אברהם הוריש הכוח לעמוד בעשרה הנסיונות לבניו ולדורות
מי שנדרש לעמוד בנסיון, ובפרט בנסיון הנוגע לביתו ולבני משפחתו, ימצא בדברי הרוח חיים על משנת אבות חיזוק גדול.
הנה איתא במשנה אבות (ה,' ג" :)'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום." ומדייק בספר רוח חיים למה רק כאן כתוב במשנה אברהם 'אבינו' עליו השלום, ומוכיח מכאן יסוד גדול – שבאמת כל הנסיונות שאברהם אבינו ע"ה עמד בהם, היה מוריש הלאה את הכוחות לעמוד שוב בהם לבניו ולזרעיו עד סוף כל הדורות, כ'אב' המוריש לבנו [וכמו שיודעים היום שיש הרבה מחלות ל"ע שעוברים בתורשה, כך אדם מוריש המידות והכוחות שלו לבניו.]
נעמוד על דקדוק הרוח חיים. במשנה במסכת אבות נאמר "אברהם אבינו," ולא סתם "אברהם." ולמה? מגלה הרוח חיים יסוד גדול. תיבת "אבינו" אינה רק תואר כבוד, אלא מורה שאברהם הוא האב של כל הבאים אחריו, ושהכוחות שהפעיל בנסיונותיו עברו אל בניו. ולהבנת הדבר מביאים דמיון מן הגוף: אנו יודעים שיש מחלות העוברות בתורשה, שהאב מוריש לבנו. כן הדבר בכוחות הרוחניים: אדם מוריש לבניו את מידותיו וכוחותיו. ואברהם, שעמד בעשרה נסיונות, הוריש את הכוח לעמוד בהם לכל זרעו עד סוף כל הדורות.
ועוד יש לדקדק בלשון המשנה" :ועמד בכולם." לא נאמר שעמד ברובם, ולא שעמד בחלקם, אלא עמד בכולם. ומכאן שהכוח שהוריש אברהם לבניו אינו כוח לנסיון אחד בלבד, אלא כוח לכל מין נסיון שיבוא עליהם. נסיון שאדם נתון בו, כבר עמד בו אברהם אבינו, ולכן כבר הונח בנפשו הכוח לעמוד בו.
וזה חיזוק עצום לכל אחד מישראל. כשהאדם נתון בנסיון, אינו מתחיל מאפס. הכוח לעמוד בו כבר ניתן לו בירושה, ומשעמד אברהם בנסיון דומה, הונח היסוד שאף הוא יוכל. ואם יאמר אדם בלבו: הרי אני חלש, ואין בי כוח לדבר כזה, יש לו להשיב לעצמו שהכוח אינו תלוי בו בלבד. אין הוא מביא את הכוח מעצמו, אלא מקבל אותו מאברהם אבינו, ולכן אין לו לייאש עצמו מפני חולשתו.
ועוד יש לבאר את הדמיון לתורשה. אדם אינו בוחר את תכונות גופו שירש מאבותיו, והן נמצאות בו מעצם לידתו. וכן הכוחות שהוריש אברהם: אין הם תלויים בבחירת האדם בלבד, ואינם נקנים רק בעמל, אלא נמצאים בנפשו מעצם היותו מזרע אברהם. ולפיכך אין אדם צריך לומר "אין בי כוח," שהרי הכוח כבר ניתן לו. תפקידו הוא להפעיל את הכוח, וכבר הראה אברהם אבינו שאפשר.
שלום עם הקרובים, ופרישה כשרצון ה' בכך
בדרך כלל צריך האדם להתרחק מן המחלוקת, ובפרט בין בני משפחתו, שהרי אברהם עצמו אמר ללוט" :כי אנשים אחים אנחנו." ואף על פי כן:
הגם שאמרנו לעיל שבדרך כלל על האדם להתרחק ממחלוקות ובפרט בין משפחתו, אבל לפעמים הקב"ה רוצה מן האדם שיעזוב את בית אביו מפני ענין כלשהו, או שהשי"ת מכריח את האדם להיות עם א' מבני משפחתו בבחי' שלום לרחוק, ואזי יש לזכור שיש לו את הכוחות לכך, שהרי אברהם 'אבינו' נתנסה בהם. וכמובן שזה רק אם באמת כך רצון ה' ועל פי התורה הקדושה.
והנה שתי תמונות לפנינו. מצד אחד יש להתרחק מן המחלוקת, ובפרט בין בני משפחה. ומצד שני, יש מצבים שבהם רצון ה' הוא שהאדם יתרחק, ואז הוא בבחינת "שלום לרחוק." והשאלה היא איך יעמוד בזה בלא שיחשוב שנעשה עוול. והתשובה: לא זו בלבד שמותר, אלא שניתן לו כוח לכך, שהרי אברהם אבינו עמד בנסיון זה.
