לקוטי שיחות - פרשת ראה

א. לא תאכל כל תועבה

על הפסוק1 "לא תאכל כל תועבה" מפרש רש"י: כל תועבה כל שתעבתי לך, כגון צרם אוזן בכור כדי לשוחטו במדינה, הרי דבר שתעבתי לך, כל מום לא יהיה בו2, ובא ולימד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום. ולאחר מכן מביא רש"י דוגמא נוספת – "בישל בשר בחלב", כדלהלן בסעיף ד'.

כלומר, המשמעות של "לא תאכל כל תועבה" היא, שאם נעשתה בדבר מסוים פעולה אשר התורה אסרה אותה "תעבתי לך", הרי אז "לא תאכל" – הדבר אסור באכילה3.

רש"י אינו סובר שהפסוק "לא תאכל כל תועבה" מהווה הקדמה כללית לענין מאכלות אסורות4, והמילים "כל תועבה" אמורות לגבי מאכלות אסורות, שהם "נתעבים לנפש הטהורה"5.

והסיבה לכך היא6, כאמור מספר פעמים7, שבכל מקום שהדבר אפשרי, יש לבאר שהתורה מתכוונת לחדש ציווי ודין, ולהימנע ככל האפשר מלומר, שהציווי נאמר רק כדי להוסיף עוד לאו ואזהרה לציווי המפורש8.

ולכן מסביר רש"י, שהציווי "לא תאכל כל תועבה" מחדש סוג חדש של איסור אכילה, שאיננו ידוע מהפסוקים הקודמים – "כל שתעבתי לך" אסור באכילה, כפי שמדייק רש"י בהמשך דבריו "ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל".

ב. מדוע מובאת הדוגמא "צרם אוזן בכור"

אך יש להבין את משמעות הדוגמא שמביא רש"י מהענין של "צרם אוזן בכור...":

כיון שה"דבר שתעבתי לך" בעניננו, הוא התועבה של "כל מום לא יהיה בו", שאיננו אמור רק לגבי בכור, אלא לגבי כל "זבח שלמים" – מדוע מביא רש"י דוגמא דוקא מ"צרם אוזן בכור", ובמיוחד כאשר דוגמא זו איננה נפוצה9? רש"י היה יכול לומר באופן כללי10: כגון מטיל מום בקדשים11.

שאלה זו אף קשה יותר: המקור לדברי רש"י הוא בספרי על פסוק זה10, אך שם מובאות שתי דעות: "רבי אליעזר אומר מנין לצורם אוזן של בכור ואכל ונהנה, שעובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תאכל כל תועבה, אחרים אומרים: בפסולי המוקדשים הכתוב מדבר".

מסבירים המפרשים12, שלפי דעת "אחרים" אין המעשה של "צורם אוזן של בכור" נכלל באיסור "לא תאכל".

1 פרשתנו יד, ג.

2 אמור כב, כא. – ולהעיר שלכאורה בפשש"מ אין כוונת הכתוב לאסור הטלת מום בקדשים כ"א רק לאסור הקרבת קרבן עם מום, "כי יקריב גו' כל מום לא יהי' בו" [משא"כ ע"ד ההלכה שלמדים מ"כל מום לא יהי' בו" – "אל תתן בו מום" (תו"כ עה"פ. בכורות לג, סע"ב ואילך. ובכ"מ). ואולי יש לומר ע"פ פרש"י אמור שם, כב: שלשה פעמים להזהיר על הקדשן כו' שמזה מובן, דכשם שאסור להקדיש בע"מ, כך אסור להטיל מום בקדשים.

3 אלא שאינו כלל בכל האיסורים – ראה בארוכה חולין קיד, ב ואילך ובמפרשים שם. רא"ם וגו"א (ועוד מפרשי רש"י) כאן. לקמן הערה 15.

4 ראה ראב"ע, רמב"ן, ספורנו, אברבנאל ועוד.

5 ל' הרמב"ן. ועד"ז בראב"ע. וראה אברבנאל בארוכה.

6 ראה גם באר יצחק על פרש"י כאן.

7 ראה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 354 הערה 36. ועוד. – וגם ע"ד ההלכה כ"ה, ד"כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי" (פסחים כד, ריש ע"ב).

