתו' שעשה משם צד השוה להליכתו אל המרחצאות, שמכיון שאי אפשר לגוף שיתקיים בלי זה, נמצא שזהו גם כן חלק מעבודת ה' והרבצת התורה, כי בלי הגוף אין לנשמה קיום.
ונפרט את הדברים. החתם סופר מתאר את דוד ברגע שנכנס למרחץ, דוד היה מלך, והמלכות מצוה. והיה ראש הסנהדרין, והדין מצוה. והיה מרביץ תורה, ולימוד התורה מצוה. ועתה במרחץ כל אלה נפסקו: אינו דן, ואינו מולך, ואינו מלמד. ולפי הפשט, לא נזכר דוד במעשה מצוה שהוא עושה באותה שעה אלא ב"מילה שבבשרו." ואילו החתם סופר מפרש את "נזכר" כהיזכרות בסוגיא עצמה, בשקלא וטריא שבגמרא.
ומה בסוגיא הזאת השיב את נפשו? הסוגיא מלמדת שדבר שאי אפשר להשלים את המצוה בלעדיו, כגון החיתוך שבלעדיו אין פריעה, נחשב חלק מן המצוה עצמה, אף שבשעתו עדיין לא נעשתה המצוה כולה. וכשם שהחיתוך הכרחי לפריעה ולכן נחשב חלק ממנה, כן הליכתו של דוד למרחצאות הכרחית להמשך חייו, כי אי אפשר לגוף להתקיים בלא זה. ומאחר שבלא גוף אין קיום לנשמה, ובלא גוף בריא אי אפשר לעבוד את ה' ולהרביץ תורה, נמצא שההליכה למרחץ היא חלק מעבודת ה' עצמה. ובזה נתיישבה דעתו של דוד: אין הוא עומד בלא מצוה, כי כל הזמן הזה הוא חלק מהרבצת התורה ועבודת ה.'
ואמר החתם סופר לתלמידיו "הנה אני נוסע עכשיו למרחצאות, כי אי אפשר בלי זה, אם כן הוי נסיעתי חלק של הרבצת התורה שלי." עכתו"ד החתם סופר זי"ע.
ואין הדברים דרשה בלבד אלא גם הנהגה. החתם סופר לא אמר אותם בדרך עיון בלבד, אלא לפני נסיעתו, לתלמידיו, כשהוא הולך בפועל למרחצאות. היה צריך ללכת, כי אי אפשר בלא זה, ולכן הסביר להם שהנסיעה אינה הפסקה מן הלימוד אלא חלק ממנו. נמצא שכל מה שעושים לצורך הגוף, כשהכוונה לאפשר עבודת ה,' נעשה חלק מעבודת ה' עצמה.
ונפלא הדבר שדוקא מן המילה, המצוה הנוגעת בגוף עצמו, נלמד יסוד זה על כל צרכי הגוף. המצוה שמלמדת שהעיקר הוא הנשמה, היא היא שמלמדת שהגוף אינו זר לעבודה. ואין כאן סתירה: הגוף אינו העיקר, ואף על פי כן הוא כלי הכרחי, וכל מה שנעשה בו לצורך העבודה נעשה חלק ממנה. ודוד המלך, שנבהל מפני שעמד ערום בלא מצוה, והחתם סופר, שיצא למרחצאות בלב שלם, הלכו שניהם בדרך אחת: לא בטלו את הגוף ולא עשאוהו עיקר, אלא העמידוהו במקומו, כלי לעבודת ה.'