שלל רב – השבת הנפש בצרכי הגוף
שאלה גדולה שואל האדם העובד את ה' בלבו: יומו מתחלק לשני חלקים. בחלק אחד הוא עוסק בתורה ובתפילה ובמצוות, ובחלק אחר הוא עוסק בצרכי גופו, באכילה ובשתיה ובשינה ובדאגה לבריאותו. ושמא החלק השני כולו הבל, ואין בו עבודת ה?' ועל זה ניתנה תשובה המשיבה את הנפש, מתוך מצות המילה ומתוך מה שאמר החתם סופר לתלמידיו לפני נסיעתו למרחצאות, שנסיעתו חלק מהרבצת התורה שלו, כי אי אפשר בלא זה. ועל יסוד זה ביאר המנחת יצחק את הכתוב "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב."
ונקדים מהות מצות המילה: חיתוך בבשר החי, כדי להראות שהעיקר הוא הנשמה ולא הגוף החומרי. ומיסוד זה יוצאים הדברים הבאים:
המנחת יצחק הוסיף שלפי כל זה נמצא שהאדם העובד ה' אשר עוסק בצרכיו הגשמיים בכדי שיוכל להתקיים, הוא יכול לטעות ולחשוב שכל התעסקותו בצרכיו כמו אכילה שתייה שינה וכדומה הולכים להבל ולריק, אולם יש לדעת ולזכור היסוד הגדול שלומדים ממילה – שכל מה שהוא עושה כדי שיוכל ללמוד ולעבוד את ה,' נטפל ונעשה חלק מעצם לימוד התורה ועבודת ה' גופא, שהרי אי אפשר ללמוד בלי למלא צרכי גופו ההכרחיים כראוי, והוי כעין 'הכשר מצוה,' ונמצא שאינו מפסיד בזה כלום.
נבין תחילה את הענין שהמנחת יצחק מזכיר. אדם המשתדל לעבוד את ה' טורח ללמוד ולהתפלל ולקיים מצוות, ובכל זאת חלק גדול מזמנו נתפס בדברים אחרים לגמרי: הוא אוכל, שותה, ישן, ודואג לבריאותו ולצרכיו. וכשהוא מביט ביומו, הוא עלול לחשוב שכל הזמן הזה אבוד. הוא אומר בלבו: כמה שעות ביום אני עוסק בעבודת ה,' וכמה אני עוסק בדברים שאין בהם מצוה.
ומחשבה זו טעות היא, ואף שהיא מובנת, היא גורמת צער לנפש, שנדמה לו שהוא מבלה את ימיו בדברים שאין בהם תועלת, ושרצונו אחד ומעשיו אחרים. והמנחת יצחק מציע תקנה המשיבה את הנפש: יש יסוד גדול שלומדים ממצות המילה, והוא שכל מה שהאדם עושה כדי שיוכל ללמוד ולעבוד את ה,' נעשה חלק מעצם הלימוד והעבודה.
ומדוע כך? מפני שאי אפשר ללמוד בלא למלא את צרכי הגוף ההכרחיים כראוי. כאן מופיע המושג "הכשר מצוה," כלומר הכנה הכרחית למצוה. מי שמכין את הנדרש כדי לקיים מצוה, מעשה ההכנה שלו נחשב חלק מן המצוה. וכך האכילה והשינה, כשהן נעשות כדי לאפשר לימוד ועבודה, אינן הפסד אלא חלק מן העבודה. ולכן, כמו שנאמר" ,אינו מפסיד בזה כלום."
דברי הרמב"ם
וראה לשון הרמב"ם (פ"ג מהלכות דעות ה"ג" :)המנהיג עצמו על פי הרפואה, אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד, ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו, אין זו דרך טובה. אלא ישים על לבו, שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה,' שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב, וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל. נמצא ההולך בדרך זו, כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה.' ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו – וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה המלך בחכמתו – בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך." עכ"ל הרמב"ם ז"ל. וכן פסק השו"ע (או"ח סי' רל"א,) עי"ש.
דברי הרמב"ם מרחיבים את היסוד ומראים עד כמה הוא מגיע. הרמב"ם מזכיר שני סוגי אנשים. הסוג הראשון הוא המנהיג את עצמו על פי הרפואה, כלומר דואג לבריאות גופו, אבל כל מטרתו שגופו ואבריו יהיו שלמים ושיהיו לו בנים העוזרים לו. ועל אדם כזה אומר הרמב"ם" :אין זו דרך טובה." הוא דואג לגוף, אך אין לכך תכלית גבוהה.
הסוג השני הוא מי שדואג לגופו כדי ש"תהיה נפשו ישרה לדעת את ה."' הוא מבין שאי אפשר להבין ולהשכיל בחכמות כשהוא רעב וחולה או כשאחד מאיבריו כואב, ולכן הוא דואג לגופו כדי שיוכל להתעלות. אפילו הרצון שיהיה לו בן נובע מרצון שהבן יהיה חכם וגדול בישראל. ועל ההולך בדרך זו אומר הרמב"ם שכל ימיו הוא עובד את ה' תמיד.
