מילת התינוק כהקרבת קרבן לה'
המול לכם כל זכר (י"ז, י).
שאלה מתעוררת: מה ענין המילה אצל הקרבן? המילה נעשית בגוף הנולד, והקרבן בבהמה ובעוף, ושני הדברים רחוקים זה מזה. ואף על פי כן מצינו בדברי חכמי הסוד דמיון ביניהם.
בזוה"ק בכמה דוכתין (עי' פר' לך לך צד: צה. וברעיא מהימנא פר' תז"מ מד). מדמה מילת הבן כמו הקרבת קרבן לה,' כלומר שהבן הוא כעין הקרבן, ואבי הבן הוא כמי שמקריב קרבן ממש [והרגלים של הסנדק הם כעין המזבח, וזורקים דם מציצה על העפר כמו אצל המזבח.]
ונבאר. עיקר ענין הקרבן הוא שאדם מביא לפני ה' דבר שיש לו חשיבות בעיניו, ומקדישו לשמו, ואין אדם מקריב אלא ממה שיקר לו. וכשאמר הזוה"ק שהבן הוא הקרבן, אמר דבר גדול מאוד: היקר שביקרים אצל האב, והוא בנו הנולד לו, נמסר ביום השמיני לה.' נמצא שמה שנראה כמעשה גשמי, הוא בעצם מעשה הקדשה ומסירה.
ומכאן מובן גם מדוע האב הוא המקריב. הבהמה אינה מקריבה את עצמה, אלא הבא להקריבה, וכן הילוד ביום השמיני אינו יודע ואינו בוחר, והאב הוא העושה בשמו. נמצא שהאב הוא המגיש את בנו אל ה,' וכל מה שנעשה לילוד נעשה מכוחו.
ופרטי הדברים שהזוה"ק מזכיר מחזקים את הדמיון. הסנדק, שעל ברכיו מונח התינוק, הוא כעין המזבח, שהוא המקום שעליו מניחים את הקרבן. ודם המציצה הנזרק על העפר הוא כדם הקרבן הנזרק על המזבח. נמצא שנעשה בבית הברית סדר של עבודת קרבנות: מקריב, ומוסר, ומקום להניח עליו, ודם.
ויש לומר שיש בין שני הדברים הבדל יסודי, ודוקא בו מתגלה עומק הענין. בקרבן, הבהמה נשחטת, ונשפך דמה, והיא מתקדשת במיתתה. ואילו במילה נשפך מעט דם בלבד, והילוד חי וקיים. נמצא שהמילה היא הקרבה של אדם חי שחייו נשארים, ועל כן אין ההקדשה נגמרת ברגע אחד אלא נמשכת עמו כל ימי חייו.
חשיבות האחדות, ובפרט בין בני משפחה
הכתוב מספר שרועי הצאן של אברהם ושל לוט התקוטטו זה עם זה, ואברהם פנה אל לוט בבקשה:
ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רעי ובין רעיך כי אנשים אחים אנחנו (י"ג, ח.)'
ולכאורה מובן למה אברהם אבינו ע"ה ביקש מבן אחיו שלא תהיה מריבה ביניהם, וכן שלא תהיה מריבה בין רועי הצאן שלהם, כי אברהם הרי היה אב ועמוד החסד, ושלום וחסד משולבים יחד, כי בעל חסד אמיתי אוהב שלום ורודף שלום, והוא מתרחק מאש המחלוקות והמריבות.
וביאור הדברים: החסד והשלום שני צדדים של דבר אחד. מי שמידתו להיטיב אינו יכול לראות מריבה, שהיא היפך ההטבה, שכל אחד מן הניצים מצער את חברו. ולכן בעל חסד אמיתי אינו נמנע מן המריבה בלבד אלא רודף שלום, כלומר מבקש אחריו ופועל להשיגו. והוא מתרחק מאש המחלוקות, שאש קטנה מתלקחת לגדולה, וכל מריבה עלולה לגדול ולהתפשט.
אבל לכאורה יש להבין ההדגשה 'כי אנשים אחים אנחנו,' מה רצונו לומר בזה, והאם אנשים שהם אינם אחים מותר לריב ולהתקוטט? ולכאורה הוי כפל לשון 'אנשים אחים' אנחנו, דאם אחים הם היעלה על הדעת שהם אינם אנשים, ועוד יש להבין דלכאורה היה לו לשנות את הסדר כך' :אל נא תהי מריבה בין רעי ובין רעיך וביני ובינך כי אנשים אחים אנחנו,' שהרי זה ש'אנשים אחים אנחנו' הוא רק סיבה לא להיות מריבה ביניהם, והיה לו להקדים את המאוחר.
ונסדר את הקושיות. הראשונה היא על תיבת "אחים:" אם הטעם שלא תהיה מריבה הוא מפני שהם אחים, נמצא שמי שאינו אח מותר לו לריב, וזה אינו, שהרי אסור לריב עם כל אדם. השניה היא על לשון "אנשים אחים," שהוא כפל לשון בלא צורך, שהרי אחים הם בהכרח אנשים. והשלישית היא על סדר הכתוב: הטעם נאמר באחרונה, ולפי הסברא היה לו להקדים את הטעם לדבר הנטען.
אלא שנראה שאמנם גם בסתם אנשים יש להתרחק מאוד מאוד מפני המחלוקת, וכנגד זה אמר כי 'אנשים' אחים אנחנו, וקאי על רועי הצאן שלהם. אבל ביותר יש להתרחק מפני המריבה כשמדובר בקרובים ואחים, ועל זה הוא מדגיש כי אנשים 'אחים' אנחנו.
