שיעורי רמב"ם - ג' פרקים ליום

יום ראשון י"ט מנחם-אב ~

הִלְכוֹת קָרְבַּן פֶּסַח

פֶּרֶק ו

א. אֵיזֶה הוּא טָמֵא שֶׁנִּדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי? כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל אֶת הַפֶּסַח בְּלֵילֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר [בניסן] מִפְּנֵי טֶמְאָתוֹ, כְּגוֹן זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹתוּ. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בִּנְבֵלָה וְשֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר - הֲרֵי זֶה טוֹבֵל, וְשׁוֹחֲטִין עָלָיו אַחַר שֶׁיִּטְבּל, וְלָעֶרֶב כְּשֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ, אוֹכֵל אֶת הַפֶּסַח.

א) אדם שיוצאת ממנו שכבת זרע, מחמת חולי. ב) אשה שזב דמה שלושה ימים, שלא בעת נידתה. ג) שכל אלו טמאים שבעה ימים, ואינם יכולים להטהר לפני ט"ו בניסן, ולכן נדחים לפסח שני. ד) שהוא טמא רק באותו יום, עד הלילה. ה) אבל אם עדיין לא טבל אין שוחטין עליו, שמא לא יטבול, וישאר טמא בליל ט"ו.

ו) שבכדי להטהר, מזים עליו אפר פרה אדומה, ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו. ז) שהזו עליו את אפר הפרה, וטבל לטהרתו, ובערב הוא יהיה טהור. ח) את משה רבינו.

ט) שאי אפשר להקריב קרבן פסח עבור טמא מת שעתיד להיטהר בליל ט"ו בניסן. י) שנטמא בטומאה כזו שאם נזיר היה נטמא בה, הוא היה צריך לסתור את ימי נזירותו.

בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים"? בְּשֶׁנִּטְמָא בְּטֶמְאוֹת מִן הַמֶּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן • השגת הראב"ד שהנזיר מגלח עליהן א"א לא מצאתי לזה שורש אף אם סברת [אם נטמאן'; אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא בִּשְׁאָר טַמְאוֹת מִן הַמֶּת, שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן - שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ אַחַר שֶׁיִּטְבּל וְיִזֶּה עָלָיו, וּכְשֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל פִּסְחוֹ.

ג. זָב שֶׁרָאָה שְׁתִּי רְאִיּוֹת [של זיבה] יא, וְסָפַר שִׁבְעַת יָמִיםיב וְטָבַל בַּשְׁבִיעִי - שׁוֹחֲטִין עָלָיו, וְהוּא אוֹכֵל לָעֶרֶב; וְאִם רָאָה זוֹביג אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם, הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִלַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִייד. וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם טו - טוֹבֶלֶת בְּיוֹם הַשְׁמוּר [־הטהור) טז, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת, וְשׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ, וְהִיא אוֹכֶלֶת לָעֶרֶב; וְאִם רָאָת דָּם אַחַר שֶׁנִּזְרַק דַּם הַפֶּסַח, פְּטוּרָה מִלַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִייח. וְאֵין שׁוֹחֲטִין עַל הַנִּדָּה בַּשְׁבִיעִי שֶׁלָּהּיט - שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ טוֹבֶלֶת עַד לֵיל שְׁמִינִי, וְאֵינָהּ רְאוּיָה לֶאֱכֹל קָדָשִׁים עַד לֵיל תְּשִׁיעִיךְ.

יא) שצריך לספור שבעה ימים שלא יראה בהם ראייה של זיבה ולטבול, ואינו צריך להביא קרבן. יב) ויום השביעי חל בי"ד ניסן. יג) הזב שכבר ראה פעמיים 'זוב', ראה שוב ראייה שלישית של 'זוב'. יד) כי בשעה שזרקו את הדם, הוא היה טהור ויצא ידי חובתו בפסח זה. טו) אשה שראתה דם יום אחד בלבד או שני ימים בימי הזיבה, שהם אחד עשר יום שאחרי שבעת ימי הנידה. ונקראת שומרת יום כנגד יום, מפני שאותו היום שראתה בו דם, כולו טמא, ומשמרת כל הלילה, ואם לא ראתה דם בלילה טובלת למחרת בבוקר ומשמרת כל היום, אם לא ראתה כלום הרי זה יום אחד טהור כנגד היום הטמא, והרי היא מותרת לבעלה לערב. טז) ואינה צריכה לחכות לטבול לערב. יז) אחר שטבלה. יח) מכיוון שאין צורךך שיהיה יום השני, שהוא יום השימור, כולו טהור, אלא מספיק שמקצתו יהיה טהור, ומכיוון שבשעה שזרקו את הדם היא הייתה טהורה, יצאה ידי חובתה בפסח זה. יט) כמו שנאמר (ויקרא טו, יט) "שבעת ימים תהיה בנידתה", ודרשו בברייתא פסחים שם "תהא בנידתה כל שבעה", והרי היא עתה מחוסרת טבילה ואין שוחטין עליה. כ) והיא אינה ראויה לאכול קרבן פסח בליל ט"ו בניסן.

ב. טְמֵא • מֵתִי שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ [־יום טהרתו] לִהְיוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר - אַף עַל פִּי שֶׁטָבַל וְהֵזָה עָלָיו, וַהֲרֵי הוּא רָאוּי לֶאֱכֹל קָדָשִׁים לָעֶרֶב - אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו, אֶלָּא נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי, שֶׁנֶאֱמַר13 : "וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא" - מִפִּי הַשְׁמוּעָה [=מסורת ממשה רבינו] לָמְדוּ, שֶׁשְׁבִיעִי שֶׁלָּהֶם הָיָה, וְעַל זֶה שָׁאֲלוּחַ, אִם יִשָּׁחֵט עֲלֵיהֶם וְהֵם יֹאכְלוּ לָעֶרֶב, וּפֵרֵשׁ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶם.

ד. מְחֶסְרֵי כִּפּוּרִים [־טמאים שנטהרו וטרם הביאו קרבן] שֶׁחָל יוֹם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר - שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶם וּמַקְרִיבִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, בֵּין קֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח בֵּין אַחַר שְׁחִיטָתוֹ; וְאוֹכְלִין פִּסְחֵיהֶם לָעֶרֶב. וְאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶם, עַד שֶׁיִּמְסְרוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶם לְבֵית דִין כא - שֶׁמָּא יִפְשְׁעוּ, וְלֹא יַקְרִיבוּ אוֹתָם כב.

כא) של כהנים, שיהיו אחראים להקרבתם. כב) את הקרבן שצריכים להביא בשביל להטהר, ולא יוכלו לאכול את קרבן הפסח בליל ט"ו.

