לימוד התורה וקיום המצוות בהידור. ואלו שרוצים יכולים לציין גם שמם בצירוף שם אמם, להזכירם להמצטרך להם237.
ויה"ר שבקרוב ממש תהי' ההתעסקות בכל המבצעים האמורים לעיל: מבצע תורה, מבצע תפילין, מבצע מזוזה, מבצע צדקה, מבצע בית מלא ספרים – יבנה וחכמי', מבצע נרות שבת קודש, מבצע כשרות ומבצע טהרת המשפחה – באופן דמוסיף והולך ואור, להאיר את הרגעים האחרונים של חשכת הגלות, ועד שבסיום ימי הגלות יהי' "לילה כיום יאיר"238, ובקרוב ממש יהי' "קץ שם לחושך"239, בביאת משיח צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "לכתחילה אַריבער"].
* * *
לט. ע"פ האמור לעיל שמחפשים בכל ענין רמז וכיו"ב שיעורר לנצל זאת לחיזוק בעניני תורה ומצוותי' – ישנו גם הענין שדובר פעם בארוכה240, שכ"ף באב הוא "ארבעים יום קודם יצירת הולד"241 ביחס לראש השנה, ולכן הרי זה מזכיר אודות ר"ה, שענינו "תמליכוני עליכם"242, והחל מעשרים באב ישנו כבר רמז והתחלה בזה, ולכן ישנו מנהג מקובלים בירושלים (ועד שיש גם קהילות ספרדיות שנוהגים כן) שעורכים אז התרת נדרים243.
ואע"פ שלא ראיתי בחב"ד ולא שמעתי מרבותינו נשיאינו שנוהגים כן, הרי כיון שיכולים להשתמש במנהג, רמז או קשר זה בשביל התחזקות והוספה ביראת שמים ובתורה ומצוותי' – הכל כדאי244.
ועד"ז גם בנוגע להמדובר פעם בארוכה245, שהיום בשבוע שחל בו כ"ף באב, הוא אותו יום בשבוע שבו חל ח"י אלול, וכן יוהכ"פ – שגם הם שייכים לר"ה:
יוהכ"פ – כמובא בלקו"ת246 ש"נקרא ג"כ ראש השנה בכתוב (ביחזקאל247), והוא בחי' נשמה ופנימיות",
וח"י אלול – שהו"ע החיות בכל עבודת אלול248, שהיא הקדמה והכנה לעבודה של ר"ה, ובפרט ע"פ השיחה הידועה249 שי"ב הימים מח"י אלול עד ר"ה הם "יום לחודש" בנוגע לתיקון חדשי השנה שעברו, ויום ח"י אלול (שקביעותו בימי השבוע היא כמו כ"ף באב) הוא התיקון על חודש תשרי (אותיות "רשית" "ראשית השנה"250) העבר.
מ. ויה"ר שכל אחד יעסוק בכהנ"ל מתוך שמחה וטוב לבב,
וכמדובר פעם בארוכה251, שבהתאם לפס"ד הרמב"ם252 ש"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה עבודה גדולה היא", עד שמשוה ומביא ראי' ממ"ש253 "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'" בנוגע לעבודתו של כל אחד ואחד – הרי מובן, שאם הדברים אמורים בכל המצוות, עאכו"כ בנוגע למצוה שביכלתה לתקן את כל המצוות כולם, שזוהי מצות התשובה [שזהו ענינו של יוהכ"פ שהוא יום התשובה254, והרי ענין זה מתחיל בעשי"ת שהתחלתם ביום ר"ה, שההכנה לזה מתחילה בח"י אלול, שקשור גם עם כ"ף באב, כמדובר לעיל] – שבודאי צריכה להיות בשמחה גדולה ביותר.
ויה"ר שכשם ששמחה בכלל פורצת גדר255 תפרוץ השמחה של מצוה ש"עבודה גדולה היא" את כל הגדרים,
ו"לכל בני ישראל" יהי' "אור במושבותם"34 בפשטות,
וכפתגם רבינו הזקן256 שהקב"ה יתן לבנ"י גשמיות, ובהרחבה, וללא יגיעה וכו', ובנ"י יעשו רוחניות, ובקרוב ממש יעשו מכל העולם עולם רוחני, מצד הגברת הרוחניות על הגשמיות של העולם, ומתוך הרחבה ומתוך מנוחה אמיתית,
ונלך לקבל פני משיח צדקנו,
כיון שיקויים הענין ד"עלה ארי' במזל ארי' וכו' על מנת שיבוא ארי' זה הקב"ה (ובספירות הו"ע ספירת הכתר257) דכתיב בי'258 ארי' שאג מי לא יירא, במזל ארי' [ולהעיר מהמובא בשל"ה259 בשם הקדמונים הר"ת ד"ארי'" בנוגע לימים מסוגלים בשנה] .. ויבנה אריאל"260 עבור בנ"י שנקראים בשם "ארי'"261, שילכו לקבל פני משיח צדקנו, שהוא מ"גור ארי' יהודה"262, ובמיוחד "מזרע דוד ומזרע שלמה"263
יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ובקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון דשמח"ת (וניגנו ניגון ה"הקפות" לאביו הרלוי"צ ז"ל). לאחרי אמירת ברכה אחרונה אמר: אלו שצריכים לברך ברכה אחרונה – מסתמא יברכו ברכה אחרונה. טרם צאתו התחיל לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו"].
בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשל"ה.
בלתי מוגה
א. ידועה שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר1 אודות האווירה של שבת מברכים אלול בליובאוויטש, וגם אודות מאמרי החסידות עם ההתחלה הרגילה "אני לדודי ודודי לי"2 ר"ת אלול3, וסופי תיבות ד' יודי"ן, שרומז על ארבעים ימי רצון, ימי התשובה, מר"ח אלול עד לתכלית השלימות ביוהכ"פ4, שכל זה מתברך בשבת מברכים אלול, שבו נמשכת הברכה והנתינת כח מלמעלה כו'.
ואין זה בסתירה לכך שענינו של חודש אלול הוא "אני לדודי (ואח"כ) ודודי לי", שזוהי העבודה באופן של אתערותא דלתתא, מלמטה למעלה – שהרי ברכת החודש (ברכה והמשכה מלמעלה) גופא מברכים בנ"י, וכתורת הבעש"ט5 שלאחרי שבשבת שלפני ר"ה מברך הקב"ה בעצמו את חודש תשרי, הנה "בכח זה ישראל מברכים את החדשים יא פעמים בשנה".
ויתירה מזה: כיון שהברכה שמברכים בנ"י את חודש אלול היא על כל החודש, כולל גם השבת האחרון, שהוא השבת שלפני ר"ה שבו מברך הקב"ה את חודש תשרי, נמצא, שברכת בנ"י פועלת גם בנוגע לברכת הקב"ה לחודש תשרי (אף שבגילוי אין בו ברכת בנ"י, אלא הקב"ה מברכו בעצמו).
ואע"פ שברכת בנ"י גופא היא בכח ברכתו של הקב"ה (בשבת שלפני ר"ה שעבר) – הרי לאחרי הנתינת כח מלמעלה פועלים בנ"י הוספה בברכתו של הקב"ה.
ב. ובאמת כן הוא בכללות ענין העבודה – שיש צורך בנתינת כח מלמעלה, ש"הקב"ה עוזרו"6, אבל זוהי רק נתינת כח בלבד, ולאח"ז נעשית עבודת האדם בכח עצמו, והיינו, שהיכולת והרשות נתונה לכל אדם (כמ"ש הרמב"ם7), ותורת אמת אומרת לו "ובחרת בחיים"8, כך, שאין זו בחירה מעושה, אלא בחירה אמיתית, ולכן עבודתו היא באופן שזהו "קב שלו"9,
ועד שעי"ז נעשה "שותף להקב"ה במעשה בראשית"10, והיינו, שלאחרי בריאת העולם ע"י הקב"ה בגלל ש"חפץ חסד הוא"11, להיותו "עצם הטוב ומטבע הטוב להטיב" (כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בד"ה אתה אחד12) – ישנו הענין ש"למעשה ידיך תכסוף"13, שעי"ז יתוסף בבריאה של הקב"ה; ועד שישראל מוסיפים כח בפמליא של מעלה14.
אך החידוש בנוגע לשבת מברכים אלול הוא – שההוספה שע"י הברכה שמברכים בנ"י היא ענין כללי שנוגע לעבודת כל השנה כולה (כיון שהברכה היא גם על השבת האחרון, שבו מברך הקב"ה את חודש תשרי, שבכח זה מברכים בנ"י כל שאר חדשי השנה), ועוד זאת, שההוספה היא (לא רק בפמליא של מעלה, אלא) בברכתו של הקב"ה.
ג. והוספה מיוחדת בשבת מברכים אלול דשנה זו – שהשנה הבאה היא שנת העיבור:
ענינה של שנת העיבור הוא15 להשלים את החסרון של שנת הלבנה לגבי שנת החמה, ולא רק השלמת החסרון מהשנים שעברו, אלא גם השלמה באופן שניתוסף "מקדמה" גם על להבא.
וכשם שהדברים אמורים בנוגע לשנת הלבנה ושנת החמה כפשוטם, כן הוא גם בנוגע לעבודת בנ"י ש"מונין ללבנה"16 לפי ש"דומין ללבנה"17, שיכול להיות בזה ענין של חסרון לגבי ענין החמה,
ומובן, שאין הכוונה לענין החמה כפי שהוא בלעו"ז, כמדובר לעיל18 בענין חמשה עשר באב שבו "תשש כחה של חמה"19, אלא הכוונה היא לענין החמה כפי שהוא בקדושה, שזהו"ע "שמש הוי""20
ויש צורך להשלים זאת, ע"י ההוספה של שנת העיבור, שעי"ז נעשית ההשתוות עם "שמש הוי"".
ומזה מובן גודל העילוי של שבת מברכים חודש אלול בשנה זו – כיון שהמשכת הברכה על כל חודש אלול, עד לשבת האחרון שבו היא ברכתו של הקב"ה שבכחה מברכים את החדשים במשך כל השנה, היא בנוגע לשנת העיבור, שבה משלימים החסרון וכו'.
