הלכה לעיון

הלכה יומית לעיון ברמב"ם - בנוסף לשיעורים היומיים ג"פ ליום, פ"א ליום, וסהמ"צ

~ יום ראשון י"ט מנחם־אב

ערל שמל האם טובל כדי לאכול פסחו?

הלכות קרבן פסח פרק ו, הלכה ז: יִשְׂרָאֵל עֲרֵל שֶׁמָּל בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, שׁוֹחֲטִין עָלָיו אַחַר שֶׁמָּל. אֲבָל בֵּר שֶׁנִּתְנַיֵּר בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר, וּמָל וְטָבַל - אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל לְעֶרֶב; וַהֲרֵי הוּא כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶבֶר, שֶׁצְרִיךְ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר כָּךְ יִטְהַר. לטבילה מצד החיוב על כל אחד מישראל לטהר עצמו ברגל. והרמב"ם הביא הלכה זו בהלכות טומאות אוכלין (פט"ז ה"י) ולכן לא הזכיר ענין זה כאן (ערוך השלחן העתיד סי' ק ס"ג). והקשה ה'שפת אמת'(הל' ק"פ פ"ו ה"ז): הרי כל ישראל צריכים לטהר עצמם ברגל, ובכלל זה גם ערל שעדיין לא נימול, ומדוע צריכה הגמרא לציין זאת במיוחד בישראל ערל שמל בערב פסח ? וביאר (וראה גם מנחת חינוך מ' רפב) : האונן (אבל ביום המיתה) ומחוסר כפורים (טמא שטבל ועדיין לא הביא קרבנו) אסורים לאכול קדשים ללא טבילה (חגיגה כא, ב). ומבואר בגמרא (שם כד, ב) שחכמים הצריכו לטבול לאכילת קודש (אף שעבר זמנו של האונן, ומחוסר הכפורים הביא את קרבנו), כי כיון שעד עתה היה אסור להם לאכול את הקודש, הסיחו דעתם מלשמור על טהרת הקודש. ולפי זה יש לומר כן גם לענין אכילת הפסח, כיון שאסור היה לערל לאכול קדשים - הצריכוהו לטבול לאחר שנימול כדי שיוכל לאכול את הפסח. גר שנתגייר ומל בערב פסח לדעת בית הלל, גזרו עליו טומאה וצריך הזאת מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי ואחר כך טובל. אך ערל ישראל (שאסור לאכול מן הפסח) שמל בערב פסח לא גזרו עליו, אלא "טובל ואוכל את פסחו לאלתר" (פסחים צב, א). והעיר ה'תוספות יום טוב'(פסחים פ"ח מ"ח): הרמב"ם כתב, "ישראל ערל שמל בערב הפסח שוחטין עליו אחר שמל", אך לא הזכיר שצריך לטבול. והביא את תמיהת התוספות (שם ד"ה אבל) שלא מצינו בישראל שמל שצריך גם טבילה ! וביאר, שדברי הגמרא שהגר "טובל ואוכל את פסחו" אין הכוונה לטבילה מענין המילה (כגר שטובל בכניסתו לברית) אלא

~ יום שני כ' מנחם־אב

על מי חל איסור אכילת הגוי מן הפסח?