ה. מְצֹרָעכג שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, וְרָאָה קָרִי [־ונטמא] בּוֹ בַּיּוֹם - הֲרֵי זֶה טוֹבֵלכד, וְנִכְנָס לְעֶזְרַת נָשִׁים וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁטְבוּל יוֹם [־טמא שיטהר בערב] אָסוּר לְהִכָּנֵס לְעֶזְרַת נָשִׁים, הוֹאִיל וְאִסּוּרוֹ לְהִכָּנֵס שָׁם מִדִּבְרֵיהֶם [של חכמים], כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ, וְיוֹם זֶה הוּא יוֹם הַקְרָבַת הַפֶּסַח בְּמוֹעֲדוֹכה - יָבוֹא עֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵתכי, וְיִדְחָה אִסּוּר שֶׁל דִּבְרֵיהֶםכוּ.

כג) שצריך לטבול ביום השביעי, ולהביא קרבן לכפרה ביום השמיני. כד) כדי להטהר מטומאת הקרי. כה) ואם לא יוכל להיכנס לעזרת נשים להקריב קרבנותיו, לא יוכל להקריב את הפסח. כו) הקרבת קרבן פסח. כז) איסור כניסתו של הטבול יום לעזרת נשים.

ו. טְמֵא מַת שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּתכח, אֵין מַזִין עָלָיו אֶלָּא לְמָחָרכט; וַאֲפִלּוּ חָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, וְהוּא שַׁבָּתל - יִדָּחֶה • לְיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר, וּמַזִין עָלָיו; וְאֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּלֹא, אֶלָא יִדָּחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי.

כח) וצריך להזות עליו בו ביום. כט) ואין מזין עליו בשבת לטהרו, משום שנראה כמתקן. ל) ואם ידחו את הזאתו ליום י"ד בניסן הוא לא יוכל לאכול את קרבן הפסח בליל ט"ו, כפי שיבואר להלן. לא) לעיל הלכה ב, שטמא מת שחל שביעי שלו בי"ד אין שוחטין עליו.

וַהֲלֹא • אָסוּר הַזִיָה בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שְׁבוּת [־איסור חכמים], וְהַפֶּסַח בְּכָרֵת, וְהֵיאַךְ יַעֲמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת? מִפְּנֵי שֶׁבַּיּוֹם שֶׁהוּא אָסוּר בְּהַזְיָה מִשּׁוּם שְׁבוּת [־יום השבתן לב, אֵינוֹ זְמַן הַקָּרְבָּן הפסח והרי היא בהזייה אבל הטעם לכולן שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵתלוּ; לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹמָם, אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר גּוֹרֵם לֶעָתִיד לָבוֹא לַעֲמֹד בִּמְקוֹם כָּרֵת.

לב) יום השבת שחל בי"ג ניסן. לג) שהרי זמנו למחרת ביום י"ד.

ז. יִשְׂרָאֵל עָרֵללד שֶׁמָּל בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, שׁוֹחֲטִין עָלָיו אַחַר שֶׁמָּל. אֲבָל בֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר, וּמָל וְטָבַל - אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל לָעֶרֶב; וַהֲרֵי הוּא כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקָּבֶר [־כנוגע במת], שֶׁצָרִיךְ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר כָּךְ יִטְהַר - גְזֵרָה, שֶׁמָא יִטְמָא בֵּר זֶה לְמֵת לַשָּׁנָה הַבָּאָה בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר, וְיִטְבּל וְיֹאכַל לָעֶרֶב, וְיֹאמַר: אֶשְׁתָּקַד כָּךְ עָשׂוּ לִי יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁמַלְתִּי: טָבַלְתִּי, וְאָכַלְתִּי לָעֶרֶב'.

לד) שאסור לו לאכול מקרבן פסח.

מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַנֵּר מִתְחַיֵּב בַּמִּצְווֹת, עַד שֶׁיִּמּוֹל וְיִטְבּל, וְאֵינוֹ טוֹבֵל עַד שֶׁיֵּרָפֵא מִן הַמִּילָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן הַגָּרוּת; לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בְּמָקוֹם זֶה - שֶׁהֲרֵי זֶה הַמָּל יֵשׁ לוֹ שֶׁלֹא לִטְבּל עַד שֶׁיַּבְרִיא, וְלֹא יָבוֹא לִידֵי חִיּוּב כְּלָל.

ח. מִי שֶׁבָּא בְּבֵית הַפְּרָס [־שדה שהיה בו קבר - ונחרש], הֲרֵי זֶה מְנַפֶּחַ [העפר] וְהוֹלֵךְ; וְאִם לֹא מָצָא עֶצֶםלה, וְלֹא נִטְמָא - שׁוֹחֵט וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ, וְאַף עַל כִּי שֶׁהָלַךְ בְּבֵית הַפְּרָס; שֶׁטֶמְאַת בֵּית הַפְּרָס מִדִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טֶמְאַת מֶת, וְלֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּלי; וְכֵן בֵּית הַפְּרָס שֶׁנָּדוֹשׁ [־הקבר ברגלי אדם], טָהוֹר לָעוֹשֶׂה פֶּסַח.

לה) בגודל שעורה, שהוא מטמא במגע ובמשא. לו) לעיל הלכה ה, לעניין מצורע.

ט. הָאוֹנֵןלז, רָאוּי לֶאֱכֹל הַפֶּסַח לָעֶרֶב. מִפְּנֵי שֶׁאֲנִינוּת לַיְלָה מִדִּבְרֵיהֶם, לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בְּדָבָר זֶה בִּמְקוֹם כָּרֵת, אֶלָּא שׁוֹחֲטִין עָלָיו, וְטוֹבֵל, וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל, כְּדֵי שֶׁיִפְרֹשׁ מֵאֲנִינוּתוֹ, וְלֹא יַסִיחַ דַּעְתּוֹ [־אולי נטמא בזמן אנינותו]. בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִיםלח ? שֶׁמֵת לוֹ הַמֶּת אַחַר חֲצוֹת, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב בְּקָרְבַּן פֶּסַחלט. אֲבָל אִם מֵת לוֹ הַמֶּת קֹדֶם חֲצוֹת - אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו, אֶלָא יִדָּחֶה [לפסח] לַשֶׁנִי; וְאִם שָׁחֲטוּ עָלָיו, וְזָרְקוּ הַדָּם - טוֹבֵל וְאוֹכֵל לָעֶרֶב.

לז) מי שמת לו אחד מהקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, ואסור לו לאכול קדשים כל אותו היום. לח) שלא העמידו חכמים את חיוב האנינות מדבריהם, במקום איסור כרת. לט) והאנינות אינה דוחה אותו מלשלם חיובו שכבר התחייב. מ) שעדיין לא חל עליו חיוב קרבן פסח.

