מטרת התורה ומצוות
הקדמה
רבינו מסביר במאמר ״החרות״ שהתורה מפתחת אצל האדם את חוש ״הכרת הרע." כלומר, גורמת לו לזהות את האהבה העצמית שבו ולהכיר בכך ש״הרצון לקבל״ הטבוע בו מעצם ברייתו – הוא דבר רע.
הרי באופן רגיל, האדם מרגיש 'שלימות'. ״אני מתפלל, מקיים תרי"ג מצוות, משתדל ללמוד תורה ככל המתאפשר לי, הכל מצויין"! הוא מרגיש ממש טוב עם עצמו. אבל ככל שהוא נותן יגיעה גדולה יותר בעבודת ה', ובפרט כאשר הוא דורש מעצמו עבודה נקיה - ״לשמה", הרע שבו מתעורר ומתחיל להשתולל. זה מתחיל להציק לו! ואז הוא רואה כמה הוא שקוע בתוך הרע וכמה הוא צריך את התורה שתוציא אותו מהבוץ.
את היסוד הזה מבאר רבינו (שם) על פי מאמר חז״ל, ש'התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל', שפירושו: ״לפתח בהם את 'הכרת הרע' המוטבע בנו מלידה, שבכללותו מוגדר לנו בדבר האהבה העצמית שלנו״.
זה הכרת הרע! אמנם אנחנו חושבים שהאהבה העצמית היא תכלית הטוב, לקבל ולקבל, אבל רבינו מגלה לנו שהאהבה העצמית היא דבר רע! הטוב האמיתי הוא לצאת מהאהבה העצמית, מהאנוכיות, ולהגיע ל״השפעה״ ואהבת הזולת.
כל עוד האדם מקיים את התורה והמצוות בתוך הרצון לקבל – מה מפריע לו? הוא לא מרגיש ברע שקיים בו. הוא עושה את כל התורה והמצוות ב״כיף״. לדוגמא: הוא יכול לקיים את מצוות נטילת ידיים, לא מטעם ציווי ה', אלא מטעמי נקיות ו'היגיינה', שלא יהיו לו חיידקים. הרצון לקבל שלו יפריע לו לקיים את המצווה הזו? לא. אדרבה, הרצון לקבל יעודד אותו לקיים את המצווה הזו ששומרת על האהבה העצמית שלו.
כל זה נקרא שעדיין מבינים ולומדים את כל התורה כדבר שנועד למלא את ה'אהבה העצמית' שלי, לא כמשהו שנועד לזכך אותי, לשנות לי את הטבע, להפוך אותי ליותר חושב על הזולת, לפחות 'אגואיסט'. תורה כזו אינה מוציאה את האדם מהאהבה העצמית.
דוגמא נוספת: אכילת מאכלי שבת. כל עוד האדם לא חושב ולא מנסה לכוון לשם שמים, זה מציק לו?! מה פתאום! זה דווקא נחמד וטוב...
רק כאשר הוא מנסה להתחיל לכוון: "כן לשם שמים, לא לשם שמים". הרצון לקבל מתחיל להפריע לו, ואז הוא מגלה פתאום כמה רע יש לו בפנים, ולפעמים פשוט מתבייש לגלות כמה חשבונות יש לו בכל דבר שעושה. כשהאדם מתבונן בעצמו בכנות מבלי לנסות ללמד על עצמו זכות וחושב: "למה עשיתי את זה?״ "באמת לשם שמים"? ״באמת כי דאגתי לו ורציתי את טובתו"? אוי ואבוי מה שהוא מגלה. רק אני ועצמי וזהו זה. זו הרגשה נוראית.
נביא מעשה נפלא הממחיש בעמקות עניין זה: מסופר שפעם אחד מתלמידי רבינו שאל אותו מהי כוונת המקוה? וענה לו רבינו שכתוב "קומה ה' ויפוצו אויביך", קומה אותיות מקוה. "תכוון שכל האויבים של ה' יתפוצצו לפניו"... ותיכף התחיל התלמיד ללכת למקוה בשמחה והתלהבות. מיד קרא לו רבינו ואמר לו: "תכוון שאתה בעצמך האויב של ה' ואתה מוכן להתפוצץ לפניו"... והבן.
