והשפ"א מאיר בזה את עינינו, דדור המבול ודור ההפלגה הם ענין שתי בריתות ברית המעור וברית הלשון, וכיון שנקראו בריתות יש להם התקשרות באחדות, וצריכין לסיוע להוציאן מן הכח אל הפועל, וצריכין שמירה ולא לחנם נכשלו הראשונים בזה, והקב"ה נתן לנו ברית מילה לסיוע לתיקון המעור והתורה לתיקון הלשון, כי כח הדיבור עושה תולדות והתחדשות כמו המעור שמוליד וממשיך נשמה מן השמים, כן הדיבור אם הוא כראוי בדחילו ורחימו כמו שהיו בראשונים. ודור הפלגה הי' להם שפה אחת והי' להם כח הלשון, שנק' מדבר מלשון מלכות והנהגה שיש בכח הפה לגזור ולעשות התחדשות, כמ"ש הבה נבנה וגו' [שרק דיברו להכין עצמם לזה] ואח"כ כ' וירד לראות אשר בנו, ולא נזכר עדיין הבנין, מ' שבזה הדיבור עשו בנין וכו' וכוונתם לא הי' לטוב ולכן ניטל מהם כח הדיבור וניתן לבנ"י בכח התורה וכו'. [תרנ"ד]
עוד כ' במקו"א דהנה כח הדיבור הוא עיקר מעלת האדם וכ' השמים כסאי והארץ הדם רגלי איזה בית אשר תבנו לי וגו' אל זה אביט וחרד אל דברי וגו' והקב"ה הרי רוצה שיהי' לו דירה בתחתונים, ולזה נתן הקב"ה כח הדיבור שנא' ואשים דברי בפיך וכו' לנטע שמים וליסוד ארץ, והכל בכח כ"ב אתוון דאורייתא, אביט הוא כ"ב דהקב"ה הביט בתורה כמ"ש כמ"פ וירא אלקים כי טוב ואין טוב אלא תורה, ושמים הוא תורה שבכתב וארץ היא תורה שבע"פ, וע"י התורה יכולין לבנות ביהמ"ק להיות שורש למעלה ופרי למטה, כמו שקיימו אבותינו במשכן ובית הבחירה, ודור הפלגה שלא הי' כוונתם לש"ש ניטל מהם כח הדיבור ונתבלבלו הלשונות, מוכח מזה דכשהי' הלשון מסודר דברים אחדים היו יכולים לבנות הבנין להיות ראשו בשמים, ובנ"י בכח התורה כתיב ואשים דברי בפיך שימה הוא לשון סידור, שבנ"י יכולין בכח התורה להוציא הדיבור בשלימות, ולעתיד יהי' באמת הבנין נגמר בשלימות, ולכן בשבת באים להשתחוות דשבת היא בחי' תורה שבכתב, לכן בשבת ניתנה תורה וקריאת ג"ן סדרים דאורייתא המתגלין בשבת, וחודש היא בחי' תורה שבע"פ ישראל דקדשינהו בזמנים, ובכח אלה הבנינים יבואו להשתחוות. [תרנ"ו]
עכ"פ הרי מבואר היטב דעיקר פגם דור הפלגה הוא שהשתמשו בכח הדיבור שניתן להם כדי לבנות בנין שראשו בשמים לעשות דירה לשכינה בתחתונים, לצורך עצמם ולהיפך ולבנות בנין כדי לנתק עצמם מהקב"ה, ולכן ניטל מהם כח הדיבור וניתן לכלל ישראל כדי לבנות ביהמ"ק ודירה בתחתונים ע"י כח תורתם, מכח שני בריתות המתבארות בפרשת נח, והם ברית מילה וברית הלשון, ובריתות אלו הוא מה שכרת הקב"ה עם אברהם אבינו וכמ"ש בספר יצירה.
וא"ש לפ"ז דעיקר הדגשת הפסוק הוא זה שהי' להם כח הדיבור, ושאמרו איש אל רעהו הבה נבנה בנין, דעיקר הפגם הי' הדיבור, וההכנה לבנות בנין ע"י דיבור זה, ולזה סילק הקב"ה מהם את כח הדיבור והנחילו לכלל ישראל שיוכלו לבנות בנין ומגדל אמיתי המחובר לשמים.
לשון הקודש הוא לשון בעצם
ובזה א"ש מה הי' ההבדל אם ידעו לשון הקודש או אח"כ שבלבל שפתם, וכדביאר היטב הגרא"י ברזל זצ"ל בספרו עיוני רש"י דהרי חלוק לשון הקודש משאר לשונות דכל הלשונות אינו לשון בעצם רק הסכמת האומות על כל דבר לתת לו כינוי, משא"כ לשה"ק הוא בעצמותו לשון והיינו שאם אומרים לחם בלשה"ק אי"ז רק כינוי לדבר מאכל שנקרא לחם, אלא שיש במלת לחם כל השורש והקיום של מציאות הלחם, ואפשר לדעת מזה כל הסגולות והנפלאות שהטביע ה' בלחם, וכן מבואר בפוסקים סי' ס"ב וסי' ק"א דתפלה בכל לשון הוא רק אם מבין, אבל בלשה"ק גם באינו מבין, ועי' לשונו של הביאור הלכה סו"ס ק"א בטעם ד"ז, וכן בנדרים ונזירות כתבו הראשונים ריש נדרים וריש נזיר דכינויי נדרים ונזירות בלשון הקודש מהני גם באינו מבין. ועי' רשב"א ואורח מישור ריש נזיר, וע"כ דור הפלגה שדיברו בלשון הקודש הרי החכימו לדעת סודות הבריאה ועי"ז רצו לעשות מה שרצו, וגם הדיבור בלשה"ק מביא לאחדות מכיון שיסודו אינו מצד הסכמת בני אדם אלא שזה לשון שהקב"ה ברא בו את העולם ודיבר בו עם נביאיו, וממילא יכלו לעשות מה שרצו. ובפרט אי נימא דגם ידעו את הסודות שבאים מצירופי לשה"ק.
ונראה דהמסכתא בש"ס היותר מסוגלת לענין זה הוא מס' נדרים, שעיקר ענינה בפרט בהתחלת המס' הוא כוחה של דיבור ולשון הקודש והלשונות שבדו חכמים, ולמדנו שגם התחלה של דיבור יהודי הוא כבר יד לדיבור שלם, וי"ל בדרך צחות דלכן דוקא בנדרים יש פי' ר"ן שהוא מסתמא יחיד בראשונים שכ"כ עשיר בהסברת הדברים, [באמת גם רשב"ם ב"ב] כיון שע"י מס' נדרים מתקנים הלשון והדיבור.