מו) ואין שוחטין עליו, אלא הוא נדחה לפסח שני. מז) כגון שהיה גל ארוך, שמכסה את המת וגם יותר מזה.

י. מִי שֶׁהָיָה חוֹפֵר בְּגַל [=מפולת אבנים] לְבַקֵּשׁ [=לחפש] עַל הַמֶּת - אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו; שֶׁמָא יִמָּצֵא שָׁם מֵת בַּגַלמה, וַהֲרֵי הוּא טָמֵא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה מוּ. שָׁחֲטוּ עָלָיו, וְלֹא נִמְצָא שָׁם מֵת - הֲרֵי זֶה אוֹכֵל לָעֶרֶב. נִמְצָא שָׁם מֵת אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם - אִם נוֹדַע לוֹ בְּוַדַּאי שֶׁהָיָה טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת הַדָּם, כְּגוֹן שֶׁהָיָה עַל עָגל [ וודאי כולו היה מעל המת] - הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי; וְאִם סָפֵק הַדָּבָרמז, וְשֶׁמָּא לֹא הָיָה עוֹמֵד עַל הַטֶמְאָה בִּשְׁעַת זְרִיקָה, וְלֹא נִטְמָא אֶלָּא אַחַר זְרִיקָה - הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִפֶּסַח שֵׁנִי.

יא. מִי שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ, וְנִמְצָא [לאחר שעבר] מַת מֵשְׁכָּב לְרָחְבָּהּ שֶׁל דֶּרֶךְ - אִם הָיָה הַמֶּת טֶמְאַת הַתְּהוֹם [־שלא ידעו על הימצאו שם מעולם], אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא לַתְּרוּמָה, הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְפֶסַח, וְשׁוֹחֵט וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ. וְאַף עַל כִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנָּגַע, הוֹאִיל וְהִיא טֶמְאַת הַתְּהוֹם, טָהוֹר לְפֶסַח מח; וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמַּת שָׁלֵם, וְהוּא [שוכב] מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶהמט - הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה פִּסְחוֹ, עַד שֶׁיִּוּדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּטְמָא בּוֹ.

מח) כי ה'ציץ' של הכהן הגדול מרצה על קרבנות שהוקרבו בטומאת תהום. מט) וקרוב לוודאי שנטמא.

בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁלֹא יִגַע. אֲבָל אִם הָיָה רוֹכֵב, אוֹ טוֹעֵן מַשָּׂא - הֲרֵי זֶה טָמֵא, אַף עַל כִּי שֶׁהִיא טֶמְאַת הַתְּהוֹם; לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹא יִגַע, וְשָׁלֹא יָסִיטי, וְשָׁלֹא יַאֲהִיל. וּכְבָר בְּבָרְנוּ טַמְאַת הַתְּהוֹם בְּהִלְכוֹת נְזִירוּת.

נ) שלא יניד את המת.

יב. מִי שֶׁעָשָׂה פֶּסַח בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא טָהוֹר, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁהָיָה טָמֵא בְּטֶמְאַת הַתְּהוֹם - אֵינוֹ חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי; וְדָבָר זֶה, הֲלָכָה מִפִּי הַקַבָּלָה. אֲבָל אִם נוֹדַע לוֹ שֶׁהָיָה טָמֵא בְּטֶמְאָה יְדוּעָה [־שידע אדם על הימצאה], חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי.

יג. מִי שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת, וְהֵזָה [עליו מאפר הפרה, בימי] שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי, וּבַשְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ נִטְמָא בְּקֶבֶר הַתְּהוֹם, וְלֹא יָדַע, וְעָשָׂה פֶּסַח בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא טָהוֹר, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁהָיָה טָמֵא בְּטֶמְאַת הַתְּהוֹם - אֵינוֹ חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי; שֶׁכֵּיוָן שֶׁטָבַל בַּשְׁבִיעִי, פָּסְקָה טֶמְאָה הָרִאשׁוֹנָהנא. אֲבָל • אם נִטְמָא בְּטֶמְאַת הַתְּהוֹם בַּשִׁשִׁי לְטֶמְאָתוֹב, וְלֹא יָדַע עַד שֶׁעָשָׂה הַפֶּסַח - הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי; שֶׁחֶזְקַת הַטָּמֵא טָמֵא, עַד שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וַדַּאי - שֶׁרַגְלַיִם לַדְּבָר [־מסתבר שנטמא] נג.

נא) והרי הוא בחזקת טהור, והציץ מרצה על טומאת התהום. נב) שעדיין לא נטהר מטומאת המת הידועה. נג) והדין שהציץ מרצה על טומאת התהום, נאמרה במי שהוא בחזקת טהור, ולא במי שבחזקת טמא.

פֶּרֶק ז

קהל שהיה טמא בפסח ראשון.

א. רַבִּים שֶׁהָיוּ טְמֵאֵי מֵת בְּפֶסַח רִאשׁוֹן - אִם הָיוּ מִעוּט הַקָּהָל, הֲרֵי אֵלּוּ נִדְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי כִּשְׁאָר הַטְמֵאִים*; אֲבָל אִם הָיוּ רֹב הַקָּהָל טְמֵאֵי מֵת, אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים אוֹ כְּלֵי הַשָּׁרֵת [=כלי המקדש] טְמֵאִים טֶמְאַת מֵת - אֵינָם נִדְחִין, אֶלָּא יַקְרִיבוּ כֻּלָּם הַפֶּסַח בְּטֶמְאָה, הַטְמֵאִים עִם הַטְהוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר14: "וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם" - יְחִידִים נִדְחִים, וְאֵין הַצִּבּוּר נִדְחָה. וְדָבָר זֶה - בְּטֶמְאַת הַמֶּת בִּלְבַד, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּבִיאַת הַמִּקְדָּשׁ.

א) שנטמאו בטומאה אחרת, כגון זבים וזבות וטמאי שרץ ונבלה, שמקריבים רבן בפסח שני.

ב. הָיוּ הַקָּהָל מֶחֶצָה טְהוֹרִים וּמֶחֶצָה טְמֵאֵי מֵת - כֻּלָּם עוֹשִׂין בָּרִאשׁוֹן, וְהַטְהוֹרִים עוֹשִׂין לְעַצְמָם בְּטָהֲרָה, וְהַטְמֵאִים עוֹשִׂין לְעַצְמָם בְּטֶמְאָה, וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּטֶמְאָה. וְאִם הָיוּ טְמֵאֵי הַמֶּת עוֹדְפִין עַל הַטְהוֹרִים, אֲפִלּוּ אֶחָד - יַעֲשׂוּ כֻּלָּם בְּטֶמְאָה.