הלכות קרבן פסח פרק ט, הלכה ז: הַמַּאֲבִיל בְּזַיִת מִן הרי כן מצאנו בתורה אזהרות לגוי שנאמר "יום ולילה לא הַפֶּסַח... לִמְשְׁמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ לְגֵר תּוֹשָׁב אוֹ שָׂכִיר - הֲרֵי ישבותו' (בראשית ח, כב) ומכאן שגוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה; וְאֵינוֹ לוֹקֶה... וְאֵין מַאֲכִילִין מִמֶּנּוּ לְגוֹי... נח, ב), וכן איסור אבר מן החי לבני נח נלמד מהפסוק 'אך שֶׁנֶּאֱמַר: "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ". בשר בנפשו דמו לא תאכלו' (שם נז, א) וגם שאר מצוות בני וה'כסף משנה' מדייק מלשון הרמב"ם שהאיסור 'כל בן נוח כתובות בתורה ! נכר לא יאכל בו', 'תושב ושכיר לא יאכל בו' (שמות יב, מג) לא ומבאר: נאמר לגוי או לגר תושב שלא ישמעו לאזהרת התורה, אלא כתוב 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב' וכוונת הוא איסור על הישראל להאכילם להם, ומכל מקום אם הדברים היא שלא מצינו אזהרה לגוי שנאמרה על ידי משה, האכיל אינו לוקה כי האיסור להאכיל לא מפורש בתורה, אבל וכיון שפרשת הפסח נאמרה על ידי משה לא יתכן שיש בה הנאמר בהלכה הבאה (ח) "ערל שאכל כזית מבשר הפסח אזהרה לגויים. לוקה" נלמד מהפסוק "וכל ערל לא יאכל בו', וזו אזהרה אך הצל"ח (פסחים עג, א) סובר בשיטת הרמב"ם שאזהרת לערל ישראל עצמו. התורה 'כל בן נכר לא יאכל בו' וכן 'תושב ושכיר לא יאכל וגם כתב הרא"ש (תוספות הרא"ש יבמות ע, ב) שהתורה לא באה בו' נאמרה לגוי או לתושב האוכלים ולא לישראל המאכיל "להזהיר את העכו"ם שלא יאכל דלא מצינו אזהרה לעכו"ם, (כפשטות לשון הכתובים) ומה שכתב הרמב"ם שהמאכיל עובר בלא אלא להזהיר ישראל שלא יאכיל להם". תעשה, כוונתו ל'לפני עיור לא תיתן מכשול', כשם שאסור ותמה הגרי"פ פערלא (סהמ"צ לרס"ג ל"ת קעה): להושיט אבר מן החי לבן נח משום 'לפני עיור' (פסחים כב, ב). ויש שתמה על דבריו: אם לדעת הרמב"ם האזהרה היא אלא לישראל בלבד" (הל' מלכים פ"ט ה"י) ועליו להתחייב משום לגוי האוכל, מדוע כתב ששיעור החיוב על המאכיל הוא 'לפני עיור' גם אם האכילו פחות מכזית (שו"ת מהרי"א הלוי ח"א בכזית והרי בן נוח חייב בכל שהוא "שלא ניתנו השיעורין סי' קגא)!

~ יום שלישי כ"א מנחם־אב

מי שאין לו קרקע בארץ ישראל חייב לעלות לרגל?

הלכות חגיגה פרק ב, הלכה א: כָּל אֵלּוּ הָאַחַד עָשָׂר, שלא דוחים את השבת "הואיל ובידו להפקירם". כלומר, כיון פְּטוּרִין; וּשְׁאָר כָּל הָאֲנָשִׁים, חַיָּבִין בָּרְאִיָּה. שאם יפקיר את הבגד ואת הבית ייפטר ממצוותם (כי כשייצאו והקשה מהר"י קורקוס: מרשותו אין חובתם מוטלת עליו - רש"י שם) אין חובה גמורה לעשות בגמרא (פסחים ח, ב) אמר רב אמי שמי שאין לו קרקע בארץ מצוות אלה ולכן אינם דוחה את השבת. ישראל פטור מלעלות לרגל, שנאמר "ולא יחמוד איש את והנה, לענין מכשירי הפסח סובר רבי אליעזר שדוחים את ארצך בעלותך לראות את פני ה'", ורק מי שיש לו חלק השבת (שם סה, ב). ואם מי שאין לו קרקע פטור מראיה ומקרבן ב'ארצך' עולה לרגל. והתוספות (שם ג, ב ד"ה מאליה) השוו פסח - מדוע ידחו מכשירי הפסח את השבת, הרי בידו פסח לעליה לרגל וכתבו שאדם שאין לו קרקע פטור גם להפקיר את הקרקע ולהיפטר מהמצוה והשבת לא תידחה ? מהקרבת הפסח. ומדוע השמיט הרמב"ם הלכה זו שמי שאין אלא מזה שהתורה קבעה שהפסח דוחה את השבת לו קרקע פטור מראיה (ומקרבן פסח)? ("במועדו - בין בחול בין בשבת") מוכח שאין אפשרות להיפטר ומבאר ה'חתם סופר' (שו"ת או"ח סי' קכד): מהמצוה וגם אם אין לו קרקע חייב בהקרבת הפסח, וכמו כן מבואר בגמרא (שבת קלא, ב), שגם לדעת רבי אליעזר חייב לעלות לרגל. והפסוק 'ולא יחמוד איש את ארצך' שמכשירי מילה דוחים את השבת, יש מצוות שגם לדעתו מלמדנו לימוד אחר (וכמובא בגמרא שם), שלא כדעת רב אמי. מכשיריהם אינם דוחים את השבת, כמו מצוות ציצית ומזוזה

~ יום רביעי כ"ב מנחם־אב

האם מותר לעשות איסור בדרך 'גרמא'?