ויה"ר שתומשך הברכה בכל ששת הלשונות שבנוסח ברכת החודש, שהם כנגד ששת חדשי החורף וששת חדשי הקיץ21, שהם ב' סוגי עבודה (כמדובר לעיל22), וכפי שמסיימים "ונאמר אמן", מלשון אמת ואמונה23, שמורה על הקיום וההמשכה למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה.
* * *
ד. דובר כמ"פ שיש ענינים שהם שוים בכל שנה, ויש ענינים שבהם יש חילוקים משנה לשנה.
ובהקדים – שכן הוא בכללות התומ"צ, כמו במצוות, שישנו צד השוה בכל המצוות, וישנו הענין המיוחד שבכל מצוה בפני עצמה24; וכמודגש בנוסח דברכת המצוות: שישנו הנוסח הכללי שבכל המצוות "אשר קדשנו במצוותיו וצונו", וישנו הנוסח הפרטי שבכל מצוה בפני עצמה.
וכשם שהוא בענין המצוות, כן הוא גם בענין התורה (שהרי גדול תלמוד שמביא לידי מעשה25) שישנו הענין הכללי שהוא בכל אותיות התורה בשוה, שכל אות נוגעת לכשרות של כל הס"ת26 [כמובא בזהר27 (שאומרים ב"מענה לשון") בנוגע לאות ו' יתיר בפסוק28 "ושסעת שסע שתי פרסות", והיינו, שאע"פ שמדובר אודות לאו פרטי שאינו עיקר גדול בתורה, ובזה גופא רק ענין של חסרות ויתירות, שבלאה"כ "אין ספר תורה שלנו מדוייקים כל כך כו'"29 [ועד שיש שקו"ט איך מברכים על ס"ת בה בשעה שאינו מדוייק כל כך30], אעפ"כ, הרי זה נוגע לכשרות כל הס"ת], וישנו גם ענינה הפרטי של כל אות, שדורשים עלי' תילין תילין של הלכות (במכ"ש מזה שדורשים על כל קוץ וקוץ)31.
וזהו ענין כללות ופרטות שבתורה32, שממנו נמשך ענין כללות ופרטות שבמצוות; ומזה נמשך גם הענין של כללות ופרטות בעולם.
ומזה מובן גם בנוגע פרשת ראה, שיש בה ענין כללי שהוא בכל שנה, וישנו גם ענין שבו יש חילוק משנה לשנה אם פרשת ראה היא בשבת מברכים אלול או בשבת ר"ח, כדלקמן (ס"ז).
ה. שבת33 פרשת ראה היא השבת השלישית34 מהשבע דנחמתא. ויש בזה מעלה מיוחדת: "בתלתא זימני הוה חזקה"35, ולכן, כשאומרים את הפטרות הנחמה שלש פעמים, אזי נפעל תוקף וחוזק בענין הנחמה.
ובפרט לפי המבואר בחסידות36 שהשבע דנחמתא הם כנגד ז' המדות, והפטרת פרשת ראה היא (מלמעלה למטה) כנגד מדת התפארת37 שמזה מובן, שכשם שמדת התפארת כוללת את כל המדות, כך גם הנחמה של ההפטרה דפרשת ראה כוללת את כל השבע דנחמתא.
ו. העילוי של הנחמה דפרשת ראה מתבטא (לא רק בהפטרתה, אלא) גם בפרשה עצמה38, שהתחלתה היא: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וגו'".
והביאור בזה39:
מפרשים שואלים40: איך שייך "אנכי נותן גו' ברכה וקללה" הרי "מפי41 עליון לא תצא הרעות"?
ואחד הביאורים בזה42: אמנם הקב"ה נותן לבנ"י גם היפך הברכה, אבל באופן כזה שבנ"י יהפכו זאת לברכה. וברכה כזו – המגיעה מהיפך הברכה – גדולה וחזקה יותר ביתר שאת43 וביתר עז.
וזוהי השייכות של פרשת ראה לשבע דנחמתא, שענינם – לגלות את הפנימיות של ה"תלתא" (שבאים לפני השבע דנחמתא), שכוונתם ותכליתם היא44 שיהפכו לטוב, שטוב זה (שבא מענין בלתי רצוי) גדול יותר מטוב הגלוי מלכתחילה45.
וענין זה (שהיפך הטוב הוא בכדי שיתהפך בעצמו לטוב) בא בגלוי בשבת השלישית של השבע דנחמתא, כשקוראים "ראה אנכי נותן גו' ברכה וקללה" שזה ש"אנכי נותן גו' קללה" [שגם הקללה באה מ"אנכי", מתוך כוונה שתיהפך לברכה] הוא באופן כל כך גלוי, עד שתורת אמת אומרת לכל אחד מישראל "ראה": ביכלתך לראות זאת בבחי' ראי', לא רק בבחי' שמיעה46.
ז. ובענין זה יש עילוי כשפרשת ראה היא בשבת מברכים חודש אלול, ולא בר"ח אלול:
כאשר פרשת ראה היא בר"ח אלול, אין זה חידוש גדול כשאומרים "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה" – כיון שיהודי יודע שר"ח הוא יום מיוחד, שבו אומרים "הלל" (שאף שאין זה אלא מנהג47, הרי מנהג ישראל תורה הוא48), כולל הפסוקים שמכריזים בקול רם וכו', ועד שאפילו גוי יודע שזה ר"ח, בראותו שנעשה מולד הלבנה, שזה מורה על מעלת בנ"י שדומין ללבנה, ועד שבא גם במעשה בפועל שמונין ללבנה (כנ"ל ס"ג) – "שהם עתידים להתחדש כמותה"49, ולכן אין זה פלא גדול שבר"ח יכול להיות הענין ד"אנכי נותן לפניכם היום ברכה".