ג. הָיוּ הָאֲנָשִׁים מֶחֶצָה טְמֵאֵי מֵת, וּמֶחֶצָה טְהוֹרִים, וּבִזְמַן שֶׁאַתָּה מוֹנֶה הַנָּשִׁים בִּכְלַל הָאֲנָשִׁים, יִהְיוּ הָרֹב טְהוֹרִים - הַטְהוֹרִים עוֹשִׂים אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְמֵאִין אֵינָם עוֹשִׂין לֹא אֶת הָרִאשׁוֹן וְלֹא אֶת הַשֵׁנִי: אֵין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִעוּטוּ; וְאֵין עוֹשִׂין אֶת הַשֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁהַנָּשִׁים בַּשֵׁנִי רְשׁוּת, וְנִמְצְאוּ הַטְמֵאִים מֶחֶצָה, וְאֵין מֶחֱצָה עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִיךְ.

ב) הגברים. ג) שהרי נשים חייבות להקריב קרבן פסח בי"ד ניסן, והן מצטרפות עם האנשים להיות רוב טהורים, ומיעוט קהל אינם מקריבים בטומאה (כדלעיל, הלכה א). ד) כדלעיל פרק ה הלכה ח. ואינן מצטרפות לרוב קהל.

ד. הָיוּ רֹב הַקָּהָל זָבִים וּמְצֹרָעִים וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹתהּ, וּמִעוּטָן טְמֵאֵי מֵת - אוֹתָם טְמֵאֵי מַת אֵין עוֹשִׂין הָרִאשׁוֹן, לְפִי שֶׁהֵם מִעוּט; וְאֵינָן עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי שֶׁאֵין הַיְחִידִים עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁעָשׂוּ רֹב הַקָּהָל אֶת הָרִאשׁוֹן, וְכָאן הוֹאִיל וְלֹא עָשָׂה רֹב הַקָּהָל בָּרִאשׁוֹן, לֹא יַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַמִּעוּט הַטְמֵאִים לְמַת אֶת הַשֵׁנִי.

ה) שאינם מקריבים פסח ראשון בטומאה, שהרי טומאת מת בלבד הותרה, וגם בשני אינם עושים כי אין הציבור נדחה לְפֶסַח שֵׁנִי.

ה. הָיוּ רֹב הַקָּהָל טְמֵאֵי מֵת, וּמִעוּט זָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם - טְמֵאֵי מֵת עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן. וְהַזְבִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אֵינָם עוֹשִׂין, לֹא אֶת הָרִאשׁוֹן וְלֹא אֶת הַשֵׁנִי: אֵינָם עוֹשִׂין בָּרִאשׁוֹן, שֶׁאֵין נִדְחִית בְּצִבּוּר אֶלָּא טֶמְאַת הַמֶּת בִּלְבַדי; וְאֵינָם עוֹשִׂין בַּשֵׁנִי, שֶׁאֵין עוֹשִׂין פֶּסַח שֵׁנִי אֶלָּא אִם בָּא הָרִאשׁוֹן בְּטָהֲרָה, אֲבָל אִם נַעֲשָׂה הָרִאשׁוֹן בְּטֶמְאָה, אֵין שָׁם פֶּסַח שֵׁנִי.

ו) וגם כאשר מקריבים פסח ראשון בטומאת מת, אין הטמאים בטומאה אחרת נגררים אחר רוב הציבור, ואינם מקריבים את הפסח בטומאה.

ו. הָיוּ שְׁלִישׁ הַקָּהָל טְהוֹרִים, וּשְׁלִישׁ זָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וּשְׁלִישׁ טְמֵאֵי מֵת - אוֹתָם טְמֵאֵי מֵת אֵינָן עוֹשִׂין לֹא אֶת הָרִאשׁוֹן וְלֹא אֶת הַשֵׁנִי: אֵינָם עוֹשִׂים רִאשׁוֹן, שֶׁהֲרֵי הֵם מוּעָטִים לְגַבֵּי טְהוֹרִים עִם הַזְבִים; וּבַשֵׁנִי לֹא יַעֲשׂוּ, שֶׁהֲרֵי מִעוּט עָשׂוּ בָּרִאשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּחַ.

ח) "שאין היחידים עושין את השני אלא בזמן שעשו רוב הקהל את הראשון".

כֵּיצַד מְשַׁעֲרִים הַפֶּסַח לִידַע אִם רֹב הַקָּהָל טְמֵאִים אוֹ טְהוֹרִים ? אֵין מְשַׁעֲרִין בְּכָל הָאוֹכְלִין - שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים נִמְנִין [=משתתפים] עַל פֶּסַח אֶחָד, וּמְשַׁלְחִין אוֹתוֹ בְּיַד אֶחָד לִשְׁחֹט עֲלֵיהֶם; אֶלָּא מְשַׁעֲרִין בְּכָל הַנִּכְנָסִים לָעֲזָרָה, וְעַד [־כשֶׁהֵם [עדיין] מִבַּחוּץ קֹדֶם שֶׁתִּכָּנֵס כַּת הָרִאשׁוֹנָה, מְשַׁעֲרִין אוֹתָן.

ט) אבל הם עצמם לא נכנסים לעזרה.

ז. יָחִיד שֶׁנְטְמָא בִּסְפֵק נ־ספק האם נטמא ב: רְשׁוּת הַיָּחִיד וְאֵינָם מְטַמְאִין אֶת הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁיִתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ, [־ודינו כטמא], כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹי - הֲרֵי זֶה יִדָּחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי, כִּשְׁאָר טְמֵאֵי מֵתי*; וְצִבּוּר שֶׁנִּטְמָא בִּסְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד, יַעֲשׂוּ כֻּלָּם בְּטֶמְאָה.

ח. פֶּסַח שֶׁהִקְרִיבוּהוּ בְּטֶמְאָה - הֲרֵי זֶה נֶאֱכָל כְּטָהוֹריב, שֶׁמִּתְּחִלָּתוֹ לֹא בָּא אֶלָּא לַאֲכִילָה; וְאֵינוֹ נֶאֱכָל לְכָל טָמֵא, אֶלָּא לִטְמֵאֵי מַת שֶׁנִּדְחִית לָהֶם הַטֶמְאָה הַזֹּאת, וּלְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, מִטְמֵאֵי מַגַע טֶמְאוֹת. אֲבָל הַטְמֵאִים שֶׁהַטֶמְאָה יוֹצֵאָה עֲלֵיהֶם מִגּוּפָם, כְּגוֹן זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת וּמְצֹרָעִים - לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ. וְאִם אָכְלוּ, פְּטוּרִיןיוּ; מִפִּי הַשְׁמוּעָה לָמְדוּ, שֶׁהַנֶּאֱכָל לִטְהוֹרִיןיי, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם טֶמְאָה; וְהַנֶּאֱכָל לִטְמֵאִין טי, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם טֶמְאָה. אֲפִלּוּ אָכְלוּ טְמֵאֵי מֵת מִן הָאֵמוּרִין [=האברים הנקרבים] שֶׁלוֹ, פְּטוּרִין.