הלכות בכורות פרק ב, הלכה ח: הִרְבִּיל לִבְכוֹר שֶׁיִּפֹּל שהקורא לבהמה ובאה אליו, קנה אותה מדין קנין משיכה בּוֹ מוּם - כְּגוֹן שֶׁנָּתַן דְּבֵלָה עַל אֶזְנוֹ עַד שֶׁבָּא כָּלֶב וּנְטָלָהּ וְחָתַךְ אע"פ שלא משך בידיים אלא בגרמא, ומכל מקום הקורא אָזְנוֹ... אוֹ שֶׁאָמַר לְגוֹי לְהַטִיל בּוֹ מוּם - הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט עָלָיו. לעבד והוא בא אין זה כמשיכה ואינו נקנה בכך. הרי שמעשה מבואר מכך כי אסור להטיל מום בבכור אפילו באופן של אדם אחר אינו מתייחס אליו אפילו בגדר גרמא. עקיף ('גרמא') ולכן אם עשה כן, קנסו אותו ואסרו לשחוט ומטעם זה יש מי שכתב שהאיסור לומר לנכרי להטיל מום בכור זה. ובגמרא (בכורות לד, א) למדו דין זה מן הכתוב "כל בבכור הוא רק מדרבנן, ואינו בכלל האיסור מדאורייתא (מנחת מום לא יהיה בו " לרבות מום הנעשה בכל דרך שהיא. חינוך רפז, י). אך מפשטות דברי הרמב"ם שכלל זאת יחד עם ויש לדון האם בכל איסורי התורה נאסר רק מעשה בידיים שאר איסורי גרמא משמע כי אף זה בכלל האיסור או אף בדרך של גרמא. ולכאורה, מכך שלגבי הטלת מום מדאורייתא, ונמצא שכאן נאסרה אף פעולה עקיפה שבדרך בבכור נאמר ריבוי מיוחד לאסור גרמא משמע שבכל איסור כלל אינה נחשבת אפילו כגרמא. שלא נאמר בו ריבוי – גרמא מותר. אך ניתן לדחות ראיה זו, שכן הרמב"ם כולל בהלכה זו אך הצל"ח (פסחים עג, א) סובר בשיטת הרמב"ם שאזהרת בין אופני הגרמא "אמר לנכרי להטיל בו מום", ולכל דיני התורה 'כל בן נכר לא יאכל בו' וכן 'תושב ושכיר לא יאכל התורה פעולת אדם אחר שנעשתה על פיו אינה מתייחסת בו' נאמרה לגוי או לתושב האוכלים ולא לישראל המאכיל אליו כלל (ואינה אפילו בגדר 'גרמא'). וראיה לכך מדיני קניינים, (כפשטות לשון הכתובים) ומה שכתב הרמב"ם שהמאכיל עובר בלא תעשה, כוונתו ל'לפני עיור לא תיתן מכשול', כשם שאסור להושיט אבר מן החי לבן נח משום 'לפני עיור' (פסחים כב, ב). עמ' קעט).