8 ברמב"ן כאן ש"רצה להוסיף באור במאכלים האסורים" (שטעם איסורם הוא מפני שהם "נתעבים לנפש הטהורה יולידו עובי ואטימות בנפש") – אבל פשטות לשון הכתוב היא, שבא להוסיף אזהרה ולאו (ולא רק "באור"). וראה גם רש"י שמיני יא, מד.

9 ע"ד "דיבר הכתוב בהווה" (רש"י משפטים כב, ל. פרשתנו טו, יט. ובכ"מ)]

10 ע"ד לשון הרמב"ם הל' פסולי המוקדשין פי"ח ה"ג-ה (וראה סהמ"צ שלו מל"ת קמ. חינוך מצוה תסט).

11 שמותרים במדינה (ע"י פדיון), כפרש"י לעיל (פרשתנו יב, טו).

12 ספרי דבי רב ותולדות אדם לספרי שם (ומתרצים עפ"ז שיטת הרמב"ם בהל' פסוה"מ שם. ע"ש). וראה תוד"ה ומי בכורות (לד, סע"א ואילך). תוד"ה רבא תמורה ד, סע"ב [אבל בתוד"ה כל (חולין קטו, א נעתק ברא"ם כאן): דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי ואיל א"כ אינו דבר מתועב דממ"ש "קדשים" (אף שמדבר בבכור) מוכח דס"ל דלאו דוקא בכור. ואכ"מ].

13 והרי חילוק זה (דבכור בע"מ אין צריך פדיון) הוא גם ע"פ פשש"מ (כפרש"י פרשתנו לקמן טו, כג).

14 וכן מכריע דצרם אוזן בכור אסור באכילה מה"ת, ולא רק מצד קנס דרבנן (ראה בכורות לד, סע"א ואילך ובתוד"ה ומי שם. תוד"ה רבא תמורה שם. וראה תוד"ה כל חולין שם. מפרשי רש"י כאן. ואכ"מ).

15 ולהעיר מכו"כ מהאופנים שהובאו בחולין שם (כמו: המבשל בשבת, כלאי זרעים ועוד), שלכאורה הטעמים שבגמ' שם שלא נאסרו מצד "לא תאכל כל תועבה" אינם מתאימים בלימוד ע"ד הפשט (וראה הנסמן בהערה 3); את"ל שע"ד הפשט יש בהם האיסור ד"לא תאכל כל שתעבתי לך", הי' אפשר לרש"י להביא דוגמא יותר פשוטה. [ולפי המסקנא לקמן (סעיף ו־ז) יש לומר הטעם שרש"י לא הביא א' מהדוגמאות הנ"ל – כי מעדיף רש"י הדוגמא שבחז"ל, מכיון ש(גם) היא מתאימה בלימוד ע"ד הפשט].

16 כבספרי. אלא שרש"י (א) צריך להוסיף מהי ה"תועבה" "כל מום לא יהי' בו" (ובפרט ע"פ הנ"ל הערה 2). (ב) מדגיש "ובא ולמד כאן", כנ"ל ס"א.

17 שהרי אין רש"י צריך להודיע הדין שבכור בע"מ נאכל במדינה כי כבר מפורש הוא בפרש"י לעיל (יב, טו) בנוגע לכל הקדשים (ולקמן טו, כב מפורש בכתוב גבי בכור). ובכל אופן – דבר זה (שמותר לאכול בכור בע"מ במדינה) מובן בלאה"כ מהמשך לשון רש"י כאן "ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל".

18 ע"ד ההלכה (משנה בכורות לה, א ובפרש"י שם) "לדעתו (שנתכוין להתירו) אסור שלא לדעתו מותר". אבל זהו משום שלפי סוגיית הגמ' האיסור הוא רק משום קנס (ולכן – שלא לדעתו אין מקום לקנס); אבל לפרש"י בפשש"מ שהוא דין תורה מצד שנעשה בו "דבר שתעבתי לך" – מאי נפק"מ כוונת האדם בזה* ?

19 בפשטות – לשון זה ברש"י הוא אגב לשונו לפנ"ז "כדי לשוחטו במדינה". אבל הא גופא דורש ביאור דהול"ל (כלישנא דקרא) "לאוכלו".

20 דעת חכמים במשנה בכורות (לד, סע"א) [משא"כ לדעת ר"א ד"לא ישחוט עולמית"]. וראה הערה הבאה. ואכ"מ.