יב) כלומר, הציבור יכולים לאכל את הקרבן פסח למרות שהם טמאים, ולא אומרים שההיתר הוא רק להקריב בטומאה אבל אסור לאכלו בטומאה. יג) מכרת, ולא כשאר טמאים שאכלו קדשים וחייבים כרת. יד) קרבן שהוקרב בטהרה. טו) קרבן פסח שרוב הציבור נטמאו, שמקריבין אותו בטומאה.

בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהַפֶּסַח יֵאָכֵל בְּטֶמְאָה ? בְּשֶׁנְטְמְאוּ הַצְבּוּר קֹדֶם זְרִיקַת הַדָּםטז; אֲבָל אִם נִטְמְאוּ לְאַחַר זְרִיקַת הַדָּם, לֹא יֵאָכֵל.

טז) שאז נאכל בטומאה מדין התורה, אבל מדרבנן אסור באכילה (כדלהלן הלכה ט).

ט. שְׁחָטוּהוּ בְּטָהֲרָה, וְנִטְמְאוּ רֹב הַצְבּוּר קֹדֶם זְרִיקָה - זוֹרֵק אֶת הַדָּם, וְהַפֶּסַח לֹא יֵאָכֵלִי; גְזֵרָה, שֶׁמָא יִטְמְאוּ אַחַר זְרִיקָה בְּשָׁנָה אַחֶרֶת, וְיֹאכְלוּהוּ בְּטֶמְאָהיח.

יז) למרות שזריקת הדם הייתה אחרי שנטמאו, וקרבן פסח שהוקרב בטומאה גם נאכל בטומאה. יח) כי יאמרו כשם ששנה שעברה הותר להם לאכול בטומאה כשנטמאו בין השחיטה לזריקה, כך מותר להם גם השנה לאכלו בטומאה כשנטמאו לאחר הזריקה.

הָיוּ כְּלֵי שָׁרֵת טְמֵאִים בְּשֶׁרֶץיט וְכַיּוֹצֵא בּוֹ - הוֹאִיל וְאֵינָם מְטַמְאִין אֶת הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁיִתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ, אַף עַל כִּי שֶׁמְטַמְאִין אֶת הַבָּשָׂר, לֹא יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ אֶלָּא הַטְהוֹרִים, וְיֵאָכֵל אַף עַל כִּי שֶׁהוּא לֹא טָמֵא; מוּטָב שֶׁיֵּאָכֵל בְּטֶמְאַת בָּשָׂר שֶׁהִיא בְּלָאוּ, וְלֹא יֹאכְלוּהוּ טְמֵאֵי הַגּוּף שֶׁהֵם בְּכָרֵת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֶּקְדָּשִׁין.

יט) שאם כלי שרת נטמאו במת, עושין את הפסח בטומאה. כ) שהרי אם הכלי נגע בשרץ, נהיה הכלי ולד הטומאה, שמטמא רק אוכלין ולא אדם. כא) הבשר.

פֶּרֶק ח

דין צלי הפסח.

א. אֲכִילַת בְּשָׂר הַפֶּסַח בְּלֵילֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר - מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר 15: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צְלִי אֵשׁ וּמַצוֹת, עַל מְרֹרִים יֹאכְלֵהוּ". ב. וְאֵין מַצָה וּמָרוֹר מְעַכְּבִין; אִם לֹא מָצְאוּ מַצָה וּמָרוֹר, יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּאֲכִילַת בְּשַׂר הַפֶּסַח לְבַדּוֹ. אֲבָל מָרוֹר בְּלֹא פֶּסַח - אֵינוֹ מִצְוָה*, שֶׁנֶּאֱמַר16: "עַל מְרֹרִים יֹאכְלֵהוּ".

א) מן התורה, אלא מדרבנן.

ג. מִצְוָה מִן הַמֶּבְחָר לֶאֱכֹל בְּשַׂר הַפֶּסַח אֲכִילַת שׂבַעב; לְפִיכָךְ, אִם הִקְרִיב שַׁלְמֵי חֲגִיגָה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר - אוֹכֵל מֵהֶם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל בְּשָׂר הַפֶּסַח כְּדֵי לִשְׂבּעַ מִמֶּנּוּוּ. וְאִם לֹא אָכַל אֶלָּא כְּזַיִת, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.

ב) שיאכל מקרבן פסח כמות שאפשר לשבוע ממנה, וגם שישבע מהקרבן ולא ממאכלים אחרים. ג) ואם יאכל בהתחלה את קרבן הפסח, נמצא ששבע מקרבן השלמים ולא מקרבן הפסח.

ד. אָכַל מִמֶּנּוּ נָא אוֹ מְבֶשֶׁל מִבְּעוֹד יוֹם - אֵינוֹ לוֹקֶה, שֶׁנֶאֱמַר 19: "כִּי אִם צְלִי אֵשׁ" - בְּשָׁעָה שֶׁמִּצְוָה לְאָכְלוֹ צָלִיהּ, חַיָּב עַל אֲכִילַת נָא וּמְבֶשָׁל; אֲבָל מִבְּעוֹד יוֹם, פָּטוּר. ה) והיינו בלילה.

וְכֵן אֲכִילַת בְּשָׂר פֶּסַח שֵׁנִי בְּלֵילֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אִיָּר - מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ17: "עַל מַצוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֵהוּ". ח) מותר למרוח עליו, בשעת ט. אֵין • צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח עַל גַּבֵּי כְּלִי אֶבֶן אוֹ כְּלִי מַתָּכוֹת - שֶׁנֶאֱמַר 23: "צְלִי אֵשׁ", לֹא צְלִי דָּבָר אַחֵרי; יא) כי חלק השפוד שמחוץ לבשר [הדבוק אליו] מתחמם מהאש והחום מתפשט גם לחלק של השיפוד שעליו מונח הבשר, ונמצא שהבשר נצלה מחום השפוד ולא מחום האש.

ו. "נָא" שֶׁהִזְהִירָה עָלָיו תּוֹרָה - הוּא הַבָּשָׂר שֶׁהִתְחִיל בּוֹ מַעֲשֵׂה הָאוּר וְנִצְלָה מְעַט, וְאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילַת אָדָם עֲדַיִן. אֲבָל אִם אָכַל מִמֶּנּוּ בָּשָׂר חַי - אֵינוֹ לוֹקָה, וּבְטֵל מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר 21: "צְלִי אֵשׁ" - הָא [=הרי] שֶׁאֵינוֹ צָלִי, אָסוּר. צָלָהוּ כָּל צָרְכּוֹ עַד שֶׁנִּתְחָרֵךְ [שנשרף], וַאֲכָלוֹ - פָּטוּר.