~ יום חמישי כ"ג מנחם־אב

להפסיד ממון עבור מצוה

הלכות בכורות פרק ז, הלכה ח: קָבְעוּ חֲכָמִים שְׁלֹשָׁה לבעל הבהמה כל הפסד מקיום המצוה, שהרי בשרה נאכל זְמַנִים בַּשָּׁנָה לְמַעֲשָׂר בְּהֵמָה... בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם קֹדֶם הַפֶּסַח, כולו לבעלים (ובשונה משאר הקרבנות שיש בהם חלק לכהנים), ואילו וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם קֹדֶם עֶצֶרֶת... וְלָמָּה קָבְעוּ הַגְרָנוֹת בְּיָמִים החלקים העולים על גבי המזבח בלאו הכי אינם ראויים אֵלּוּ? כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶינָה הַבְּהֵמוֹת מְצוּיוֹת לְעוֹלֵי רְגָלִים; שֶׁאַף עַל פִּי לשימוש. שֶׁמִּתָּר לִמְכֹּר קְדֶם שֶׁיְעַשָׂר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, הָיוּ נִמְנָעִים לִמְכֹּר, אך יש שהשיגו על כך וכתבו כי החלקים העולים על עַד שֶׁנְעַשְׂרוּ וְיַעֲשׂוּ הַמִּצְוָה. המזבח ראויים לשימוש: החלב שאסור באכילה מותר בהנאה מבואר בגמרא (בכורות נח, א) כי אע"פ שמן הדין מותר וראוי לשימוש כחומר בעירה וכד' והאליה ראויה אף למכור את בהמתו קודם שיעשר אותה, מכל מקום נמנעו מכך לאכילה. ולפי זה לכאורה יש להוכיח מכאן כי אדם מוכן אף והמתינו עד זמן המעשר כדי לזכות בקיום המצוה כי "ניחא להפסיד ממון כדי לזכות בקיום מצוה (ראה תוספות יו"ט שקלים ליה דליתעביד מצוה בממוניה" (נוח לאדם שתתקיים מצוה בממונו). פ"ג מ"א, פרי חדש או"ח סי' תלז סק"ג). ונחלקו ראשונים בהיקפו של כלל זה. יש אומרים שאדם ובשו"ת 'זרע אמת'(ח"ב, סי' קמג) כתב שיש לדחות את מוכן אף להפסיד ממון כדי לזכות בקיום מצוה (אף שאינו מחויב הראיה ע"פ דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (בכורות פ"ט מ"ה) בה). ולכן, השוכר בית מחברו לפסח ונזקק לשכור פועל "וייחדו הזמנים האלה במעשר בהמה כדי שתהא בהמה שיבדוק את הבית מחמץ בעבורו, אינו יכול לדרוש מהמשכיר מצויה לעולי רגלים, שאין נכון לבני אדם למכור קודם שיוציא את הוצאות הבדיקה, כי מן הסתם הסכים מלכתחילה לשכור המעשר אף על פי שהוא מותר". הרי שהרמב"ם מדגיש כי על דעת כן כדי לזכות בקיום המצוה. אך יש סוברים כי אדם אע"פ שמותר למכור קודם שיוציא המעשר 'אין נכון' לנהוג מעוניין שתתקיים מצוה בממונו רק אם לא נגרם לו מכך כן. ואם כן, הרוצה לנהוג כראוי מפריש מעשר קודם שימכור הפסד, ולכן רשאי לדרוש את הוצאות הבדיקה מהמשכיר (ראה אע"פ שנגרם לו מכך הפסד, ואין ללמוד מכאן שאדם מוכן בית יוסף או"ח סי' תלז). להפסיד ממון כדי לקיים מצוה שאינה חובה עליו. וכתב ה'חתם סופר' (שו"ת או"ח סי' ב) כי במעשר בהמה אין

