תכלית התכלת — עלית הדמות

מאור עינים לך לך

קיצור מהלך השיעור

בזכות אמירת אברהם “אם מחוט ועד שרוך נעל“ זכו בניו לחוט תכלת ורצועת תפילין, המגלים את הדמות ואת הצלם שבנשמת ישראל. תכלית התכלת היא עבודת התשובה המגעת עד כסא הכבוד, כשהעליה היא שלב אחרי שלב (“דומה“ אחרי “דומה“) — מתכלת לים, מים לרקיע, מרקיע לכסא הכבוד ומכסא הכבוד לכבוד שעליו. ביאור עמוק בהתבוננות יפהפיה של המאור עינים על כח התשובה הטמון בציצית — תשובה המביאה את הגאולה.

“אור המאיר לזולתו“ ו“אור המאיר לעצמו“

בגמרא דסוטה (יז.), דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ע"ה אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצות לרצועה של תפילין ולתכלת של ציצית. בשלמא רצועה של תפילין דכתיב וראו כל עמי הארץ וגו׳, ופירש רש"י דאיכא הנאה, אלא חוט של תכלת מאי היא. דתניא היה ר׳ מאיר אומר מפני מה נשתנה תכלת מכל צבעים, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. ופירש"י דתכלת לא דמי כל כך לרקיע אלא דומה לדומה.

עוד לפני דרשת רבא שבזכות אמירת אברהם ”אם מחוט ועד שרוך נעל” זכו לבניו לחוט של

נערך מרשימת הרב ע“י איתיאל גלעדי. לא מוגה. י“ט חשון תשפ״ו. א בראשית יד, כג.

תכלת ורצועה של תפילין יש דרשה שלו שבזכות אמירתו ”ואנכי עפר ואפר” זכו בניו לאפר פרה ועפר סוטה. אברהם אומר ”ואנכי עפר ואפר” מול ה׳, בתפלה על אנשי סדום, ו”אם מחוט ועד שרוך נעל” מול מלך סדום, אחרי מלחמת המלכים. כלומר, ”ואנכי עפר ואפר” הוא ”אור המאיר לעצמו”, לעצמותו יתברך, ו”אם מחוט ועד שרוך נעל” הוא ”אור המאיר לזולתו”, הרחוק ממנו בתכלית. בין שני האורות יש קשר ישיר, כאשר שניהם בהקשר של סדום .

יחסית, גם השכר־ההנאה של ”עפר ואפר” הוא בבחינת ”אור המאיר לעצמו”, דברים המתחוללים בינו לבינו — טהרת האדם מאבי אבות הטומאה בכח אפר פרה אדומה ושלום בית בין לאיש אשתו )להיות ׳עצם אחד׳ ו”בשר אחד” עם ”עצם מעצמי ובשר מבשרי” (. לעומת זאת, השכר־ההנאה של ”מחוט ועד שרוך נעל” הוא בבחינת ”אור המאיר לזולתו” — בתפלין יראת הגוים מישראל, על ידי ”וראו כל עמי הארץ כי שם הוי׳ נקרא עליך ויראו ממך”, ובחוט תכלת המשכת אלקות לעולם, ההופך להיות ”כסא הכבוד”, כפי שיתבאר. כאשר עולים בקדש, מתכלת לים ולרקיע ועד כסא הכבוד עליו שורה כבודו יתברך, אזי כנגד העליה באתערותא דלתתא יורד השי”ת באתערותא דלעילא לשבת על כסאו, להסתכל כמונו במצות ציצית, הכוללת את כל תריג מצוות התורה , ולזכור אותנו לטובה ולברכה בגשמיות וברוחניות.

בסדר הדברים, ”אם מחוט ועד שרוך נעל” נאמר בפרשת לך (בעוד שמו אברם) ו”ואנכי עפר ואפר” בפרשת וירא )כאשר שמו כבר אברהם, בבחינת ”התהלך לפני והיה תמים” ( — ”אור המאיר לזולתו” קודם ל”אור המאיר לעצמו”, בסדר של ”מטי ולא מטי” , קודם האור יורד מלמעלה למטה ו”מטי” לזולתו, למציאות התחתונה, ואחר כך הוא חוזר למעלה אל תוך עצמו, ”ולא מטי”.