21 שהרי אין האיסור כאן מפני שהמטיל מום באיסור נשאר עליו איסור אכילה במדינה מחמת קדושת בכור (שאז מקום לומר שע"י מום אחר שוב נפקע (קדושת בכור, ובמילא) האיסור) – כ"א שאסור באכילה רק מחמת "לא תאכל כל תועבה", ולמה יותר אח"כ ע"י מום אחר (ולהעיר מרש"י חולין שם (קיד, ב) ד"ה הרי הוא בבל תאכל: עולמית). ושאי דעת חכמים במשנה בכורות שם כי לשיטתם ה"ז רק קנס, כבהמשך הסוגיא שם (וכנ"ל הערה 18. אבל ראה צפע"נ עה"ת פרשתנו כאן).

אלא שברמב"ם הל' פסוה"מ שם מוכח, דגם האיסור מה"ת (מצד "לא תאכל כל תועבה") הוא רק עד שיולד בו מום אחר. ובכמה מפרשים, שלדעת ר"א מה ש"לא ישחוט עולמית" הוא רק דרבנן, ומה"ת אסור רק עד שיולד בו מום אחר (תוס' בכורות שם. ספרי דבי רב לספרי כאן. דברי דוד להט"ז על פרש"י כאן (בסופו). ועוד). ואכ"מ.

* אבל ראה סהמ"צ להרמב"ם וחינוך שבהערה 10 ואכ"מ.

ג. מדוע מרחיב רש"י בלשונו?

כן יש להבין מדוע מאריך רש"י בלשונו לגבי דוגמא זו, והרי, לכאורה, יכול היה לומר בקצרה16 "כגון צרם אוזן בכור, הרי דבר שתעבתי לך כל מום לא יהיה בו, ובא ולמד כאן שלא יאכל".

ד. מדוע מוסיף רש"י בדבריו:

א) "כדי לשוחטו במדינה"17 – שבעת צרימת אוזן הבכור התכוון האדם "כדי לשוחטו במדינה"? אף אילו לא כיוון "לשוחטו במדינה", בכל זאת זהו "דבר שתעבתי לך" – "כל מום לא יהיה בו"18.

בהמשך דבריו מביא רש"י דוגמא נוספת ל"דבר שתעבתי לך" – "בישל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך והזהיר כאן על אכילתו".

22 רע"ב, ס' זכרון, לבוש האורה, דברי דוד, צידה לדרך ועוד.

23 משפטים כג, יט. תשא לד, כו.

24 משפטים ותשא שם. פרשתנו יד, כא (אלא שברש"י שם פי' באו"א. וכבר האריכו במפרשי רש"י. ואכ"מ).

25 חולין שם.

26 שם קטו, ב. – וראה בהסוגיא שם עוד דיעות ולימודים.

27 רע"ב ולבוש שם. וכ"ה ברא"ם משפטים שם.

28 אבל ראה צידה לדרך כאן מה שהקשה על תי' זה ממ"ש החינוך (שם) שלא תאכל כל תועבה אינו לאו שבכללות לוקין עליו. ע"ש (וראה גם רמב"ם הל' פסוהמ"ק שם). אלא שבמנ"ח שם – ע"פ דעת החינוך – שרק על פסולי המוקדשין לוקין, אבל "שאר איסורין (שהם) יוצאין ממנו", אין לוקין עליהם. ע"ש. וראה כס"מ הל' טומאת מת פ"א ה"ב. שער המלך הל' יסוה"ת פ"ה ה"ח.

29 נוסף על העיקר, שמפשטות לשון רש"י "והזהיר כאן על אכילתו" משמע שעיקר האזהרה היא כאן (ולא בהכתוב דלא תבשל גו').

30 ראה לדוגמא – פרש"י: תשא לד, כג ("הרבה מצות כו'"). צו ו, ו. שמיני יא, מד. אמור כג, לא. ועוד.

31 וגם: אם מוקמינן בלאווי יתירי, מנ"ל ש"לא תבשל" ג"פ קאי על איסור אכילת (והנאת) בשר בחלב, ולא (כפשוטו של מקרא) לאסור הבישול בלאווין הרבה?

ה. מצד הגברא "תעבתי לך"

אמנם, הסבר זה מתאים28 ללימוד בדרך ההלכה, אך קשה לתרץ כך את כוונת רש"י בפירושו על התורה29 איננו מוצאים שרש"י מביא בפירושו על התורה את הכלל שאין לוקין על לאו שבכללות.

