לימוד תניא בכל יום

לימוד תניא בכל יום

"כיון שלימוד התניא הוא אחד מהשיעורים ששמענו כמה פעמים אודותו מכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע שהוא מסוגל לכמה ענינים, מהנכון שנוסף על לימודו תניא כפי שכותב, ילמוד גם כן כפי שנחלק התניא לימות השנה". (אגרות קודש, כרך י"ד, אגרת ה'רלט)

"המנהג הטוב שנהגו חסידים (בדורות שלפני זה, וגם בדורנו) ללמוד פרק תניא בכל יום (לפני תפלת הבוקר). וכדאי לפרסם ולחזק מנהג זה" (משיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר תשמ"ט - התוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 68)

תניא יומי

יום ראשון י"ט מנחם־אב

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 218, ו זורע צדקה... עד עמ' 220, ישענו כו'.

ו. "זְרֵעַ צְדָקָה שֶׁבֶר אֶמֶת" (בְּמִשְׁלֵי יא). פּרוּשׁ, שֶׁשְכַר זְרִיעַת הַצְדָקָה הִיא מִדַּת אֱמֶת. שנותנים לו מלמעלה מדת ה"אמת" כשכר על שהוא זורע צדקה. כוונת רבנו הזקן באמרו "פירוש", שבדרך כלל הכוונה היא הסתייגות מפירוש אחר, היא: רש"י מפרש כאן את המלה "שכר" לא בתור תשלום, כי־אם מלשון "ויסכרו מעינות תהום", סתימה ועצירה (כדי לרכז וללכד). גם בתרגום ובמפרשים אחרים שמפרשים מלשון "תשלום", יכולים הרי גם בהם לפרש, לא שהשכר שנותנים לו הוא מדת האמת, אלא שהשכר שהוא מקבל הוא אמיתי ומתקיים לנצח; לכן אומר רבנו הזקן "פירוש", שהכוונה כאן היא, שהשכר שהוא מקבל על זריעת הצדקה – הוא מדת האמת שנותנים לו מלמעלה, וּכְתִיב: "תִּתֵּן אֶמֶת לְיַעֲקב", – הרי, שקיים ענין שנותנים לו מלמעלה מדת האמת, אלא, שלפי פירוש רש"י והתרגום שם (במיכה), שזוהי בקשה, שהבטחת ה"אמת" שהבטיח הקב"ה ליעקב, ימלא אותה לבניו וכו', הרי אין ראיה משם, שנותנים מלמעלה מדת האמת, לכן אומר רבנו הזקן:

וְשְׁשִׁכְחָא דְקְדְשָׁא־בְּרִיךְ הוּא מְסַבֵּר נָבִיא כוּ', – הנביא מסדר כאן שבחו של הקב"ה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שאין זה לשון בקשה, אלא שבח להקב"ה, שהוא נותן "אמת" ליעקב. פּרוּשׁ שכן, גם בשבחו של הקב"ה, הרי יכול להיות שהוא מקיים את ההבטחה של אמת (שהבטיח ליעקב), ולא שהוא נותן ליעקב את מדת האמת לכן אומר רבנו הזקן שהכוונה היא: שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הוּא הַנּוֹתֵן מִדַּת אֱמֶת' לְיַעֲקֹב. וְצָרִיךְ לְהָבִין, וְכִי אֵין אֱמֶת' בְּיַעֲקֹב חַס וְשָׁלוֹם עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יִתֵּן לוֹ מִלְמַעְלָה: אַךְ הִנֵּה מוּדַעַת זֹאת, – הרי ידוע, דְּמִדַּת יַעֲקֹב הִיא מִדַּת רַחֲמָנוּת, אברהם הוא מדת החסד, יצחק מדת הגבורה, ויעקב מדת התפארת רחמים רחמנות, וַעֲבוֹדַת ה' בְּמִדַּת רַחֲמָנוּת העבודה הפנימית בנפשו של יהודי במדת הרחמנות, כשם שהעבודה הפנימית של מדת החסד היא ענין האהבה, והעבודה הפנימית של מדת הגבורה היא יראה, כך היא העבודה הפנימית של מדת הרחמנות, הִיא הַבָּאָה מֵהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים רַבִּים בְּלֵב הָאָדָם עַל נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, הָרְחוֹקָה הנפש שלו רחוקה, מֵאוֹר פְּנֵי ה' כַּאֲשֶׁר הוֹלֵךְ בְּחֹשֶׁךְ הַבְלֵי עוֹלָם – שאז נפשו רחוקה מאור פני ה', הרי זו עבודת ה' בהתעוררות רחמים שהוא מעורר על נשמתו הוא. וְהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמָנוּת זוֹ הִיא בָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וְהַדַּעַת בִּגְדְלַת ה', – מה שהוא מבין ומעמיק את דעתו בגדולת ה' שאז הוא מרגיש וחש ברחמנות הגדולה שעליו, על שהוא רחוק מאור פני ה', וההתבוננות היא אֵיךְ שֶׁאֲפִלוּ הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים לְמַעְלָה מַעְלָה עַד אֵין קֵץ – גם הם, בְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי קַמֵּיהּ, הם נחשבים ככלום ממש לגבי הקב"ה. כִּי כָּל שִׁפְעָם וְחַיּוּתָם של העולמות האמורים, אֵינוֹ אלא רַק מִזִיו וְהָאָרָה מֵאוֹת אֶחָד מִשְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ, בְּמַאֲמַר6: חכמינו ז"ל: "בִּיוּ"ד נִבְרָא עוֹלָם הַבָּא כוּ'". הרי, שגם עולמות העליונים, הנכללים בשם הכללי "עולם הבא" כו' – נבראו כולם מאות אחת (אות יו"ד) של שם הוי'. וְהִנֵּה, בְּזִיו וְהָאָרָה זוֹ, שֶׁהוּא הִתְפַּשְׁטוּת הַחַיּוּת מִשְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ לְהַחֲיוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, בזה דוקא, הוא שֶׁיֵּשׁ הֶבְדֵל וְהֶפְרֵשׁ בֵּין עֶלְיוֹנִים לְתַחְתּוֹנִים, שֶׁעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא בְּה' באות ה' של שם הוי', וְכוּ', כפי שהסביר באגרת הקודמת, שחיות העולם הזה, שהוא עולם שפל, באה רק מחומר וגוף אותיות הדיבור שלמעלה, שזה בא מהאות ה' של שם הוי', ואילו העולמות העליונים באים מציור האותיות שמבחינת "חכמה" האות יו"ד של שם הוי', הרי שההבדל בין עליונים לתחתונים מקורו בהתפשטות החיות משמו יתברך. אך, כל זה הוא זיו והארה בלבד מבחינת השם ("שם" כשלעצמו הוא ענין של הארה, כמו למשל באדם שהשם אינו העצם והוא נוגע רק לזולת שיוכל לקרוא אותו בשמו). וְכֵן כָּל שִׁינּוּרֵי הַפְּרָטִים שֶׁבְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם – לעיל דובר על הכלל של העולמות, העולמות העליונים והעולמות התחתונים, ואילו כאן אומר רבנו הזקן, שהשוני בפרטים שבכל עולם, גם בעולמות העליונים וגם בעולמות התחתונים הוּא לְפִי שְׁנּוּרֵי צֵרוּפֵי הָאוֹתִיּוֹת, – שמהם נבראו, וְכֵן שְׁנּוּרֵי הַזְמַנִים בְּעָבָר הוָה וְעָתִיד, וְשִׁנּוּרֵי כָּל הַקּוֹרוֹת בְּחִלּוּפֵי הַזְמַנִים – הַכֹּל בא, מִשְׁנּוּרֵי צֵרוּפֵי הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁהֵן – צירופי האותיות, הֵן הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת מִמִּדּוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ (כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּ'לְקוּטֵי אֲמָרִים' ספר ה"תניא", חֵלֶק ב' "שער היחוד והאמונה", פֶּרֶק יא). שבהמשכת החיות הנמשכת מהמדות ובאה למטה על ידי אותיות הדיבור – בזה שייכים כל השינויים של החיות ושינויי הזמן, עבר, הוה ועתיד, אֲבָל לְגַבֵּי מָהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּתִיב: "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי", – אין שום שינוי בו יתברך בין לפני הבריאה ללאחרי הבריאה, בִּשְׁוֶה בֵּין בִּבְחִינַת שְׁנּוּרֵי הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת וְהַמַּדְרִיגוֹת, עַד לְמַטָּה מַטָה, והיינו משום שהכל כאין ואפס ממש לגבי מהותו מֵהַעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים בְּיוֹתֵר עַד לָעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בְּיוֹתֵר; שֶׁכְּמוֹ שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ מָצוּי בָּ – עולמות עֶלְיוֹנִים – כָּךְ הוּא מַמָּשׁ בְּשֶׁוֶה בַּ עולמות תַּחְתּוֹנִים (וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים' ספר ה"תניא", חֵלֶק א פֶּרֶק נא), שלגבי הקב"ה עצמו, אין שום הבדל בין עולמות העליונים לבין העולמות התחתונים. שכן, גם העולמות העליונים אין מחשבתם יכולה "לתפוס" בו יתברך, הרי, שגם לעליונים אין שום "תפיסה" והשגה בו יתברך, והוא יתברך נמצא בתחתונים כפי שהוא נמצא בעליונים, ההבדל בין עליונים ותחתונים מתבטא רק בהמשכת החיות הנמשכת ממנו יתברך לעולמות, שבעולמות העליונים החיות יותר בגילוי מאשר בעולמות התחתונים. וּבֵין בִּבְחִינַת שְׁנּוּרֵי הַזְמַן, - גם בזה אין שום שינוי לגבי הקב"ה, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָיָה "הוּא לְבַדּוֹ הוּא", ובאופן מציאות של יָחִיד וּמִיחָד, לִפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית כָּךְ הוּא עַתָּה אַחַר הַבְּרִיאָה, וְהַיְנוּ – למרות שניתוספו נבראים, ובכל זאת הוא לבדו הוא, והוא יחיד ומיוחד, משום שֶׁהַכֹּל כְּאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי מָהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ, – ולכן אין הנבראים שנבראו גורמים לשינוי במציאותו ובאחדותו, שכן הם כאין ואפס לגביו יתברך, וּכְמוֹ אוֹת אֶחָד מִדִּבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם אוֹ אֲפִלּוּ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ, לְגַבֵּי כְּלָלוּת מָהוּת הַנֶּפֶשׁ הַשִׂכְלִית וְעַצְמוּתָהּ, עַל־דֶּרֶךְ־ מָשָׁל, לְשַׁכֵּךְ אֶת הָאֹזֶן, למרות שהמחשבה היא לבוש עדין וקרוב יותר לנפש, בכל זאת אין אות אחת תופסת מקום כלל לגבי כל הנפש השכלית, ומענין השכל באות הרי המדות, ומהן באות המחשבה והדיבור, ולגבי עצם הנפש (שהוא למעלה מענין השכל), הרי אות אחת של דיבור או מחשבה, אין תופסת מקום כלל, הדברים האמורים מהווים משל שהאוזן תוכל להבין ולהשיג אפסות הבריאה לגבי הקב"ה. וּבֶאֱמֶת "אֵין עֲרוֹךְ אֵלֶיךָ" כְּתִיב, – שלא כפי שאמרנו קודם שזה כמו אות אחת של דיבור או מחשבה לגבי הנפש כולה, שהרי לאות האחת יש על־כל־פנים ערך "כל שהוא", ואילו לגבי הקב"ה אין לנבראים שום ערך כלל, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים' ספר ה"תניא", חֵלֶק ב – "שער היחוד והאמונה" פֶּרֶק ט) עַיִן שָׁם. וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: – בתפלה, כשמבקשים על ענין הרחמים, "ברחמיך הרבים רחם עלינו": "הַמֶּלֶךְ הַמְּרוֹמָם לְבַדּוֹ מֵאָז", פַּרוּשׁ: כְּמוֹ שֶׁ"מֵאָז" קֹדֶם הַבְּרִיאָה של העולמות והנבראים, הָיָה "הוּא לְבַדּוֹ הוּא", – ושום דבר בלעדו לא היה קיים, כָּךְ עַתָּה – אחרי התהוות העולמות והנבראים, הוּא "מְרוֹמָם" כו'; – שרק הוא קיים, וּ"מִתְנַשֵׂא מִימוֹת עוֹלָם", פּרוּשׁ: שֶׁהוּא רָם וְנִשָּׂא לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת זְמַן הַנִּקְרָא בְּשֵׁם "יְמוֹת עוֹלָם", וְהַיְנוּ לְפִי שֶׁחַיּוּת כָּל "יְמוֹת עוֹלָם" – ענין הזמן, הוּא רַק מִבְּחִינַת "הַמֶּלֶךְ" כוּ', מבחינת וספירת "מלכות", שהיא בחינת "המלך", שעבר, הוה ועתיד, שהם ענין ה"זמן", שייכים בספירת ה"מלכות" בלבד, שעליה אומרים את ההבדל של "מלך" "מלך" ו"ימלוך", שהם הווה, עבר ועתיד, ואילו בספירות ומדות שלמעלה מ"מלכות" לא שייך עדיין ענין ה"זמן", וּכְמוֹ שֶׁמְבוֹאֶר בְּמָקוֹם אַחֵר, וְאִי לזאת, ואם כך, שהקב"ה מרומם ומתנשא לגמרי מענין הבריאה ואין לה ערך כלל לגביו יתברך, הָרַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה מְאֹד מְאֹד עַל הַנִּיצוֹץ הַשׁוֹכֵן בַּגּוּף הֶחָשׁוּךְ וְהָאָפֵל, הֶעָלוּל לְקַבֵּל טְמְאָה על ידי ענינים של איסור שמשלוש הקליפות הטמאות לגמרי, וּלְהִתְגָּאֵל בְּכָל הַתַּאֲווֹת רַחֲמָנָא־לִצְלַן, שאף אם הן מענינים של היתר שמקליפת "נוגה", אך, כשהן באופן של תאוות נעשה הגוף מלוכלך מזה, לכל אלה עלול הגוף להגיע, לוּלֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מָגֵן לוֹ וְנוֹתֵן לוֹ עֹז וְתַעֲצוּמוֹת לִלְחֹם עִם הַגּוּף וְתַאֲווֹתָיו וּלְנַצְחָן, – אך, מבלי עזרתו של הקב"ה לנצח את התאוות, עלול הגוף מצד עצמו לכל זה, וזה עצמו הוא הרי ענין של נחיתות – גם כשזה נשאר ב'כוח' בלבד ואינו בא לידי פועל להתגאל חלילה על ידי התאוות. ובגוף זה שהוא כל כך נחות שוכן הניצוץ של הנשמה. וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: אחרי שאומרים עד כמה מרומם ומנושא הקב"ה מהבריאה, "המלך המרומם לבדו" (כנזכר לעיל), מבקשים "אלקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו" ומסיימים "אֲדוֹן עֲנֵנוּ כוּ' מָגֵן יִשְׁעֵנוּ כוּ'". שהכוונה היא על הכוח שנותן הקב"ה באור מקיף שלמעלה מהאדם וכוחותיו העצמיים שיוכל האדם לעמוד בעוז ולהתגונן נגד הגוף ותאוותיו.