בתורה זו מתמקד המאור עינים דווקא ב”מטי”, ב”אור המאיר לזולתו” שבפרשת לך לך, ובתוכו גופא בחוט התכלת (שהוא מצוה בפני עצמה בציצית .) בשביל להבין את ההנאה שבחוט תכלת נצרכת הדרשה המורכבת של רבי מאיר — ”רוח אפינו משיח הוי׳” אשר ”מאיר עיני חכמים בהלכה” — ש”תכלת דומה לים וכו׳”, ובדרשה זו מעמיק הדרוש:

”תשובה עד [שהופכים להיות] כסא הכבוד,

להבין הענין נקדים מה שכתוב (ישעיה סו, א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי. כי נודע כי מקום השראת הבורא ית׳ הוא בחי׳ כסא, שהוא בחי׳ מרכבה אליו ית׳. והנה בחי׳ שמים שהם צבא העליונים, בודאי אצלם הוא השראתו ית׳, כי מלא כל הארץ כבודו והן רוחניים אינם מופסקים ממנו כי השתוקקות שלהם רוחני מאוד. אך שכוונת הבורא יתברך היתה בבריאת האדם שגם הוא יהיה כסא להשראת קדושתו ית׳, שהוא יותר תענוג אצלו שגם בעולם השפל יהיה גילוי אלהותו הבלתי מושג מהותו. ולזה ניתנה תורה לישראל, שיהיו במדריגות האבות שהן מרכבה אליו ית׳, ואנחנו בניהם נלך בעקבותיהם להמשיך אור עצמות אין סוף בקרבינו עד שנזכה להיות בחי׳ כסא אליו ית׳ על ידי שישכון בלבבינו, מחמת שלא נפסיק מדביקותינו בו ית׳; ואם יארע ח"ו איזה עון נפסק משרשו חי החיים ית׳, כי אדם אין צדיק בארץ וגו׳ (קהלת ז, כ), יש תקנה לשוב אליו ית׳ על ידי תשובה גמורה בלב שלם, לשוב לשרשו חי החיים ית׳, ועל ידי זה זוכה להיות בחי׳ כסא אליו ית׳, להמשיך אור אין סוף בלבבו ולהיות דבוק בו. אך נגד צבא העליונים שאצלם הוא בחי׳ הכסא בתמידיות, נקרא מדרגתינו אף אם אנו זוכים להשראתו בנו רק בחי׳ הדום שהוא שרפרף, כפירש"י שהוא כסא קטן, שהוא בקטנות. והבן.

וזהו שובה ישראל עד ה׳ אלהיך (הושע יד, ב), כי על ידי התשובה תזכה עד שה׳ יהיה אלהיך, שיצמצם אלהותו לשכון בלבך, ותזכה להיות בחי׳ כסא אליו ית׳ בבחי׳ הדום רגליו מדריגה התחתונה, שגם שם יהיה בחי׳ הכסא שהוא הדביקות בו ית"ש. וזהו גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו.), שאם נפסק ח"ו משרשו כאמור יזכה על ידי התשובה לבוא למדריגה עד כסא הכבוד, שיהיה בחי׳ כסא הכבוד.

מלאכי רום, הבטלים תמיד לה׳, הם בבחינת ”השמים כסאי” — כסא כבוד לה׳. בני אדם, המתדבקים בה׳ לפי כחם המוגבל, ושבים בתשובה כאשר הם חוטאים ונפסקת דבקותם הם בבחינת ”והארץ הדום רגלי” — הדום־שרפרף, שהוא כסא קטן, להשראת ה׳ בעולם. גם השרפרף נקרא ”כסא הכבוד”, ועליו נאמר ”גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד”. בקיום ”ושבת עד הוי׳ אלהיך” זוכים ש”הוי׳” ישכון כבוד בקרבך להיות ”אלהיך” והאדם הופך להיות הדום־כסא לה׳.

הסגולה הכתובה בתורה להגיע לתשובה הזו היא מצות ציצית:

אך נודע כי מצות ציצית היא שקולה נגד כל המצות (מנחות מג:), כי על ידה זוכר תמיד בבוראו ית׳, על ידי הסתכלותו על ארבע כנפות, שבכל צד שיסתכל יזכור אלהותו שמלא כל הארץ כבודו, וכמו שאמר הכתוב (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳. ובודאי שכן הוא מסגולת הציצית להזכיר האדם שיש בורא א"ס שמלא כל הארץ כבודו בארבע רוחות העולם ולית אתר פנוי מיניה, כיון שכתב כן בפירוש בתורה, והזוכה יבין בפנימיות הדבר שכן הוא.