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

רש"י מתכוון ליישב תמיהה המתעוררת על המילים "לא תאכל כל תועבה" כשלעצמן: כיון שמדובר כאן על דברים, שהתורה עצמה מתארת אותם כ"תועבה", בלי לפרט מה הם, כלומר, שכבר ידוע שהם תועבה32 לכאורה, אין מובן, מדוע צריכה התורה להזהיר "לא תאכל כל תועבה": הרי דברים אלו הם "תועבה", ומובן שהם צריכים להיות "נתעבים" ואסור לאוכלם?

לפיכך צריך לומר, שכאן הכוונה היא לסוג מיוחד של "תועבה", אשר לולא הציווי "לא תאכל..." לא היינו יודעים שהדבר אסור באכילה, ורק על ידי האזהרה "לא תאכל כל תועבה" כל סוג של "תועבה" אנו לומדים שגם "תועבה" כזו אסורה באכילה.

ואת זאת מחדש רש"י מיד בתחילת פירושו "כל תועבה – כל שתעבתי לך", כאשר הדגש הוא על המילה "(תעבתי) לך": התיעוב אינו כלפי הדבר, אלא כלפי הגברא "תעבתי לך".

כלומר: בפסוק זה אין הכוונה למאכלות אסורים, אשר הם מתועבים כשלעצמם, (אמנם, הם אסורים רק לישראל ולא לבני נח, משום שהתורה לא אסרה לבני נח32 גם דברים מתועבים33).

אלא, מדובר כאן על ענין חדש: יש דברים אשר "תעבתי לך". ה"תיעוב" הוא רק "לך" – כלפי ה"גברא", אך הדבר עצמו אינו מתועב.

וגם על דברים אלו – למרות שאינם דברים מתועבים מצוה התורה "לא תאכל".

[וכך אפשר להבין את הרצף בפסוקים: לאחר שמצווה התורה על איסור "לא תתגודדו..." משום ש"עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה"34, ממשיכה התורה ואומרת "לא תאכל כל תועבה" – "כל שתעבתי לך", שתועבה זו היא רק מצד מעלת ישראל, כ"עם קדוש... לה' אלקיך..."].

ו. "צרם אוזן בכור" – תיעוב מצד הגברא

לכך מביא רש"י את הדוגמא הראשונה "כגון צרם אוזן בכור", ואינו אומר סתם "מטיל מום בקדשים".

כי דוקא לגבי בכור מודגש יותר, שה"דבר" עצמו איננו מתועב35, והתיעוב הוא רק מצד הגברא:

בכל הקדשים, אשר המום פוסל בהם את הבהמה להקרבה על המזבח, נשארת בכל זאת הבהמה כ"קדשים" עד שהיא נפדית. עצם המציאות של פסולי המוקדשים (לפני הפדיון) היא דבר אסור "מתועב" מצד החפצא עצמו, ורק על ידי הפדיון אפשר לאוכלם.

לעומת זאת, בכור בעל מום מותר באכילה ללא פדיון. ואם כך, הוא כשלעצמו איננו דבר מתועב. ה"תיעוב", החסרון, כאן הוא רק מצד האדם (הגברא), אשר גרם על ידי הטלת המום להפקעת הקדושה מן הבכור, ועתה אין הוא ראוי למזבח36, אך גם עתה בכור בעל מום אינו דבר מתועב.

רק מפני זאת, שהטלת מום בבכור היא "דבר שתעבתי לך" – הוא נאסר באכילה*36.

בכך מובן מדוע רש"י:

א) מביא דוקא את הדוגמא "צרם אוזן בכור", ואינו מציין דוגמא של מום אחר, כי בכך מדגיש רש"י שלא נוצר כאן על ידי הטלת המום דבר מתועב בבכור, ואפילו לא במשמעות הגשמית כפשוטה. כי צרימת האוזן אינה מום אשר פוגע בדרך כלשהי בבהמה ובתפקודה, ולהיפך: צרימת האוזן נפוצה ונהוגה אפילו אצל בני אדם37.

ב) רש"י מוסיף "כדי לשוחטו במדינה" – בכך שולל רש"י יותר מכך, שאפילו הצער שנגרם לבהמה על ידי צרימת האוזן אינו נחשב כדבר בלתי רצוי, כי הוא עשה זאת "כדי לשוחטו": אם לשם אכילת האדם אין מתחשבים בצער הבהמה בשחיטתה, על אחת כמה וכמה אין להתחשב בצער המועט ביותר, אם על ידי כך מכינים את הבהמה לאכילת אדם.

