ך ל תְָך ל ך מֵאַרְצ ך ומִּמֹולַד (יב א)
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך... ואעשך לגוי גדול ואברכה ואגדלה שמך והיה ברכה", וברש"י מובא מחז"ל: "לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים: ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלש ברכות הללו שהבטיחו על הבנים, ועל הממון, ועל השם". כל דרך יוצרת מיעוט. ישנה מציאות, והמציאות הזו מתמעטת מכח הדרך.
והנה, כל דבר שקיים בבריאה, חייב שיהיה לו ניצוץ של כלי, בבחינת "אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה", הכלי של כל דבר הוא ההלכה. היכן, אם כן, מתגלה דבר זה בהלכה?
הרי קיימא לן שלעשיר אסור ליטול מן הצדקה, רק עני שאין לו מאתיים זוז. אמנם, גם עשיר, אם הוא הולך בדרך - דינו כעני ונוטל מן הצדקה. הרי שההליכה בדרך יוצרת מיעוט לדינא, שמותר לו ליטול מן הצדקה, עד שיגיע למקומו. כלומר, עניות מחדשת מציאות שהאדם הופך להיות מקבל.
כל עני הגדרתו מקבל, כל עשיר הגדרתו נותן. מי שנמצא בדרך - יש לו איזושהי נגיעה בתפיסה הזו הנקראת עני, הוא הופך להיות מקבל.
ההולך בדרך נמצא במצב של רוח, של תנועה. תנועה זו מחדשת לו דין שמותר לו ליטול מן הצדקה על אף שבביתו הוא עשיר. הרי שבעומק, הרוח מחדשת כלי קיבול.
כאשר האדם נמצא במקומו - הוא נח. כאשר הוא הולך ממקום למקום הוא מתנועע. בשעה שהוא מתנועע, התנועה שבדבר יוצרת לו כלי קיבול. עני ותנועה שורשם אחד - ע, נ. לכן כאשר אדם מתנועע ואינו נמצא במקומו, הוא מחדש לעצמו כח קבלה בנפש. ובדקות יותר, יסוד הרוח יוצר כלי בבחינת צירוף.
שכן, כאשר האדם נמצא במקומו, המקום לקבל הוא כאן. בשעה שהוא נע ממקום למקום הוא בעצם נע מתפיסות של מקבלים. הוא נוסע למשל מירושלים עיה"ק לצפת. קודם הוא היה בירושלים, כעת הוא בצפת, והרי שיש לו ד' אמות ועוד ד' אמות ועוד ד' אמות. הוא עבר כמה וכמה כוחות קבלה כי כל ד' אמות מוגדר כמקום קבלה לעצמו. כח התנועה שבנפש יוצר לאדם הרחבה של כלי הקיבול שלו.
בלשון הפשוטה ביותר, אדם שהולך ממקום למקום נפגש עם בני אדם שונים, עם סגנונות שונים, עם אופי שוני, והוא צריך לקבל את כולם. ביחס לכולם נאמר עליו: "והוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות". התנועה מחדשת לו, אם כן, עוד אופני גילויים שהוא נצרך לקבלם.
יתירה מזו, כשאדם הולך ממקום למקום, הוא צריך שבמקום שאליו הוא מגיע יהיה כלי קיבול שיקבל אותו. הוא צריך ארץ שיוכל להימצא בה, והוא צריך אש"ל - אכילה, שתיה, לויה. בהיותו בדרך צריכים לקיים בו מצות הכנסת אורחים, שהיא חלק מגדרי מצות חסד שמנו הראשונים. הרי שההולך ממקום למקום מחדש מצוה לקבלו, מחמת שהוא עצמו מחדש כח של קבלה. (דע את מידותיך פרק יב)
•••
לכל אדם יש בנקודה מסוימת עבודה לחפש לעצמו התחלה חדשה, כמו אברהם אבינו שנאמר לו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א) ואז הוצרך לצאת מבית תרח אביו ולא לחזור לשם לעולם. (דע את מחשבותיך חלק ב)
•••
אדם הוא מלשון אדמה, עליו להוציא את כוחותיו מהכח לפועל, כאדמה שמוציאה את כוחותיה לפועל, וגמר הוצאה זה הוא בלקיטת הפירות והירקות ממנה. כל דבר חי אינו יכול להיות קבוע בקרקע. אם הוא קבוע בקרקע - בסוף יתקלקל כי זה לא מקומו.
אדם שאינו מוכן להתנתק מיסוד העפר שבקרבו, עומק הדבר כי הוא מרגיש: כאן מקומי! והרי הוא כפרי שלא נלקט, שסופו להגיע לידי הפסד.
הקב"ה אומר לאברהם אבינו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", יש לו נסיון לעזוב את מקום גידולו. אדם שגר במקום מסויים ואומרים לו לעבור למקום אחר - זהו נסיון עבורו, כי הוא מרגיש שכאן מקור חיותו.
זהו העומק בכך שאדם אינו רוצה להתנתק מיסוד העפר, שכן שם הוא שורש יצירתו. האדם נברא מעפר, והוא לא רוצה להתנתק ממנו.