ומאחר שעל ידי המצוה הזאת בא לו ההזכרה כאמור, על ידי זה יבוא לבחי׳ התשובה, באופן שיבוא לבחי׳ כסא הכבוד שיהיה מרכבה אליו ית׳ כמו שאמרו גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. כי ציצית הוא לשון מציץ מן החרכים (שה"ש ב, ט), לשון הסתכלות, והבן, כי ההסתכלות מביא לידי תשובה להשיב אור אין סוף עליו.

לדעת הסמ”ק עצם ההסתכלות בציצית הוא מצות עשה דאורייתא — ”וראיתם אותו”. ראיית חוט תכלת מזכירה את נוכחות ה׳ בארבע כנפות הארץ, בכל צד ופנה, עד ש”לית אתר פנוי מיניה” , ומביאה לתשובה אל ה׳ בכל לב ההופכת את האדם עצמו לכסא הכבוד עליו שורה אור ה׳.

תיקון הברית בציצית

בפרט, במצות ציצית כתוב ”ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם” — על ידה מעלים לקדושה את האהבה הרעה והנפולה, רוח הזנות, הופכים אותה לאהבה עזה עד מאד לה׳ וזוכים להיות מרכבה לה׳ (כמו אברהם אבינו, שמדתו אהבה):

ולכן ג"כ יקרא נתן דצוציתא (שבת נו:) על שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר” — ההצעה וההזמנה של המצע היתה לזיווג בקדושה במקום הצעה לזנות, ר”ל. יש כאן מדרגה נמוכה עוד יותר של כסא הכבוד — כסא הכבוד של המלאכים נקרא כסא, כסא הכבוד של הצדיקים נקרא הדום וכסא הכבוד של בעלי התשובה נקרא מצע. הכסא הוא בעולם הבריאה (שנקרא בפירוש עולם הכסא , ”אמא מקננא בכורסיא” ;)

ההדום הוא בעולם היצירה, עולם מדות הלב, האהבה היראה (שאינן תדירות, כשינויי האדם);

המצע הוא בעולם העשיה )שרובו רע , ”מצעות שהציעה לו באיסור”, אך ה”מעט טוב” שיש שם הוא ”טוב מאד” (. ”המעשה הוא העיקר” — דווקא במצע שבעולם העשיה מתגלה העצם (והוא סוד תיקון הברית, גילוי השלמות העצמית של האדם, כנודע .) שם שאחזוהו בציצית ראשו והעלוהו לתשובה, כי הכוונה על ידי הסתכלות היתה האחיזה לבוא למדריגת תשובה. וכן גבי אותו ששלח ארבע מאות זוז להזונה ועל ידי ציצית חזר בתשובה, עד שאמרו אותן מצעות שהציעה לו באיסור וכו׳ (מנחות מד.). כי נודע שכל אהבה רעה שמתעוררת באדם צריך להביאה אל הטוב, שיתחיל לאהוב בהתעוררות האהבה את הבורא ית"ש, וכיוצא בשאר המדות, ועל ידי זה נעשה הרע כסא אל הטוב. וזהו לשון מצעות, שהוא ג"כ בחי׳ כסא, שעל ידי אהבה שהיה השראת הרע עליו, על ידי אהבה זו חזר בו ואחז בזה בבורא ית"ש ואהב אותו עד שפירש מן הרע. וזהו מצעות שהציעה באיסור הציעה בהיתר. והבן. וכל זה הוא על ידי בחינת ציצית כאמור לעיל.

טז בסיפור הזונה שנשכרה בארבע מאות זוז , מכח התשובה של הציצית, נתקיים בסופו של דבר ”הרע כסא לטוב”, כאשר ”אותן מצעות

עליה מדרגה לדרגה

אך נודע שצריך לילך ממדריגה אחר מדריגה מעט מעט, ולא לעלות בפעם אחד, כמו שאמר הכתוב (שמות כ, כג) ולא תעלה במעלות וגו׳. וצריך שיהיה המדריגות דומה לדומה, שלא יהיה מהות המדריגה של עכשיו כמו שלפניה. וצריך בתחלה לבוא על ידי הסתכלות הציצית לבחינת ים, שהוא ים החכמה, להמשיך דעת שלו לים החכמה. ואחר כך עולה למעלה לבחינת רקיע, ואחר כך זוכה לבחינת כסא הכבוד.

