Skip to content
בלבבי משכן אבנה

סוגיות מחשבה לך לך

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout

ונברכו בך כל משפחת האדמה (בראשית יב, ג)

הלשון "משפחת האדמה" נאמר גם להלן כח, יד ; וכן עמוס ג, ב .

ופירש הרד"ק, וז"ל: כל המשפחות שתגור בתוכם, כמו ארץ כנען וארץ פלשתים וארץ מצרים, עכ"ל. ונראה שלכך נקראו "משפחות האדמה", כיון שהם יושבים במקומם, ואתה נכנס אל אדמתם.

ובפנים יפות כתב (דברים לב, מז), וז"ל: וז"ש הש"י ליעקב, ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה, דהיינו שירבו ויפרצו בניצוצות קדושות שבארבע כנפות הארץ, עכ"ל. והיינו "כל משפחות האדמה", ועל כן הברכה שתבא מניצוצות הקדושה תהא ב"משפחות" וב"אדמתם".

וכתב הגר"א אדרת אליהו (ויקרא כו, ד) על פי דברי חז"ל , וז"ל: ונברכו בך כל משפחות האדמה, שיהיו כל הארצות באים ולוקחים מכם ומעשירים אתכם בכספים כענין שנאמר (בראשית מז, יד) וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים וכו', עכ"ל.

והינו שיש בחינה שהברכה מושפעת מישראל אל ה'משפחות' ואל 'אדמתם' כנ"ל, ויש בחינה הפוכה של ברכה שהם באים ממקום מושבם ואדמתם לא"י, והבן.

עוד אמרו חז"ל (יבמות סג ע"א) "ואמר רבי אלעזר, מאי דכתיב ונברכו בך כל משפחות האדמה, וכו', אפילו משפחות הדרות באדמה, אין מתברכות אלא בשביל ישראל" . וביאר התורה תמימה (על המקום), וז"ל: לא נתבאר מי ומה הם משפחות הדרות באדמה, והלא כל העולם דרים באדמה. ונראה דקאי על כל משפחות הבעלי חיים, שהם דרות על האדמה ממש, עכ"ל .

ובתורה שלמה (על אתר) כתב, וז"ל: ונ"ל דדורש משפחות האדמה על עמים וגוים שדרים על אדמתם ומתפרנסים ממנה ואינם משבטים הנודדים ממקום למקום וכו', ועל פי זה יש לומר הכוונה דאפילו אלה המשפחות החשובות שדרו בתמידות על אדמתם ג"כ יתברכו באברהם. וי"ל עוד בסגנון אחר וכו', אפילו משפחות הדרות באדמה וכל חיותם הוא רק מעבודת אדמה, יתברכו ג"כ בשביל ישראל משום שהגשמים בזכות ישראל, עכ"ל.

ובאדרת אליהו (במדבר כג, ז) כתב, וז"ל: ונברכו בך כל משפחות האדמה, נגד האומות לעת"ל, ואז יתווספו כולם על ישראל ויתברכו כוללם בכלל, עכ"ל.

וכתב בהכתב והקבלה, וז"ל: אמר רוו"ה שהוא מלשון מבריך ומרכיב, כלומר בך יתערבו משפחות שרי הארץ ולא תחשב כנכרי וגר ביניהם. (עיין טור הארוך על אתר ) לפיכך כתיב משפחת האדמה , עכ"ל. והיינו כדרך שמברכים גפנים באדמה ודומה הדבר להברכה באדמה, לכך נקרא משפחת האדמה.

ונראה עוד שכאשר אחת ממשפחות האדמה יצאה ונתחברה לכנסת ישראל, כלשון הטור, שאברהם "נשא שרה שבאה משם, והגר שבאה מחם, וקטורה שבאה מיפת", אזי הברכה תחול על כלל המשפחה שנשארה על אדמתם ולא באה להתחבר בזרע ישראל.

ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב, ט)

ואמרו חז"ל (ב"ר לט, טז) "מחקה והולך ומכוין כנגד ביהמ"ק". וכתב רש"י (שם יג, א), וז"ל: הלוך ונסוע הנגבה, להר המוריה. ומכל מקום כשהוא הולך ממצרים לארץ כנען, מדרום לצפון הוא מהלך, שארץ מצרים בדרומה של א"י, עכ"ל. אולם יעויין באבן עזרא (על אתר ) שפירש שנסע מדרום א"י למצרים, כי מצרים בדרום א"י.

וכתב בצל"ח (ברכות סב ע"ב), וז"ל: ואברהם כשהלך מחרן לארץ כתיב הלוך ונסוע הנגבה, כי ארץ ישראל רמוז בימין שהוא חסד, וחו"ל רמוז מצד שמאל מדת הדין, עכ"ל.

סוגיות מחשבה לך לך

ועיין ערכי הכינויים לרמ"ז (ערך דרום, אות קב) שדרום שייך ליעקב , ואכמ"ל.

ויעויין ברש"ר הירש (על אתר), וז"ל: ביקש את הבדידות ובה הניח את יסוד ביתו, דרומה של ארץ ישראל לא היה כגן פורח, עכ"ל. ובפסיקתא זוטרתא (שם יב, ט) אמרו, "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. כי היה מכוין והולך כנגד בית המקדש. ומנין שבית המקדש נקרא נגב. שנאמר הטף אל דרום והנבא אל מקדשי (יחזקאל כא, ז). הוא נגב הוא דרום. שנאמר שובה ה' את שבותינו כאפיקים בנגב (תהלים קכו, ד)." ובפרטות קאי על המנורה שבדרום ששם החכמה, ודו"ק.

ועיין מעשי ה', מעשי אבות (לך לך, פרק ב דף עט). וכן כתב הכלי יקר על אתר . וכן איתא במאור ושמש (על אתר ). וכתב הרבינו בחיי (שם), וז"ל: הולך ונסוע הנגבה – מדרגה אחר מדרגה, מסע אחר מסע, "תנועת הנפש השכלית" והשקט הגוף, ומזה אמר תחלה ויט אהלה , עכ"ל.

ובזוה"ק (לך לך פ ע"א) אמרו, "אתעטר אברהם מדרגא לדרגא, עד דסליק לדרגיה, הה"ד ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה, דא דרום דהוא חולקיה דאברהם, הלוך ונסוע דרגא בתר דרגא, עד דסליק לדרום, ותמן אתקשר כדקא יאות, וסליק לדרגיה דדרום" ועיי"ש (פג ע"א ואילך ; פט ע"א ; קיז ע"ב ). ועיין גר"א (תיקון יא מתיקונים אחרונים ). וציוני (לך לך ). וכתב ברקאנטי על אתר, וז"ל: רמז כי אברהם מתדבק במדת החסד שהוא דרומה של "עולם", וע"כ מסעיו של אברהם אבינו היו לצד דרום, עכ"ל. והעתיק הזוהר הנ"ל. ועיין מהר"ל (חידושי אגדות תמיד לא ע"ב ).

ומצינו חידוש באלשיך (שם), וז"ל: כאשר היה הולך הוא, "הלוך" לעומתו, היה נוסע הנגבה הוא מקום הר המוריה, כי קדושתו באה ונוסע לקראתו להקביל פניו וכו', ועל כן לא אמר נגבה כי אם גם ה"א בראש תיבה, לומר מי היה נוסע, הנגב עצמו. וה"א בסוף כאומר לנגב, כי אברהם הולך לנגב.

סוגיות מחשבה לך לך באופן שהשני ההי"ן, השניה שהוא הולך לנגב, והראשונה היא שהנגב נוסע לקראתו, עכ"ל.

ועיין בינה לעתים (דרוש טז ). וקרוב לכך עיין אגרא דכלה על אתר . ועיין תפארת שלמה על אתר .

ועומק ביאור דברי האלשיך, שאברהם יש לו ימין ושמאל וכאשר זולתו נוסע אליו ימין של זולתו מאיר לשמאל שלו, ועי"ז אף השמאל הופך לימין. וכן נתבאר בשל"ה (תורה אור לך לך), וז"ל: רמז שכל מסעיו של אברהם אבינו הלוך ונסוע הנגבה, שהוא לצד ימין שיזכה לישב לימין. וכן הוה, אף שישב לשמאל היא ימין באמת, כמו שישיב לו הקב"ה, אני לימינך והוא לימיני, עכ"ל.

ועיין שו"ת הרדב"ז (ח"ג חושן משפט סימן קלז) שכתב, וז"ל: דאברהם הוכיח דדרום בימין, עכ"ל ועיי"ש בהרחבה . ובעומק אברהם האיר את מדרגת הימין בכל מקום, ודו"ק. וכמ"ש באגרא דכלה (על אתר), וז"ל: בכל מקום שהלך נסע הדרום עמו, עכ"ל.

ובעומק היינו שעבד את בוראו מאהבה לשמה, כמ"ש במאור עינים על אתר . וכתב בקדושת לוי (כאן), וז"ל, שהשיג בחינת אהבה שלא לחשוב מעצמו כלל, רק לעשות נחת רוח להשי"ת, וזהו נקרא "נגבה", מלשון ארץ הנגב, דבר היבש וריקן, שהוא עצמו אינו כלום, ולא עבור שכר, עיי"ש. ועיין עוד אוהב ישראל (בשלח ד"ה אז ישיר ), וישראל קדושים (אות ט ).

ובחינה נוספת, שתיקן מדת המלכות, עיין בת עין על אתר . וכן הוא בעוד מדברי רבותינו. ועיין לקוטי תורה (לך לך ).

ובחינה נוספת, כתב באגרא דכלה (על אתר), וז"ל: אברם הלך ונסוע הנגבה, ר"ת אהו"ה, גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא, את השמים וארץ הארץ (ר"ת אהו"ה), הוא שם הדעת. ואברהם הודיע לבאי עולם גדלות הבורא ית"ש, עכ"ל ועיי"ש . ומעין כך איתא במגלה עמוקות (לך לך ).

סוגיות מחשבה לך לך

ובשפתי צדיק (אות כ) כתב וז"ל, נראה שהתגברות המלכים היתה ע"י שלקחו כל מאכלם, והיו מסוכנים מרעבון, עי"ז נכנעו תחתם, לכך מאריך בלקיחת אכלם שהרי נכלל בכלל רכוש, עכ"ל.