משא"כ בשבת מברכים, שלא זו בלבד שהוא בחציו השני של החודש, שבו הלבנה הולכת ומתמעטת, אלא בחציו השני של החודש גופא ה"ה קרוב לסוף החודש – כפי שכותב יהודי גם בשטר של עניני הרשות שיום פלוני הוא כך וכך ימים לחודש מנ"א, ויודע שאם משיח (ש"אחכה לו בכל יום"50) לא יבוא ח"ו עד סוף החודש, שאז יקויים היעוד51 "והי' אור הלבנה כאור החמה", הנה ע"פ דרך הטבע כפי שמתנהג באופן ד"לא ישבותו"52 יהי' בסוף החודש חסרון הלבנה לגמרי,
ואעפ"כ לא מתפעל יהודי מזה, ועורך "שבת מברכים", שבו מברך את כל חודש אלול, כולל גם השבת האחרון שבו, שממנו נמשכת הנתינת כח לברך את כל חדשי השנה (כנ"ל ס"א), וקורא בתורה "אנכי נותן לפניכם היום ברכה", ככל העילויים שבזה: "אנכי" – "אנכי מי שאנכי"53, למעלה מהוי' (שלכן הסדר הוא "אנכי הוי' אלקיך"54, תחילה "אנכי" ואח"כ "הוי"" וכו'); "נותן" – ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"55; "היום" – כמארז"ל56 "מה היום מאיר .. אף אתם עתיד להאיר לכם"; "ברכה", וגם הענין דהיפך הברכה שנהפך לברכה נעלית ביותר (בדוגמת מעלת חמשה עשר באב שלאחרי תשעה באב).
ח. ועוד ענין בזה:
הענין דהפיכת היפך הברכה לברכה נעשה ע"י עבודת התשובה, שזהו ענינו של חודש אלול, חודש התשובה.
וכשקורין "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (שכולל גם הברכה היותר נעלית שע"י הפיכת היפך הברכה) בשבת מברכים חודש אלול (לפני ר"ח אלול) – הרי זה נפעל כבר בחודש מנחם-אב.
ולהעיר, שזהו גם כללות ענינו של חודש מנחם-אב, כדאיתא בילקוט44 בנוגע לענינים הבלתי רצויים דחודש אב, "עלה ארי' (זה נבוכדנצר) .. והחריב אריאל", שזהו "על מנת שיבוא ארי' (זה הקב"ה, דכתיב בי'57 ארי' שאג מי לא יירא) .. ויבנה אריאל";
אלא שבשביל זה יש צורך בעבודת התשובה שבחודש אלול – כפי שנרמז במ"ש "ארי' שאג מי לא יירא", כדאיתא בשל"ה58 (בשם הקדמונים) ש"ארי'" ר"ת אלול ר"ה יוהכ"פ הוש"ר, שאז עומד כל אחד מישראל בתנועה של יראה כו' ("מי לא יירא"), ש"אלול" נרמז בא' ד"ארי'" שהוא ראש התיבה.
אמנם, כשקורין פרשת ראה בשבת מברכים אלול (לפני ר"ח אלול) שהוא עדיין בחודש מנ"א – הנה מצד הענין ד"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (שגם היפך הברכה נהפך לברכה), נעשה כבר בחודש מנ"א הענין ד"יבוא ארי' .. ויבנה אריאל" – בנין ביהמ"ק השלישי, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
* * *
ט. אך59 עדיין נשאלת השאלה: בשעה שעומדים [בסוף חודש מנחם אב60] במצב שלעיני בשר רואים את היפך הברכה – איך יכולים לדרוש מיהודי [ומכל יהודי] שכבר "יראה" בזה את ה"אנכי נותן וגו'"?
ועל זה אומרים61 בהפטרת פרשת ראה: "וכל בניך למודי ה' גו'"62, שכל ילדי ישראל ("וכל בניך") הם "למודי ה'" תלמידים של הקב"ה63, ורגילים (למודי גם מלשון רגילות64) באלקות (עד בהוי' שלמעלה מהטבע).
ולכאורה זה גופא צריך ביאור: בשעה שרואים שהילדים שמקבלים חינוך הכשר הם במספר מועט ביותר [וגם אלו שמקבלים חינוך הכשר, הנה לא כולם כדבעי] – איך אפשר לומר "וכל בניך65 למודי ה'"?
הנה הביאור בזה בפשטות ביותר: כל אחד מישראל בפנימיותו "רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות", ומה שלפעמים נכשל, הרי זה רק מפני ש"יצרו66 הוא שתקפו"67.