אמנם, זהו שורש יצירתו מהגוף, ולא שורש יצירתו מהנשמה. על הנשמה נאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב ז).אכן, הקב"ה ברא את האדם מהאדמה, אך תכליתו היא "אֶדַמֶה לעליון", לעלות למעלה. לצאת מיסוד העפר, ובעצם לעקור את עצמו ממקום גידולו הגופני.
כאשר האדם מזוהה רק עם הגוף, הוא מרגיש שמקור יצירתו הוא באדמה, ולכן קשה לו להתנתק מיסוד העפר. רק כאשר הוא מתחבר לנקודת האלוקות שבקרבו ומזוהה עם נשמתו שמקורה בעליונים - אז באפשרותו להוציא את כוחותיו אל הפועל בשלמות. ההשלמה מכריחה ניתוק מיסוד העפר. (מסילת ישרים חלק ב פרק ז)
•••
הקב"ה אומר לאברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך
Šי•וטי‹ Šˆ Šˆ ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", 'לך' הוא בגימטריא נ' ולפי"ז לך לך זהו ב' פעמים נ', ובשורש השורשים זהו תנועת הארון של "ויהי בנסוע הארון" וכידוע שבספר תורה בפרשת 'ויהי בנסוע הארון' יש נ' הפוכה לפניה ונ' הפוכה לאחריה, כלומר שתנועת הנסיעה של הארון היא תנועה במדרגה של נ', ומצד כך אברהם אבינו שהוא שורש תחילת התיקון לקלקול השורשי של חטא אדם הראשון כידוע עד מאד, מה שמתגלה בו התנועה, זה לא התנועה שנתגלתה מצד הקלקול באדם הראשון במה שהוא נתגרש מגן עדן ועיקר התנועה שנתגלתה בתולדתו שזה קין שנאמר בו "נע ונד תהיה בארץ" אלא היא גופא, אברהם אבינו בא לתקן את אותו תנועה וזה מה שהוא נצטוה "לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך", והיינו שאצל אדם הראשון התנועה היא בבחינת פוק מהפנימיות לחיצוניות אבל אצל אברהם אבינו המהלך הוא בדיוק הפוך, תנועה של כניסה מבחוץ לבפנים, והכניסה מחוץ לפנים היא במדרגת הנ' שזהו ה'לך-לך'.
ומכח הגילוי של ה'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך' הוא מתברך בבנים כמו שנאמר בהמשך הפסוק "ואעשך לגוי גדול ואברכך" שזה היה עיקר הברכה שב'לך לך', ועיקר בנו הרי הוא יצחק, - ולכן הוא מוליד את יצחק למאה שנה.
ומשורש ה'לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך' שנאמר באברהם, מתגלה ביצחק הגילוי השלם יותר של ה'ואברכך' שזה מה שנאמר ביצחק "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים שזהו מאותו שורש שאברהם מוליד את יצחק כשהוא בן מאה, ומאותו שורש של ה-לך לך שבגימטריא מאה, משם מוצא יצחק בשנה ההיא מאה שערים. (בלבביפדיה עבודת ה' ערך אנק)
•••
המנוצח נקרא אומלל. ועיקר האמללות בבחינת רגלין, הוא ההולך ממקום למקום וגולה מארצו (עיין ערך קטן מלכות). ובדרך רמז, כתיב (לך לך, יב, א) אברהם, לך לך מארצך וממולדתך, ר"ת אומלל. וכן כתיב (משפטים, כא, יג) אנה לידו ושמתי לך מקום, ר"ת אומלל. (בלבביפדיה קבלה ערך אמלל)
•••
אמרו (ר"ה טז ע"ב) ואמר רבי יצחק, ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם וכו', וי"א אף שינוי מקום, דכתיב ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך, והדר ואעשה אתך לגוי גדול. והבן ששורש שינוי מקום הוא הצמצום שינוי, צמצום, שיוצר מקום. וכן שנשתנה מקום האור מתוך החלל לחוץ. ועי"ז ואעשה אתך לגוי גדול, ע"י הארת הקו הנכנסת במקום החדש. והבן שאברהם שורש המקום החדש, כמ"ש (ברכות ו ע"ב) אמר רב חלבו אמר רב הונא, כל הקובע מקום לתפלתו, אלה-י אברהם בעזרו. כמ"ש בזוה"ק (לך לך, פו ע"ב) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תיקרי בהבראם, אלא באברהם. שורש למקום כנ"ל. (וכן שורש לעולם חסד יבנה, באברהם מתקיים עלמא). ועוד. (ב"מ פו עב) אמר רבי חמא ברבי חנינא, אותו היום יום שלישי למילה של אברהם היה, ובא הקב"ה לשאול באברהם, הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה וכו'. והבן שהוצאה זו זה ביטול הצמצום. כי יש צמצום של הסתלקות, צמצום ראשון. ויש צמצום של מחיצה, פרסא, צמצום שני. (בלבביפדיה קבלה ערך אברהם)
•••
לך לך מארצך וממולדתך, מולדת, תו-מלד. אות ת"ו, ת"ו חיים ות"ו מות, כמ"ש (שבת, קד, ע"א) כי התו סוף כל האותיות בחינת סוף כל האדם למיתה. ושורש המיתה מעולם התהו, תו-ה, כנודע. תהום, תו-הם, וכן אותיות מות-ה. (רל"א שערים ערך ו-ת)
•••
הנסיון הראשון של אברהם אבינו, שבו גנוז השורש לכל הנסיונות (דבתר רישא גופא אזיל), הוא 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך' (בראשית יב, א). ביחד עם ציווי זה, אמר לו הקב"ה 'אני פוטר אותך מכבוד אב ואם' (מדרש אגדה בראשית יב, א. ילק"ש לך רמז סב), דהיינו שבאברהם נתקיים 'יעזב איש את אביו ואת אמו', והוא כאדם הראשון שאין לו אב ואם , וממנו מתחילה הבריאה את תיקונה מחדש. ויתירה מכך, אברהם ושרה עקרים היו (יבמות סד, א), דהיינו ששניהם היו מופקעים מכל וכל מפרשת 'אבהות' והמשך הדורות , ומהם והלאה מתחילה אבהות חדשה, כברייתו של עולם . ובפירוש אמרו (מדרש החפץ, לך לך) ומבית אביך שבארץ לבית אביך שבשמים.