עוד כתב שם (אות י"ט) וז"ל, הכתוב מאריך שלקחו כל רכוש סדום אח"כ כל אכלם, הלא נכלל המאכל בכלל הרכוש. בא להזכיר זכר צדיק לברכה, שאם לא היה המאכל בתיבות מיוחדים, לא היה מציל הרכוש, מפני שהיה בו חמץ בפסח, רק מפני שהיו ניכרים אוצרות המאכל, לכך הציל רק הרכוש ולא הציל המאכל מטעם הנ"ל (ולכן בהשבה לא כתיב אכלם), שאאע"ה קנה הכל מחמת המלחמה שכיבש ונעשה הכל שלו, עכ"ל.

ולכאורה, היה יכול אאע"ה לכוון לא לזכות בחמץ, זה חידוש לומר שכבוש מלחמה זוכה בעל כרחו, ויש לעיין, ועיין שם בהמשך (אות כ"ז) ביאור נוסף . ועיין פנים יפות, פסוק יח . ועיין עוד ספר הליקוטים, ד"ה מ"ש ויקחו את כל הרכוש .

וזהו שכתוב (יבמות סג, א ; ב"ר מא, ד ) שעיקר מה שהיה גנוז בסדום, זה 'רות המואביה' ו'נעמה העמונית', ונשים נקראות לחם, כנ"ל ודו"ק.

ובפשוטו, 'מלחמה' לשון 'לחם' של מאכל, ולכך דרך הנלחמים לקחת עמהם מאכלם, כנ"ל בהעמק דבר.

ויקחו את כל רכש סדום ועמרה ואת כל אכלם וילכו, (בראשית יד, יא)

וכתב בהעמק דבר, וז"ל: מבואר שלא בזזו עיירות סדום ועמורה, אלא מה שמצאו במקום במערכה לקחו. ומנהג האומות לפנים היה, ליקח עמם אוצרות מלכים לבד מאכל לצרכי מלחמה (וכמ"ש בס' דברים פרשת ברכה עה"פ ולזבולון אמר), כל זה לקחו ולא יותר, עכ"ל.

ואמרו במדרש (ב"ר מב, ז) "ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה ואת כל אכלם, ר' יהודה אומר זו עבודה, ור' נחמיה אמר אלו הכותבות", וכתב בהעמק שאלה (על שאילתות דרב אחאי גאון סימן לב, אות ד), וז"ל: דדרך לקבוע סעודה בשנת רעבון על התמרים, וכן במדרש בראשית פרשה מ"ב 'את כל אכלם: ר' נחמיה אומר אלו הכותבות', והיינו דאיתא בברכות (יב, א) תמרי נמי מיזן זייני, עכ"ל. ושעת מלחמה, כזמן בצורת דמי.

ובפתוחי חותם כתב, וז"ל: ומ"ש ואת כל אכלם, היינו החיות הקדושה שבהם , עכ"ל. והיינו חיות הקדושה שיש בכל מאכל.

ובבאר מים חיים (על אתר) כתב, וז"ל: לכאורה הנה גם דברי מאכל נכלל ברכוש, ולמה פרט זאת בפני עצמו, גם למה לא פירט קיחת הנשים כאשר סיים בסוף הענין 'וישב את כל הרכוש וגם את הנשים ואת העם'. ואולי כי בלשון נקיה דיבר הכתוב כאן לכנות הנשים בשם 'אכלם' על דרך (בראשית לט, ו) 'כי את הלחם אשר הוא אוכל' כידוע. וזה דוקא בלקיחה אל השביה לא בהשבתן, והבן " עכ"ל. וכן כתב באגרא דכלה .

והוא (ישמעאל) יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכון (בראשית טז, יב)

וכתיב (איוב יא, יב) "ועיר פרא אדם יולד".

סוגיות מחשבה לך לך

ופרש"י (כאן), וז"ל: פרא אדם - אוהב מדבריות לצוד חיות, כמ"ש ויהי רובה קשת וישב במדבר פארן, עכ"ל. עוד כתב רש"י (איוב יב, ו), וז"ל: והם שודדים, שנאמר פרא אדם ידו בכל, עכ"ל. ועיין רד"ק על אתר . וכתב הכתב והקבלה (על אתר), מרובה באוכלוסין, ומתפשט אף למדבר שמחד יהיה פרא, מאידך יהיה אדם, עי"ש .

ובאמת אמרו (ב"ר מה, ט) "והוא יהיה פרא אדם - ר' יוחנן ורשב"ל, ר' יוחנן אמר שהכל יהיו גדלים בישוב והוא יהיה גדל במדבר, רשב"ל אמר פרא אדם ודאי, שהכל בוזזים ממון, והוא בוזז נפשות".

אולם משמע בפסיקתא רבתי (כא) כשהלך הקב"ה לחזר על אומה ואומה לתת להם התורה, אמרו "הלך לו אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתיב בה, אמר להם לא תגנוב. אמרו לו כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגניבה ומן הגזל, הדא היא דכתב יהיה פרא אדם וידו בכל יד כל בו, אין אנו יכולים לקבל את התורה" בפשטות קאי בגנב וגזלן שבא על ממון ולא בליסטים מזוין או בא במחתרת שבא אף על עסקי נפשות, ולא כדברי הבראשית רבה הנ"ל. וכן אמרו (תנחומא שמות, א) "אתה מוצא כשגדל ישמעאל, ישב בפרשת דרכים והיה מלסטם את הבריות, שנאמר והוא יהיה פרא אדם וגו'".

אולם יש בחינה נוספת ב'ישמעאל' שגונב נפשות, וכמ"ש (ילקו"ש שמות כ, רמז רפו) "נגלה על בני ישמעאל, אמר להם מקבלין אתם עליכם התורה, א"ל מה כתיב בה, א"ל לא תגנוב, אמרו לו זו ברכה שנתן לנו אבינו שנאמר והוא יהיה פרא אדם, וכתיב כי גונב גונבתי". והרי שזה קאי על נפשות, כיון שמקרא זה "גנוב גונבתי" (בראשית מ, טו) נאמר על ידי יוסף שנגנב בעצמו.

ובאמת מצינו מחלוקת מפורשת בגמ' שאמרו (סנהדרין פו ע"א) "ת"ר, לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר וכו', תניא אידך, לא תגנובו, בגונב ממון הכתוב מדבר", עיי"ש. ועיין בהרחבה ביאור על ספר המצות לרס"ג, מנין לא תעשה, צא, אות עה בפרט וכללות כל המצוה.

אולם הרמב"ן על אתר כתב, וז"ל: והנכון כי פרא אדם סמוך, שיהיה איש פרא למוד מדבר, יצא בפעלו משחר לטרף ויטרוף הכל והכל יטרפוהו. והענין על זרעו שיגדל "ויהיו להם מלחמות עם כל העמים", עכ"ל.

ורבי יוסף בכור שור פירש על אתר, וז"ל: בני ישמעאל סוחרים והולכי מדברות, עכ"ל , ולפ"ז הולכים לצורך מסחרם. וכן כתב החזקוני (על אתר), וז"ל, תגר הולך עם סחורתו עד למרחוק במקום שאין מכירים אותם כענין שנאמר ארחת ישמעאלים באה מגלעד, ויהא שם איש פרא, שלווי"א בלע"ז, אדם נכרי נקרא פרא כמה דאת אמר ועיר פרא אדם יולד, עכ"ל. ובאבן עזרא כתב, וז"ל: פרא אדם חפשי בין האדם, כטעם מי שלח פרא חפשי, עכ"ל.

ובספורנו כתב, וז"ל: פרא הוא חמור הבר, אמר שיהיה חמור במזגו מצד האם המצרית, כאמרו על המצרים, "אשר בשר חמורים בשרם", ושיהיה חמור הבר בהיותו שוכן במדבר, עכ"ל. ועיין ראב"ד הקדמה לספ"י .

ובזוה"ק (ח"ב פו ע"א) אמרו "פרא אדם ולא אדם, פרא אדם משום דאתגזר" (נימול), מלשון "מסעף פארה במערצה" (ישעיה י, לג).

עיין צרור המור (בראשית א, כו), שהוא חלק מאדם ולא אדם שלם .

סוגיות מחשבה לך לך

ואברם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל לאברם (בראשית טז, טז)

והנה שמונים ושש גימט' שם אלקים. וכמ"ש בספר הליקוטים (וירא יח), וז"ל: כשהוליד לישמעאל היה בן פ"ו שנה בתוקף הגבורות, עיי"ש . והיינו ששורש לידת ישמעאל מאברהם היה במדת אלקים, ודו"ק. משא"כ בלידת יצחק היה אברהם בן מאה שנה, בסוד מאה ברכות.

וכן מבואר בבאר מים חיים (על אתר), וז"ל: פרט הכתוב מנין שנות אברהם בלדתו את ישמעאל, להודיע כי עדיין היה אברהם בבחינת מוחין דקטנות הנקראים ע"ש אלהים שמספרו פ"ו, ונגד זה היו מנין שנותיו כן ובחינת הדינין שהיה אצל אברהם וסוגי הרע הנאחזים בדין נתן אל ישמעאל ובו נאחז הזוהמא בכדי שיצא יצחק זך ונקי, ועל כן סיים בלדת הגר את ישמעאל, כי גם 'הגר' בחינת הדין מספר 'יצחק' [וכתב בספר הליקוטים (לך לך), וז"ל: וכן חשבון של ישמעאל, הוא בחשבון אברם והגר, עכ"ל], ודיבק דין בדין והוליד את ישמעאל, מה שאין כן בהולדת יצחק נאמר וירא אליו ה' בבחינת הוי"ה מוחין דגדלות, לא בבחינת אלהים מוחין דקטנות, עכ"ל. וכן הוא ברמ"ז (במדבר ).