בשעה שמדובר אודות בני מצוה, יש מקום להתווכח ולטעון ש"יצרו הוא שתקפו" אינו אונס אמיתי, כיון שיש להם דעת וכח ללחום ולנצח את היצה"ר, ואינם עושים זאת, ואדרבא – הם אומרים (ועושים) כמו היצה"ר;
אך כשמדובר אודות ילדים קודם בר (בת) מצוה – הרי כל העשי' שלהם מצד "יצרו הוא שתקפו" אינה מציאות68 (להיותם קטנים69); ולאידך גיסא – יש להם נפש אלקית שהיא "חלק70 אלקה ממעל מ"מ",
[ובפרט לאחרי המילה, שאז באה הנשמה באופן של "כניסה"72. ואצל בת ישראל, כיון ש"אשה כמאן דמהילא דמיא"73, נעשית "כניסת נפש הקדושה" מיד בשעת לידתה74 – דלמה תגרע. ואולי י"ל דהכניסה בקריאת השם75],
ונמצא שמה שאצלם מציאות אמיתית – הרי זה ה"חלק אלקה ממעל ממש". ולכן "וכל בניך למודי ה'".
י. אבל היות שבכדי לבטל את הענינים דהיפך הברכה ולהפכם לברכה, צריך להיות ה"למודי ה'" (שהם "כל בניך") בגלוי76 – לכן יש צורך בהשתדלות הכי גדולה, להכניס מספר היותר גדול של ילדי ישראל בחינוך הכשר, עד לחינוך על טהרת הקודש77.
וע"י כל ילד יהודי, כאשר מביאים אותו בכלל של "למודי ה'" (גם בגלוי) – מבטלים את הענינים של היפך הברכה.
וכפי שמצינו שישעי' הנביא אמר "והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל גו'"78 שה"ילדים אשר נתן לי ה'" (אף שהיו מתי מספר, רק שני ילדים79), היו "לאותות ולמופתים", שלא להתיירא ממלך אשור.
וגם לא להתיירא מגזירת אחז, "שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות, שלא ילמדו תינוקות של בית רבן תורה"80 בכדי להשכיח את התורה מישראל81 – כיון ש"הילדים אשר נתן לי ה'" (התלמידים של ישעי') יהיו "לאותות ולמופתים, שתתקיים תורה בישראל על ידם"80.
יא. כיון שהנבואה הנ"ל של ישעי' נכתבה, הרי זו ראי' שהיא נוגעת לדורות82.
ומזה מובן גם בנוגע למצב כעת, שלמרות המציאות של שבעים הזאבים83 (בדומה לאשור), ולמרות שישנם ילדים שלא הולכים, רח"ל, לבתי כנסיות ובתי מדרשות (בדוגמת גזירת אחז), ולמרות המלחמה נגד "דבר ה' זו הלכה"84 – הנה אותם ילדי ישראל שיתחנכו להיות למודי ה' בגילוי, הם יפרו את ה"(עוצו) עצה" ו"(דברו) דבר", "כי עמנו א־ל"85.
וכאשר מתבוננים בענין ד"וכל בניך למודי ה'", הנה אפילו כשנמצאים בזמן שלעיני בשר נראית היפך הברכה ח"ו – לא נופלים ביאוש ח"ו, אלא אדרבה: "ראה אנכי נותן גו'" – רואים שגם הענינים של היפך הברכה "אנכי נותן", דכיון שהכוונה והתכלית שלהם היא על מנת שייהפכו לברכה, לכן יראו ש"אנכי נותן".
יב. ובנוגע לפועל:
כדי לקשר כל ענין עם גשמיות86 – הנה כל הילדים שנמצאים כאן יאמרו "לחיים" (על משקה או יין), וינגנו ניגון שמח.
והשמחה של "הבל שאין בו חטא", שעליו מתקיים העולם87 – תפעל גם בנין העולם, ועד שנצא עמהם "בבנינו ובבנותינו"88 לקבל פני משיח צדקנו, ולומר "ראו גידולים שגידלנו", בקרוב ממש.
* * *
יג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה אני לדודי ודודי לי.
* * *
יד. כרגיל – לומדים ענין בפירוש רש"י על התורה, ובשבתות הקיץ – גם ענין בפרקי אבות, כפי שמביא רבינו הזקן בסידורו89 בנוגע למנהג "לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת", ש"יש נוהגין כך כל שבתות הקיץ", וכן ענין בהערות אאמו"ר על הזהר.
ויש להתחיל בחומש עם פירוש רש"י – להתעכב על פירוש רש"י שבדרך כלל עוברים עליו במהירות ובקלות ("ווי אויף וואַסער"), אע"פ שלכאורה הוא מלא קושיות כרימון.
טו. בקאַפּיטל י"ב פסוק ל"א נאמר: "כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם", ורש"י מעתיק התיבות "כי גם את בניהם", ומפרש: "גם, לרבות את אבותיהם ואמותיהם. אמר רבי עקיבא, אני ראיתי גוי אחד שכפתו לאביו לפני כלבו ואכלו".
וצריך להבין :
א) לשם מה צריך רש"י להוסיף "אמר רבי עקיבא אני ראיתי וכו'"?