ז. "מְבֵשָׁל" שֶׁהִזְהִירָה עָלָיו תּוֹרָה - בֵּין שֶׁנִּתְבַּשֵׁל בְּמַיִםי, בֵּין שֶׁנִּתְבַּשֵׁל בִּשְׁאָר מַשְׁקִין אוֹ בְּמֵי פּרוֹת, שֶׁנֶאֱמַר22 : "וּבָשָׁל מְבֻשָּׁל", רְבָּה הַכֹּל.

ו) שאיסורו מפורש בתורה: "אל תאכלו וגו' ובשל מבושל במים".

ח. צָלָהוּ וְאַחַר כָּךְ בִּשְׁלוֹ, אוֹ שֶׁבִּשְׁלוֹ וְאַחַר כָּךְ צָלָהוּ, אוֹ שֶׁעָשָׂהוּ צְלִי קְדֵרָה, וַאֲכָלוֹ - חַיָּב; אֲבָל מֶתָּר לָסוּךְ אוֹתוֹךְ בְּיַיִן וְשֶׁמֶן וּשְׁאָר מַשְׁקִין וּמֵי פּרוֹת, חוּץ מִן הַמַּיִם. וּמֶתָּר לִטְבּל הַבָּשָׂר אַחַר הַצְלִיָּה, שֶׁנִּצְלָה, בְּמַשְׁקִין וּבְמֵי פּרוֹת.

ז) בישלו בסיר ללא משקה, רק עם הנוזלים שנפלטים מהבשר. ח) מותר למרוח עליו, בשעת הצליה. ט) משום שסיכה במים דומה לבישול.

י. הִסִיק אֶת הַתַּנּוּר, וְגָרֵף אֶת כָּל הָאֵשׁ, וְתָלָהוּ בַּתַּנּוּריב, וְצָלָהוּיג - הֲרֵי זֶה אָסוּר, שֶׁאֵין זֶה צְלִי אֵשׁיד. חֲתָכוֹ וְצָלָהוּ עַל גַּבֵּי גֶחָלִיםטוּ, הֲרֵי זֶה צְלִי אֵשׁטוּ. צָלָהוּ עַל גַּבֵּי סִיד אוֹ חַרְסִית [־מין סיד] אוֹ חַמִּי טְבֶרְיָהי"ז - הֲרֵי זֶה אָסוּר; שֶׁאֵין זֶה צְלִי אֵשׁ.

יב) את הבשר של קרבן הפסח 13) מהחום שנשאר בתנור. יג) אלא תולדות אש. יד) בוערות, שעדיין לא כבתה האש גחלים טו) כי בוערות נחשבות אש. טז) מעיינות רותחים. יז) שאם מתחמם חלק מהשפוד, הוא לא מחמם את כל השפוד, בשונה משפוד של מתכת.

כֵּיצַד צוֹלִין אוֹתוֹ ? תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נַקְבוּתוֹ [=אחוריו] בְּשַׁפּוּד שֶׁל עֵץ, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, וְהָאֵשׁ לְמַטָה. וְתוֹלֶה כְּרָעָיו וּבְנֵי מֵעָיו בַּתַּנּוּר, חוּצָה לוֹ; וְלֹא יִתְנֵם בְּתוֹכוֹ [־בתוך גופו], שֶׁזֶּה כְּמִין בִּשׁוּל הואיף. וְשַׁפּוּד שֶׁל [עץ] רִמּוֹן הָיוּ בּוֹרְרִין לִצְלִיָּתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹא יִזְרֹק [־ירייר העץ] אֶת מֵימָיו וִיבַשְׁלוֹיט.

יח) כאשר האיברים נמצאים בתוך גופו, הם מתבשלים שם כמו בסיר, ואין זה צלי אש. יט) כי שפוד מעץ אחר, הענפים שלהם חותכים את הבשר, ויוצא מהם מים דרך החתך, ואילו עץ רימון הוא חלק ואין בו ענפים, ואין המים יוצאים ממנו, אלא מראשו ששם נחתך, וראשו נמצא מחוץ לקרבן הפסח.

יא. נָגַע הַבָּשָׂר בְּחַרְשׂוֹ שֶׁל תַּנּוּר - יִקְלֹף אֶת מְקוֹמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא צְלִי הַחֶרֶשׂי. כ) ולאו צלי אש.

יב. נָטַף מֵרָטְבּוֹכא עַל הַחֶרֶשׂ, וְחָזַר אֵלָיוכב - יִקְלֹף אֶת מְקוֹמוֹכג; שֶׁכָּל הַמָּרָק וְהַלֵּחָה שֶׁתִּפְרֹשׁ מִמֶּנּוּ כְּשֶׁיִצְלֶה - אֲסוּרָה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בָּשָׂר צָלִי.

כא) מהנוזלים שנפלטים מהבשר. כב) על בשר הפסח. כג) צריך להוריד את השכבה החיצונית מהבשר, במקום שבו נבלע הרוטב.

יג. נָטַף מִן הָרֹטֶב שֶׁלּוֹ עַל הַכֹּלֶת [החמה, והתחמם הרוטב] יִקְמֹץ אֶת מְקוֹמוֹ, וְיַשְׁלִיכֶנּוּ [־את הסולת, מפני הרוטב הפסול].

יד. סְכוֹכד בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה - אִם חֲבוּרַת הַכֹּהֲנִיםכה, יֹאכְלוּכוֹ. וְאִם שֶׁל יִשְׂרָאֵלכז - אִם חַי הוּא [־לפני צליה], יַדִּיחֶנּוּ וִינַגֶבכח; וְאִם צָלִיכט, יִקְלֹף אֶת הַחִיצוֹן. סָכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֶׂר שֵׁנִילֹא - לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָּמִים [־לפדותו בממון] עַל בְּנֵי חֲבוּרָה; שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֶׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ. וְאֵין צוֹלִין שְׁנֵי פְסָחִים כְּאֶחָד - מִפְּנֵי הַתַּעֲרֹבֶת [שייאכל הפסח שלא למנויו], אֲפִלּוּ גְדִי וְטָלֶהלב.

כד) מרח את בשר קרבן הפסח. כה) אם בני החבורה שנמנו על הקרבן הם כהנים. כו) שהרי מותר להם לאכול תרומה. כז) אם בני החבורה שנמנו על הקרבן הם ישראלים, שאסורים לאכול תרומה. כח) את המים מעל הבשר, כדי שלא יצלה עמהם, ואסור לסוכו במים. כט) שסך את הבשר, בעת הצליה או אחר הצליה, בעוד הבשר חם. ל) יקלוף את השכבה החיצונית של הבשר, כי השמן נבלע בה. לא) שמותר לישראל לאכלו בירושלים. לב) שאין חשש שיחליפו ביניהם, כדי שלא יבואו לעשות כן גם בגדי וגדי או טלה וטלה שבהם יש לחשוש שיחליפו ביניהם.

