'ושבת עד ה' אלקיך' - כוחה של תשובה

'ושבת עד ה' אלקיך' - כוחה של תשובה

ושבת עד ה' אלוקיך • מנשה המלך הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו • כהצר לו חלה את פני ה' אלקיו • וכהצר לו חלה את פני ה' - חביבין יסורין • הלימוד ממנשה מלך יהודה שתפילתו נשמעה מעומק שפל מצבו • תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם • אין לך דבר העומד בפני התשובה • לבלתי ידח ממנו נידח • אתם נצבים - הבטחה שנזכה לשוב בתשובה

ושבת עד ה' אלוקיך

'ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו' (ל ב). משבאנו לעסוק בפרשת התשובה, עלינו ללמוד על גודל כוחה, מהחוטאים הגדולים שנפלו עד לדיוטא התחתונה והכעיסו את הקב"ה ר"ל, וכשביקשו לחזור בתשובה - התקבלה תשובתם לרצון ונעשו לבעלי תשובה, וכדלהלן.

מנשה המלך הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו

על גודל רשעו של מנשה המלך, נאמר בדברי הימים (ב' לג א-ז) 'בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלם. ויעש הרע בעיני ה', כתועבות הגוים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל. וישב ויבן את הבמות אשר נתץ יחזקיהו אביו ויקם מזבחות לבעלים, ויעש אשרות וישתחו לכל צבא השמים ויעבד אתם. ובנה מזבחות בבית ה' אשר אמר ה' בירושלם יהיה שמי לעולם. ויבן מזבחות לכל צבא השמים בשתי חצרות בית ה'. והוא העביר את בניו באש בגי בן הנם ועונן ונחש וכשף ועשה אוב וידעוני, הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו. וישם את פסל הסמל אשר עשה בבית האלקים וכו'.

ובגמ' (יבמות מט:) איתא 'תני, שמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים, וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש, וכתוב בה: משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, וכתוב בה: מנשה הרג את ישעיה'.

ולהלן מספרת הגמ' את קורות הדברים וזו לשון הגמרא 'אמר רבא: מידן דייניה וקטליה. אמר ליה, משה רבך אמר: 'כי לא יראני האדם וחי' (שמות לג כ), ואת אמרת: 'ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא' (ישעיהו ו א). משה רבך אמר: 'מי כה' אלקינו בכל קראנו אליו' (ד ז), ואת אמרת (ישעיהו נה ו): 'דרשו ה' בהמצאו' (משמע פעמים שאינו מצוי, רש"י). משה רבך אמר: 'את מספר ימיך אמלא' (שמות כג כו), ואת אמרת: 'והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה' (מלכים ב' כ ו).

אמר ישעיה: ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה, ואי אימא ליה אישוייה מזיד. אמר שם, איבלע בארזא. אתיוה לארזא ונסרוה. כי מטא להדי פומא נח נפשיה, משום דאמר (ישעיהו ו ה) 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב' (ומשום הכי איענש לנסורי פומיה, משום דקרינהו לישראל 'עם טמא שפתים' - מדעתו, שלא צוה לו הקב"ה ולא מחמת תוכחה, רש"י)' יח.

יח. ובירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב) מובא 'הכתיב (מלכים ב' כא טז) 'וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד, עד אשר מלא את ירושלים פה לפה'. וכי איפשר לבשר ודם למלאות את ירושלים דם נקי פה לפה. אלא שהרג את ישעיהו שהיה שקול כמשה'.

כהצר לו חלה את פני ה' אלקיו

ולהלן (דברי הימים שם פסוק י-יג) נאמר 'וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו. ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור, וילכדו את מנשה בחחים ויאסרהו בנחשתים ויוליכהו בבלה, וכהצר לו חלה את פני ה' אלקיו ויכנע מאד מלפני אלקי אבותיו. ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו, וישיבהו ירושלם למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלקים'.

ובתלמוד ירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב) מובאת אריכות דברים בסדר השתלשלות הדברים - כיצד לבסוף שב מנשה בתשובה. וזו לשון הירושלמי 'כתיב (דברי הימים ב' לג י-יא) 'וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא עליהם את שרי הצבא אשר למלך, וילכדו את מנשה בחחים' וכו'. אמר ר' לוי, מולא של נחושת עשו לו ונתנו אותה בתוכה והיו מסיקין תחתיו. כיון שראה שצרתו צרה, לא הניח עבודה זרה בעולם שלא הזכירה. כיון שלא הועיל לו כלום, אמר: זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת (ד ל-לא) 'בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, כי א-ל רחום ה' אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם'. הרי אני קורא אותו, אם עונה אותי - מוטב, ואם לאו - הא כל אפייא שוין. והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה, והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה (בתמיהה). אמר להן: אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקב"ה, חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו, הדא היא דכתיב (דברי הימים ב' לג יג) ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו וכו' יט. וידע מנשה כי ה' הוא האלקים. באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דיין' כ.