והנה, בציווי דלך לך, נאמר לאברהם 'ואגדלה שמך', ופירשו חז"ל באחד הפנים (תנחומא [בובר] חיי שרה ו) 'אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, אני עושה שמך למנין אברים שבך, מה אברים רמ"ח, אף שמך רמ"ח', והיינו שכאן נוספה לו אות ה"א לשמו. הרי לנו שמכאן ואילך מתחיל תיקון עשרה מאמרות שבהן
ליקוטים לך לך נברא העולם , שאחר שנקרא שמו אברהם, מתגלה אל תקרי 'בהבראם' אלא 'באברהם'. וכאן נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, וניתן בידו כח 'בריאה', הן בבחינת לידה (דהיינו אבהות חדשה, דישראל), שהרי נתבשר כאן 'ואעשך לגוי גדול' (ובב"ר לו, יא, אמרו, 'אמר הקדוש ברוך הוא בה"א בראתי את העולם הריני מוסיף ה"א על שמך, ואת פרה ורבה'), והן בבחינת 'המלמד את בן חבירו תורה', שכאן נאמר עליו 'ואת הנפש אשר עשו בחרן', דהיינו הגרים שגיירו, שכאילו עשאום (סנהדרין צט, ב. אדר"נ יב. ובב"ר לט, יד, איתא 'שכל מי שהוא מקרב את העובד כוכבים ומגיירו כאלו בראו- ' לשון בריאה).
במדריגת 'אב' שנתחדשה באברהם, אב לישראל, בעומק הוא אב אף לכל האבות והאמהות. 'אבות' אותיות אב-ו-ת, דהיינו המשכה (אות וי"ו) מא' ד'אב' עד ת', ואברהם עצמו הוא ראשם, והוא גם סופם, 'בך חותמין' (פסחים קיז, ב). וכן אברהם אותיות אב-הר-אם (הרים היינו אבות, וגבעות - אמהות, כדאיתא בר"ה יא, א, ושמו"ר טו, ד).
וכנגד הנסיון הראשון, הנסיון האחרון גם הוא סובב הולך סביב מדרגת 'אב' . שמעיקרא נאמר לאברהם 'כי ביצחק יקרא לך זרע' (בראשית כא, יב), ועיקר אבהותו הוא ביצחק, וכשנצטווה להעלות את בנו לעולה, הרי בזה הוא סותר ומבטל מעצמו שם 'אב'. וכמו כן יצחק, הלך על דעת כן שישחט, ותתבטל מדרגת 'בן' שיש לו ביחס לאברהם. ואף על פי כן, 'וילכו שניהם יחדיו' זה לעקוד וזה ליעקד, זה לשחוט וזה לישחט (ב"ר נו, ג), כשם שזה היה שמח לקרב כך זה היה שמח ליקרב (פסיקתא רבתי מ). ואז הגיע אברהם אבינו לשלמות דבקות בקב"ה ובמידותיו, במידת 'אב' שלו, ומיד אחר העקידה נאמר לו 'כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים' (בראשית כב, יז), דהיינו חיזוק קביעתו כ'אב' לישראל.
אמנם גילו לנו חז"ל, שהנסיון הראשון לא נתקן במלואו על ידי אברהם. 'כעס היה לו להקב"ה בשעה שהיה מהלך לוט עם אברהם אבינו, אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת, והוא מדביק את לוט בן אחיו כדי לירשו' (ב"ר מא, ח). ביאור הדברים, אברהם היה סבור שצריך הוא ליטול עמו את לוט, שהיה תלמידו (עיין חזקוני בראשית יב, ד), ובן אחיו שמסר עצמו על קידוש השם וירד לכבשן האש אחרי אברהם (ב"ר לח, יג. ובעיני העולם היה לוט נחשב כיורשו של אברהם, כמבואר בב"ר מא, ח). אך לאמיתו של דבר, לא היה כאן ניתוק שלם, באשר הביא עמו מבית אביו את לוט, לשון לטותא וקללה, שבו נשארה קללת אדם הראשון ('לוט', לשון לייט, לטותא וקללה [ילק"ש לך רמז עו, זוה"ק תולדות קלז ע"ב במדרש הנעלם, וכ"ה בסתרי תורה לך עח ע"א. ועיין של"ה פרשת לך לך, תורה אור], שהרי היה חטא אדה"ר), שממנה היה אברהם צריך להינתק, בכדי לתקנה. ואכן הוכיח סופו של לוט על תחילתו, שבא על בנותיו, ופגם בכך את אבהותו על בניו, עמון ומואב (כפי שרמוז בשמם, עיין ב"ק לח, ב. שלא רק ניתוק פוגם ומקלקל בקשר וביחס שבין אב לבן, אלא גם חיבור שלא כראוי, שאינו יכול להתפרט למדרגות 'אב' ו'בן' במלואם. וזה שורש פסולו של ממזר, שנולד מחיבור שאינו כראוי, ועליו אמרו בחגיגה ט, א, שהוא 'מעוות שאינו יכול להתקן').