~ יום שישי כ"ד מנחם-אב ~

הוצאת הלולב לרשות הרבים ביום טוב שחל בשבת

הלכות שגגות פרק ב, הלכה י: הַמּוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב יצא ידי חובה קודם שהוציא, הרי בעת ההוצאה אינו טרוד בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, כְּדֵי לָצֵאת בּוֹ, במצוה ואין זו הוצאה 'ברשות' וחייב חטאת. וְהֶעֱבִירוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בְּשׁוֹגֵג - פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי וכתב ה'תוספות יום טוב' (סוכה פ"ג מי"ד): בִּרְשׁוּת הוֹצִיא. הרמב"ם לא ציין שהלכה זו נאמרה באחד מאופנים הנ"ל, בזמן שבית המקדש היה קיים היה הלולב ניטל ביום כי לדעתו 'מצוות צריכות כונה' (הל' שופר פ"ב ה"ד) והמוציא ראשון של סוכות שחל בשבת. ואם הוציא את הלולב לרשות לולבו לרשות הרבים אינו מתכוין לצאת ידי חובה בהגבהתו הרבים בשוגג כדי לקיים בו מצות נטילת לולב, פטור מקרבן את הלולב (תוס' סוכה שם, ד"ה אמר) ולכן בשעה שמוציא הוא כי "ברשות הוציא", שהיה טרוד בעשיית המצוה ומתוך כך עדיין טרוד לקיים את המצוה, וההוצאה היא 'ברשות'. שכח שהיום שבת. ויש שביארו (כפות תמרים סוכה מב, א. חתם סןפר שם, ד"ה בשהפכו): ומבואר בגמרא (סוכה מב, א) שהפטור הוא רק במקרה שלא אף אם בהוציאו את הלולב יצא ידי חובתו משהגביהו יצא ידי חובת המצוה קודם שהוציא ולכן בשעה שהוציא, כיון שמצוה לנענע את הלולב הרי הוא עדיין נחשב עוסק הוא טרוד לקיים את המצוה. וזהו כאשר הגביה את הלולב במצוה (ראה תוס' פסחים ז, ב ד"ה בעידנא). ולכן גם אם הוצאת שלא כדרך גדילתן' (ראש הלולב כלפי מטה) או שהוציא את הלולב לא הייתה באחד משני האופנים הנ"ל (שלא כדרך גדילתן' הלולב בכלי, שבאופנים אלו לא יצא ידי חובה בעת שהגביה או הוצאה בכלי) הרי הוא פטור, כי בשעת ההוצאה היה טרוד ובשעת ההוצאה הוא טרוד כדי לקיים את המצוה. אבל אם בקיום המצוה. וה'תורת חסד' (או"ח סי' מט, ו) מבאר: המוציא את הלולב גם אם נטלו כדרכו (דרך גידולו ולא כשהגביהו) הרי בשעת עקירת הלולב ממקומו כשהגביהו הוא טרוד במצוה ואי אפשר לחייבו על העקירה, וכשהוציא לרשות הרבים, אף שכבר אינו טרוד במצוה (כי כבר יצא ידי חובתו) הרי זו הוצאה שיש בה הנחה בלי עקירה ואינה חשובה מלאכה, ולכן הוא פטור מקרבן.

~ שבת קודש כ"ה מנחם־אב

יום הכיפורים מכפר על 'חצי שיעור'?

הלכות שגגות פרק ג, הלכה ט: כָּל חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר דברי הגמרא שיוה"כ אינו מכפר על חצי שיעור של בּוֹ אֶלָּא ה', נִתְכַּפַּר לוֹ. לְפִיכָךְ, מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק עֲבֵרָה איסור נאמרו אליבא דריש לקיש הסובר (יומא עד, א) שחצי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִלּוּ עִם חֲשֵׁכָה - פָּטוּר מֵאָשָׁם תָּלוּי; שֶׁכָּל שיעור מותר מן התורה, וכיון שהמעשה אינו חטא לא היתה הַיּוֹם מְכַפֶר. על כך כפרה, כי אין לה על מה לחול, ובהשלימו את השיעור מי שעשה 'ספק עבירה' שחייב להביא אשם תלוי ועבר אחרי יוה"כ מצטרפים שני החצאים לשיעור וחייב באשם עליו יום הכיפורים, נתכפר לו ופטור מלהביא קרבן. תלוי. ואמנם לדעת ר' יוחנן (שם) שחצי שיעור אסור מן וה'משנה למלך' הסתפק: מי שאכל ביוה"כ עם חשיכה התורה, יוה"כ כיפר על ה'חצי שיעור' שאכל ביוה"כ, ואינו חצי שיעור של ספק חלב וכד' ובמוצאי יוה"כ (תוך כדי מצטרף לחצי שאכל לאחר יוה"כ ופטור מקרבן. אכילת פרס) אכל עוד חצי שיעור – האם פטור מאשם תלוי וב'לקח טוב' (כלל ט ס"ק ב) מבאר: כי יוה"כ כיפר על ה'חצי שיעור' שאכל בו ואינו מצטרף יום הכיפורים מכפר על 'חצי שיעור' של איסור בתנאי ל'חצי שיעור' שאכל אחר יוה"כ ? שלא השלים אחר כך לשיעור שלם, ואילו דברי הגמרא והביא את דברי הברייתא (כריתות יח, ב, לפי לשון אחד) "יום שיוה"כ אינו מכפר על חצי שיעור מוסבים על חצי שיעור הכיפורים אינו מכפר על חצי שיעור". ואם כן שני החצאים שהושלם לשיעור שלם, כי צירוף שני החצאים משמעו מצטרפים לשיעור שלם וחייב להביא אשם תלוי, אלא שתמה שברגע שמשלים את השיעור חל כל האיסור, גם האיסור של על עצם הענין: מדוע אין יוה"כ מכפר על חצי שיעור ? 'חצי שיעור' הראשון, ונמצא שהעבירה נעשתה רק לאחר וה'מרחשת' (ח"א סי' יג, ג) מבאר: יוה"כ, ואין יוה"כ יכול לכפר על כך.