יט. בתלמוד בבלי (סנהדרין קג.) איתא 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב 'וישמע אליו ויחתר לו', ויעתר לו מיבעי ליה. מלמד שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע - כדי לקבלו בתשובה, מפני מדת הדין'.

כ. בבעל הטורים (כט כא) כתב על הפסוק (כט כא) 'ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם, והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה, וראו את מכות הארץ ההוא ואת תחלאיה אשר חלה ה' בה'. וזו לשונו ''אשר יקומו מאחריכם', ראשי תיבות: אחאב ירבעם מנשה, שהם הרשיעו בעבודת גילולים יותר מכל (סנהדרין צ.) וכו'. אשר חלה ה' בה – 'וכהצר לו חלה את פני ה'' וגו' ויעתר לו (דברי הימים ב' לג יב-יג), ודרשינן (סנהדרין קג.) 'ויחתור לו', מלמד שחתר הקב"ה תחת כסא הכבוד וקבלו בתשובה. והיינו, מה 'חלה' דהכא לשון שבירה בארץ, [דכתיב 'את מכות הארץ ההוא ואת תחלואיה'], אף חלה דגבי מנשה, לשון חתירה שנעשה לו חתירה ברקיע'.

והרי זה פלאי פלאים - עד כמה גדול כוחה של תשובה, שהרי מנשה שהכעיס את ה' באופן נורא ואיום בכל דרך שהיה יכול. ואף בצר לו, בתחילה ניסה אצל כל האלילים וביקש מהם שיצילו אותו, ומשראה שלא נענה ניסה את הקב"ה ברוב עזותו וחוצפתו, לבדוק האם יושיע אותו. ומשום כך המלאכים סתמו את חלונות הרקיע שלא תעלה תפילתו, ואף תמהו לפני הקב"ה כיצד שייך לקבל בתשובה את מי שהעמיד צלם בהיכל. אך עם כל זאת הקב"ה השיב להם: 'אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה', וחתר לו חתירה מתחת כסא כבודו ושמע את תפילתו וקיבל את תשובתו כא.

כא. אגב הדברים יש ללמוד עד כמה רבה השפעת האב על בנו, שאפילו לאחר שמנשה לא הניח עבודה זרה בעולם שלא עבדה, עדיין נשאר חקוק בו ה'גירסא דינקותא', וכלשון הירושלמי 'כיון שלא הועיל לו כלום, אמר: זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת (ד ל-לא) 'בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים' וכו'. ועם פסוק זה התקרב ושב בתשובה עד שנתקבלה תשובתו.

וכהצר לו חלה את פני ה' - חביבין יסורין

ועל כך אמר רבי עקיבא 'חביבין יסורין', כמובא בגמ' (סנהדרין קא.) 'נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר: טוב אתה לישראל יותר מאב ואם, שאב ואם בעולם הזה, ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. נענה רבי עקיבא ואמר: חביבין יסורין. אמר להם: סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי, שאמר חביבין יסורין.

אמר לו: עקיבא, זו מנין לך. - אמר: מקרא אני דורש, (מלכים א' כא א) 'בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים [וגו'] ויעש הרע בעיני ה''. וכתיב (משלי כה א) 'גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה'. וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה, ולמנשה בנו לא לימד תורה. אלא: מכל טורח שטרח בו, ומכל עמל שעמל בו - לא העלהו למוטב אלא יסורין, שנאמר (דברי הימים ב' לג י) 'וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחחים ויאסרהו בנחשתים ויוליכהו בבלה', וכתיב (שם פסוק יב) 'וכהצר לו חלה את פני ה' אלקיו ויכנע מאד מלפני (ה') אלקי אבותיו ויתפלל אליו, ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו, וידע מנשה כי ה' הוא האלקים'. הא למדת שחביבין יסורין'.