טו. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, שֶׁאֵין הַפֶּסַח נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵרָה [־שלא יאכלו אחר שיעלה עמוד השחר] ; וְדִין תּוֹרָה שֶׁיֵּאָכֵל כָּל הַלַיְלָה, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת חָמֵץ וּמַצָה, שֶׁהוּא טָעוּן [אמירת] הַלֵל בִּשְׁעַת אֲכִילָתוֹ, וְשֶׁאֵין בְּנֵי חֲבוּרָה חוֹזְרִין וְאוֹכְלִין אַחַר שֶׁנִּרְדְמוּ בְּשֵׁנָהלוּ, אֲפִלּוּ בִּתְחִלַת הַלַיְלָה.

לג) אם התחילו בני החבורה לאכול את הפסח ונרדמו כולם באמצע, אינם חוזרים ואוכלים כשיתעוררו.

פֶּרֶק ט

אכילת קרבן פסח ב'חבורה'.

א. הַפֶּסַח אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בַּחֲבוּרָה אַחַת, וְאֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ מִן הַחֲבוּרָה שֶׁיֵּאָכֵל בָּהּ. וְהַמּוֹצִיא מִמֶּנּוּ כְּזַיִת בָּשָׂר מֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה בְּלֵילֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂרב - לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר 24: "לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה"; וְהוּא, שֶׁיַנִיחֶנּוּ בַּחוּץ - שֶׁהוֹצָאָה כְּתוּבָה בּוֹ, כְּשַׁבָּת [־כדיני שבת]; לְפִיכָךְ, צָרִיךְ עֲקִירָה וְהַנָּחָה, כְּהוֹצָאַת שַׁבָּת. וְאֵין מוֹצִיא אַחַר מוֹצִיא בְּפֶסַח - שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאוֹ הָרִאשׁוֹן, נִפְסַל.

א) ואסור להתחיל לאכול בחבורה אחת, ולהמשיך לאכול בחבורה אחרת. ב) בשעת האכילה. ג) אם אדם אחד הוציא כזית מבשר הקרבן לחוץ והחזירהו לחבורה, ובא אדם אחר והוציא את אותו הבשר שוב, השני פטור.

ד. הָיָה הַמַּיִם שֶׁמּוֹזְגִין בּוֹ יִינָם בְּאֶמְצַע הַבַּיִתי, בֵּין שְׁתֵּי הַחֲבוּרוֹת - כְּשֶׁהַשַׁמָּמָשׁ עוֹמֵד לִמְזֹגטי, קוֹפֵץ [=סוגר] אֶת פִּיו [ואינו אוכל] וּמַחְזִיר אֶת פָּנָיו, עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל מַה שֶׁבְּפִיו; שֶׁאָסוּר לֶאֱכֹל בִּשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת. וּמֶתָּר לַכַּלָּה לְהַחְזִיר פָּנֶיהָ מִבְּנֵי חֲבוּרָתָהּ, וְאוֹכֶלֶת - מִפְּנֵי שֶׁהִיא בּוֹשָׁה לֶאֱכֹל בִּפְנֵיהֶם.

יד) שתי חבורות שאכלו בבית אחד וכל חבורה מוקפת במחיצה, ובשטח הריק שבין שתי החבורות יש כד מים שמשמש את שתי החבורות. טו) לבני החבורה האחרת.

ב. בְּשַׂר הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא חוּץ לַחֲבוּרָתוֹ, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה - נֶאֱסַר בַּאֲכִילָה; וַהֲרֵי הוּא כִּבְשַׁר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁיָּצָא חוּץ לָעֲזָרָה, אוֹ בְּשָׂר קָדָשִׁים קַלִים שֶׁיָּצָא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם - שֶׁהַכֹּל טְרֵפָה", וְלוֹקִין עַל אֲכִילָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֶׂה הַקָּרְבָּנוֹת.

ח) שכל בשר שיצא ממקום אכילתו, הן קדשי קדשים הן קדשים קלים והן קרבן פסח, הרי הוא כבשר טריפה ואסור באכילה.

אֵבֶר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ - חוֹתֵךְ הַבָּשָׂרט וְיוֹרֵד עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָעֶצֶם, וְקוֹלֵף אֶת הַבָּשָׂר; כֹּל שֶׁבִּפְנִים יֵאָכֵל, וְכֹל שֶׁבַּחוּץ [־שיצא] יִשָּׂרֵף. וּכְשֶׁהוּא מַגִּיעַ לָעֶצֶם, חוֹתֵךְ בְּקוֹפִיץ [=סכין גדול], [כך דינו] אִם הָיָה שְׁאָר קָדָשִׁים; וְאִם הָיָה פֶּסַח שֶׁאָסוּר לִשְׁבֹּר בּוֹ עֶצֶם, קוֹלֵף עַד הַפֶּרֶקי, וּמְפָרֵק הָאֵבֶר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ מִן הַפֶּרֶק, וּמַשְׁלִיכוֹ לַחוּץיא.

ט) עד המקום שיצא. י) מקום שמתחברים העצמות. יא) שעצמות אינם טעונים שריפה, אלא משליכם ודיו.

ג. שְׁתִּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, צְרִיכָה כָּל חֲבוּרָה מֵהֶן לַעֲשׂוֹת לָהּ הֶקֵף [=מחיצה], שֶׁנֶּאֱמַר25 : "מִן הַבָּשָׂר חוּצָה" - מִפִּי הַשְׁמוּעָה לָמְדוּ, שֶׁצָרִיךְ לִתֵּן לוֹ חוּצָה [־גבול] לִמְקוֹם אֲכִילָתוֹיב; וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין - כְּדֵי שֶׁלֹא יְהוּא מְעֶרְבָּבִין יג.

יב) צריך לעשות דבר שעל ידו יהיה לבשר מקום שהוא 'חוץ למקום אכילתו והבשר יהיה בפנים, והיינו לעשות מחיצות סיבי מקום האכילה של החבורה. יג) שלא יראו כחבורה אחת, ויבואו להוציא את הבשר מחבורה לחבורה.

ה. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּפְרְצוּ מְחִיצָה מִבֵּינֵיהֶן, אֵינָן אוֹכְלִין טוּ; וְכֵן אִם הָיְתָה חֲבוּרָה אַחַת, וְנַעֲשֵׂית מְחִיצָה בֵּינֵיהֶם - אֵינָן אוֹכְלִין עַד שֶׁתִּסְתַּלֵּק; שֶׁאֵין הַפֶּסַח נֶאֱכָל בִּשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת, וְאֵין נֶעֶקָרִין מַחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה".