אמנם בעומק הליכת לוט עם אברהם, וחומר פגימתו במדריגת 'אב', היה שורש לטובה, ללידת משיח ולגאולה השלימה (כמו שיתבאר להלן, אצל דוד המלך. ואברהם עצמו ראה כן ברוח הקודש, כמבואר בזוהר לך עט ע"א, ונרמז לו כן ב'ונברכו בך כל משפחות האדמה', שתי ברֵכות טובות יש לי להבריך בך, רות המואביה ונעמה העמונית. יבמות סג, א). אלא שעל אברהם היה כעס על שלא התנתק לגמרי מבית אביו, ומכל מקום מזה גופא סוף התיקון לבא, וכמו שכתב הרמח"ל (דעת תבונות מ, מח, קכד) 'מעומק עצתו ית' הוא לגלגל מסיבותיו בעומק חכמה כל כך, עד שמתוך הטוב ורע עצמו נגיע סוף סוף לדבר זה, שיהיה הכל נשלם', אלא שאם יזכה האדם יביא את התיקון במעשיו, ויהיה שותף לקב"ה כביכול, ואם לא יזכה - יתגלה לבסוף שהרע עצמו הוא סיבת התיקון על ידי הקב"ה, אך לא יהיה בזה שכר לאדם.
והנה, כבר בציווי נרמז לו לאברהם שלא תהיה עזיבתו את בית אביו שלימה, ובכפילות הלשון 'לך לך' נרמז לו שעוד נכונו לו הליכות, שילך ויצא מארץ ישראל, לפרעה במצרים, ולאבימלך בגרר. ובשתי הליכות אלו עמדו עוררים על מדריגת 'אבהותו' של אברהם. פרעה רצה (בדורות שאחר כן) לכלות זרעו של אברהם, בחינת ה'בן', כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ואילו אבימלך ערער על בחינת 'אב' (אבי-מלך), שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה (רש"י בראשית כה, יט, ע"פ תנחומא תולדות א. ועיין ב"מ פז, א).
[גם על בחינת 'מלך' דאברהם, עמד כנגדו נמרוד, הראשון שנאמרה עליו שם מלוכה, ותהי ראשית ממלכתו' (בראשית י, י. והוא הראשון ממלכי בשר ודם שמלכו בכיפה. פרדר"א יא), שרצה להרוג את אברהם בכבשן האש (ב"ר לח, יג), אך לבסוף הודו לו עמי הארץ ואמרו 'נשיא אלקים אתה בתוכנו' (בראשית כג, ו), 'מלך את עלינו' (ב"ר מב, ה), וב'עמק שוה' הושוו כל האומות ועשו לאברהם מלך עליהם (מדרש אגדה בראשית יד, יז). וכן יצא מטבע שלו בעולם (ב"ק צז, ב. ב"ר לט, יא). ויתירה מכך, אף אשתו, 'בתחלה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו' (ברכות יג, א).]
Šי•וטי‹ Šˆ Šˆ
ירידת אברהם למצרים היתה בבחינת 'מעשי אבות סימן לבנים' (תנחומא לך ט, רמב"ן בראשית יב, ו), שורש ירידת ישראל למצרים . ויציאתו ממצרים עם הגר, היא שורש ליציאת ישראל ממצרים ('ומעולם לא יצא ממצרים לא עבד ולא שפחה בן חורין, אלא הגר'. מכילתא דרשב"י ריש פרשת שמות). והגר עצמה היא שורש ללידת יצחק, 'אולי אִּבָנה ממנה' (בראשית טז, ב. ואכן נבנתה ממנה, ש'הגר' גימטריא 'יצחק', עיין ליקו"ת להאר"י ז"ל פרשת וירא, וקהלת יעקב ערך הגר).
וכידוע, סיבת הירידה והעליה ממצרים היתה לצורך קבלת התורה, עשרת הדברים, 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה' (שמות ג, יב), ולקיים את התורה בארץ ישראל. אך כיון שעשרת הדברות הן כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם (עיין זוהר ויקרא יא ע"ב, ואלשיך שמות כ, ב), והן לא נתקנו לגמרי בעשרה נסיונות של אברהם, כאמור, אזי לא זכינו לשמוע את כל עשרת הדברות מפי הגבורה, אלא אנכי ולא יהיה לך (מכות כד, א), וגם במדרגה זו של קבלת התורה לא עמדו ישראל, ונפלו בחטא העגל.