ותיבת "תמיד" מפליאה. הרמב"ם מונה את התחומים: אפילו בשעה שנושא ונותן, כלומר במסחר; אפילו בשעה שבועל, כלומר ביחסי אישות; ואפילו בשעה שישן. כל אלה לכאורה הפסקות מעבודת ה,' אבל מי שמכוונם לתכלית הנכונה, שגופו יהיה שלם לעבוד את ה,' הוא עובד את ה' גם בהם. ובשינה: אם הוא ישן כדי שתנוח דעתו וינוח גופו, שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה,' נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא.
וכל זה מתיישב עם מה שאמרו חכמים" :וכל מעשיך יהיו לשם שמים," ועם דברי שלמה המלך "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך." כלומר אין דבר בחיים שבו אין לדעת את ה.' וזוהי מנוחת הנפש הגדולה שבדברי הרמב"ם: האדם אינו חי בשני עולמות, עולם של עבודה ועולם של חול, אלא בעולם אחד שכולו עבודה.
מדוע נקראת המצוה 'שלל רב'
ולפי זה ביאר המנחת יצחק פירוש הכתוב "שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב," שהשמחה במצות מילה היא דמינה ילפינן שאם אי אפשר לעשות דבר מה ברוחניות מבלי להקדים לעשות דבר אחר בגשמיות, אזי גם הדבר ההוא נחשב כרוחניות, נמצא שיש לנו הרבה יותר מצוות מעבר למה שאנו עושים בפועל, כי גם הצרכים הגשמיים שאנו מוכרחים לעשותם נהפכים ונחשבים כחלק ממש של עבודת ה.' וממילא מקבלים גם הרבה יותר שכר ממה שמגיע לנו כפי המצוות שעשינו, וזו 'שלל רב.'
ועתה יתבאר מה שהקשה המנחת יצחק על הכינוי "שלל רב:" מהו הרווח שלא נצפה במצות מילה, ולמה דוקא היא נקראת "שלל." והתשובה מתבררת. מצות מילה מלמדת שכאשר דבר רוחני תלוי בדבר גשמי, הדבר הגשמי נחשב אף הוא רוחני. ולכן יש לנו הרבה יותר מצוות ממה שחשבנו: לא רק אלה שעשינו בפועל כמצוות, אלא גם כל הצרכים הגשמיים שהיינו חייבים לעשותם כדי לאפשרן, שנעשים חלק מעבודת ה.'
וזה הרווח שלא נצפה. אדם החושב שיש לו מעט מצוות, ושכל היום הוא עוסק בענייני גוף, מגלה פתאום שכל אלה נחשבים מצוות. וכשם שהחייל במלחמה מוצא פתאום אוצר גדול שלא ציפה לו, כן גם הוא מוצא אוצר: הרבה יותר מצוות, ולכן גם הרבה יותר שכר ממה שמגיע לו לפי מה שעשה. וכן מובן ענין השכר. מאחר שכל הפעולות הללו נחשבות חלק מן העבודה, נמצא ששכרן עמהן, והאדם מקבל שכר על כל מה שעשה, ולא רק על מעשים שהם מצוות בשמן.
ומכאן מובן גם למה דוקא מצות מילה נקראת "שלל" ולא מצוה אחרת. כי מילה היא המצוה המלמדת את היסוד הזה, שהחיתוך, שהוא הכנה, נחשב חלק מן הפריעה. היא המצוה שבה רואים בבירור שההכנה נחשבת כעצם המצוה. ולכן עליה נאמר "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב:" השמחה בה היא שמחה על האוצר הגדול שנתגלה.
התנאי: הכוונה
אולם כל זה רק אם אכן כוונתו ומטרתו וכל מגמתו בצרכי הגוף – לעבודת הבורא ית"ש, שמראה שגופו אינו העיקר אלא טפל אל הנשמה, וכמו שראינו לעיל שהמהות של המצוה דמילה – שחותכין בבשר החי, וזאת כדי להראות שהעיקר אצלינו הוא הנשמה ולא הגוף.
ויש כאן תנאי חשוב שאין להתעלם ממנו. כל האמור עד כאן נכון רק כאשר הכוונה והמטרה וכל המגמה בצרכי הגוף היא לעבודת הבורא. מי שאוכל כדי ליהנות בלבד, בלא שום תכלית גבוהה, לא קיבל את האוצר. הכוונה היא שהופכת את הפעולה הגשמית לחלק מן העבודה.
ותנאי זה אינו מקרי, אלא קשור למהות מצות מילה עצמה. כאמור, המילה מלמדת שהעיקר הוא הנשמה והגוף טפל לה, ולכן חותכים בבשר החי. אם כן מי שרוצה ליהנות מיסוד "שלל רב" צריך לקבל גם את הצד השני שבו: שהגוף משרת את הנשמה ולא להפך.