וזהו לא בשמים היא וגו׳ כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל, יב־יד). הכוונה שלא יוכל לבוא לבחינת ים ולבחינת שמים שהוא בחינת רקיע, כי קרוב הוא כמו כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך וגו׳, שלא יהיה ח"ו עסק התורה ותפלתך אחד בפה ואחד בלב, אלא אחדות גמור יהיה ליחד המחשבה והדבור. והבן.

אל לו לאדם להעפיל לעלות בקדש עד רום המעלה בבת אחת. צריך לעלות מדרגה לדרגה, מהסתכלות בתכלת לים, שהוא ים החכמה, מהים לרקיע ומהרקיע לכסא הכבוד, כסדר דרשת רבי מאיר. השלבים הללו, בסדר העליה בקדש מלמטה למעלה, מפורטים מלמעלה למטה בפרשת התשובה, בפסוקים ”לא בשמים היא... ולא מעבר לים היא... כי קרוב כה אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו” : חוט התכלת מחבר את הלב לפה, ”בפיך ובלבבך לעשותו”, שיהיו פיו ולבו שוים בעסק התורה כו והתפלה, בסוד ”לב חכם ישכיל פיהו” , ומשם ממשיכים אל הים (שכבר ”לא מעבר לים”) ואל הרקיע (שכבר ”לא בשמים”).

ובערכי הקבלה: תכלת נוטריקון ”כליל כז תפארת” — יחוד תפארת ומלכות, הנאצלת מתפארת ז”א, יחוד קוב”ה ושכינתיה. משם עולים לים, ים החכמה, עד לחכמה סתימאה (”כח המשכיל”). מהים עולים לרקיע, רקיע הדעת , היינו שרש הדעת שמעל לחכמה, כנודע (דעת דרדל”א שמעל לחכמה סתימאה דאריך). על ידי תשובה שלמה עולים מהרקיע לכסא הכבוד, סוד בינה דרדל”א”) תענוג פשוט הבא במורגש”, בלשון החסידות (, כאשר על הכסא יושב האדם העליון, אדם קדמון )שהוא גם ”אדם” וגם ”לא אדם”, גם ”אדם” וגם ”קדמון”, כנודע (, סוד כתר־חכמה דרדל”א”) לא אדם”, ”קדמון”, בכתר, ו”אדם” בחכמה, ”חכמת אדם” , סוד כח־מה , כח אדם( עם ”חביון עז העצמות” השורה בו.

אותו מבנה מתקיים גם בדרגות נמוכות יותר: התכלת — צבע השמים בשקיעה , כחול עמוק הנוטה לשחרות (כנודע ש”נהורא תיכלא” היינו ”נהורא אוכמא”, אור האש הנאחז בפתילה) — היינו סוד ”בורא חשך” של עולם הבריאה, עולם הכסא. כלומר, התכלת עצמה היא כסא הכבוד, ומכסא הכבוד של עולם הבריאה עולים ומגיעים, על ידי תשובה, לכסא הכבוד של עולם האצילות ; מהתכלת עולים לים, המלכות דאצילות, כנודע סוד ”כל הנחלים הולכים אל הים” )כחב”ד דבריאה מכונים ”כסא הכבוד” ביחס ל”כבוד נברא” של מלכות דאצילות(; מהים, המלכות דאצילות, עולים לרקיע, סוד היסוד דאצילות )רקיע סתם בשבעה רקיעים היינו ספירת היסוד (; מהרקיע, היסוד דאצילות, עולים על ידי תשובה לכסא הכבוד העיקרי, של עולם האצילות, בינה־אמא דאצילות (שהרי שרש היסוד בבינה (. בהתבוננות זו עצם הכבוד היושב־שורה על הכסא היינו חכמה עילאה דאצילות בה מתגלה ”אחד האמת” ,) סוד ”כבוד נאצל”, ”לב נתיבות פליאות חכמה” שבהם, נתיב ה־לב, הינו ”שכל מופלא” ”גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך” .(

הצלם הוא אור ישר היורד מלמעלה למטה, “שם הוי׳ נקרא עליך“, ואילו הדמות היא אור חוזר העולה מלמטה למעלה, עליה מדומה לדומה, כאשר דווקא בעליה מתקיים “כל אור חוזר — חוזר לקדמותו ממש“