ובעומק, 'אברם' הוליד את ישמעאל, ו'אברהם' הוליד את יצחק, ודו"ק. וכמ"ש בזוה"ק (בראשית צ ע"ב) "ת"ח, הא אתערו, אברהם מוליד אברם אינו מוליד, וכי תימא דהא אוליד ישמעאל בעוד דאיהו אברם, אלא ההוא ברא דאבטח ליה קב"ה הוא לא אוליד בעוד דאיהו אברם, דהא בעוד דאיהו אברם אוליד לתתא, כיון דאתקרי אברהם ועאל בברית, כדין אוליד לעילא, ובגין כך אברם אינו מוליד בקשורא עלאה, אברהם מוליד כמה דאמר, ואתקשר לעילא ביצחק". ועיין שפת אמת (לך לך, ד"ה אברם אינו מוליד ).

וכתב הרמ"ז (במדבר), וז"ל: מ"ש (זוה"ק ח"א רטו ע"א) ירוקא דא לבושא דאברהם. ופירש הרמ"ק שאינו חולק על שגוון אברהם במקומו למעלה הוא לבן, אלא שס"ל שבהשתלשלות היתוך הכסף למטה להוציא את ישמעאל, אצטבע ונעשה ירוק. ולענ"ד כשהוליד את ישמעאל עדיין היה נקרא אברם, דהיינו בסוד החסדים הסתומים, ואז אין הלבנונית שלהם כ"כ חיור אלא בינוני, עכ"ל ועיי"ש .

ובזוה"ק (תיקונים קכח ע"ב) אמרו, "חטא דחוה דהטיל בה נחש זוהמא, דאיהו עופרת דאתערב בטפה חוורא כספא מזוקק, ולא אתדכי זוהמא מיניה עד דאתי אברהם ועאל בנורא ואתלבן כספא, ונפיק עופרת לבר דאיהו ישמעאל" .

ועיין ב'ספר הליקוטים' (חיי שרה , ותולדות ). וכתב ב'תורה

סוגיות מחשבה לך לך אור' (אסתר, קיט ד), וז"ל: קודם שנמול שנקרא אברם הרי יצא ממנו ישמעאל, שהוא בחינת קליפה דחסד עליון דקדושה. לפי שאברהם היה מרכבה לבחינת חסד עליון דקדושה, ולכך אמר 'לו ישמעאל יחיה לפניך' שהן בחינת מותרי החסד, דהיינו שיהא אור החסד מתפשט גם למטה להיות ישמעאל, לפי שבכח החסד העליון לירד ולהתפשט עד תכלית המדרגה היותר תחתונה, עכ"ל ועיי"ש . (ושורש ישמעאל בהבל, כמ"ש הגר"א בספד"צ פ"ד ). ועיין זוה"ק (ח"ג קיא ע"ב ).

ומכח כך עשה ישמעאל תשובה בסוף ימיו, כמ"ש חז"ל על קרא (בראשית כה, ט) "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו" , ואור זה מאיר בתנא ר' ישמעאל. אולם זהו חלקי הטוב שנתקנו בתשובת ישמעאל, אבל על חלקי הרע שבו אמרו (זוה"ק ח"ב יז ע"א) "ואין לך גלות קשה לישראל כמו גלות ישמעאל". ועיי"ש (לב ע"א) בענין כוחו של ישמעאל .

ואמרו (זוהר ח"ג קכו ע"א) "ויצה"ר מסטרא דימינא דיליה, דרגא דישמעאל, אתקרי נחש" ועיי"ש (רמו ע"ב ).

ועיין ספר הליקוטים (תולדות), וז"ל: ניצוץ הטוב שהיה בישמעאל, יצא ממנו הישמעאלי שלקח בת נחש, עכ"ל. וכן נתגלגל נשמת ישמעאל בחמורו של ר' פנחס בן יאיר, עיין לקוטי הש"ס (ליקוטים מספר עץ חיים ).