ובהקדים – שענינו של פירוש רש"י הוא "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא"90, באופן שלא חסר, היינו, שכל מה שדורש ביאור אצל "בן חמש שנים למקרא" (כמ"ש בפרקי אבות91 שלומדים ביום הש"ק זה) מבאר רש"י בפירושו [כדמוכח מזה שיש מקומות שרש"י כותב "לא ידעתי"92], אבל גם לא יתיר, היינו, שרש"י לא מבאר ענינים נוספים שאינם שייכים ללימוד ע"ד הפשט (מלבד "אגדה המיישבת דברי המקרא"90), שענינים אלו ילמדם כשיגדל להיות "בן עשר שנים למשנה" ו"בן חמש עשרה לגמרא"91, ועד ללימוד סודות התורה בקבלה וחסידות (אלא שבדרך רמז כלולים בפירוש רש"י גם עניני דרוש וסוד כו', כמ"ש השל"ה93 שבפירוש רש"י יש "נפלאות", וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר94 בשם רבינו הזקן שבפירוש רש"י יש גם "יינה של תורה").
ובנדו"ד: לאחרי שרש"י מפרש שתיבת "גם" באה "לרבות את אבותיהם ואמותיהם" – לא חסר מאומה בפשוטו של מקרא, וא"כ לשם מה צריך רש"י להוסיף "אמר רבי עקיבא אני ראיתי וכו'"?
בפשטות יש לומר שכוונת רש"י להבהיר לבן חמש למקרא שמתפלא איך יתכן דבר הכי מוזר שישרפו באש את אבותיהם כו' – שאכן יש מציאות כזו, כדברי רבי עקיבא "אני ראיתי כו'".
אבל, אי משום הא, הרי גם שריפת בניהם ובנותיהם היא דבר הכי מוזר, ואם צריך להביא ראי' מר"ע שראה גוי אחד שכפתו לאביו כו', צריך להביא ראי' גם על שריפת בניהם, כמפורש בתנ"ך בנוגע לאחז ש"גם את בנו העביר באש"95.
ב) המקור של פירוש רש"י זה הוא בספרי עה"פ: "אין לי אלא בנים ובנות, אבות ואמהות מנין, ת"ל כי גם את בניהם ואת בנותיהם". אבל שם מסיים: "א"ר יעקב אני ראיתי גוי אחד שכפתו לאביו והניחו לפני כלבו ואכלו", ואילו רש"י כותב "אמר רבי עקיבא"?
ואף שברור הדבר שרש"י אינו מחדש זאת מעצמו, אלא מצא גירסא כזו – עדיין אינו מובן: מדוע בחר רש"י דוקא גירסא זו שאינה הגירסא הרגילה.
ולהעיר: ענין זה הובא גם בברייתא דל"ב מדות,
שבה נתבארו פרטי המדות שהתורה נדרשת בהם [דאף שבכללות נימנו י"ג מדות96, ובכללות יותר ז'97 או ג'98 מדות, הנה בפרטיות יותר יש ל"ב מדות], שא' מהם היא ריבוי אחר ריבוי, ועל זה הובאה הדוגמא ממ"ש "כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם", "אילו נאמר בניהם ובנותיהם, הייתי אומר אין מקריבין אלא בנים ובנות, תלמוד לומר גם את, ריבוי אחר ריבוי, מלמד שאף אבותיהם היו מקריבין לעבודת כוכבים" –
ושם ממשיך "אמר רבי עקיבא אני ראיתי עובד כוכבים שכפתו לאביו וכו'", אבל שם מסיים "שכפתו לאביו והקריבו ליראתו", ואילו רש"י מסיים "שכפתו לאביו לפני כלבו ואכלו", כבספרי. ונמצא שרש"י "ארכבי' אתרי רכשי"99.
ג) בפירוש "כפתו לאביו לפני כלבו ואכלו" – מבואר במפרשי רש"י100 ש"כלבו" הוא כינוי גנאי לעבודה זרה, ו"אכלו" פירושו "שרפו", כפי שמצינו בכ"מ בתנ"ך שמשתמשים בלשון אכילה בנוגע לשריפה, כמו "מאכולת אש"101.
אבל, רש"י כתב פירושו באופן שיהי' מובן לבן חמש למקרא מבלי שיצטרך לעיין במפרשי רש"י, ואינו מובן מדוע סתם רש"י בלשון שדורש ביאור [כולל גם אם "ואכלו" קאי על הכלב או על הנכרי], ומה גם שרש"י לא יכול לסמוך על פסוקים בתנ"ך שהבן חמש למקרא לא למדם עדיין.
ד) פירוש רש"י "גם לרבות את אבותיהם ואמותיהם" קאי בפשטות על מ"ש "גם את בניהם ואת בנותיהם". ואינו מובן: מדוע לא העתיק רש"י בד"ה גם התיבות "ואת בנותיהם", שמזה למדים לרבות את אמותיהם ?
וכפי שיתבאר לקמן.
טז. הביאור בפרקי אבות בענין "עשרה דורות מאדם עד נח – עד שהביא עליהם את מי המבול", ו"עשרה דורות מנח ועד אברהם .. עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם"102 שבא בהמשך ובהתאם למ"ש במשנה הקודמת "בעשרה מאמרות נברא העולם .. להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם ולתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם", והיינו, שבעולם (וכן ב"עולם קטן"103) יש ענינים שצריך לבטלם לגמרי (ע"ד "שהביא עליהם את מי המבול"), ויש ענינים שצריך לבררם ולהפכם לטוב (ע"ד "שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו ע' 70 ואילך.