משכך, גם לא יכלו ישראל להיכנס לארץ ישראל. ועל כך נאמר בתחילת כניסתו של אברהם לארץ ישראל, 'ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ' (בראשית יב, ו), ופירש רש"י, אלון מורה - הוא שכם , הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה. ביאור הדברים, בהר גריזים והר עיבל עמדו ישראל על הקללה והברכה, וכרתו ברית להיפרד ולהתנתק מהקללה (כנגד לוט, שורש לייט, קללה) ולבחור בחיים. וכן כרתו ברית להתנתק מה'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו', כמו שאמרו (בראשית רבתי לך לך יב, ו) כיון שהגיע לאלון מורה אמר לו הקדוש ברוך הוא, כאן עתידין להתנות עם בניך שלא לעבור על בריתי, ומי היה זה, זה יהושע בן נון שהתנה עם ישראל בשכם, הדא הוא דכתיב (יהושע כד, טו) בחרו לכם היום את מי תעבדון, אם את אלקים אשר עבדו אבותיכם אשר מעבר הנהר, ואם את אלהי האמורי אשר אתם ישבים בארצם, ואנוכי וביתי נעבוד את ה'.
ועל כך מסיים הכתוב 'והכנעני אז בארץ' - רמז לו שדור שמיני יירש את הארץ, אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה, הרי שבעה דורות, ויהושע מכניס לארץ שהוא דור שמיני, מנין 'אז' (מדרש הגדול, לך). שכיון שהיציאה של אברהם מחרן לא היתה בשלמות, גם הכניסה לארץ לא היתה בשלמות. וכיון ששמונה מתוך עשרת הדברים לא שמענו מפי הגבורה, לכך לא נכנסו ישראל לארץ אלא לאחר שמונה דורות, ודוקא על ידי יהושע, שהוסיף לו משה יו"ד לשמו (-כנגד עשרה נסיונות. במד"ר יח, כא), כדי שיעמוד בנסיון של מוציאי דיבת הארץ רעה (סוטה לד, א). (בלבביפדיה מחשבה ערך אברהם)
•••
הקב"ה אמר לאברהם אבינו, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (בראשית יב, א). ורש"י שם הביא את דברי חז"ל, שלאחר מכן נאמר ואברכה, כיוון שהדרך ממעטת שלושה דברים, את השם, את הממון ואת הבנים. כלומר שהגלות מורידה וממעטת אצל אברהם אבינו. אבל התורה כשהיא יוצאת לגלות אינה מתמעטת כלל, ומה שהיא יוצאת לגלות ההבנה היא שהיא מתגלה במקום הגלות ומאירה בה.
וההבנה היא שהשכינה יוצאת לגלות ומאירה שם, והיא אינה יורדת מקדושתה אלא רק מאירה בגלות כשבני ישראל יורדים מקדושתם, וזהו שורש הגאולה שמכוח שהשכינה יוצאת לגלות יחד עם כלל ישראל והיא נמצאת בקדושתה הם נגאלים. וזה מה שרחל מבכה על בניה שהשכינה יוצאת לגלות עם עם ישראל. וזהו פירוש המילים, שבשעה שאדם מצטער השכינה אומרת 'קלני מראשי קלני מזרועי' (משנה סנהדרין מו, א). (שיעור חנוכה תשע"ב)
•••
"ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך" (יב, א). וכתב בעל הטורים: "ויאמר - פתח באמירה בלשון שנברא בו העולם, שבעשרה מאמרות נברא העולם וכולו לא נברא אלא בזכות אברהם, לכך כתיב עליו מאמר".
העולם נברא בלשון של 'מאמר'. עומק הדברים: 'מאמר' מלשון אמירה, 'אמר' בגימטרי' עמלק [עם הכולל], שהוא גימטרי' ספק, כידוע.
"כל העולם כולו לא נברא אלא בזכות אברהם". יש לנו ג' אבות - אברהם יצחק ויעקב. יצחק קיבל את האמונה מאברהם, יעקב קיבל את האמונה מיצחק. מה שאין כן אברהם - לו היו ספקות באמונה, והוא חקר ובדק, עד שהגיע למסקנה שבהכרח יש מי שברא את העולם ומנהיג אותו, יש מנהיג לבירה! והרי שבתחילת דרכו היו לו ספקות: אולי השמש, הירח, ושאר כל האופנים שהעלה על דעתו - אולי הם הבוראים והם המנהיגים, חס ושלום.
הרי, שכח הספק באמונה נתגלה אצל אברהם אבינו. מה שאין כן אצל יצחק ואצל יעקב אבינו, שלהם היתה קבלה מאבות באמונת אומן במי שאמר והיה העולם. ואף שבודאי גם הם אימתו את האמונה בתוקף פנימיותה, אבל הספק הגמור שהיה לאברהם אבינו - אצלם כבר לא היה קיים!
והנה שורש כל דבר זו האמונה, היא הראשית לתפיסת
ליקוטים לך לך המציאות. נמצא, שליצחק וליעקב אבינו לא היה ספק גמור בנקודת השורש, מה שאין כן אברהם אבינו, שנולד בבית תרח ולא קיבל את האמונה - אצלו היתה האמונה בגדר ספק, והרי שהספק אצלו נגע בשורש תפיסת מציאות כל הנבראים כולם שהיא אמונה.