ככל שאדם מנסה לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, הוא רואה יותר עד כמה הוא שקוע באהבה העצמית. הוא מתחיל להרגיש שזה רע, מחפש לצאת מזה, ומבין שהוא זקוק לעוד הרבה יגיעה בתורה ומצוות, ולעזרה מלמעלה, כדי להיחלץ מכך.
בתחילת ההקדמה שאל רבינו "מה תפקידנו בשלשלת המציאות הארוכה שאנו טבעות קטנות הימנה"? כעת נעבור לדברי רבינו, שמגדיר לנו בבירור מהי מטרת העבודה בתורה ומצוות ומהו תפקידנו כאן בעולם הזה: " וְכָּל הָּעֲבֹודָּה בַתֹורָּה ומִצְֹות, שֶׁנִתְנָּה לִכְלָּל הָּעֹולָּם בְמֶׁשֶׁך "שִתָּא אַלְפֵּי שְנֵּי דְהָּוֵּי עָּלְמָּא", וְכֵּן לְכָּל פְרָּט בְמֶׁשֶׁך שִבְעִים שְנֹות חַיָּיו, אֵּינ ה אֶׁלָּא בִיאָּם לִגְמָּר הַתִּקּון שֶׁל הַשְוָּאַת הַצּורָּה הָּאֲמּורָּה".
במאמר "מתן תורה", כותב רבינו: "ואלה הם דברי חז"ל... "וכי מה אכפת ליה להקדוש ברוך הוא למי ששוחט מן הצוואר או ששוחט מן העורף?" הוי אומר: לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות... והצירוף הזה פירושו הזדככות הגוף העכור שזוהי התכלית היוצאת מקיום התורה והמצוות כולן".
כך הוא מפרש גם מה שאמרו חז"ל במקום אחר: רבי חנניה בן עקשיא אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל..." מה זה לזכות? לזכך. כך גם ראיתי שמפרש הגה"צ רבי אליהו לאפייאן זצ"ל: שלזכות פירושו לצרף – לזכך.
לא כפי שאנשים חושבים בפשטות שלזכות אותי — יהיה לי חשבון בנק גדול בשמיים, הרבה שכר – למלא את הרצון לקבל שלי. אלא בדיוק להיפך: לזכות פירושו לצרף אותי – לזכך לי את הרצון לקבל.
ממשיך רבינו: "וכמו שאמרו ז"ל (פסחים נ, ב) "מתוך שלא לשמה בא לשמה", שהיא מוגדרת בהכוונה לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לשום אהבה עצמית... וע"י סגולה הטבעית שבעסק התורה ומצוות לשמה... הרי נמצא הנברא ההוא הולך ומתפתח ופוסע אל על בדרגות ומעלות הרוממות האמורה, עד שמספיק לאבד מקרבו כל הניצוצין של אהבה עצמית... ועושה את כל תנועותיו רק להשפיע, באופן אשר אפילו ההכרחיות שהוא מקבל, זורם גם כן לכונת ההשפעה..."
לֲ ה
נקודות קצרות
• התורה והמצוות, ובפרט העבודה 'לשמה', מפתחים באדם את חוש 'הכרת הרע' – ומסייעים לו להכיר ברע הקיים בו.
• ככל שהאדם מכיר יותר ברע שבו, הוא מבין עד כמה הוא זקוק לתורה ולעזרה מלמעלה כדי לצאת ממנו.
• מטרת התורה והמצוות היא לזכך את הרצון לקבל ולהביא את האדם להשוואת הצורה לבורא.
האדם מודד את שלמותו לפי מעשיו, ואינו מבחין שעדיין חסרה לו תכליתם – השוואת הצורה לבורא.