ויש לדעת מדוע נאמר התנאי "אם באמת כך רצון ה."' שהרי אילו היה האדם רשאי לעזוב את בית אביו מפני כל טענה, היה הדבר נעשה פתח לריבות ולנתקים, ועל האדם להתרחק מן המחלוקת ביותר בין בני משפחתו. ולכן אין ההיתר אלא כשהקב"ה עצמו רוצה בכך, ועל פי התורה הקדושה, כמו שנצטווה אברהם "לך לך מבית אביך." וכל מה שלא נתברר שזהו רצון ה,' חובת האדם לשמור על השלום ולהתקרב.
שתי דוגמאות
דוגמא לדבר, כשאדם מתחזק בשמירת תורה ומצוות, והוא נתגדל בבית ששונאים כל דבר השייך ליהדות, האמנם הוא צריך להישאר רחוק מאבא שבשמים – בגלל שאביו שונא את החלטתו, ובגלל שאביו מחליט לשנוא את הבן בגלל החלטתו העצמית להתקרב לאבינו שבשמים? בודאי שלא! אדרבה, במקרה כזה יש לו להתחזק ולזכור שאברהם אבינו ע"ה נתגדל בבית עובדי ע"ז, ובכל זאת בגיל שלוש הכיר את בוראו באופן עצמאי לגמרי, והקב"ה ציוה אותו לך לך – להנאתך ולטובתך, מבית אביך.
נתבונן במצב שהדוגמה מתארת. אדם מחליט להתקרב לתורה ולמצוות, וגדל בבית שאינו חפץ בכך, ואף שונא את הדרך. אביו שונא את החלטתו, ואולי שונא אותו בגללה. והשאלה: האם בשל כך צריך להישאר רחוק מאביו שבשמים? הרי אם אביו בשר ודם אינו מקבלו, אולי טוב לו לוותר? והתשובה ברורה: בודאי שלא. ויש לו על מי להישען. אברהם אבינו גדל בבית עובדי ע"ז, ובכל זאת הכיר את בוראו, וכתוב שעשה זאת בגיל שלוש, באופן עצמאי לגמרי, בלא שלימדוהו. ולכן מי שנמצא במצב דומה צריך להתחזק ולזכור שאין לו להתייאש. וכשאמר הקב"ה לאברהם "לך לך מבית אביך," היה זה להנאתו ולטובתו, ולא עונש. כן גם מי שנאלץ להתרחק מבית שאינו מקבל את דרכו, יידע שהדבר נועד לטובתו.
ויש בדברים עוד יסוד. הדוגמה אינה מדברת על אדם שגדל בבית ששמר תורה, שיש לו כוח מן הבית, אלא על אדם שאין לו על מה לסמוך מצד ביתו. ובכל זאת אינו נעדר משען: הוא נסמך על אברהם אבינו, שגם הוא לא היה לו מי שילמדו, והכיר את בוראו בכוח עצמו. ומכאן שהסביבה אינה קובעת את דרכו של האדם, והכוח להתעלות מעל הבית שגדל בו ניתן לכל אחד מישראל מאברהם אבינו.
עוד דוגמא לדבר, בחור ירא שמים שרוצה לישא אשה יראת ה' היא תתהלל, וההורים שלו מתנגדים לכך, כידוע שבד"כ ההוראה של התוה"ק לא לשמוע לקול אביו. ואכמ"ל [הגם שצריך להשתדל ככל יכולתו לפייסם, כדאיתא כל זה בפוסקים.]
והדוגמה השניה מתארת מצב אחר: בחור ירא שמים רוצה לישא אשה יראת ה,' והוריו מתנגדים. ובדרך כלל אין התורה מורה לשמוע לאב כשהוא מתנגד לדבר כזה. אבל גם כאן צריך להשתדל בכל יכולתו לפייסם, כמובא בפוסקים. והשתדלות הפיוס אינה מעשה של כבוד בלבד אלא מעשה של שלום, וכמו שאברהם ביקש שלום עם לוט. כי אפילו כשאין האדם יכול לשמוע לדעת אביו, אין לו לנתק את הקשר עמו, אלא ישתדל ככל יכולתו להשיב את לבו.
ובשתי הדוגמאות נשמרים שני הדברים יחד: נאמנות לדרך, ושלום עם המשפחה. וזוהי הדרך שבה הלך אברהם אבינו: יצא מבית אביו כשנצטווה, ועם זאת נשאר אב לכל הדורות, וביקש שלום אף מבן אחיו.
וזהו החיזוק: מי שנקרא להתרחק מקרוביו, יידע שיש לו כוח מאברהם אבינו. ומי שנקרא לשמור שלום עמם, יידע שזו מעלה גדולה. ובשני המקרים אינו לבד.