ובזה מתיישבות שתי הקושיות הראשונות. הכתוב אומר שני דברים. הראשון, "כי אנשים," שאפילו אנשים סתם, והם הרועים, צריך להתרחק מפניהם מפני המחלוקת, ולא רק מי שקרוב אליו. והשני, "אחים אנחנו," שבינו לבין לוט, שהם קרובים, יש להתרחק מן המריבה ביתר שאת. ואין כאן כפל לשון אלא שתי מדרגות בדבר אחד: שלום עם האנשים, ושלום גדול יותר עם האחים. ונמצא שהקרבה אינה מתירה את המריבה אלא מגדילה את החיוב להתרחק ממנה.
ומכאן יש ללמוד בדרכי השלום. סבורים בני אדם שהקרבה מתירה מה שאין מתירים כלפי זרים: בין קרובים אפשר לדבר בחריפות, בין קרובים אפשר לכעוס, ואין צריך לשקול כל דיבור. והכתוב מלמד את ההפך, שהקרבה מוסיפה חיוב ולא מתירה קלות. והטעם מובן: הקרוב קרוב ללבו של האדם, ופגיעה בו כואבת יותר, והמריבה עמו עלולה להשאיר צער לימים רבים. ולכן דוקא משום שהם אחים, יש להרחיק את המריבה ביתר שאת, ולא להמתין עד שתתלקח האש אלא לפנות אל הקרוב מיד בבקשה ברורה, כמו שעשה אברהם אבינו.
לך לך... ו'מבית אביך'
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (י"ב, א.)'
ובאמת מאוד חשוב לאדם להיות בקשרי ידידות טובים עם בני משפחתו, ורואים את זה גם כן מתחילת פרשתינו שכתוב "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך," וכבר הקשו המפרשים מה הנסיון בזה, וגם כפל הלשון 'מארצך וממולדתך ומבית אביך,' דלכאורה כל חד מינייהו אותו דבר. אלא די"ל שבאמת בכל אחד מהם יש נסיון מיוחד' ,מארצך' הוא נסיון בפני עצמו' ,וממולדתך' הוא נסיון בפנ"ע, ו'מבית אביך' הוא נסיון קשה מאוד, לעזוב את הבית החם של אביו, ולעזוב בני המשפחה.
ונבאר. שתי שאלות נשאלו על הכתוב: האחת, מה הנסיון שיש בעצם היציאה, שהרי הקב"ה הוא המצווה. והשניה, מדוע נאמרו שלש לשונות, והרי נראה שהן דבר אחד. והתירוץ שכל לשון מורה על דבר אחר שנצטווה לעזוב, ובכל אחד מהם קושי בפני עצמו.
והאחרון שבהם קשה מכולם, מפני שאינו עזיבת מקום בלבד אלא עזיבת אנשים: הבית החם של האב, ובני המשפחה. ומכאן שאפילו אברהם אבינו, שהיה צדיק גדול ושמע את דבר ה' בלא אמצעי, נקרא עליו הדבר נסיון קשה מאוד. ללמדנו שכח הקשר שבין אדם לבני משפחתו גדול הוא עד מאוד, ושאין בעזיבתם דבר קל.
סוד שמות האדם
ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך. והפרתי אתך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו (י"ז, ה'-ו.)' ויאמר אלקים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו (שם, ט"ו-ט"ז.)
כנודע שכל שם של אדם מורה על מהות ופנימיות האדם, כי הקב"ה הרי ברא את העולם על ידי כ"ב אתוון דאורייתא, ובכל אות נכלל בה כוח מיוחד של הבריאה. ויש תורה שלימה על 'סוד השמות.' וכאן ענין זה טמון בסוד הפסוקים הנ"ל, כי לא בכדי הוסיף הקב"ה את האות ה"א בשם של אברהם, וכן שינה את שם שרי לשרה בה"א, כי האות ה"א כידוע משפיע ומחזק את הכוח לפרות ולרבות, ועל ידי שינוי השם באופן שיש בו אות ה"א זכו להגיע אל 'והפרתי אתך במאד מאד,' ודו"ק.
ונבאר היסוד. רגילים אנו לחשוב שהשם הוא כינוי הניתן לאדם כדי לקרוא לו, ואין בו אלא סימן. אבל לפי היסוד האמור, השם אינו סימן חיצון אלא ביטוי למהותו ולפנימיותו של האדם, וכל שם הוא כעין שורש של האדם הנושא אותו. ומקור הדבר הוא סדר הבריאה: הקב"ה ברא את העולם בעשרים ושתים אותיות התורה, ובכל אות כוח מיוחד של בריאה. ומאחר שהשם מורכב מאותיות, והאותיות הן כוחות הבריאה, נמצא שהשם הוא צירוף של כוחות, וכל שינוי בשם הוא שינוי בכוחותיו של האדם.
ולפי זה מתבאר לשון הכתוב" :ולא יקרא עוד את שמך אברם." לא נאמר שיוסיפו שם על שמו, אלא שהשם הראשון לא יקרא עוד, ונמצא שהשינוי הוא שינוי ממשי ולא תוספת תואר. והכתוב עצמו מזכיר את טעם השם החדש" :כי אב המון גוים נתתיך." ואין זה סותר לסוד, שהרי שני ענינים הם: הכתוב מבאר מה מורה השם, והוא אב המון גוים, והסוד מבאר מנין בא לו הכוח לכך, והוא האות ה"א שנוספה, שהיא המשפיעה והמחזקת את הכוח לפרות ולרבות. והפסוקים עצמם מקשרים בין השניים, שהרי אחר "אב המון גוים" נאמר מיד" :והפרתי אתך במאד מאד."
וכן הדבר בשרה. גם בשמה נוספה אות ה"א, ושם נאמר" :וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן... והיתה לגוים." גם אצלה השם החדש הוא הכלי שדרכו באה הברכה, והבן, והמשכת הדורות.