ויבא נח ובניו ואשתו וגו' מפני מי המבול: [ז' ז']
וברש"י אף נח מקטני אמנה הי' מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים. ותמוה טובא איך יתכן לומר על נח שהתורה העידה עליו איש צדיק תמים, ומסר נפשו ק"כ שנה בבניית התיבה, ולא הושפע כלל מאנשי דורו, שהיה מקטני אמנה? ובכלל ק' הרי נח הי' נביא, ואיך אפשר לקרוא לו אינו מאמין, הרי כולנו מאמינים ואם ישאלו מאתנו האם אתה מאמין אנו נענה בוודאי אנו מאמינים, וכן משה רבינו נתבע על אמונה, ואיך יתכן זה? וי"א דנח ידע שאולי הקב"ה יחזור בו ע"י שיעשו תשובה, ולכן לא הי' בטוח שיהי' מבול, אולם לשון חז"ל הוא שהי' מקטני אמנה היינו שהי' חסרון באמונה.
אמונה שלימה שיהי' נחשב כמציאות ממש
ושמעתי מפי הג"ר אברהם יצחק ברזל זצ"ל שביאר בשם הג"ר יעקב קמינצקי זצ"ל דיש הרבה דרגות באמונה. וביאר ע"פ מעשה שהי' בשנת תר"ע, שקבעו המדענים, שעפ"י חשבון יש כוכב א' [שביט] שאמור להתנקש בארץ וכל העולם יחרב, וכל העולם פחדו מאד, אבל גדולי ישראל אמרו שאין מה לפחד ולכן לא פחדו החרדים, וכשהגיע היום שאמרו שאז יבוא הכוכב, הי' יום בהיר מאד והשמש האיר בלי שום עננים, פתאום היו ברקים ורעמים ועננים שחורים, וכולם גם החרדים לדבר ה' פחדו שיקרה משהו. ולכאורה מה קרה עכשיו שפחדו, הרי עד אז האמינו במה שאמרו גדולי ישראל, אלא התשובה היא, דכשבא למעשה חושבים אולי יש בזה משהו, וזה כבר נקרא קטני אמנה שחסר חוט השערה באמונה, וכן אצל נח, דאם הי' דבר ה' מוחלט אצלו בוודאות מוחלטת בלי שום פיקפוק לא הי' הבדל אצלו כלל בין ראי' לשמיעה, ואם הקב"ה אומר שיהי' מבול אז הו"ל להיות אצלו כמציאות ממש.
אם רוצים דוגמא לכמה אנו צריכים להגיע באמונה מוחלטת, הנה אמרו חז"ל ביצה טו: "א"ל הקב"ה לישראל בני לוו עלי והאמינו בי ואני פורע" הנה נצייר אדם בא לביתו, ואומר לאשתו הנה בשבוע זו אין לנו כסף לשבת ונצטרך לאכול לחם שחור, והיא אומרת למה לא תלך ללוות, והוא עונה אני לא מוכן ללוות כשאני לא יודע איך לשלם, ואומרת לו בתמימות הרי אני למדתי בסמינר שהקב"ה אומר לוו עלי ואני פורע, עונה לה הבעל, שזה רק איזה ענין או שזה רק למי שיש לו זכותים וכו' וכו' זה נקרא שהבעל הוא מקטני אמנה, דהרי אם הי' מתקשר אליו עכשיו דוד עשיר ומבטיח לו אלף דולר בוודאי הי' סומך ע"ז, נמצא דחסר לו באמונה המוחלטת בהקב"ה.
אבל אצל אברהם אבינו מצינו שהתורה משבח אותו והאמין בה' ויחשבה לו צדקה [ט"ו ו'] וכבר הק' הרמב"ן איזה מעלה היא לאברהם להיות מאמין, ולכ"פ באופ"א, אבל רש"י מפרש אמונה כפשוטו הרי מבואר דאמונה אינו כ"כ פשוט, אלא שאצל אברהם הי' דברי הקב"ה כמציאות מוחלטת ולא הי' שום הבדל כלל אם אכן נראה הדבר במציאות או רק הובטח, הרי חזינן שהלך להלחם עם המלכים בעפר ונעשו חרבות, כיון שאצלו לא הי' שום נפק"מ בין חרב לעפר, וזה נקרא להשתמש עם אמונה בפועל ולמעשה, קל מאד לדבר על אמונה כמ"ש האמנתי כי אדבר אבל קשה מאד ליישמו למעשה. ע"כ מדברי הרב זצ"ל.