א ב ג ד ה ו ח י א ב ג "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך". "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונתיכם". ז"ל התורת כהנים (בחוקותי א, ב): "ונתתי גשמיכם בעתם. לא גשמי כל הארצות. הא מה אני מקיים ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך שיהיה שבע בא"י ורעב בכל הארצות והם באים ולוקחים מכם ומעשירים אותם בכספים כענין שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים. וכן הוא אומר וכימיך דבאך שיהו כל הארצות דובאות כסף ומביאות לא"י". ובספרי (עקב, ו): "ד"א ואספת דגנך תירושך ויצהריך שתהא ארץ ישראל מלאה דגן ותירוש ויצהר וכל הארצות דובאות למלאות אותה כסף וזהב שנ' וילקט יוסף את כל הכסף. ואומר וכימיך דבאיך. מגיד שיהו כל הארצות דובאות כסף וזהב לא"י". וכן בהמשך (ברכה, יד): "וכימך דבאך. שכל הארצות דובאות כסף לא"י כענין שנטא' וילקט יוסף את כל הכסף וגו'". ז"ל הגמרא: "ואמר ר' אלעזר מאי דכתיב (בראשית יב, ג) ונברכו בך כל משפחות האדמה אמר ליה הקב"ה לאברהם שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך רות המואביה ונעמה העמונית. כל משפחות האדמה אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל. (בראשית יח, יח) כל גויי הארץ אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל". ז"ל התורה תמימה: "לא נתבאר מי ומה הם משפחות הדרות באדמה, והלא כל העולם דרים באדמה [וכמו שהקשו כהאי גונא בשבת פ"ה א' על הלשון יושבי הארץ אטו כו"ע יושבי רקיע הם, עיי"ש ולפנינו ס"פ וישלח) ונראה דקאי על כל משפחות הבעלי חיים שהם דרות על האדמה ממש, וכן מצינו בלשון חז"ל דקרו לבהמות וחיות גדולי קרקע (עירובין כ"ז ב' ובכ"מ) גם י"ל דקאי על פראי אדם השוכנים בנקיקי הסלעים וכדומה. ודריש כן מדלא כתיב כל גויי הארץ כלשון הפסוק ס"פ וירא והתברכו בזרעך כל גויי הארץ". על פי המדרש (ב"ר לט, יב): "ונברכו בך, הגשמים בזכותך, הטללים בזכותך". ז"ל הטור: "יש מפרשים (רשב"ם, חזקוני ורבעה"ת) "ונברכו" לשון המבריך הגפן (כלאים פ"ז מ"א), שמכל משפחות האדמה נדבקו בו, שנשא שרה שבאה משם, והגר שבאה מחם, וקטורה שבאה מיפת (יל"ש איוב רמז תתקד)." ז"ל הכתב והקבלה: "אמר רוו"ה שהוא מלשון מבריך ומרכיב כלומר בך יתערבו משפחות שרי הארץ ולא תחשב כנכרי וגר ביניהם, לפיכך כתיב משפחת האדמה וכפי' הרשב"ם לקמן (כ"ח י"ד), וכ"ד רבותינו (יבמות ס"ג) שתי בריכות טובות יש לי להבריך בך רות המואביה ונעמה העמונית". ז"ל האבן עזרא: "הנגבה - פאת דרום ונקרא כן בלשון ארמית נגיבו מיא כי צד דרום חם ומרוב החום ייבש וכן טעם כי ארץ הנגב נתתני". ז"ל הצל"ח: "והנה יעקב כאשר הלך מחרן לארץ ישראל כתיב [בראשית ל"ב, א'] ויפגעו בו מלאכי אלקים ויאמר כאשר ראם וגו' ויקרא שם המקום מחנים, כי היה שם שני מחנות מלאכי חוץ לארץ שלוהו מחרן ומלאכי ארץ ישראל שבאו לקראתו כמו שפירש רש"י בחומש, ואברהם כשהלך מחרן לארץ כתיב הלוך ונסוע הנגבה [בראשית י"ב, ט'], כי ארץ ישראל רמוז בימין ד ה ו ז ח ט י יא יב יד שהוא חסד וחוץ לארץ רמוז מצד שמאל מדת הדין, וכאשר פגעו בו קראם שם אחד מחנים לשתף רחמים בדין, וזהו הסגולה של קטורת. וראה הקב"ה עתה פעולתו של יעקב בזה ותעצר המגפה וינחם על הרעה". ז"ל הרמ"ז: "דרום נק' יעקב וזה מבואר (בזוהר פ' לך לך דף פ"ג ב') וז"ל 'לבתר הלוך ונסוע הנגבה, דקבל רוחא לבתר דסליק לאתדבקא גו נשמה'. מכאן סיעתא להרמב"ן שחשב דרום מדרגה ליעקב, מדתני ת"ח בשעתא דעאל". ז"ל הכלי יקר: "הלוך ונסוע הנגבה. אולי רצה להתחכם באלהיות, כי הרוצה שיחכים ידרים (ב"ב נה ע"ב)." ז"ל המאור ושמש: “וידוע שכל מה שאדם רוצה להשיג ואינו משיגו עדיין הולך בדרך משא ומתן ושוקל בדעתו הדבר מאד עד שישיגו וזהו והכנעני אז בארץ כנעני לשון תגר כידוע כלומר שהלך כדרך התגרים במשא ומתן להשיג כמו שמצינו בתנאים ואמוראים לשון זה נושא ונותן בהלכה (במדבר רבה יח, יז), כן היה אברהם הולך בעמקות גדול להשיג יותר. וזהו וירא ה' אל אברם רצה לומר שהשיג מה שרצה ויעתק משם ההרה רצה לומר שהלך יותר להשיג השגות גדולות ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, הנגבה בגימטריא ס"ה כמבואר ברבינו בחיי ז"ל שהוא שם אדנ"י פירוש שהיה לו שם השגה גדולה במדת מלכות בכל עשר ספירות של מלכות שמים. או יש לומר הלוך ונסוע הנגבה שהלך להשיג מדריגת חכמה שהיא למעלה מהכתפים, כי נגבה מרמז לחכמה כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא כה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים, ודו"ק כי נכון הוא". ז"ל הרבינו בחיי: "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. תכלית כל מסעותיו כולן שהיה נוסע וחונה פעם בזו ופעם בזו, לא היתה כוונתו אלא לחלקו של יהודה שהיא בדרומה של ארץ ישראל, והוא הר המוריה, זהו פשוטו. ונכלל בו עוד הלוך ונסוע הנגבה מדריגה אחר מדריגה, מסע אחר מסע, תנועת הנפש השכלית והשקט הגוף, ומזה אמר תחילה ויט אהלה, ואמר עוד בסמוך ויאהל אברם ויבוא וישב, וכל מסעות אלו כדי להשיג השגת נבואתו של אל שדי, הוא כינוי של אל"ף דל"ת שהשיג שכולל אותו הנגבה, ועל כן יזכרנו תמיד בדבריו, אדני ה' מה תתן לי, אדני ה' במה אדע". ז"ל הזוהר שם: "אמר רבי שמעון, תא חזי כלא רזא דחכמתא איהו, וקא רמז הכא בחכמתא ודרגין דלתתא דקא נחית אברהם לעומקייא דלהון, וידע לון ולא אתדבק בהו, ותב לקמי מריה, ולא אתפתא בהו כאדם, דכד מטא לההוא דרגא אתפתא בנחש, וגרים מותא לעלמא, ולא אתפתא כנח דכד נחת ומטא לההוא דרגא, מה כתיב (בראשית ט כא) וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה, אהלה כתיב בה"א, אבל באברהם מה כתיב ויעל אברם ממצרים, דסליק ולא נחית, ותב לאתריה לדרגא עלאה דאתדבק ביה בקדמיתא, ועובדא דא הוה בגין לאחזאה חכמתא דאתקיים בקיומא שלים כדקא חזי ליה, ולא אתפתא, וקם בקיומיה ותב לאתריה, הנגבה דא דרום, דרגא עלאה דאתאחיד ביה בקדמיתא, דכתיב הלוך ונסוע הנגבה, אוף הכא הנגבה אתר דאתדבק ביה בקדמיתא". ז"ל הזוהר שם: "ואי תימא דהא בקדמיתא כתיב וירא יהו"ה אל אברם, וכתיב ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה וכתיב ויבן שם מזבח הא הכא אינון דרגין עלאין, והשתא אמרן דעד לא אתגזר לא הוו אינון דרגין עלאין שראן על האי דרגא למללא עמיה, תא חזי בקדמיתא יהב קב"ה חכמה לאברהם, למנדע חכמה לאתדבקא ביה, וידע רזא דמהימנותא, אבל למללא עמיה לא הוה אלא האי דרגא תתאה בלחודוי, כיון דאתגזר כלהו דרגין עלאין הוו שראן על האי דרגא תתאה בגין למללא עמיה, וכדין אסתלק אברהם בכלא כמה דאתמר". ז"ל הזוהר שם: "תא חזי אע"ג דאברהם כתיב ביה ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, וכל מטלנוי הוו לדרומא ואתקשר ביה, לא סליק לדוכתיה כדקא יאות עד דאתיליד יצחק, כיון דאתיליד יצחק, אסתלק לאתריה, ואיהו אשתתף בהדיה, ואתקשרו דא בדא בגין כך איהו קרי ליה יצחק ולא אחרא, בגין לשתפא מיא באשא, דכתיב ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק, מאן הנולד לו, אש ממים". ז"ל הגר"א: "הולך דאזילת לון כו' - ר"ל שמולכת האבנים לימין לאכללא בימינא כידוע ור"ל זהו הולך והוא אבן השנית וזהו הולך כמ"ש הלוך ונסוע הנגבה אברהם לדרגיה". ובהמשך: "סליק דגלא לימינא - ידוע שחסד ימין וכן באברהם הלוך ונסוע הנגבה ובו ימין ה' רוממה כו' הושיעה ימינך וענני". ולהלן: "בסטר דרומא שארי ונפיק - כנ"ל ויסע הנגבה שהוא דרגא דדרום כידוע והוא כולל הכל כנ"ל דהכל אתכליל בימינא רק שהתחלתו בדרום וז"ש שארי ונפיק ונאמר כי ארץ הנגב נתתני אדם שאין בו אלא תורה כנ"ל מימינו כו'". ז"ל הציוני: “ויעתק משם ההרה. מתמן ידע הר ה' וכלהו דרגין דנטיעין בהאי אתר ויט אהלה בה"א כתיב. פריש פרישו וקביל מלכו שמיא בכלהו דרגין דאחידן ביה. וכדין ידע קב"ה דשליט על כלא וכדין בנה מזבח ותרין מדבחן הוו בגין דהכא אתגלי ליה דהא קב"ה שליט על כלא וידע חכמה עלאה מה דלא הוה ידע מקדמת דנא ובנה תרין תא חזי דהכי הוה בקדמיתא כתיב ויבן שם מזבח לה' וגו' ולבתר כתיב ויבן שם מזבח לה' סתם ולא כתיב הנראה אליו וכלא רזא דחכמתא איהו כדין אתעטר אברהם מדרגא לדרגא עד דסליק לדרגיה הה"ד ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. דא דרום דהוא חולקיה דאברהם הלוך ונסוע דרגא בתר דרגא וגו'. ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל מקדמונו של עולם הסיע המים העליונים מן ההר"ה שהוא בינה מקדם עד שהמשיכה לבית אל בצינור אחד הנקרא חסד והוא הימין ולפיכך כל מסעיו של אברהם אבינו ע"ה היו לימין וזהו סוד ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. אלמלא ימינו של אברהם אבינו מדת הימין היתה יבשה ונגובה ומתוך מימיו של אברהם נתמלא הארץ מים וזהו סוד נאם ה' לאדני שב לימיני כי על ידי אברהם אבינו ע"ה נתרוממה הימין ולפיכך ימין ה' רוממה וימינו תחבקני כי המשיך המים העליונים מן הבינה ולמטה והכין להם צינורות עד בית אל". ז"ל המהר"ל: "אבל יש לך לדעת כי ראוי שיהיה מדינה שכולה נשים בסוף דרום ששם כח הנשים ביותר. ודבר זה ידוע, כי דרום נקרא ימין וצפון נקרא שמאל, והשמאל הוא כח אנשים כי משם בא גבורה לאנשים והרי האיש נקרא גבר וזה ידוע לנבונים. ולכך ההפך ג"כ, כי במקום הימין שם כח נשים ולפיכך היה המדינה כולה נשים. וסוד הזה רמזו בחכמתם וקבלתם מה שאמרו ז"ל (שמו"ר פ"א) (שרה היתה טפילה לאברהם) [אברהם היה טפל לשרה] בנבואה, וענין זה כי מדריגת אברהם בדרום וכמו שרמז הכתוב במה שאמר (בראשית י"ב) הלוך ונסוע הנגבה וידוע דבר זה למבינים. ולכך כח שרה שהיא אשה שם ביותר שמקבלין הנשים יותר כח מן אנשים, ולפיכך היה אברהם טפל לשרה בנבואה, ואלו דברים הם צפונים כמוסים מאוד מאוד. ועל דבר זה אמרו בפ"ק דברכות ('ה' ב) אמר ר' חמא בר חנינא כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים, והדברים הם כמשמעותן, כי צד צפון כח הזכרים בפרט כמו שאמרנו, ולפיכך וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים, וכל ענין זה ידוע למביני מדע ודי בזה. וז"ש כאן ג"כ אלכסנדרס אנא אלכסנדר ילפי עצה מנשים, כי בא למקום אשר הנשים הם בעל שכל ביותר מן האנשים שבארצות אלו. ואל יקשה לך, דסוף סוף לא יהיו הנשים יותר חכמים מן האנשים שבצפון, כי כבר אמרנו לך כי צד דרום מיוחד לחכמה בעצמו כמו שאמרו הרוצה להחכים ידרים, ולכך הנשים לשם בעלי שכל וילפי לאנשים". יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כב כג כד כה כח ל כא ז"ל הבינה לעתים: "והנביא ישעיהו ע"ה צווח - אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו (יחד) [יחדו] (ישעיה מח יג). תרגם המתרגם ע"ה תלית שמיא. וכוונת הפסוק, כי אמת הוא עשה ה' את הארץ ליסוד לא תתנועע כלל והשמים תלוים ועומדים בלי יסוד כלל, וזה גורם שהם בתנועה תמידית, ועכ"ז כשאני רוצה קורא אני אליהם שיעמדו יחד, במצב א', ושתהיה הא' כטבע האחר, שהארץ תתנועע כטבע השמים, כענין הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב ט) ושיעקר הר המוריה ממקומו וכיוצא, ושהשמים לא יתנועעו, כטבע הארץ, כענין שמש בגבעון דום (יהושע י יב)." ז"ל האגרא דכלה: "ויסע אברם הלך ונסוע הנגבה. מדתו מדת הדרום חסד ימין, על כן בכל מקום שהלך נסע הדרום עמו, היינו החסד נסע עמו, ובזה יצדק מה שלא אמר לנגב רק הנגבה, ר"ל מדת הנגב נסע עמו. או יאמר על פי מ"ש בספר הבהיר אמרה מדת החסד לפני הקב"ה, כל ימי היות אברהם בעולם לא הייתי מצטרך לפעול פעולתי כי אברהם עומד במקומי, וזהו ויסע אברהם, על כן הלוך ונסוע הנגבה, מדת הנגב חלף והלך ונסע מן העולם, כי אברהם עומד במקומו, ובזה יצדק תיבת הלך, והבן.או יש לפרש בדרך הפשט הלך ונסוע הנגבה, כדרך הצדיק השלם הרוצה לתקן העולם ורוצה להודיע לבאי עולם גדולת אלקי עולם, אזי מכתת רגליו במקום שיודע שאין יודעין כחו וגבורתו של יוצר בראשית, ובמקום שיודע שיש צדיק המודיע גבורתו לבאי עולם אזי הוא מרחיק את עצמו משם, כי יותר ירוויח בהודעת כבודו ית' במקום שאין צדיק בארץ, והוא מאמר רז"ל במקום שאין אנשים השתדל להיות איש [אבות פ"ב מ"ה], והנה שם ועבר היו בעולם, אזי היה אברהם מרחיק את עצמו משם, רק היה הולך ונוסע הנגבה למקומות המנוגבים בלא תורה ויראה". ז"ל התפארת שלמה: "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה. הנראה לרמז בזה לפי הידוע כי כל עבודת הצדיקים בעוה"ז להעלות כל הני"ק הנפזרים. לכן כאשר במצרים שהיו בו כמה ני"ק הנפזרים וכאשר היה אברהם שם העלה מהם כל הני"ק. ולוט עמו הנגבה ל' ארץ הנגב. כי לוט לא היה בו כח לזה להעלות הני"ק ואדרבא כאשר האדם איננו בשלימות כראוי לא די שלא הועיל להעלות עמו רק עודנו נופל ממדריגתו להתקלקל ח"ו. כאשר נבלעו בתוכו כל הני"ק שנפלו שמה. ולזה סמיכת הפסוקים אח"כ. אל נא תהי מריבה ביני וביניך וגו' כי אנשים אחים אנחנו הפרד נא מעלי וגו'. מה זה ועל מה זה נפל עתה ביניהם המחלוקת הזה אשר מילדותם היו יחד זה ע"ה שנה ועתה איזה קטטה היה ביניהם שנפרדו. אך לפי הנ"ל ניחא כי א"א ע"ה שכוחו הגדול העלה כל הני"ק ויצא עמהם בשלום אבל לוט שלא היה ראוי לזה נתקלקל ונדבקו בו הני"ק שנפלו שמה. לכן עתה לא היו יכולים להיות ביחד ולזה אמר לו הפרד נא מעלי". ז"ל הרדב"ז (ח"ג סימן תתקמה - תקי): "בו מניחה בדרום ומשמע בדרומו של עולם הילכך ימין נמי איכא לפרושי ימין העולם כי היכי דלא תיקשי כדבעינן לפרושי". ז"ל המאור עיניים: "אשר על כן נאמר בעמלק עמלק יושב בארץ הנגב כי נגב הוא דרום ונודע שדרום הוא מדת אהבה ששם היה ביותר צמצום האהבה הנפולה ועל כן נאמר באברהם אבינו ע"ה הלוך ונסוע הנגבה שכל נסיעתו והילוכו בעבודת ה' היה בתיקון מדת אהבה לאהוב שמו הגדול ולאהב אותו בפי הבריות שעל זה נקרא אברהם אוהבי שהוא מדת החסד שהיא מדתו הנקרא על שמו". ז"ל האוהב ישראל: "וכבר מבואר אצלינו כי קודם בריאת כל העולמות היו כל הכוחות הק' וכל המדות והתוארים כביכול כלולים בעצמותו ית"ש, והעיקר אשר ע"י הסכים רצון הבורא בהוב"ש האחדות הפשוט להאציל ולברוא את העולמות היה רק מחמת תואר מלך כי אין מלך בלא עם. וכמבואר אצלינו כמה פעמים בשם כהאריז"ל ע"פ (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש. לאשר היה עולה ברצונו הקדום הפשוט להיות לו תואר מלך לזה לבש גאו"ת הוא מספר ת"י נימין קדישין. ועי"ז האציל וברא ויצר ועשה עולמות עליונים הקדושים ועולמות התחתונים. והכל כדי לידע ולהודיע ולהגלות כי הוא לבדו מלך על כל העולם כולו בכבודו. והוא המנהיג כל העולמות ומבלעדי שפעו וחיותו בכל רגע אז כאפס ואין ותוהו היו נחשבים. ושיתגלו ויתפרסמו כל הכוחות והמדות הק' לכל באי העולם ויכירו וידעו כי לה' המלוכה ומלכותו בכל משלה. והנה מדת החסד היה כלול בעצמותו ית' קודם בריאת העולמות וכנ"ל. אמנם כבר נתבאר שעיקר רצון הבורא בהוב"ש הנכבד והנורא היה רק שיתפרסמו כל הכוחות והמדות הק' ושיבואו מההעלם אל הגילוי. ואז עדיין לא נתפרסם מדת החסד עד שבא אאע"ה להעולם שהוא האיש החסד וכל ימיו עסק במדה זו. וכמ"ש על פסוק (בראשית יב, ט) הלוך ונסוע הנגבה. אל הדרום בחי' הימין מדת החסד. ועסק באהבת הש"י ובמסירות נפש על קדושת שמו ית' וית'. ועסק בגמילות חסדים כל ימי חייו. וע"י נתגלה מדת החסד בעולם בפירסום רב. וע"י בא מדת החסד מבחי' כמוסית שהיה כלול בעצמותו ית"ש. בבחי' ימי קדם קדמונו של עולם. קודם בריאת העולמות. וע"י בא מהעלם אל הגילוי". ז"ל ר' צדוק הכהן מלובלין: "ואברהם אבינו ע"ה היה הלוך ונסוע הנגבה היינו אוחז בהילוך והשתדלות להגיע למדריגה להיות מנוגב מכל תאוות וחמדות עולם הזה לגמרי ועל זה היה השתדלותו כל ימיו. ויצחק כבר היה יושב בארץ הנגב להיות מנוגב מכל ויצרו בידו ועל כן לא היה צריך למלחמות ונסיונות. וגם העקידה לא נחשב לנסיון לו כלל כי הוא זכה להקדושה שמלמעלה להיות יצרו בידו שזהו מה שהוסיף הוא להיות נקרא אב בפני עצמו ויחוד שם שמים עליו בפני עצמו כי הוא המשיך שורש קדושה חדשה בעולם דהקדושה מלמטה כבר היה לו מורשה מאברהם והוא המשיך הקדושה שלמעלה". ז"ל הבת עין: "ויסע אברם הלוך ונסוע הנג"בה, מרמז לבחינת מלכות, כי הנגבה גימ' אד"ני בחי' מלכות (זח"ג ערב ע"ב), פירוש שאברם נסע את עצמו לבחינת מלכות שיהיה יכול להמשיך ולקבל על עצמו בחינת מלכותו ית' שיהיה נקרא מלך ישראל כנ"ל". ז"ל בעל התניא: "ויאהל אברם עד מקום שכם, כתפין, חו"ג דנוק'. ואלון מורה ת"ת דנוק', כי כל המשכות והתגלות הי' אברהם ממשיך להמלכות מן שכל הנעלם". ז"ל האגרא דכלה: "א'ברם