הלימוד ממנשה מלך יהודה שתפילתו נשמעה מעומק שפל מצבו

ובספר העקרים (לרבינו יוסף אלבו זיע"א, מאמר ד טז) למד ממעשה דמנשה ב' ענינים, ואלו הם דבריו 'מנשה בן חזקיה מלך יהודה, שהיה רשע גמור ולא היה מי שמרה והפליג בעוול כמוהו - לפניו ולאחריו, ואעפ"כ נאמר בו (דברי הימים ב' לג יב-יג) 'ובהצר לו חילה את פני ה' אלוקיו וגו' ויתפלל אליו, ויעתר לו וישמע תחנתו, וישיבהו ירושלים למלכותו'. ולמדנו מזה שני דברים: האחד שאף אם יהיה המתפלל בתכלית הרוע כמנשה, יוכן לקבל החסד על ידי התפלה. והשני, שהתפלה היא נשמעת אף מתוך הצרה, כמו שהעיד הכתוב 'ובהצר לו' וגו'. וזה מורה על גודל הפלגת חסד ה' יתברך על ברואיו, שמדרך האנשים לומר: ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם, אבל ה' יתברך הוא חפץ חסד, וימינו פשוטה לקבל שבים בכל עת ועת. אמר המשורר (תהלים קז) 'ויצעקו אל ה' בצר להם' וגו'. ואמר יונה (יונה ב ג) 'קראתי מצרה לי אל ה', ויענני'. כלומר אף אם לא היה ראוי שתקובל תפלתי מתוך הצרה, אחר שברחתי מלפניו. לא בעבור זה נמנע מלענות אותי, וזהו קראתי מצרה לי אל ה', ויענני' כב.

כב. ראה את דברי סנגורן של ישראל (קדושת לוי פר' ויחי ד"ה או יבואר) על מעלת התפילה של כל אחד מישראל, ואפילו של הנמצא בדיוטא התחתונה. וזו לשונו 'כי ידוע שכל אדם צריך להתחזק בלבו אמונה זאת, שבודאי אין הקב"ה מואס חס ושלום בשום תפילת עמו ישראל. אף שהקב"ה נקרא 'הגדול' 'הגבור' 'והנורא', לו דומיה תהלה, אף על פי כן, יקר בעיניו דיבורים של עמו ישראל אפילו ממי שהוא חס ושלום בדיוטא תחתונה, אף על פי כן מגיע מזה תענוג להבורא יתברך'.

תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם

עוד יש ללמוד על כוחה של תשובה מסיפורו של אלישע בן אבויה - רבו של רבי מאיר, שקיצץ בנטיעות ונקרא 'אחר', ועליו יצתה בת קול ואמרה: שובו בנים שובבים - חוץ מאחר' (חגיגה טו.). ובירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א) מסופר, שרבי מאיר שאל את אלישע האם הוא חוזר בו. ואלישע השיב לו שאינו יכול. וזו לשון הירושלמי 'ולית את חזר בך. אמר ליה: לית אנא יכיל. אמר ליה: למה. אמר ליה: שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יצאה מבית קודש הקדשים ואומרת: שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי'.

ובהמשך דברי הירושלמי (שם), מסופר השתלשלות הדברים - מה היה במיתתו של 'אחר', וזו לשון הירושלמי 'לאחר ימים חלה אלישע. אתון ואמרון לר' מאיר, הא רבך באיש (חולה). אזל בעי מבקרתיה, ואשכחיה באיש. אמר ליה: לית את חזר בך (אין אתה חוזר בך בתשובה). אמר ליה: ואין חזרין מתקבלין (כלומר, האם שייך לחזור בתשובה כשחולים). אמר ליה: ולא כן כתיב (תהילים צ ג) 'תשב אנוש עד דכא' - עד דיכדוכה של נפש מקבלין. באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת. והיה רבי מאיר שמח בלבו ואומר, דומה שמתוך תשובה נפטר רבי.

מן דקברוניה (כשקברו אותו), ירדה האש מן השמים ושרפה את קברו. אתון ואמרין לר' מאיר: הא קבריה דרבך אייקד (קברו של רבך נשרף). נפק בעי מבקרתיה ואשכחין אייקד (מצאו שרוף). מה עבד, נסב גולתיה (גלימתו) ופרסיה עלוי, אמר: 'ליני הלילה' וגו' (רות ג יג), ליני בעולם הזה שדומה ללילה. 'והיה בבוקר' - זה העולם הבא שכולו בוקר. 'אם יגאלך טוב' - יגאל זה הקב"ה שהוא 'טוב', דכתיב ביה (תהלים קמה ט) 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו'. 'ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי, חי ה'' (רות ג יג), ואיטפיית (וכבתה האש)'.