32 להעיר משבת (פו, ב. וש"נ) דאכלין שקצים ורמשים חביל גופייהו. וראה שם קמה, ב.

33 פרשתנו יד, א־ב.

34 וראה גם לעיל סעיף ב מ"ש המפרשים בטעם פלוגתת ר"א ואחרים.

35 ע"ד מ"ש בגו"א כאן.

*36 ולהעיר מבית אפרים יו"ד (סי' עה בסופו), ששיטת התוס' (הנ"ל הערה 12) שצורם אוזן בכור אינו בבל תאכל כל תועבה, הוא לפי שי"ל ד"כל שתעבתי לך" הוא רק כאשר "המעשה עצמו הוא מתועב מצד המעשה ולא מצד העושה". ע"ש.

37 כמפורש גם בפשש"מ (תשא לב, ב־ג). וראה לקו"ש חי"א ע' 60.

ז. "שלא ישחט ויאכל על אותו המום"

לפי זה יובנו דברי רש"י בסיום פירושו "ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום":

כיון שבהמה זו אינה "מתועבת", אלא "תעבתי לך" – התורה אסרה על האדם לעשות זאת, ומשום כך "לא תאכל" – ולכן האיסור "לא תאכל" חל, לפי הפשט, רק על אדם זה אשר עבר על "תעבתי לך". ואילו לגבי אחרים, אשר לא בצעו פעולה אסורה זו – הרי הדבר כשלעצמו איננו מתועב – אין חל איסור אכילה.

ועל כך מדייק רש"י:

א) "ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל" – לא הבכור נאסר באכילה, אלא האיסור חל רק על אדם זה, אשר "צורם אוזן בכור כדי לשוחטו", אשר "(הוא) לא ישחט (כפי שרצה) ויאכל".

ח. אזהרה מיוחדת לאדם ש"בישל בשר בחלב"

לפי כל האמור לעיל מובנת בפשטות הדוגמא השניה שמביא רש"י – "בישל בשר בחלב...":

רש"י מדייק בלשונו ואומר "בישל בשר בחלב...", ולא כלשון הגמרא "מנין לבשר בחלב שאסור באכילה"12.

לפי שיטת רש"י בפירושו על התורה, פשוטו של מקרא, כל האיסור של "לא תאכל כל תועבה" מתייחס לאדם אשר עבר וביצע את הפעולה האסורה, אף כאשר בדבר עצמו אין תיעוב.

וכך בעניננו: איסור אכילת בשר בחלב, הנלמד מ"לא תאכל כל תועבה" אינו קשור למאכל עצמו, אלא מתייחס לכך שהאדם עבר ובישל בשר בחלב, ומשום הפעולה האסורה שלו במאכל, נאסר מאכל זה עליו באיסור נוסף באכילתו – "לא תאכל כל תועבה"38.

למעומת זאת, יהודים אחרים, אשר לא עברו על האיסור של "בישל בשר בחלב" אינם אסורים משום "לא תאכל כל תועבה", אלא רק משום שנכתב בתורה שלש פעמים "לא תבשל..."25.

ועל כך מדייק רש"י "בישל בשר בחלב .. והזהיר כאן על אכילתו" – מפסוק זה לומדים אזהרה מיוחדת "והזהיר כאן" – לאדם ש"בישל בשר בחלב", משום שעשה "דבר שתעבתי לך".

כי וזה מבטא יותר, כדלעיל, את מעלתם של ישראל, בהיותם "עם קדוש .. לה'", ובהם "בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה"32.

(משיחת ש"פ ראה תשד"מ)

38 ע"פ המבואר בפנים יומתק סדר הדוגמאות בפרש"י (ובכלל למה נקט רש"י שתי דוגמאות, ובפרט שהם מב' מקומות, ספרי וגמ') כי בתחילה מפרש עיקר חידוש הקרא, כשכל האיסור הוא רק מצד הגברא (כצרם אזן בכור), ואח"כ מוסיף, שמזה למדים ג"כ, דגם כשהדבר נאסר מצד החפצא (כבשר בחלב), באם יש גם איסור גברא (איסור בישול) נתוסף עי"ז עוד איסור על גברא זה.