ה'לוך ו'נסוע ה'נגבה ר"ת אהו"ה, גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ הוא שם הדעת, ואברהם הודיע לבאי עולם גדולות הבורא ית"ש, על כן הוא עיקר המציאות של שמים וארץ, השמים והארץ בהברא"ם (בראשית ב ד), אותיות באברה"ם (ב"ר פי"ב ט'), והבן. הנגב"ה, בגימטריא אדנ"י. בין והתבונן למען אדנ"י (דניאל ט יז), למען אברהם שקראך אדון (ברכות ז ע"ב), והמ"י". ז"ל המגלה עמוקות: "לכן היה אברהם 'הלוך ונסוע הנגבה' גושפנקא דאתשרו (אולי שצ"ל דאתחתם) ביה שמיא וארעא את השמים ואת הארץ שהוא ר"ת שם אהוה (שני אותיות ראשונות משם אהי') ושני אותיות אחרונות משם הוי' ו"ה". כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לה לו לז לב לג לד לב ז"ל הפיתוחי חותם (לרבי יעקב אביחצירא): "בא לרמוז כאן מה שאמרו רז"ל דכל המצות שאדם עושה כשהוא חוטא רח"ל, לוקחת הס"א כל המצוות שסיגל ונטמעים שם ומוסיפים כח וחיות בסט"א. וידוע ג"כ דחיות האדם הישראלי הם המצוות והמעש"ט ואם אין לו או שהיו לו ואיבדם ע"י מעשיו הרעים אין לו חיות, ולהכי הרשעים אפילו בחייהם קרואים מתים כיון שאין בהם ניצוצות הקדושה נשארים פגרים מתים. זהו שאמר כאן כיון שנצח היצה"ר וכחותיו את האברים שבה ונטל מהם כל ניצוצות הקדושה שסיגלו ע"י מע"ט וזהו ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה כל מה שיסגלו הלב והעיניים ממצוות ומע"ט ואת כל לרבות שאר האברים, ומה שכתב ואת כל אכלם היינו החיות הקדושה שבהם". ז"ל המשך דברי הבאר מים חיים: “ולזה לא פרט כאן הנשים ולבסוף לא פרט קיחת אכלם כי זה אחד, ומיני מאכל הנה נכלל ברכוש כאמור". ז"ל האגרא דכלה: "ויקחו את כל רכוש סדם ועמרה. את לרבות אדמה וצבוים. ואת כל אכלם. את לרבות נשיהם שגם הם נקראו אכלם כמד"א כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט ו), אכלה ומחתה פיה (משלי ל כ)." ז"ל השפתי צדיק: "בספר פנים יפות כתב שלא רצה א"א ע"ה ליהנות מרכוש סדום מדין עיר הנדחת. מגודל רשעתם שורה רוח רעה על כל רכושם כעין שבדור המדכר שרה קדושה רבה על נכסיהן כדכתיב שמלתך לא בלתה למעלה מטבע כן בסדום להיפוך, עכ"ל. ומכ"ש במאכלם דכ' אל תאכל לחם רע עין לכך פרט שלקחו כל אכלם וילכו שלא היו נוגעים בלוט מאימת אאע"ה רק אחר שאכלו מאכל הסט"א דסדום נתגשמו יותר עי"ז נולד בהם עזות יותר חזרו ללכוד את לוט ורכושו. ע"כ סיים הכתוב והוא יושב בסדום שגם הוא נתגאל בפת בגם אף שהיה בו עוד ניצוץ קדוש כדאי' מבית אברהם למד לחזור אחר אורחים. ובההצלה דאאע"ה כתיב וישב את כל הרכוש ולא נזכר המאכל שככר אכלו המאכלים הד' מלכים וחיילותיהם". ז"ל הפנים יפות: "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וגו'. בילקוט (רמז עד) שרמז לו על המנחות ונסכים. ולפי פשוטו י"ל לפי שאברהם ואנשיו הביאו כל מיני יין ומאכל, כדכתיב ואת כל אכלם וילכו, וכתיב רק אשר אכלו הנערים, אלא כיון דאברהם סיים כל התורה כולה, ולא רצה לאכול ולהנות מן היין מחשש שהם כלאי כרם, שאמרה התורה (דברים כב, ט) פן תוקדש המליאה וגו' שנאסרה בהנאה התבואה והיין, לכך הוציא לו לחם ויין שהם ידועים אצלו שאינם כלאי כרם. וי"ל שלא מצינו ששם קיבל עליו את כל התורה כולה, אלא ממ"ש והוא כהן לאל עליון, אע"ג דכל הגרים כשרים להקריב בבמה, אלא שהוא הקריב על המזבח שבירושלים של בית עולמים, ולא הוכשר אלא כהן, והקריב כדין כל הקרבנות שהקריבו ישראל בבית עולמים כדינם במנחות ונסכים שאינם בבמה, א"כ היה צריך להזמין סולתות ויין שיקריב מהן מנחות ונסכים, א"כ פשיטא שהיו צריכים להיות שמורים מכלאי כרם שאסורים לגבוה כדכתיב (יחזקאל מה, טו) ממשקה ישראל והוציא לו מזה לחם ויין, היינו דכתיב והוא כהן לאל עליון". ז"ל ספר הליקוטים: "וז"ש ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה ואת כל אכלם וילכו. ונרמז מ"ש באת כל אכלם, וכינה הרכוש לסדום ועמורה, בהיות שכל מה שרכש היה בגזל וחמס, כדרכי סדום ועמורה, ולא די להם במה שלקחו מחלקם מהבשר והדם, אלא שגם כן לוקחים הנפש אשר עליו תאבל, ויקלעוה בתוך כף הקלע, ואחר כך מוסרין אותו ביד דומה שר של גהינם, לעשות בה שפטים. וז"ש ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו, עד שבא הפליט מלאך הממונה לחלץ העשוקים מיד עושקיהם, אחד מני אלף המלמד עליו זכות, ואומר פדעהו מרדת שחת, בזכות איזה מצוה שעשה, כי ריקן שבישראל מלא מצות כרמון. וזה המלאך הולך ואומר לאברהם היושב על פתח גהינם, כי יושב על פתח האהל כחום היום, ואז אברהם כשרואה אותו נימול יודע שהוא מבני ביתו, ומצילו מידו. ועמו גם כן ממונים אחרים, מצד החסד והרחמים, ונרמזים בענר אשכול וממרא, כי הם בעלי ברית אברם, וגם כן הם מכירים בברית מילה שנימול, כי לא חטא בו, וניצול בזכות הברית מיד החיצונים: וזה שכתב וישמע אברם כי נשבה אחיו, שהוא מזרעו. וירק את חניכיו כו', והם בעלי ברית אברם, והם הצדיקים שהם ילידי ביתו. או יאמר, ילידי ביתו של זה הנידון ביד המקטרגים, כי בראותו ילדיו מעשה ידיו, שהיה פרה ורבה בבנים ובנות, אז באותו זכות ניצול, כדכתיב (תלים קכ"ז) אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם כו', שהם יצילוהו בשעת הדין. וזהו לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, ר"ל שער גיהנם, ויצילוהו משם". ז"ל הגמרא: "ואמר ר' אלעזר מאי דכתיב (בראשית יב, ג) ונברכו בך כל משפחות האדמה אמר ליה הקב"ה לאברהם שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך רות המואביה ונעמה לג לד לה לו לז לח העמונית". לט ז"ל המדרש: "היה צאן ובקר ואהלים - רבי טוביה בר יצחק אמר: שני אהלים: רות המואביה ונעמה העמונית. דכוותה: קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך וגו'. רבי טוביה בר רבי יצחק אמר: ב' אוהלים. רבי יוסי ברבי יצחק אמר: שתי מציאות: רות המואביה ונעמה העמונית. אמר רבי יצחק (תהלים פט): מצאתי דוד עבדי. היכן מצאתיו, בסדום". מ מא מב מג מד מה מ ז"ל הרד"ק: "והוא יהיה, הוא וזרעו. פרא אדם, אדם מדבר כפרא כי רובם שוכנים באהלים במדברות, וכן אמר כערבי במדבר (ירמיה ג, ב), והערביים הם ישמעלים. ידו בכל, לפי שהיה מדברי יהיה (שלוח) [שולח] יד בכל שכיניו וגם שכיניו בו, ואעפ"כ לא יברח מפניהם אלא ישכון על פניהם, וכן אמר (להלן כה, יח) על פני כל אחיו נפל ושכניו הם אחיו". ז"ל הכתב והקבלה: "פרא אדם. להמפרשים היה זה בשורה רעה אליה, מחסרון ישמעאל והיותו לסטי משחית ומושחת, ואיני נכון, כי איך יגיד העתידות האלה המלאך להגר, ובזה אין בשורה מוצאת, ואיך יתיחס זה לענין תשובתה לבית אברהם, ולכן נ"ל כי המלאך הוכיחה מפאת הצריך לולדה. למזה זה יצאת מבית אברהם ובחרת להיות במדבר שמם, כאמרו והוא יהיה פרא אדם שהוא דרך שאלה ותמיה, כלומר והבן אשר תוליד, האם יהיה פרא אדם? רצה לומר אדם מדברי כמו הפרא שאינו נכנס בישוב אדם, וכמו שכתוב פרא למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח, האם יחיה בנך פרא אדם באמת לא יהיה כן (רי"א). והוא דחוק לחסרון ה"א התימה, ועוד היה ליה לומר אדם פרא, כי כל תואר יבא אחר שם העצם, איש טוב, אדם גדול, לכן נראה לי פרא הוא מענין ותשברנה פראותיו (יחזקאל ל"א), בין אחים יפריא (הושע י"ג), שהוא לשון פרי, כלומר יפרה ויתרבה (ומצאתי כדברי במכדרשב"י (בלק קצ"ב ב') ברכתא דמיא נטילנא ברכתא דנוני ימא דכתיב פרו ורבו וגו' וכתיב והפרתי אתו והרביתי אתו וגו' וכתיב והוא יהיה פרא אדם), והודיע לה המלאך מה שהודיע הוא יתברך לאברהם לאמר, ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו וגו' והפריתי אותו במאד מאד ונתתיו לגוי גדול, כל זה נכלל בשם פרא אדם, כלומר מרובה באוכלסין, ובמכדרשב"י (יתרו פ"ו א') פרא אדם משום דאתגזר ושירותא דאדם הוה ביה ע"ש ואמר ידו בכל ויד כל בו, כלומר שיהיה איש מדיני בעל חברה, נושא ונותן עם כל אדם, וכת"א הוא יהא צריך לכולא ואף כל בני אנשא יהון צריכין ליה". ובמלבי"ם כתב: "רק יהיה פרא אדם, ר"ל אדם פראי, בצד א' יהיה פרא למוד מדבר, ובצד א' יהיה אדם מדיני, ויפרש שיהיה פרא כי ידו בכל ויד כל בו, כאיש פראי עושה מריבה עם הכל, ובצד א' יהיה אדם, כי על פני כל אחיו ישכון, ועי"כ יהיה ג"כ אדם מדיני עם אחיו ושכניו". ז"ל רבי יוסף בכור שור: "והוא