ולסיכום שתי ההקבלות השונות:

תפארת ומלכות חכמה סתימאה דעת דרדל”א בינה דרדל”א

כבוד (על הכסא) כתר וחכמה דרדל”א חכמה דאצילות

אמנם ישנם שלבים מדורגים של עליה, אך התכלת רומזת כבר מהתחלה לתכלית להגיע עד לכסא הכבוד ולעצם הכבוד השורה על הכסא . ורמז: חמשת שלבי העליה — תכלת, ים, רקיע, כסא הכבוד, כבוד — עולים יחד 1430, הכל פעמים הוי׳ !

סוד הדמות

הדגש כאן על העליה בהדרגה נלמד משלבי ה”דומה” השונים — תכלת דומה לים שדומה לרקיע שדומה לכסא הכבוד, כך שבעצם תכלת דומה לים, דומה לדומה לרקיע ודומה לדומה לדומה לכסא הכבוד, ודוק היטב.

כל ”דומה” הוא הדום ומטפסים מעלה בהדרגה מהדום להדום .

התכלת (”חוט”), ה”דומה”, היא סוד הדמות של ”נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” . לעומת זאת, התפילין (”שרוך נעל”) הם בסוד הצלם שבו. תפילין של ראש מגלים באדם את ”צלם אלהים” בו נברא , ואזי אימתו מוטלת על הכל — ”וראו כל עמי הארץ כי שם הוי׳ נקרא עליך ויראו ממך” .

)שהנעלה

תכלת ים רקיע כסא הכבוד

בריאה מלכותדאצילות יסוד דאצילות בינה דאצילות

הצלם הוא בחינת צדיק והדמות בחינת בעל תשובה

בתורה זו עוסק בעל המאור עינים דווקא בסוד הציצית (הדמות), ולא בתפילין (הצלם) שנזכרו באותו מאמר, בשל מעלת הדמות, שתכליתה עליה של תשובה וגאולה

הצלם הוא אור ישר היורד מלמעלה למטה, ”שם הוי׳ נקרא עליך”, ואילו הדמות היא אור חוזר העולה מלמטה למעלה (כולל סוד העלאת המדות, החל ממדת האהבה, כנ”ל בדבריו), עליה מדומה לדומה, כאשר דווקא בעליה מתקיים ”כל אור חוזר — חוזר לקדמותו ממש” (עד ל”חביון עז העצמות” שבפנימיות רדל”א, כנ”ל). הצלם הוא בחינת צדיק )צלם נוטריקון ”צדיק יסוד עולם” ( והדמות בחינת בעל תשובה )שעולה למעלה ממקומו של הצדיק (, כאשר ”סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלים” על ידי משיח בן דוד, שהוא בעל תשובה )כדוד אביו ( ו”אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא” .

צדיק ובעל תשובה הם גם בסוד איש ואשה )שהם עצמם צלם ודמות, כנודע (, חתן וכלה, כאשר בציצית גופא התכלת היא לשון כלה — העולה בכלות הנפש של ”כלתה נפשי” (כלה תתאה) ו”כלה שארי” (כלה עילאה) ואילו לבן הוא סוד החתן. תכלית הכלה (”כבוד כלה”) להיות כסא הכבוד לחתן (”כבוד חתן”).

בתורה זו עוסק בעל המאור עינים דווקא בסוד הציצית (הדמות), ולא בתפילין (הצלם) שנזכרו באותו מאמר, בשל מעלת הדמות, שתכליתה עליה של תשובה וגאולה. והוא מסיים את דבריו:

ונמצא כי בודאי לזכות גדול נחשב מה שניתן להם מצות ציצית לישראל, כי בלעדה לא יבואו לידי תשובה כאמור לעיל, כי אם על ידי הסתכלות האמור יבואו לידי תשובה.