אברהם אבינו, תחילת יצירתו היתה בביתו של תרח שהיה עובד ע"ז, ואשר על כן נאמר בו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". הוא היה "אברהם העברי" - עָבַר מצד אחד לצד השני.
הרי שנתגלה כאן כח הספק באברהם, וכח ההכרעה בספק במי שאמר והיה העולם. (שיעור פרשת לך לך תשס"ו)
•••
הקב"ה אומר לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". המהלך שמתגלה באברהם בתחילת דרכו, לאחר שהוזכרו לידתו ונשואיו בפרשה הקודמת, הוא ה"לך לך", נקודת התנועה.
מה שאין כן בסוף נסיונותיו של אברהם, בנסיון העקידה שאברהם אבינו מעלה את יצחק על גבי המזבח, שם נאמר: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים, ויאמר: אברהם אברהם, ויאמר: הנני. ויאמר: אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (כב, יא-יב). ופירש"י מחז"ל: "אל תשלח - לשחוט, אמר לו: א"כ לחינם באתי לכאן!? אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם! [כדוגמת מה שמצינו בברית מילה שיש דין של הטפה במי שנולד מהול] אמר לו: אל תעש לו מאומה - אל תעש בו מום".
הרי, שתחילת נסיונותיו של אברהם, כמבואר אצלנו בפרשה - הוא ה"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". "לך לך" - מהלך של תנועה. מה שאין כן בסוף הנסיונות, בנסיון העקידה, המהלך הוא: "אל תעש לו מאומה" אל תעש בו מום, כי עצם העשיה, עצם התנועה - היא גופא המום!
ראשית הנסיון היא תנועה, אבל האחרית של הנסיון זו העמדת הדבר במקומו, "אל תעש לו מאומה!", העמדת הדבר כמות שהוא, בלי תנועה. ודייקא מצד כך נאמר "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" שזה סוד היראה, משום שהאהבה מולידה תנועה והיראה מעמידה דבר על מקומו. הרי שתחילת דרכו של אברהם אבינו היא בתנועה, וסוף דרכו - בהעמדת הדבר במקומו.
הקב"ה אומר לאברהם: "ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה", ופירש"י: "לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים: ממעטת פריה ורביה, ממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלשה ברכות הללו, שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם".
הרי שראשית דרכו של אברהם היתה במהלך שהקב"ה מבטיח לו בנים, ממון ושֵם. אבל כאשר הקב"ה אומר לאברהם אבינו: "קח נא את בנך את יחידך... והעלהו לעולה", הרי שהבטחת "ואעשך לגוי גדול" שעניינה פריה ורביה - מתבטלת. ואף שביטול זה לא יצא בפועל כמו שאמרנו, אבל מצד הגילוי שבבכח, המיעוט של הפריה ורביה מתקיים, והברכה איננה מתקיימת.
וכן לגבי ריבוי הממון, אברהם הרי אמר: "והנה בן ביתי יורש אותי" (טו, ג). אם כן, אם יצחק היה נעקד, הרי שמבלי יורשים הממון היה נפקע מבעלותו של אברהם אבינו במיתתו.
ולגבי הבטחת השם: מי שנשאר לו בן בעולם, שמו קיים, כמבואר בפסוקים ובחז"ל, מה שאין כן אילו היה מת אברהם בלי בנים, הרי שנתבטל שמו.
אם כן, בראשית הנסיון - הקב"ה מבטיח לאברהם אבינו בנים, ממון ושֵם, ובנסיון של העקידה שהורהו הקב"ה לעקוד את יצחק - הרי שיש כאן ביטול של כל ההבטחות.
ועומק הדברים, כפי שנתבאר, שנקודת התנועה מולידה את הריבוי של הבנים, של הממון ושל השֵם, מה שאין כן בנסיון העשירי, נסיון העקידה, של "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", הרי שלא שייך ברכה, לא שייכת הַבְרכה ולא שייכת המשכה, אלא העמדת הדבר במקומו! ודייקא, זה בסוד הבכח שלא יצא לבפועל, בסוד הכתר, בסוד ההשראה, שהוא סוד הבכח. כי מצד הבפועל כל עניינו הוא תנועה, הוצאה מן הבכח לבפועל, מה שאין כן בחינת הבכח, שהיא העמדת הדבר במקומו.
"תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: ילכו מחיל אל חיל" (ברכות סד ע"א), ודייקא מצד כך נאמר באברהם "לך לך מארצך וגו'", בבחינת "ילכו מחיל אל חיל". מה שאין כן במלאכים נאמר "ונתתי לך מַהְלְכים בין העומדים האלה" (זכריה ג, ז). האדם הוא בבחינת "מהלך", מה שאין כן המלאכים שהם "עומדים".
הרי, שמכח החסד, מכח ההתפשטות, נאמר: "ילכו מחיל אל חיל", "מהלכים", מה שאין כן מצד כח הגבול, כח היראה, נאמר: "בין העומדים האלה", "ואתה פה עמֹד עמדי" (דברים ה, כח).