יהיה פרא אדם. בני ישמעאל סוחרים והולכי מדברות, ולכך קורא לו "פרא", כדכתיב "פרא למוד מדבר". ידו בכל - שיקנה סחורה מכל המקומות, ומוליך ממקום למקום, והכל קונין ממנו, וזהו ויד כל בו". ז"ל הראב"ד: "מי שלח פרא חפשי ומוסרות ערוד מי פתח, ידוע הוא כי פרא מצד תמונת החסד המיוחס לישמעאל שנאמר והוא יהיה פרא אדם. אם כן אדם המשתלח בפרא ידו בכל ויד כל בו והוא אסור בחמור הבר הנקרא פרא, ובעת שיחזור לשוב לצורת אדם על ידי מ"י ישולח הפרא ההוא לחפשי, פי' חמור מדברי ר"ל חמור בייתי שחזר להיות מדברי במרדו בישוב ובבעליהן, ולכן נקרא מרודיא על שם שמרד בישוב ולמוד מדבר שנאמר פרא למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח". ז"ל הזוהר: "תא חזי, כתיב ביה בישמעאל (בראשית טז יב) והוא יהיה פרא אדם, פרא אדם, ולא אדם, פרא אדם משום דאתגזר, ושירותא דאדם הוה ביה, דכתיב (שם יז כה) וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה בהמולו את בשר ערלתו, כיון דאתגזר עאל בהאי שירותא דאקרי כל, הדא הוא דכתיב (שם טז יב) והוא יהיה פרא אדם, ולא אדם, ידו בכל, ידו בכל ודאי ולא יתיר, משום דלא קביל פקודי אורייתא, שירותא הוה ביה בגין דאתגזר, ולא אשתלים בפקודי אורייתא, אבל זרעא דישראל דאשתלימו בכלא, אקרון אדם ממש, וכתיב (דברים לב ט) כי חלק יהו"ה עמו יעקב חבל נחלתו". ז"ל צרור המור: "והקשו בזוהר והא כתיב בישמעאל והוא יהיה פרא אדם (טז, יב). והשיב פרא אדם כמה דאת אמרת מסעף פארה במערצה (ישעיה י, לג). וזהו פרא אדם, נצר וחלק מאדם ולא אדם,. לפי שיש להם מילה ולא פריעה". מא מב מג מד מה מו מט נ מו ז"ל האריז"ל: ועוד, כמו שמאברהם יצא יצחק, כן יצא מלוט יצחק ק"ץ ח"י, דהיינו המשיח, בסוד (תלים כ"א ה') חיים שאל ממך, ובסוד דוד מלך ישראל חי וקיים. שהוא בהיות שנולד יצהק בזמן שאברהם ושרה זקנים, ובאו ביומין קדמאין, וביצחק נקרא לו זרע ישראל, וישראל היו מקדם במחשבה, שנאמר בראשית ברא אלהים, בשביל ישראל שנקראו ראשית (ירמיה ב' ג'), וקדש ישראל לה' ראשית תבואת ה', שהיא בינה, וישראל עלו במחשבה, לכן לא יצאו מאברהם, עד היותו זקן זה שקנה חכמה. והראיה, כי כשהוליד לישמעאל, היה בן פ"ו שנה בתוקף הגבורות, ולא נימול, ובהולדת יצחק היה בן מאה שנה ושרה בת תשעים שנה, ונרמזו ביצחק. והח' לרמוז לח' ימי המילה, והי' לרמוז לי' של חי"ה, שכך היה שמה קודם החטא. ואחר החטא נקראת חוה, ונבנה הצלע של אדם שהיא חוה. ובהבנות זה הצלע, נעשות ע"זר וזר"ע של קיימא, להוליד זרע קודש, כי קדש ישראל לה'. ועוד לרמוז להולדת אברהם ליצחק בהיותו בן מאה שנה לא פחות ולא יותר, נרמז ממלת אברהם, אותיות ב"ר מא"ה, כי בן מאה יוליד בר, דהיינו יצחק. וזהו בהבראם, דהיינו באברהם. ובהיותו זקן, עלה למקום ישראל שבמחשבה. ומא"ה, הוא מלוי שם ע"ב דיו"דין שהוא באבא, דהיינו במחשבה דילה. ז"ל הרמ"ז: אלא שסבירא ליה שבהשתלשלות היתוך הכסף למטה להוציא את ישמעאל אצטבע, ונעשה ירוק. ולעד"ן שכשהוליד את ישמעאל עדיין היה נקרא אברם, דהיינו בסוד החסדים הסתומים, ואז אין הלבנינות שלהם כל כך חיוור אלא בינוני, כי אי' הסותמת ה"ס קו הירוק. ז"ל השפת אמת (ליקוטים לך לך): אברם לא מוליד אברהם מוליד, וקשה שהרי הוליד ישמעאל, ויראה לפרש כי בודאי היפלא מה' דבר ובידו יתברך לשנות הכל שגם על פי המזל עצמו יוליד, רק בענין כזה אמרו חז"ל כמה מכוער זה שהוצרך לשנות עליו סדרי בראשית עיין שם, ובפרט בלידת יצחק אבינו ע"ה עמוד העולם לא יתכן שיהי' על פי שינוי סדר, אבל הגבהתו למעלה מן המזל אין זה שינוי סדר, כי אדרבה הנהגה עליונה עיקרית וחשובה מהנהגת הטבע והמזל, וכבר האריך המהר"ל ז"ל בס' גבורות ה' להודיע כי כמו שיש סדר להטבע כן יש סדר לנפלאות כו', אכן כדי שלא יהי' נראה ח"ו כאילו דרך המזל אי אפשר להיות בו שינוי לכך נתן לו גם ישמעאל אף כשהוא בשם אברם, ולכן הי' פרא אדם כנ"ל, והרמב"ן ז"ל כתב שהמזל הי' רק שעם שרה [לא] יוליד, ויתכן לומר שעיקר זיווגו הי' שרה, לכן גם אם הי' המזל מורה סתם אברם אינו מוליד, הפירוש עם שרה אשתו הראוי' ומיוחדת לו ובן המיוחד לו ליורשו כדברי הרמב"ן שם נכון. ז"ל המשך דברי הרמ"ז: כי אי' הסותמת ה"ס קו הירוק. ועוד הבן שאלו הגוונים קראם לבושים שה"ס החיצוניות, והם מבחינות הראשונות של האבות, שידוע שכל הנשמות יש להן קטנות בתחילה, ולכן קראם אבהן קדמאי, שר"ל מבחינותם הראשונות. ז"ל המשך הת"ז: ואתמר באדם מושך בערלתו הוה, אתערב ערבוביא בדהבא, אצטריף ביצחק, ואפיק זוהמא לבר ודא עשו, ביעקב נח ואשתרש ואפיק תולדין, ואתרבי עץ החיים בענפוי ושרשוי. ז"ל האריז"ל בספר הליקוטים (חיי שרה): ומעתה נשוב לעניינינו. שהקליפה נקרא קץ כל בשר, יען כי היא אות ק', ורוצה להמית את אדם וחוה ותולדותיהם הרמוזים באות ץ' כנז"ל, וכל זה גרם חטא אדם בעץ הדעת טוב ורע, חיבור הקדושה עם הקליפה. וכשנתגלגל אדה"ר באברהם לכפר החטא, כמבואר בסוד ויטע אשל, על כן הוצרך להתעכב מלהוליד עד שיותך כל הזוהמא ההיא שהטיל הנחש בחוה, לכן המתינו הק"ץ, וגם כי הקליפה עצמה נקראת קץ כל בשר כמדובר. ואח"כ הולידו את יצחק, עולה תמימה, ולכן נימול ביום השמיני לבל תשלוט בו ערלת הרע, ואל זה רמזו ז"ל (קהלת ג' א') באמרם לכל זמן וכו', זמן היה לאברהם לימול. וגם זולת הזמן הנזכר הוצרך אברהם לימול אחר הקץ להסיר הזוהמא, ואח"כ נולד יצחק טהור. משא"כ בישמעאל שנולד קודם, לכן בזמן שהיה אברהם בן פ"ו שנים, כמנין אלהים, כי אז עדיין השמרים היו מעורבים בסוף היין, וכשנולד ישמעאל יצאו עמו. ואחר כך נימול אברהם עצמו, ונשאר טוב בלבד, שהיא מדת הדין בלי שמרים. ואח"כ נולד יצחק, שהוא מדת הדין הנקרא פחד יצחק, שם אלהים הנזכר, טוב בלא רע. ז"ל ספר הליקוטים (תולדות): דע כי כאשר אכל אדה"ר מעץ הדעת טוב ורע, גרם שנתקלל ל"ט קללות. עשרה לו, ועשרה לחוה, ועשרה לנחש, וט' לארץ, כמחז"ל. והם כמנין מלקות שהוא ל"ט, והוא כי נתבטל ממנו ט"ל אורות שיורדים מא"א, כמו שידעת על פ' (ישעיה כ"ו י"ט) כי טל אורות טליך, ועתה נתבטלו וחזרו האורות למעלה, וכח הקליפה היתה גוברת ועולה ומשטנת ויורדת ומקטרגת. וז"ס מ"ש הפ' (תהלים קמ"א ז') כמו פולח ובוקע בארץ וגו', והיה העולם הולך ומתמוטט הולך וחרב, ולא היה כח בשום אדם לעמוד על בוריו לעבוד את ה' אלהיו בלבבו הטוב, והיה העולם נחרב, עד שהקב"ה ברחמיו הפשוטים גזר אומר לרחם על בריותיו, ויצא גזע צדק אברהם ע"ה שהוא הכיר את בוראו, ואז התחיל העולם להתקן. ובהיות שכח הקליפה אז היתה גוברת, לא היה יכול אברהם לתקנה לגמרי לכן יצא ממנו ישמעאל, ואח"כ קם יצחק אבינו מצד הטהרה והקדושה מצד אברהם, והיה הולך גם הוא ומתקן לקליפות, ולא יכול לעקרם לגמרי, ויצא ממנו עשו, עד שבא יעקב אבינו ע"ה, ותיקן העולם לגמרי כל מה שהחריב אדה"ר. ואמר מפני מה העולם מתמוטט, בשביל הקללות, אני מביא במקום ל"ט קללות ט"ל ברכות. ולכן נאמר לו (בראשית כ"ז כ"ח) ויתן לך האלהים מט"ל השמים, וחזרו הט"ל אורות למעלה מכח הברכות, להאיר למטה, בזה האופן, האדם נתקלל (שם ג' י"ט) בזעת אפך תאכל לחם, בא יעקב ונתברך בדגן ותירוש. וכנגד מה שנתקלל אדה"ר (שם ג' י"ח) וקוץ ודרדר תצמיח לך, בא הוא ונתברך מטל השמים ומשמני הארץ. וכן כולם א' לאחת, כשתדקדק בהם תמצא, וכו', והענין הוא, כי אדה"ר כשחטא כדי ליתקן, נתגלגל בג' האבות, וחוה בג' האמהות. ואמנם אברהם תיקן עון הע"ז, כשהושלך לאור כשדים, כדכתיב (דברים י"ב ג') ואשיריהם תשרפון באש. ולא עליו, אלא על ניצוץ ישמעאל שהיה בו כלול אז עדיין, בסוד הצדיק הנתפס בעון הדור. ולזה כשיצא ישמעאל מן גוף אברהם חזר לסורו, כדכתיב (בראשית כ"א ט') ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק, זו ע"ז, כדרז"ל. וכשראה אברהם שישמעאל רשע וחייב מיתה, לזה אמר (בראשית י"ז י"ח) לו ישמעאל יחיה לפניך, ר"ל שיחזור בתשובה, וכן היה שחזר בתשובה כידוע. ואח"כ ניצוץ הטוב שהיה בישמעאל, יצא ממנו יתרא הישמעאלי, שלקח בת נחש. והבן. מז מח מט נ נא נב נג נו נז נג ז"ל המשך דברי בעל התניא: כי לפ"ע הרוממות והגדולה שנק' חסד אינו תופס מקום לפניו כחשכה כאורה כו' כענין שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך, משום דהשממית לעוצם קוטן ערכה היא בהיכלי מלך המרומם ולא מקפיד עליה