גם המשגיח הגה"צ ר' שלמה וולבה זצ"ל בשיעוריו עה"ת הלך בדרך זו, והשווה גמ' גיטין נ"ו: שריו"ח בן זכאי בא לפני אספסינוס והי' בטוח שהוא מלך כיון שירושלים וביהמ"ק נפל בידו, וכתיב והלבנון באדיר יפול ואין לבנון אלא ביהמ"ק ואין אדיר אלא מלך שביהמ"ק יפול רק ביד מלך. וק' מהיכן הי' לו לריו"ח בטחון כה גדול לקבוע שהוא מלך, הרי ידע שאם אינו נכון יהרג מדין מורד במלכות, אלא שהיתה לו וודאות כ"כ מוחלטת בדברי הנביאים ובדרשות חז"ל, עד שהי' אצלו כמציאות ולא התחשב כלל עם המציאות שנראה לעיניים, אלא דרש את הפסוקים והבין שכך צריך להיות, וזה נקרא אמונה שלימה.
וכן אמר החפץ חיים זי"ע שמה שהשמש יזרח למחר אינו מחמת שזרח אתמול, רק כיון שכתוב להלן "יום ולילה לא ישבותו" א"כ כך חייב להיות, היינו שדברי הקב"ה ותורתו הוא יותר מהמציאות.
סיפר הג"ר ישראל יצחק מנדלזון שליט"א על אביו הרב מקוממיות זצ"ל שנשלח פעם ע"י מרן הגרי"ז זצ"ל בהתלוות הג"ר חיים ברים זצ"ל לפעול אצל ראש עיריית טברי' שלא יחפור בבתי קברות שם, וניסה להסבירו ענין השארת הנפש וחומר ענין חטוטי שכבי, ענה ראש העיר "הרב מסביר לי מדברי חז"ל אבל אני רוצה פסוק מפורש בתורה שאסור", הניח הרב עשר אצבעותיו על השלחן, ואמר "אתה מאמין שהאצבעות שלי מונחים על השלחן"? ענה "כן אני מאמין כי אני רואה את האצבעות על השלחן לכן אני מאמין". הגבי' הרב את קולו מעט ואמר "אני מאמין בכל מילה הכתובה בחז"ל, הרבה יותר ממה שאתה מאמין שהאצבעות שלי מונחות על השלחן". ראש העיר קם, פתח את המגירה הביא את המסמכים החוקיים וקרע אותם א' אחרי השני. ר' חיים ברים שאל את ראש העיר האם הגעת כבר כ"כ מהר לדרגה כזו של אמונה, שאתה כבכר קורע את המסמכים? השיב ראש העיר, אני לא מעוניין לגלות לך הדרגה שלי באמונה, אבל דבר אחד אני אומר לך כי אני מאמין באמונה שלמה שהרב מקוממיות מאמין במה שהוא אמר ולכבודו קרעתי את המסמכים.
עכ"פ למדנו מזה דכ"ז שהמציאות הנר' לעיניים עדיין תופסת מקום חוץ מדבר ה', נקרא מקטני אמנה. ולכן כשאמר הקב"ה לנח בא אל התיבה הי' לו לרוץ תיכף ומיד לתיבה, ולא להמתין עד שדחקוהו המים.
האמונה בהבטחת הצדיקים
ועד"ז הוא האמונה בהבטחת הצדיקים, דפעמים אין ההבטחה מתקיימת רק אם יהי' לו הדבר כמציאות וכברור לו שאכן כן יהי', וכבר שמענו הרבה סיפורים על אלו שהובטחו מפי צדיקים על איזה ישועה וכפי גודל בטחונם כך היתה ישועתם, וכפי שמסופר על א' הצדיקים שהבטיח לשני חסידיו זש"ק ואחד נושע ואחד לא, והתברר שאשתו של אותו שנושע מיד אחרי ששמעה על ההבטחה כבר קנתה מה שצריך לתינוק, דהי' כבר אצלה כמציאות ולכן באמת הי' לה ישועה, אבל השני כנר' שעדיין פקפק אם יבוא הישועה וכדי לקבל הישועה הי' נצרך אז לדרגה גבוה של אמונה בדברי הצדיק.