ב ג בפועל, אברהם איננו מסוגל לתקן את אנשי סדום, ורק יצחק בנו מסוגל לכך — לעתיד לבוא — כרמוז בכך שהוא עולה סדֹם־סדֹם (שתי בחינות סדום, שהיחס ביניהן “מטי ולא מטי“, כמבואר בפנים). בראשית יח, כז. בראשית ב, כד. בראשית ב, כג. דברים כח, י. ז כדלקמן במאור עינים (וש“נ). ורמז: חוט ועוד ציצת (כפי שכתוב בתורה) עולה תריג (כמו ציצית עם ח חוטים ו־ה קשרים), כפי שכתוב בתורה בפרשת ציצית “ועשיתם את כל מצותי“ (במדבר טו, מ). בקיום המצוות גופא, אינו דומה קיום המצוות של צדיק, ללא עבודת התשובה, לקיום המצוות של בעל תשובה, המגיע בעבודתו עד כסא הכבוד, כדלקמן בפנים בארוכה. ח בראשית יז, א. זהר ח“א טז, ב ועוד. ראה מנחות לח, א. יא איכה ד, כ. טבור הארץ פ“י ס“ג (בשם המקובלים). יב עירובין יג, ב. יג סמ“ק מצוה כח. יד תקו“ז תקון נז (צא, ב). טו במדבר טו, לט. טז ארבע מאות הזהובים שנשלחו לאותה זונה רומזים ל“ארבע מאות שקל כסף“ (בראשית כג, טז) — סוד “ת עלמין דכסופין דירתי צדיקיא לעלמא דאתי“ (ראה זהר ח“א קכג, ב) — בהם רכש אברהם אבינו (איש החסד והאהבה, כנ“ל) את מערת המכפלה. אברהם ושרה הם סוד אבא ואמא עילאין (לקו“ת להאריז“ל פרשת תולדות), ואת מערת המכפלה — שהיא יסוד אמא עילאה (ראה פע״ח שער הק״ש פכ״ה; לקו״ת האריז״ל חיי שרה. ובכ״מ), מקור כח הזוגיות וכח ההכפלה בקיום “מצוה רבה“ של “פרו ורבו“ (בראשית א, כח; תוס׳ פסחים פח, ב ד“ה“ כופין לשבת“; גיטין לח, א ד“ה“ כל המשחרר“) — רכש אברהם כדי להזדווג עם שרה בבחינת לעתיד לבוא, ביאה עתידית, דווקא לאחר מותה מעלמא דין, עלמא דשקרא. חז“ל דרשו שזונה היינו “זו נאה“ (עירובין סד, א), ובקדושה היינו סוד הידור־נוי מצוה, בחינת “זה אלי ואנוהו“ (שמות טו, ב; שבת קלג, ב) העולה 127 שנות חיי שרה. שרה עצמה היא יסכה, שהכל סוכין ביפיה (מגילה יד, א) — היא “אשה יפת מראה“ (בראשית יב, יא) בגשמיות, מעשיה נאים, והכל מתאווים ליפיה הגשמי והרוחני — והיא אף נלקחה, כעין זונה, לבית פרעה ולבית אבימלך (הכל בהוראת־הנהגת אברהם אבינו). כיוצא בכך התאוו הכל לאותה זונה בכרכי הים, שבסופו של דבר חזרה בתשובה והתגיירה כהלכה, ובודאי היה בה ניצוץ של שרה אמנו, אשר עסקה בגיור הנשים של כל העולם כולו (בראשית רבה לט, יד). יז ראה פרדס רמונים שכ״ה פ״ו. ובכ״מ. יח תקו“ז תקון ו (כג, א). יט המצע הוא המטה בסוד ארבעה תיקוני שכינתא (זהר ח“ב קלג, א) — “מטה ושֻלחן וכסא ומנורה“ (מלכים־ב ד, י) — שכנגד העולמות אבי“ע מלמטה למעלה (ראה גם כסא נכון לרמ״ד וואלי עה״פ). המטה בעשיה, למעלה ממנה השלחן שביצירה, שהוא כאן בחינת הדום, ולמעלה ממנו הכסא שבבריאה. המנורה, שבאצילות, היא סוד גילוי עצם הכבוד השורה על הכסא. כ ע“ח שמ“ז פ“ד; שמ“ט פרקים ג־ו. כא ראה לקו“מ רפב. כב בראשית א, לא. כג תקו“ז תקון ס (צג, ב); תקון ע (קלג, ב). ראה אבות פ“א מי“ז. כד תורת