יז. בנוגע להערות אאמו"ר – הנה בפ' ראה אין הערות, אבל יש רשימה ארוכה על הסוגיא בגמרא במסכת קידושין104 בנוגע למצות הענקה בעבד עברי, כמ"ש בפרשת השבוע105 "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך".
ומבאר אאמו"ר106: "י"ל הג' דברים הכתובים בהענקה, צאנך גרנך ויקבך, הם לנגד המוחין". "צאנך הכולל כבשים ועזים הוא מוח הדעת הכולל ב' עטרין דחו"ג (וגם צאנך מלשון יציאה, רומז על הקוצי דשערות המכים במוח הדעת שמפני זה נחלק לשנים), גרנך שהוא דגן לאכילה, לחם הוא חכמה הוא מוח החכמה [ויש להעיר גם ממארז"ל107 "אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעם טעם דגן"], יקבך, יין לשתי', הוא מוח בינה", "או יל"פ צאנך גרנך ויקבך הוא הג' מוחין חב"ד, אשר ברכך105 מרבה המוח הרביעי שהוא המשכה מח"ס, שע"י נבקע מוח הדעת לשנים".
וממשיך לבאר השייכות של ג' ענינים אלו למ"ש לאח"ז108 "וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך גו' על כן אנכי מצוך את הדבר הזה", אך עדיין צריך להבין השייכות לענין המוחין, וכפי שיתבאר לקמן.
יח. וכאן המקום להזכיר עוד109 ענין ביום הש"ק זה – שהוא שבת מברכים אלול, שממנו מתברך ונמשך נתינת כח על כל הענינים והעבודות של חודש אלול110:
ידוע המשל של רבינו הזקן111 אודות חודש אלול, שזהו בדוגמת מלך הנמצא בשדה, שאז "רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם".
אע"פ שהכוונה במשל הנ"ל להדגיש שהגילוי של הקב"ה לבנ"י בחודש אלול הוא גם בזמן שהם נמצאים במצב ודרגא של "שדה" – מובן, שהידיעה עצמה שהמלך נמצא בשדה, צריכה לתת (ואכן נותנת) זעזוע ("אַ טרייסל")112. וזעזוע זה צריך להיות באופן שיהי' נוגע ויפעל במעשה בפועל.
ולכן צריך לנצל את ה"עת רצון" של ימי החודש להכניס כמה שיותר ילדים יהודים בחינוך הכשר, עד לחינוך על טהרת הקודש77,
וכן לחזק ביתר שאת את חמשת המבצעים הידועים [מבצע תורה; מבצע תפילין; מבצע מזוזה; מבצע צדקה; מבצע בית מלא ספרים]; וכן מבצע נרות שבת קודש; מבצע כשרות ומבצע טהרת המשפחה.
וזה יביא, שעוד בהיותם ב"שדה" ימלא המלך את כל הבקשות של כל בנ"י,
ובמילא לאח"ז כש"בלכתו העירה הרי הם הולכים אחרין"111 – יצטרפו למלך ל"היכל מלכותו", ויתגלה כבוד מלכותו לעיני כל חי, וקרב פזורנו כו',
בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
יט. בהמשך להמדובר (ס"ט ואילך) אודות ההשתדלות בענין החינוך עד שיהיו "כל בניך לימודי ה'" – יש להוסיף ולהדגיש אודות הצורך והאפשרות לנצל את ימי החופש, שבהם יש לילדים חופש מלימודי החול, ולכן הרי זה הזמן הטוב ביותר שיכולים לנצלו ללמדם תורה, ועד לאופן ד"ספי לי' כתורא"113, עי"ז שיכניסו אותם במוסדות חינוך יהודיים.
ובפרט שהילדים בודאי חפצים בכך, ואפילו האמהות יסכימו לכך – כדי שיוכלו ללכת לטייל... כי, במשך כל השנה הולכים הילדים לבית ספר לחמש שעות ביום, ואילו בזמן החופש נמצאים הילדים בבית במשך כל היום, וא"כ, כשיציעו לאם לשלוח את הילד למחנה קיץ, בודאי תסכים, כיון שאז יהי' לה חופש... ולא יהי' איכפת לה אפילו שילמדו עם הילד תורת משה, גם אם אח"כ יבוא הילד ויאמר שהוא רוצה ארוחה כשרה... והילדה תאמר שהיא רוצה להדליק נר שבת...
אך לדאבוננו, הנה לאחרי כל פעולת העסקנים בעבודתם להכניס ילדים לישיבות, ל"תלמודי תורה", ועכ"פ ל"מיטוואָך־שעה"114, חסר עדיין לא רק בשלימות החינוך – שגם על זה היו צריכים להתייגע כו', ועאכו"כ כשרחוקים ביותר ממעמד ומצב של שלימות החינוך, הן בנוגע לכמות התלמידים, והן בנוגע לאיכות לימודם – הרי בודאי לא יכולים להסתפק בזה כו'.