כו', וד"ל. ז"ל הגר"א: וכן עשו וישמעאל הן קין והבל ולכן עשו הוא הבכור ועבר על שפיכת דמים וגילוי עריות כמ"ש ויבא עשו מן השדה והוא עיף השדה זה גילוי עריות עיף זה ש"ד כמ"ש עיפה כו' (ב"ב ט"ז ב') והוא קין ויהי בהיותם בשדה שאמרו על תאומה יתירה ג"ע והרג את הבל אחיו שם וכן כל עניינו של עשו הוא ענין של קין. וישמעאל הוא הבל ולכן אתבסם יתיר ועשה תשובה. כי האבות הן אדם כידוע ועשו וישמעאל הן ימינא ושמאלא כידוע שור וחמור עשו שור פרים אבירים וישמעאל שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור (ב"ק מט א') ואמו מארץ מצרים אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כ"ג) והן קין והבל כנ"ל. ושלא יזדווגו זה לזה כנ"ל לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. והן בעצמן כלאים של צמר ופשתים. ועשו רצה להזדווג עם ישמעאל ולהחריב את העולם סוד הקדושה סוד יעקב ולכן וישטום עשו את יעקב כו' וילך אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל. מה עשה הקב"ה סרס את הזכר והרג את הנקבה כנ"ל. ז"ל הזוהר: ובגין דא חובא דאדם עבר על "ויצו יהו"ה אלהים" (בראשית ב, טז), ואוקמוה "אין 'צו' אלא עבודה זרה". אעבר עליה - ארכיב ליה בטפת תרח דביה רתח לקב"ה דעבר על 'צו' מעבודה זרה. הדר בתיובתא ותבר צולמין דעכו"ם וכל מזוני דיליה - הוא תקין במה דחב ותבר חובא ובנינא בישא דבנה. ואמליך ליה לקב"ה ושכינתיה על עלמא. במאי, בגין דקדיש שמיה יתברך ברבים ועאל בנורא לאתוקדא גרמיה לקיים ביה "פסילי אלהיהם תשרפון באש" (דברים ז, כה). ולא עוד אלא דלאבוי תרח אהדר בתיובתא ואעיל ליה ולאמיה ולכל מארי דההוא דרא בגן עדן. והכי אתלבן בנורא ככספא דאיהי מוניטא דמלכא, ושקר לה בעופרת. אעיל ליה בנורא ונפק העופרת לבר. ישמעאל, ובגין דא נפק מצחק בעבודה זרה ואשתאר אדם מלובן. והאי איהו "שינוי השם". דכד אתגלגל אדם בעי למעבד ליה "שנוי השם שנוי מקום ושנוי מעשה". לבתר אתא יצחק ואתתקף ביה מחובא תניינא דאתמר ביה "על האדם" דדא שפיכות דמים. ודא גרם נסיונא דיצחק בסכינא. ואתברר ביה כמאן דבריר אוכל מגו פסולת ונפק פסולת לבר. עשו שופך דמים, לבתר אתא יעקב וארכיב ליה בלבן ואתעביד עבד לגביה. הדא הוא דכתיב "אעבדך שבע שנים ברחל" (בראשית כט, יח). ובההיא סבה דאחלף לה באחותה עבד שבע שנים אחרנין לאפקא תרין טפין דזרק אדם באתר נוכראה. ודא גלוי עריות. והאי איהו "לאמר". ואפיק לון מן לבן הארמי - נחש. ובתלת אלין הוה לאדם "שנוי השם ושינוי מקום ושינוי מעשה". שנוי השם - באברהם. ושנוי מעשה - ביצחק. ושנוי מקום - ביעקב. ופירש רש"י: מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו והיא שיבה טובה שנאמר באברהם. ז"ל הזוהר: רבי יוסי ורבי חייא הוו אזלי באורחא, אמר רבי יוסי לרבי חייא, אמאי את שתיק, הא אורחא לא אתתקן אלא במלי דאורייתא, אתנגיד רבי חייא ובכה, פתח ואמר (בראשית יא ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד, ווי על דא, ווי על ההוא זמנא דאולידת הגר לישמעאל. אמר ליה רבי יוסי, אמאי, והא אולידת לבתר, והוה לה ברא גזעא קדישא, אמר ליה את חמי ואנא חמינא והכי שמענא מפומוי דרבי שמעון מלה ובכינא, (ס"א אמר ליה מה היא אמר ליה ווי וכו'), ווי על ההוא זמנא, דבגין דשרה אתעכבת, כתיב (שם טז ב) ותאמר שרי אל אברם וגו' בא נא אל שפחתי וגו', ועל דא קיימא שעתא להגר למירת לשרה גבירתה, והוה לה ברא מאברהם, ואברהם אמר, לו ישמעאל יחיה לפניך, ואף על גב דקודשא בריך הוא הוה מבשר ליה על יצחק, אתדבק אברהם בישמעאל, עד דקודשא בריך הוא אתיב ליה ולישמעאל שמעתיך וגו', לבתר אתגזר ועאל בקיימא קדישא, עד לא יפוק יצחק לעלמא. ותא חזי, ארבע מאה שנין קיימא ההוא ממנא דבני ישמעאל, ובעא קמי קודשא בריך הוא, אמר ליה מאן דאתגזר אית ליה חולקא בשמך, אמר ליה אין, אמר ליה והא ישמעאל דאתגזר (ולא עוד אלא דאתגזר בר תליסר שנין) אמאי לית ליה חולקא בך כמו יצחק, אמר ליה דא אתגזר כדקא יאות וכתיקונוי ודא לאו הכי, ולא עוד אלא דאלין מתדבקין בי כדקא יאות לתמניא יומין, ואלין רחיקין מני עד כמה ימים, אמר ליה ועם כל דא כיון דאתגזר לא יהא ליה אגר טב בגיניה. ווי על ההוא זמנא דאתיליד ישמעאל בעלמא ואתגזר, מה עבד קודשא בריך הוא, ארחיק להו לבני ישמעאל מדבקותא דלעילא, ויהב להו חולקא לתתא בארעא קדישא, בגין ההוא גזירו דבהון, וזמינין בני ישמעאל למשלט בארעא קדישא כד איהי ריקניא מכלא זמנא סגי, כמה דגזירו דלהון בריקניא בלא שלימו, ואינון יעכבון להון לבני ישראל לאתבא לדוכתייהו, עד דישתלים ההוא זכותא דבני ישמעאל. וזמינין בני ישמעאל לאתערא קרבין תקיפין בעלמא, ולאתכנשא בני אדום עלייהו, ויתערון קרבא בהו, חד על ימא וחד על יבשתא וחד סמוך לירושלם, וישלטון אלין באלין, וארעא קדישא לא יתמסר לבני אדום. בההוא זמנא יתער עמא חד מסייפי עלמא על רומי חייבא, ויגח בה קרבא תלת ירחין, ויתכנשון תמן עממיא ויפלון בידייהו, עד דיתכנשון כל בני אדום עלה מכל סייפי עלמא, וכדין יתער קודשא בריך הוא עלייהו, הדא הוא דכתיב (ישעיה לד ו) כי זבח ליהו"ה בבצרה וגו'. ולבתר דא מה כתיב, לאחוז בכנפות הארץ וגו' וישיצי לבני ישמעאל מינה, ויתבר כל חילין דלעילא, ולא ישתאר חילא לעילא על עמא דעלמא, אלא חילא דישראל בלחודוי, הדא הוא דכתיב (תהלים קכא ח) יהו"ה צלך על יד ימינך, בגין דשמא קדישא בימינא, ואורייתא בימינא, ועל דא בימינא תליא כלא, ותנינן דבעי לזקפא ימינא על שמאלא, כמה דאוקמוה דכתיב (דברים לג ב) מימינו אש דת למו, ובזמנא דאתי (תהלים ס ז) הושיעה ימינך וענני, ובההוא זמנא כתיב, (צפניה ג ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יהו"ה ולעבדו שכם אחד, וכתיב (זכריה יד ט) ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד. ז"ל הזוהר: ובגין דאיהי מסטרא דימינא אבן, ומסטרא דשמאלא גחלת, בה נטיל קודשא בריך הוא נוקמא מישמעאל ואדום, דאינון אישין נוכראין, ומים הזדונים, וממנן דלהון סמא"ל ונחש, סמא"ל אשא דגיהנם, ממונה על אומה דעשו, נחש ממונה על אומה דישמעאל, ואיהו רהב דממנא על מיא. בימינא דאברהם דדרגיה חסד, נטיל נוקמא מישמעאל וממנא דיליה, ובשמאלא דיצחק דדרגיה פחד, נטיל נוקמא מעשו וממנא דיליה, בתרין משיחין, דאינון חד מימינא משיח בן דוד, וחד משמאלא משיח בן יוסף. ובדרגא דיעקב דאיהי לקבליה, ברזא (בראשית מח יד) דשכל את ידיו (כי מנשה הבכור), אריה לשמאלא, שור לימינא דישמעאל, בגין דיהודה גלה בעשו, אשתכח ימינא דקדושה עם שמאלא דעשו, ושמאלא דקדושה עם ימינא מסאבא דישמעאל. עד כי יבא שילה (שם מט י) רעיא מהימנא, בדרגיה תפארת ישראל, נטיל נוקמא מערב רב. בתלת דרגין אלין יפקוד (נ"א יפקון) כהנים לוים וישראלים מן גלותא, ובהון נטיל נוקמא מעשו וישמעאל וערב רב, כגוונא דערב רב מעורבין בעשו וישמעאל, הכי יעקב מעורב באברהם ויצחק, ערוב דתרווייהו, והכי מתערב שילה עם משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, ויהא שלשלת דתרווייהו, כההוא זמנא דחזא בלעם בנבואה דיליה, דהכי מתקשרי תרין משיחין ברעיא מהימנא בתלת אבהן, בגלותא בתראה, פתח ואמר, (במדבר כג כא) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל יהו"ה אלהי"ו עמו ותרועת מלך בו, וכלא לקיימא קרא (ישעיה נד ז) וברחמים גדולים אקבצך. ז"ל האריז"ל: דע כי יש שני קליפות שהם נקראים שור וחמור והנה שור הוא מצד שמאל שהוא קליפות עשו הרשע וכן הוא עשו במילואי עי"ן שי"ן וא"ו [בצירוף הג' תיבות] גימ' שור והוא תמצית פני השור מהשמאל אשר בקדוש' בסוד הכתוב ויצחק אהב את עשו אך החמו"ר הוא מצד ימין וכן חמ"ר גי' אברהם בסוד ויחבוש את חמורו ובסוד יששכר חמו"ר גרם ור' עקיבא הוא בסוד נשמת יששכר בסוד כי שכר שכרתיך אשר אל סוד הזה אמר כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור והיא קליפת ישמעאל היונקת מן הימין והנה באתה נשמתו של ישמעאל בחמורו של ר' פנחס בן יאיר שהי' ניצוץ אברהם אע"ה וע"כ הי' משתדל רפב"י הרבה בג"ח ובא לתקן נשמת של ישמעאל בנו אשר היה באותו החמור שלו ולפי שבישמעאל נאמר ידו בכל כי היה גזלן וע"כ ג"כ גזלוהו הערביים וישבה שם ג' ימים בלתי אכילה ושתייה ובזה תיקן פגמו. נד נה נו נז נח נט

More in this printout

View the whole printout