שלום עמ׳ .173־172 כה דברים ל, יד. כו משלי טז, כג. כז תפלת שחרית של שבת. כח זהר ח״ב רט, ב; שעהיוה״א פ״ה. ובכ״מ. כט ראה תו“ח נח מז, ג; וישלח קפד, ג. ובכ״מ. ל ראה זהר ח“ג קלו, ב; שיעורים בסוד ה׳ ח“ב עמ׳ קמא. לא קהלת ח, א. לב זהר ח“ג כח, א; לד, א; רלה, ב. ובכ“מ. לג שער מאמרי רשב“י פירוש ספד״צ פ“א (ע“פ חבקוק ג, ד). לד ראה רש״י במדבר טו, מו. לה זהר ח“א נא, א. לו ישעיה מה, ז. לז תכלת־כסא הכבוד משלימים ל־968, הרבוע הכפול של 22, כב אתוון דאורייתא (תורת האצילות, תורת משיח, ותורת הבריאה, התורה שלנו, שאמנם “הבל היא בפני תורתו של משיח“, ובכל זאת, מההבל דוקא עולים לעצם, וד“ל). שני השלבים שביניהם, ים־רקיע, עולים 430 (ה“פ אלהים, נפש, שקל הקדש וכו׳). לח ראה זהר ח“א ל, א. ובכ“מ. לט קהלת א, ז. מח “על הכסא“ הוא סוד שם הוי׳ ברבוע פרטי — על עולה י ברבוע, הכ עולה ה ברבוע ו־סא עולה ו ברבוע ועוד ה ברבוע — בגימטריא מקום, כנודע, היינו ש“על הכסא“ יושב המקום ב“ה“ ,הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו“ (בראשית רבה סח, ט), כנ“ל. מט ראשי התבות (ת י ר כ ה כ) עולים 655, הקדוש ברוך הוא! סופי התבות (ת ם ע א ד ד) עולים 519, חתן וכלה. אמצעי התבות (כל קי ס כבו — עד כאן 248, אברהם — בו) עולים 256, אהרן (אברהם ואהרן הם סוד “אהבת עולם“ ו“אהבה רבה“, הראשונה מגיעה כאן עד כסא הכבוד והשניה עד הכבוד שעליו, וד“ל). נ בסוד תיקוני שכינתא — הנ“ל הערה יט — ההדום הוא בחינת שלחן. “שלחן בצפון“ (ב“ב כה, ב), קו העליה מעלה מעלה (משלחן לשלחן), וד“ל. נא בראשית א, כו. נב בחטא אדה“ר הסתלק הצלם, והראשון שזכה שוב לסוד הצלם היה אברהם, בגימטריא “בצלם אלהים“ (בראשית א, כז; ט, ו; מדרש רבי דוד הנגיד יג, ב). נג ע“פ שבת קנא, ב. נד כלומר, “שם הוי׳“ (ש“נקרא עליך“) הוא ה“צלם אלהים“. שם־צלם משלימים ל־500 “ ,פרו ורבו“, ה“מצוה רבה“ לה זכה אדם הראשון בעודו צדיק גמור, טרם החטא, מ הקדמת תקו“ז ה, א. מא וראה זהר ח“א קסב, ב. מב בתהו הוא סוד “שאול [המלך הששי, שכנגד היסוד] מרחובות הנהר [בינה]“ (בראשית לו, לז) ובתיקון סוד יוסף שהיה “יפה תאר ויפה מראה“ (בראשית לט, ו), ר“ת יתום, יתום מאמו רחל שהיתה “יפת תאר ויפת מראה“ (בראשית כט, יז), כנודע (ע“ח שער הכללים פ“ד). מג תניא פל“ה בהגהה. מד ספר יצירה פ“א מ“א. מה הקדמת הראב“ד לספר יצירה; פרדס רמונים שער הנתיבות. מו תהלים קיט, יח. מז בסוד הציצית הלבן הוא הראשית (לובן העליון) והתכלת היא התכלית, ודוק. וד“ל. נה שער האמונה (אדה“א) פט“ו (ובהמשך שם). ובכ“מ. נו משלי י, כה. נז ברכות לד, ב. נח רמב“ם הלכות תשובה פ“ז ה“ה. נט ראה מו“ק טז, ב; ע“ז ד, ב־ה, א. ס ע“פ זהר ח“ג קנג, ב. לקו“ת שמע“צ צב, ב ועוד. סא ראה זהר ח“ג לה, ב; ע“ח שכ“ה דרוש א. סב תהלים פד, ג. סג תהלים עג, כו. סד ראה לקו“ת שה“ש א, א ואילך.