סוד התנועה, שעניינו ה'לך' - הוא בסוד החסר, מחמת שיש חסר כאן וצריך להשלים אותו במקום אחר. הרי שה"ילכו מחיל אל חיל" נובע מחמת שבמדרגה הקודמת אין שלמות, וצריך להיות מוסיף והולך מוסיף והולך. מה שאין כן מצד העמידה, "בין העֹמדים האלה", עומק גדר העמידה הוא מצד שהכל נמצא כאן ואין צורך בהוספה.
Šי•וטי‹ Šˆ Šˆ
ומצד כך, דייקא סוד הדבקות וההתכללות הגמורה, היא בסוד הגבורות, ולא בסוד החסדים. כי מצד החסד, בסוד התנועה, "ויהי בנסֹע הארון" (במדבר י, לה) שֵם ע"ב [גימטרי' חסד], הרי שיש כאן חֶסר ולכן נצרכת השלמה. מה שאין כן בסוד הגבורה, שהוא סוד הגבול, כלומר שאין בו צורך בתנועה. ולא מצד התפיסה הפשוטה שסוד הגבול אומר שיש דבר מעבר לגבול והגבול מגביל מלהשיג אותו, אלא עומק גדר הגבול הוא, שאין צורך ללכת לשם כי הכל כאן!
הרי שכפשוטו תפסינן שהצמצום, הגבול, הגבורות - הם דייקא המונעים את ההתכללות באין סוף, אבל כשמתבוננים לעומק רואים להיפך: סוד החסדים שיש חסר ולכך צריך להיטיב, להשלים את החסר. מה שאין כן בסוד הגבורות, עומק מהות הגבורות הוא העדר של המשכה מחמת שאין חֶסר.
זהו סוד עומק ההתכללות של אברהם אבינו, שנאמר בו בסוף דרכו "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". כי בסוד היראה, בסוד שלמות עבודתו של אברהם דייקא הוא נתעלה לעולם של גבול מצד התפיסה שאין צורך ללכת לחפש במקום אחר, אלא הכל כאן. (שיעור פרשת לך לך תשס"ו)
•••
הקב"ה אומר לאברהם אבינו: "לך לך", אומר רש"י, להנאתך ולטובתך. וידועה השאלה, שלכאורה הכל כאן שלא לשמה! וכי יעלה על הדעת שזו המדרגה של אברהם אבינו - "להנאתך ולטובתך", שלשם כך הוא מקיים את ציווי בוראו?!
אבל עומק הדברים: לעולם המדרגה הראשונה היא בבחינה של שלא לשמה, כמו שאומרים חז"ל (פסחים נ ע"ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", והרי שההתחלה של כל דבר היא בבחינה של שלא לשמה. אם כן, בנסיונותיו של אברהם אבינו, ראשית הדבר היא בבחינה של שלא לשמה, "להנאתך ולטובתך", למען ה'אני'!
אבל באמת בעומק, כבר אמרו חז"ל (סוכה נג ע"א): אם אני כאן הכל כאן", והיינו כלפי השכינה שנקראת 'אני', כמו שכתוב "כי אני אני הוא" (דברים לב, לט), והרי שבחינת ה'אני', כאשר היא מאירה מצד נעוץ סופן בתחילתן, ומתגלה "כי אני אני הוא" - הרי שיש כאן גילוי שה'אני' הוא ה'אני' של הבורא עולם, זו השכינה הקדושה, וא"כ הכל הוא לשמה!
משל למה הדבר דומה? - לאדם שכל חייו חסך כסף, והטמינ ו בקופה פלונית, ובאחרית ימיו התברר לו שהקופה כלל לא היתה שלו, וממילא כל מה שהכניס לתוכה לא היה למענו. נמצא, שמה שהוא סבר כל ימיו שהוא דואג למען ה'אני' - בעצם דאגתו לא היתה למען ה'אני' אלא למען בעל הקופה.
תחילת העבודה נעשית שלא לשמה, "להנאתך ולטובתך". אבל כאשר מתגלה המהלך של "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", כאשר מתגלה המהלך של "כי אני אני הוא" - הרי שמתברר לעצם הנפש הבחינה של "למעני למעני אעשה" (ישעיה מח, יא), שבעצם אין מקום לנקודת שלא לשמה.
נקודת הגבול, היא אותה נקודה שהאדם דואג לעצמו, חי לעצמו, חושב על עצמו, לא מתפשט לזולתו. אבל כאשר מתגלה סוד הצמצום בעצם, הרי מתברר שסוד הצמצום אין כוונתו שה'אני' דואג ל'אני', אלא בסוד "אם אני כאן הכל כאן", הרי שה'אני', שבפשוטו זוהי הדאגה לעצמיות האדם, מתברר שהגבול הזה, הוא גופא הכח לברר שאין צורך לצאת מכאן מפני שהכל כאן.
הסוד של "כי אני אני הוא", מה שבראשית העבודה הוא בבחינה של שלא לשמה, שהאדם דואג לעצמו והוא לא מתפשט לזולתו, שזה סוד הצמצום השלילי שבנפש - כאשר מתגלה אור הצמצום בסוד נעוץ סופן בתחילתן, הרי שמאיר שאור הצמצום של ה'אני' הוא דייקא הכלי לברר את ה"הכל כאן", שזה סוד האין סוף שאין בו חסר.