וזו מנוחת הנפש שבדבר. אדם המבין שגופו כלי, וכל מה שהוא עושה בשבילו נעשה כדי לאפשר לנשמה לעבוד, אין לבו נחלק עליו. אין הוא סבור שיומו מתחלק לחלק "קדוש" ולחלק "חול," ושבשני הוא מפסיד. כל זמנו עבודה, ואינו מפסיד כלום. וההולך כך, כדוד המלך במרחץ, אפילו בשעה שהוא ערום וחסר כל המצוות שהוא רגיל בהן, יכול לומר "נתיישבה דעתי."
ומכאן יש לתקן את צער הלב על הריק. אדם החושב שכל חייו עוסק בהבלים, אינו יודע שהוא עובד את ה' גם במעשים שנראים לו כהבל. ואם יתבונן וישים כוונתו אל ה' בכל מעשה, יתמלא לבו שלוה, כי יראה שאין יום מימי חייו הולך לריק.
שלום עם הקרובים: מדוע קשה יותר
אמר אברהם אבינו ללוט" :אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רעי ובין רעיך כי אנשים אחים אנחנו." ובדבריו הוא מדגיש שהשלום עם הקרובים צריך להיות גדול יותר מן השלום עם סתם אנשים, וכך נתבארו הדברים:
כי אמנם שצריכים להיות תמיד בבחינת "שלום לרחוק ולקרוב" (ישעיהו נ"ז, י"ט) אולם אינו דומה השלום לרחוק אל השלום לקרוב. ועי' בגמ' סנהדרין (עו" ):והמקרב את קרוביו" וכו,' היינו שיש מעליותא בקירוב קרובים יותר מקירוב רחוקים. ובאמת לפעמים זה יותר קשה לחיות בשלום עם בני משפחה מאשר לחיות בשלום עם רחוקים ידידים בבית המדרש וכדומה.
והדברים מחזקים את הנפש. יש מצוה של "שלום לרחוק ולקרוב," ושניהם חשובים. אבל אין השלום עם הרחוק דומה לשלום עם הקרוב, ויש מעלה מיוחדת בקירוב קרובים. ומי שנראה לו שקשה עליו מאוד לשמור שלום עם בני משפחתו, אינו לבד, שהרי כתוב מפורש שלפעמים זה קשה יותר מן השלום עם ידידים רחוקים בבית המדרש. אין זה סימן שנכשל, אלא שהוא נתון בנסיון גדול.
ומדוע קשה יותר? מפני שבני משפחה חיים יחד, ומכירים זה את זה, וידועים להם היטב הדברים שמצערים את כל אחד מהם. ועם ידידים בבית המדרש נפגשים בשעות קבועות ונפרדים, ויש מקום לסלוח ולהמשיך. ובבית אין מנוחה כזאת. ולכן דוקא שם, כשמצליחים לשמור שלום, מתגלה אדם שמידת החסד שלו אמיתית.
הילד זקוק לאהבת הוריו
ומן הקשר שבין בני משפחה עוברים אל הקשר שבין הורים לבניהם, שהוא היסוד שעליו נבנית נפשו של הילד.
ואגב, מצד ההורים יש לזכור תמיד שהם המשפיעים, ובן זקוק לאהבה מאת ההורים כחמצן לנשום ממש כידוע, וחס ושלום לרחק ילדים ולריב איתם, וגם אחרי הנישואין אסור לפגוע בילדים ח"ו שהרי כתוב 'על כן יעזב איש את אביו ואת אמו' וגו,' אבל איפכא לא כתיבא. וגם באופן שהם מתרחקים מתורה ומצוות [הרבה פעמים מפני חוסר חינוך או חוסר אהבה של ההורים כלפיהם], כבר הורו לנו גדולים וצדיקים רבים שאדרבה, יש לקרבם ולהראות להם אהבה וחיבה אמיתית. כי הילד צריך יותר מכל משפחה חמה ונעימה. ואכמ"ל.
והדברים אמורים גם להורים. הם הצד המשפיע, והילד תלוי בהם. והתורה מדגישה שהילד זקוק לאהבתם כחמצן לנשימה. ולכן חלילה להורים לרחק את בניהם או לריב עמהם. ולא רק בגיל הצעיר, אלא גם אחרי הנישואין, כשהבן כבר בונה ביתו. הכתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" מורה שהבן הוא העוזב, ולא להפך: אין הכתוב אומר שהאב והאם עוזבים את בנם. כלומר אין הדבר שוה: הבן יוצא, וההורים אינם מרפים.
וגם כשהבנים מתרחקים מתורה ומצוות, ולעתים קרובות הדבר בא מחוסר חינוך או מחוסר אהבה, כבר הורו גדולים וצדיקים שהדרך היא לקרבם ולהראות להם אהבה וחיבה אמיתית. כי הילד צריך יותר מכל משפחה חמה ונעימה, וזה מה שמחזירו.