ולכאורה תמוה כיצד 'רבי היה שמח בלבו ואומר: דומה שמתוך תשובה נפטר רבי', הלא בת קול יצתה ואמרה 'שובו בנים שובבים - חוץ מאחר', משמע שאין לו לאלישע דרך תשובה.

אין לך דבר העומד בפני התשובה

אך האמת היא, שגם לאלישע - 'אחר' היתה דרך תשובה לשוב אל ה', וכמובא במהרש"א (חידושי אגדות חגיגה שם) ''יצתה בת קול ואמר: שובו בנים שובבים חוץ מאחר כו'. וכהאי גונא אמר לקמן 'שמעתי מאחורי הפרגוד' כו'. ולשון הירושלמי, פעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רוכב על סוס ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יוצאת מבית קדשי הקדשים ואומרת: שובו בנים חוץ מאחר שידע כחי ומרד בי, עד כאן. ומיהו, הוא לא היה לו להשגיח בכך, וכמו שאמר לו רבי מאיר בחליו: 'תשב אנוש עד דכא', ואמרינן (ירושלמי פאה פ"א ה"א) 'אין לך דבר שעומד בפני התשובה''.

ומה באמת היתה כוונת הבת קול, מצינו באוהב ישראל (דברים לימי הרצון והתשובה) שביאר זאת באופן מחודש ונפלא, וזו לשונו 'גמ' חגיגה (טו.) 'יצאה בת קול ואמרה: שובו בנים שובבים חוץ מאחר'. והוא תמיה גדולה לעיני כל בר דעה, כי הלא ידוע ומפורסם שאין לך דבר בעולם שעומד בפני התשובה, וכמו שקיבל השי"ת תשובת מנשה הגם שהכעיס בוראו מאוד.

אך באמת נראה לי, דאין הכוונה דגם אם היה שב בתשובה לא היה הקב"ה מקבלו. חלילה לה' יתברך מעשות כדבר הזה ולא כיוצא בו. אכן שורש הדבר הוא כך, מגודל רחמי ה' יתברך שמרחם על כל בריותיו וגם על החוטאים נגדו ית' וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, לזאת שולח השי"ת הרהורי תשובה בלבם, בזה הכרוז היוצא בכל יום: שובו בנים כו' כנודע מספרים הקדושים, ומעורר אותם שישובו בתשובה שלימה. או על ידי איזה סיבה מעוררם שישובו, היינו כמו שכתוב (תהלים צ ג) 'תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם', והקב"ה בעצמו פותח להם שערי תשובה ושואל ומבקש מכל אחד ואחד לעשות תשובה.

אכן יש עבירות חמורות כל כך, כמו 'האומר אחטא ואשוב' (יומא פה:) וכדומה, אז אין מהראוי שה' יתברך יחזור אחריו לעוררו ולבקש ממנו שיעשה תשובה. רק צריך האדם להתעורר מעצמו ולשום אל לבו בלא אתערותא דלעילא מקודם, ולהתודות לפניו ית' בכל לבבו, וישפוך שיחו לפניו ית' שישלח לו עזר וסיוע מן השמים שיגמור תשובתו בכי טוב. ואז באמת מקבלין תשובתו גם כן בשובו מדרכו, וחי.

וזהו מאמרם ז"ל (שם) 'אין מספיקין בידו לעשות תשובה', ולא אמרו אין 'מקבלין' תשובתו. אך ודאי כוונתם הוא, שאין מעוררין אותו מן השמים שישוב, אך ורק ממתינין ומצפים ומייחלין מתי יתעורר מעצמו לעשות תשובה שלימה ואז בלי ספק שמקבלין תשובתו בשמחה.

וכלל גדול אמרו חכמינו ז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א), באמת שאין לך דבר העומד בפני התשובה. וזאת היתה כוונת הבת קול שהכריז 'שובו בנים כו' חוץ מאחר', היינו שהקב"ה הוא בעל הרחמים ומתאווה מאוד שכל החוטאים ישובו אליו באמת, לבל ידח ממנו נדח, ובפרט נשמה היקרה כמוהו שהיה גדול בתורה ובחכמה. אך שורש הדין וקו האמת והמשפט ניתן - שלא לעוררו ולבקש ממנו שישוב. לזאת עשה השי"ת ברוב רחמיו וחסדו הגדול סיבה זו, כדי שישכיל ויבין 'אחר', וישיג בחכמתו כוונת השי