הרי שה'לֶך', מה שבתחילת דרכו של האדם הוא בבחינה של הליכה, שאדם הולך בתנועה להשלים עצמו, למען עצמו, "להנאתך ולטובתך" - כאשר מגיעים לנקודת השלמות, הוא נעשה בבחינה של כ"ל, היפוך אתוון של ל"ך. כלומר, מתברר שאם ה"אני" כאן "הכל" כאן. דוקא ב'אני' של ה"להנאתך ולטובתך" שכולו לגרמיה - דוקא בו מתברר ש"הכל" כאן!
שלמות הנסיון של אברהם אבינו, היא לברר שכל החסר שיש בעולם, כל הגבורות, כל הצמצום - הוא דייקא הכח להביא להתכללות הגמורה בו יתברך. (שיעור פרשת לךלך תשס"ו)
א ב ג ד א ב כידוע, ישנן מחלוקות רבות במדרשות ובמפרשים על סדר המאורעות בחיי האבות (ובביאור עשרה נסיונות דאברהם), וכאן נתבארו הדברים כפי פשוטו של מקרא. ומן ההכרח היה לנתק את אברהם מהדורות הקודמים שלא הצליחו לתקן פגמם, וכמו שאמרו (במדב"ר יט, א) 'מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח'. ובעומק, עליו נאמר (אבות פ"ג מ"א) 'דע מאין באת, מטיפה סרוחה'. ולכן הוצרך לצאת מחרן - חרון של הקב"ה (רש"י בראשית יא, לב, ע"פ ב"ר ע, י), ומתרח - דביה רתח לקודשא בריך הוא (זוהר בהר קיא ע"ב, ברע"מ), לארצות החיים, לארץ ישראל, שממנה הושתת העולם (עיין יומא נד, ב), כאדם הראשון בראשית הבריאה. וע"ד רמז, זהו שאמר הכתוב (בראשית יז, יט) 'אֲבָל שרה אשתך יולדת לך בן'. שמעיקרא היו בבחינת 'אֵבֶל' (אב-ל, ניתוק ממדרגת 'אב', כפי שנתבאר לעיל), אך בברכת 'ואעשך לגוי גדול' נהפך ה'אֵבֶל' ל'אֲבָל', וכמו שפירש אונקלוס 'בקושטא', דהיינו באמת. כלומר, במקום שהדבר מתראה לפנינו מצדו האחד בלבד, איננו רואים את האמת, כי באמת המציאות מורכבת גם מצד שני, צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה. ה'אֲבָל' מעמיד אותנו על צדו האחר (והנגדי) של המטבע. ולכן התנאים שנחלקו מתי נברא העולם - שהוא ראשית הזמן - נחלקו גם מתי נולדו אבות (ר"ה י, ב), שגם הם בבחינת 'בריאת העולם'. ועוד, שלצורך לידת יצחק היתה 'עדנה' לשרה (בראשית יח, יב), שאברהם ושרה חזרו למדרגה כעין אדם הראשון וחוה, בגן עדן מקדם ('מאי עדנה, משיכו דעדן עלאה'. זוהר שלח קע ע"ב). ג ד נכדו של תרח, ועיין זוהר בהר קיא ע"ב, ברע"מ, שם מבואר שתרח הוא גלגול אדה"ר. ועיין מדרש תלפיות אות א ענף אדה"ר שחטאו של לוט הוא מעין ו ח ט י ה ו שעשרה נסיונות הן כנגד עשרה מאמרות, שנפגמו כשנפגם העולם בחטא אדם הראשון (עיין זוהר ואתחנן רסג ע"ב, ובמפרשי המשנה אבות פ"ה מ"ב-מ"ג). ואמרו (מדרש אגדה בראשית יב, א) 'חשבון לך לך הרי הם מאה, רמז לו שכשיהיה בן מאה שנה יעמיד את יצחק', דהיינו שנסיון זה הוא תחילת אבהותו של יצחק (וכן רמוז כאן ק' אמה קומתו של אדם הראשון אחר שמיעטו הקב"ה [סנהדרין לח, ב. ב"ר יב, ו], שבא אברהם לתקן פגמו של אדם, כנ"ל). וכיון ששורש חטא אדה"ר היה ע"י האשה, נרמז זה במנין האמהות (ארבע - אב-רע). וכבר נרמז לו כן ב'לך לך', על הנסיון האחרון, דעקידה (ב"ר נה, ז). ולדעת חלק מרבותינו, אברהם הרג בעצמו את נמרוד, הוא אמרפל (תנחומא [בובר] וירא ב. ועיין קה"ר ד, א [יג], ותרגום יונתן קהלת ד, יד). וגם כנגדה, עמדה מִלְּכָה בת הרן, לשון מלוכה. אך לבסוף חזר ונתקן שורש זה ברבקה בת בתואל בן מלכה, שנישאה ליצחק, וחזרה ונדבקה בבית אברהם. ז ח ט י יא יב יא גם יעקב ירד למצרים ועלה. ויצחק, שלא ירד למצרים כיון שהוא עולה תמימה (ב"ר סד, ג), מכל מקום מלידתו החלו להימנות ד' מאות שנה של 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם' (סדר עולם רבה, ג). יב ענין 'עד מקום שכם', יבואר עוד להלן אצל יוסף.