וע"ד ש"עשיר שהביא קרבן עני לא יצא"115, והרי כל בנ"י הם עשירים – כמובן מדברי הגמרא116 בנוגע לכל אחד מישראל, שלהיותם "בני אברהם יצחק ויעקב", הנה גם אם הוא במעמד ומצב שצריך להתייגע עבור פת לחם, הרי "אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהן", שלכן, "עד שלא יתחילו במלאכה, צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא כו'".
וכיון שכן, גדולה התמיהה על כך שדוקא בזמן שבו יכולים לפעול בנוגע לחינוך הילדים, יש רבנים שיוצאים ממקומם ונוסעים לנוח מעבודתם במשך כל השנה ! – בין הענינים שעשו במשך כל השנה היו ענינים כאלו שלא היו צריכים לעשותם כו', ואין לדבר בגנותן כו' בעמדנו בשבת מברכים חודש אלול; אבל אפילו אם היו עושים רק מה שצריך לעשות – אין זה פוטר אותם מההתעסקות בענין החינוך במשך שני חדשים שנוסעים לנוח ולא עושים מאומה !
ואם יש הכרח לתחוב ("אַריינשטעקן") גויים מוטב שיהי' זה במקומות שהם מחוץ לגבולות ארץ ישראל, כמו סיני וכיו"ב, אבל לא בתוך גבולי ארץ ישראל179.
אך לדאבוננו, הנה גם בענין זה ישנם כאלו שמרימים יד (כפי שאומרים ב"זשאַרגאָן": "הויבן אַ האַנט", ובלשון הקודש פירושו מרידה) נגד "דבר ה' זו הלכה":
אותו אחד שרושם גויים בתור יהודים, ואומר שזהו "הישג דתי", אמר גם שירושלים היא עיר לדוגמא לכך שיהודים וערבים חיים ביחד בשלום180 – בה בשעה שמספר הערבים גדול שלא בערך לגמרי ממספר היהודים, שבתחילה היו שם 65 אלף ערבים, ולא יותר מ־100 יהודים, ועכשיו רואים את הצרות שסובלים מהם, שלכן יש צורך בשמירה וכו'.
וכל זה – בגלל שבשעתו לא הניחו לערבים שרצו לברוח משם (בגלל שחששו ממה שיאמרו הגויים), ולא עוד אלא שהבטיחו וגם נתנו להם כסף שישארו שם – היפך הענין ד"לא תחנם"; ואח"כ אומרים גם על ענין זה שהוא "הישג דתי"!
ונחזור לעניננו – שהרמב"ם כותב אודות משיח ש"ילחם מלחמות ה'", וממשיך: "וינצח", והיינו, שכיון שזוהי מלחמת ה', הרי בודאי ש"ינצח", ועד שזהו באופן שמלכתחילה אין צורך במלחמה, כיון ש"תפול עליהם אימתה ופחד"181, וכמ"ש182 "אלה ברכב ואלה בסוסים", ואלה ב"דעפּוטאַטן"183... "ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר" [והרי גם גויים יודעים זאת, ועד שבשעה שיש אצלם ענין של שבועה, הרי זה באופן של שיתוף, שאוחזים ספר שצריך לשרפו, וביחד עם זה יש בו גם הפסוק "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר", כך, שהם בעצמם אומרים שכן הוא האמת], ואז "הושיעה המלך יעננו ביום קראנו"!
לה. אמנם, גם לאחרי שילחם מלחמות ה' וינצח, אין עדיין ראי' שזהו משיח, והגיע זמן הגאולה כו', אלא יתכן שהוא רק מנהיג בישראל וכו', והנצחון ישאר רק ענין של הצלת בנ"י או הצלת שטח בארץ ישראל – שהרי גם בזמן הגלות מוכרח שתמיד יהיו יהודים על אדמת ארץ ישראל, כמ"ש הרמב"ם185 שלא תתכן מציאות שבנ"י יעדרו לגמרי מארץ ישראל, וכפי שמבאר הרגצ'ובי186 שענין זה קשור עם חלוקת אפרים ומנשה לשני שבטים שעיקרה בנוגע לחלוקת הארץ187, "וא"כ, אם לא יהי' שום ישראל בארץ ישראל, שוב לא יהי' נ"מ כלל (בין מנשה ואפרים), ויהי' שבט אחד, ונמצא דכלה שיבטא", והרי "גמירי דלא כלה שבטא"188.
ולכן מוסיף הרמב"ם שהסימן על משיח הוא – אם תהי' עת רצון, שלא ישאר בכך, אלא גם "בנה מקדש במקומו", והיינו, שמשיח הוא זה שיבנה את ביהמ"ק (ולא זה שרק רוצה את הכסא... ועאכו"כ לא זה שמטהר ממזרים רח"ל),
וממשיך: "וקבץ נדחי ישראל", היינו, שלאחרי שיבנה מקדש אזי יתחיל לקבץ נדחי ישראל, ואז "הרי זה משיח בודאי", שעל ידו תהי' הגאולה, ומסיים: "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר189 כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".
זהו איפוא סדר הדברים שפוסק הרמב"ם בנוגע לגאולה; והרי עיקר גדול לדעת שכל ענינים אלו יהיו בפועל ממש למטה מעשרה טפחים, כי "דבר אלקינו יקום לעולם", "והיתה לה' המלוכה"190.
[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].