אולם באמת בלא"ה יל"ע אי דמי כלל הקרבת נח כשאר הקרבה בבמה קטנה, דהנה לשון הפסוק ויקח מכל הבהמה הטהרה, ומכל העוף הטהור, משמע שלקח גם מן המינים שאינם ראויים כלל להקרבה כגון צבי ואיל ואווזין ותרנגולין, והרי גם בבמה קטנה א"א להקריב רק ממינים הראוים להקרבה המפורשים בפרשת ויקרא.
ובאמת הדבר מתפרש להדיא בגמ' זבחים קטו: דאיתא שם שעד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות והעבודה בבכורות והכל כשרין ליקרב בהמה חי' ועוף זכרים ונקבות תמימים ובעלי מומין טהורין אבל לא טמאים והכל קרבו עולות וכו' ומסקינן שם מה"מ שהכל כשרין להקריב אמר רב הונא דאמר קרא ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה וגו' בהמה ועוף כמשמעו חיה בכלל בהמה זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין לאפוקי מחוסר אבר דלא דאמר רבי אלעזר מנין למחוסר אבר שנאסר לבני נח ת"ל ומכל החי וגו', הרי מפורש דקרבנות של נח הי' להם דין אחר וכן כל הקרבנות לפני הקמת המשכן לא הי' הגבלה מאיזה מין בהמה ועוף להקריב ובפשטות גם חיות ואווזין ותרנגולין וכן הי' אפשר להקריב בעלי מומין ורק מחוסר אבר הי' פסול. וכל ההגבלות של סוגי הבהמות והעופות וחסרון מום התחדשו רק בפרשת ויקרא בהקמת המשכן לכלל ישראל, אבל לבני נח נשארו אותם דינים כמו שהי' אצל נח מעיקרא.
והבחנה זו מצינו בדברי התוס' חולין כב: ד"ה והביא במה דאיתא שם שתחלת הציהוב שבתורים ובבני יונה שאחד מהם וודאי פסול ואעפ"כ יכול להקריב שניהם, והביאו תוס' שי"מ דאיירי בבמה דמשמע בירושלמי במס' מגילה שכל עופות כשרין בבמה ואפי' תרנגולים ואפי' חיה ולא מיעט אלא טמאין, וכתבו התוס' "וליתא דהתם מיירי בבמה לבני נח דבהדיא יליף לה בסוף זבחים מויבן נח מזבח ויקח מכל הבהמה הטהרה וגו' אבל שאר במות איכא למ"ד דאין שום עוף קרב בבמה ואפי' תורים ובני יונה, ועוד דקאמר בירושלמי דעולה א"צ הפשט וניתוח ובסוף זבחים חשיב דשוותה במה גדולה לבמה קטנה לענין הפשט וניתוח אלא וודאי בירושלמי איירי בבמת בני נח".
עכ"פ לפ"ז וודאי שלא הקפיד נח כלל על דיני הקרבת קרבן שנאמר לישראל לדורות רק העיקר עשה כמו הקרבת בן נח לדורות וכהקרבת ישראל לפני הקמת המשכן, אולם עדיין יל"ע במש"כ וירח ה' את ריח הניחוח והרי הדברים ק"ו אם הקרבת ישראל בבמה קטנה אין בו ריח ניחוח כש"כ הקרבת בן נח. והי' אפש"ל בפשיטות שלא כתוב שקרבן במה קטנה מופקע מלהיות ריח ניחוח לה' רק שא"צ להקפיד שיהי' לריח ניחוח ולכן גם אם כבר צלאן מקודם יכול להקטירן, אבל וודאי אם לא צלאן מקודם שפיר מקרי ריח נחוח וכ"כ בטעמא דקרא בתי' שני.
אולם באמת בהא דמבואר בגמ' שנח הקריב מכל הסוגים, מצינו בפרקי דר"א סוף פרק כ"ג שיטה אחרת, וז"ל "ישב נח ודרש בלבו ואמר הקב"ה הצילני ממי המבול והוציאני מן המסגר ההוא, ואיני חייב להקריב לפניו קרבן ועולות? מיד הביא נח ממין בהמה טהורה שור וכבש ועז וממין עוף טהור תורים ובני יונה, ובנה את המזבח הראשון שהקריבו עליו עולות קין והבל, והקריב עולות"... הרי מפורש שהקפיד נח על ההגבלות שנאמרו לבני ישראל בפ' ויקרא וא"כ מסתמא גם הקפיד שיהי' בו אפשרות ריח נחוח בזה שלא צלאן לפני ההעלאה למערכה וא"ש שהי' להקב"ה ריח נחוח מקרבנו.