יום שני כ' מנחם אב

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 220, והנה מודעת זאת... עד עמ' קיא, תכונני.

וְהִנֵּה מוּדַעַת זאת12, ידוע הדבר, דְּיֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי דְחִילוּ וּרְחִימוּ: ישנם שני סוגי יראה ואהבה (גם ביראה וגם באהבה ישנם שני סוגים): הָרִאשׁוֹנוֹת הסוגים הראשונים ביראה ואהבה, הֵן הַנּוֹלָדוֹת מֵהַתְּבוּנָה וְהַדַּעַת בִּגְדְלַּת ה' ו- מההתבוננות והעמקת הדעת בַדְּבָרִים הַמְּבִיאִין לִידֵי אַהֲבַת ה' וְיִרְאָתוֹ, על אהבתו של הקב"ה לבני ישראל וכו', שבשעה שהאדם מעמיק דעתו בענינים אלה, נולדות בו אהבת ה' ויראת ה', וְהָאַחֲרוֹנוֹת הסוגים האחרונים ביראה ואהבה, הֵן הַבָּאוֹת אַחַר־כָּךְ בִּבְחִינַת מַתָּנָה, אחרי שהאדם השיג לעצמו יראת ה' ואהבת ה' על ידי התבוננות, באות היראה והאהבה בדרך של מתנה מלמעלה, וּכְמוֹ שֶׁנְתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר עַל פָּסוּק 13: "עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתָּתֵּן אֶת כְּהְנָּתְכֶם", שֶׁהִיא מִדַּת אַהֲבָה, ועל כך אומר הפסוק שישנו אופן זה של אהבה שהוא עבודת מתנה, בדרך מתנה מלמעלה, וְכֵן הוּא הדבר, גַּם־כֵּן בַּיִרְאֶה. שישנה מדריגה ביראה שהיא בדרך מתנה מלמעלה. וְהִנֵּה, וַדַּאי הדבר, ש – אֵין עֲרוֹךְ כְּלָל בֵּין הָרִאשׁוֹנוֹת – בין הסוגים הראשונים ביראה ואהבה, שֶׁהֵן תּוֹלְדוֹת הַשָּׂכֶל הַנִּבְרָא, לְגַבֵּי הָאַחֲרוֹנוֹת – לבין הסוגים האחרונים ביראה ואהבה, שֶׁהֵן – בדרך של מתנה, מֵהַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ־שְׁמוֹ, כשם שאין שום ערך בין נברא לבורא, כך אין שום ערך בין הסוג הראשון של אהבה ויראה שנוצר על ידי הנברא (באמצעות שכלו) לבין הסוג האחרון של אהבה ויראה שבא מהבורא. וְלָכֵן הֵן היראה והאהבה האחרונות, הֵן הַנִּקְרָאוֹת בְּשֵׁם "אֱמֶת", כִּי "חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־ בָּרוּךְ־הוּא אֱמֶת"14, שֶׁהוּא אֱמֶת הָאֲמִתִּי, וְכָל הָאֱמֶת שֶׁבַּנִּבְרָאִים כְּלָא חֲשִׁיבֵי קַמֵּיהּ. נחשבת ככלום לפניו יתברך. לכן, היראה והאהבה הבאות בדרך מתנה מהבורא, נקראות בשם "אמת". אַךְ אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ שֶׁיִּזְכֶּה הָאָדָם ל"אֱמֶת ה"