המשך ביאור למס' חולין ליום רביעי עמ' ב

בחמשים ותשע חתיכות בשר אָסוּר באכילה, משום שבחלב הכנוס כבר נתבטל החלב שבו בכל חתיכות הבשר שנתערב עמם, בגומותיו יש טעם בשר, הגם שבבשר הכחל עצמו אין טעם חלב ומעתה לֹא יֶאֱסר גם את התערובת השניה אף על פי שאין בה הואיל ושיעור החלב מועט שהרי בקדירה יש ששים כנגדו. ששים כנגדו. מתרצת הגמרא: בֵּיוָן דְּאָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב וְהיוצא לדינא מכך דאִי [–שאם] נָפַל הכחל לִקְדֵרָה אַחֶרֶת ואין בה מְשַׁרְשִׁיָּא וּבְחַל עַצְמוֹ אָסוּר' – שבשר הכחל בעצמו אפילו לאחר ששים כנגדו הרי הוא אוֹסֶר את כל התערובת. שנתערב בחמשים ותשע חתיכות בשר אסור באכילה, מפני הגמרא ממשיכה לבאר את דין תערובת כחל: אָמַר רַב אַשִׁי, כִּי שבתחילת הבישול נכנס בחלב שבו טעם בשר, שַׁוּיוּהַ רַבָּנָן הֲוִינָן בֵּי רַב כַּהֲנָא אִיבַּעְיָא לָן – כשהיינו אצל רב כהנא הסתפקנו בַּחֲתִיכָה דִּנְבֵלָה החשיבוהו רבנן כאילו נעשה בשר הכחל כִּי מְשַׁעֲרִינָן – כשמשערים אם יש ששים כנגד הכחל, בְּדִירֵיהּ כנבילה, ועל כן אוסר גם את התערובת השניה. מְשַׁעֲרִינָן – האם צריך שיהיה ששים כנגד כל בשר הכחל, אוֹ בְּמַאי הגמרא חוזרת לדברי רב נחמן שאמר שביצה בששים ואין ביצה דְּנָפַק מִינֵיהּ מְשַׁעֲרִינָן – או שצריך שיהיה ששים כנגד החלב שיצא מן המנין ומבארת באיזה ביצה מדובר: בֵּיצָה אסורה שנתערבה מן הכחל, אבל כנגד בשר הכחל לא צריך ששים מפני שאותו אנו בביצים מותרות ונתבשלה יחד עמן בטלה בְּשִׁשִׁים, וְאֵין הַבֵּיצָה מוציאים מן התערובת ומשליכים. והסקנו דפְשִׁיטָא דִּבְדִידֵיהּ האסורה מִן הַמִּנְיָן. מְשַׁעֲרִינָן – שבודאי צריך ששים כנגד כל בשר הכחל, דְּאִי בְּמַה אָמַר לֵיהּ רַב אִידִי בַּר אָבִין לְאַבַּנֵּי, לְמֵימְרָא – משמע מדברי רב נחמן דְּנָפַק מִינֵיהּ – כי אם תאמר שצריך ששים רק כנגד החלב היוצא דִּיהֲבָה טַעְמָא שביצה נותנת טעם ועל כן היא אוסרת את כל ממנו מְנָא יַדְעִינָן – מהיכן אנו יודעים איזו כמות חלב יצאה ממנו התערובת, וְהָא אָמְרֵי אִינְשֵׁי – והרי אנשים רגילים לומר על דבר שנוכל לשער אם יש ששים כנגדה, ועל כן פשוט שצריך לשער שאין לו טעם שהוא כִּי מַיָּא דְּבֵיעֵי בְּעָלְמָא – כמו מים שנתבשלו ששים כנגד כל בשר הכחל. בהם ביצים שאין להם טעם כלל, ואם כן מדוע צריך ששים כנגד מקשה הגמרא: אֶלָּא מֵעַתָּה הואיל ואנו משערים כנגד כל בשר הביצה האסורה הרי היא לא נתנה בהן טעם. אָמַר לֵיהּ, הָכָא בְּמַאי הכחל, מדוע באופן שהיה ששים כנגדו וּנָפַל הכחל אחר כך עַסְקִינָן – כאן במה מדובר,