הנה בביצה בריש פרק אין צדין, כ"ג: מבואר איסור צידת דגים ביו"ט וגם האיסור לתת להם מזונות, ויל"ע בטעם הדבר, והאם איסור צידה ואיסור האכלה תלויים זה בזה.
ונחלקו בזה הראשונים דד' רש"י שם דאיסור האכלה הוא כיון דבלא"ה יש להם מזונות משרשי העשבים וקטן אוכל את הגדול, ובשבת ק"ו: פי' דכיון דהם מוקצה לא מצי למיטרח עלייהו וכן הסכים הר"ן בביצה ע"פ ד' הירושלמי דאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן. ותו' בשבת הקשו ע"ז מאווזין ותרנגולין ויונה הרדיסאות וכן ק' מכלבים ועורבים דאין ראויים כלל ומותר להאכילן, ותי' הר"ן דמ"מ הם מוכנים לצורך האדם ומאתמול הי' דעתו עלייהו כיון שהם ברשותו וה"ה חי' ועוף בביבר קטן דדעתו עליהן וכאילו הם ברשותו של אדם, משא"כ בדגים חי' ועוף כשמחוסרין צידה שכיון שאינן מזומנין לאדם אין נותנין לפניהם מזונות. ועד"ז כ' התוס' בשבת בשם ר"י דתלוי אי ניצוד ועומד מדאורייתא הגם דמדרבנן אסור לצודן חשיב טפי מזונותיהן עליך, אבל אי מה"ת אין ניצודין לא חשיב מזונותיהן עליך נמצא דתלוי אם יש איסור צידה דאורייתא [ויל"ע אי זה גם כוונת הר"ן בד' רש"י דבתוס' משמע דר"י בא לחלוק על רש"י] ובתוס' ביצה פי' דכיון דיש איסור צידה אסור להאכילם מחשש צידה.
נמצא דלטעם א' דרש"י איסור האכלה ל"ש לצידה כלל רק אם יש להם מזון בלא"ה, וא"כ אם הם נמצאים במקום שאין להם אוכל מותר להאכילם, אבל לשאר פירושים הכל תלוי אם יש איסור צידה אלא דלרש"י ור"ן איסור צידה גורם חלות שם מוקצה מסויים לענין איסור האכלה ולתוס' זה מגזירת איסור צידה.