ו. בְּנֵי • חֲבוּרָה שֶׁנִּכְנְסוּ שְׁלֹשָׁה מֵהֶם אוֹ יָתֵר לֶאֱכֹל פִּסְחָן, וְלֹא בָּאוּ שְׁאָר בְּנֵי חֲבוּרָה - אִם נִכְנְסוּ בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכֹל הַפְּסָחִים, וְחָזַר הַמְעוֹרֵר [־המזכיר] לְכֵלָם עַל הַשְׁאָר וְלֹא בָּאוּ - הֲרֵי אֵלוּ שֶׁנִּכְנְסוּ אוֹכְלִין עַד שֶׁיִּשְׂבְּעוּיח, מַמְתִּינִים לַשְׁאָר; וַאֲפִלּוּ בָּאוּ הַמִּתְאַחֲרִין אַחַר כָּךְ, וּמָצְאוּ אֵלּוּ הַשְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ הַכֹּל - אֵינָן מְשַׁלְמִים לָהֶם דְּמֵי חֶלְקָם. אֲבָל אִם נִכְנְסוּ שְׁנַיִם בִּלְבַד, הֲרֵי אֵלּוּ מַמְתִּינִים.

יח) למרות שאם היו באים כולם הם היו מקבלים פחות בשר.

בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים ? בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָם לֶאֱכֹל. אֲבָל בְּעֵת שֶׁנִּפְטָרִין [=שיוצאים], אֵין אָדָם צָרִיךְ לְהַמְתִּין לַחֲבֵרוֹ; אֲפִלּוּ גָּמַר אֶחָד בִּלְבַד מִלֶאֱכֹל - יֵצֵא, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּיןיט.

יט) ואין אומרים שהיות ונמנו לאכול בחבורה אחת, יכולים להכריח זה את זה להישאר עד הסוף כדי שלא יישאר אף אחד לבד.

ז. הַמַּאֲכִיל • כְּזַיִת מִן הַפֶּסַח, בֵּין מִפֶּסַח רִאשׁוֹן בֵּין מִפֶּסַח שֵׁנִי, לִמְשֶׁמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה [=יהודי שהשתמד], אוֹ לְגֵר תּוֹשָׁב [=נכרי ששומר ז' מצוות בני נח] אוֹ שָׂכִיר [גוי] הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה; וְאֵינוֹ לוֹקֶהי, אֲבָל מַבִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת [=מלקות מתקנת חכמים]. וּבֶן נֵכָר" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה 26, זֶה הָעוֹבֵד אֵל נֵכָר; וְאֵין מַאֲכִילִין מִמֶּנּוּ לְגוֹי, אֲפִלּוּ גֵר תּוֹשָׁב אוֹ שָׂכִיר - שֶׁנֶּאֱמַר 27: "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ".

כ) מכיוון שחיוב המלקות הוא רק באם הם יאכלו, ואי אפשר לחייבו מלקות על האכילה שלהם.

ח. עָרֵלכא שֶׁאָכַל כְּזַיִת מִבְּשַׂר הַפֶּסַח - לוֹקָה, שֶׁנֶּאֱמַר 28: "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ"; "בּוֹ" הוא שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל, אֲבָל אוֹכֵל הוּא מַצָה וּמָרוֹר. וְכֵן מֶתָּר לְהַאֲכִיל מַצָה וּמָרוֹר לְגֵר תּוֹשָׁב וּלְשָׂכִיר.

כא) יהודי של עשה ברית מילה.

ט. כְּשֵׁם שֶׁמִילַת בָּנָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת אוֹתוֹ מִלִשְׁחֹט הַפֶּסַח כב - כָּךְ מְעַכֶּבֶת אוֹתוֹ מִלֶאֱכֹל, שֶׁנֶאֱמַר 29: "וּמַלְתָּ אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ". כֵּיצַד? קָנָה עֶבֶד אַחַר שֶׁנִּשְׁחַט הַפֶּסַח, אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן שֶׁלֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִמּוֹל אֶלָּא אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח - הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכֹל, עַד שֶׁיָּמוּל אוֹתָן.

כב) שאם לא מל אותם, אינו יכול להקריב קרבן פסח.

וְכֵיצַד יִהְיֶה הַבֶּן רָאוּי לְמִילָה אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, וְלֹא יִהְיֶה רָאוּי קֹדֶם שְׁחִיטָה? כְּגוֹן שֶׁחֲלָעַתּוּ חַמָּה [־שנחלה ונרפא], שֶׁצָרִיךְ שִׁבְעַת יָמִים מֵעֵת לְעֵת מִיּוֹם הַבְרָאָתוֹכוּ, וּכְגוֹן שֶׁכָּאֲבָה עֵינוֹ וְנִרְפָּאת אַחַר שְׁחִיטָה, אוֹ שֶׁהָיָה טַמְטוּם [=סתום - ולא נודע מינו] וְנִקְרַע אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח וְנִמְצָא זָכָר.

כג) וייתכן שבשעת השחיטה עדיין לא מלאו לו שבעה ימים מעת לעת ולא הגיע הזמן למולו, ורק אחר ששחטו מלאו לו שבעה ימים מעת לעת, ואז מעכב הוא את אביו לאכול את הפסח.

פֶּרֶק י

איסור שבירת עצם בקרבן פסח.

א. הַשׁוֹבֵר עֶצֶם בְּפֶסַח טָהוֹר* - הֲרֵי זֶה לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר 30: "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ"; וְכֵן נֶאֱמַר בְּפֶסַח שֵׁנִי31: "וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ". אֲבָל פֶּסַח שֶׁבָּא בְּטָמֵא. אִם שָׁבַר בּוֹ עֶצֶם, אֵינוֹ לוֹקָה; מִפִּי הַשְׁמוּעָה לָמְדוּ: "לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" - בְּטָהוֹר, וְלֹא בְּטָמֵא.

א) שבעליו היה טהור. ב) כגון שהיו רוב הקהל טמאי מת, שמקריבים כולם את קרבן הפסח בטומאה.

ב. לְפִיכָךְי, שׂוֹרְפִין עַצְמוֹת הַפֶּסַח בִּכְלַל הַנּוֹתָר מִבְּשָׂרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹא יָבוֹאוּ בָּהֶן לִידֵי תַּקְלָהה.

ד) מכיוון שאסור לשבור את העצם גם לאחר כמה ימים. ה) שמא יבואו לידי איסור שבירת העצם.

ג. אֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל שְׁבִירַת עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֹחַ [־בשר בתוכו] ; אֲבָל עֶצֶם שֶׁאֵין בּוֹ מֹחַ, וְשֶׁאֵין עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר - אֵינוֹ חַיָּב עַל שְׁבִירָתוֹ. הָיָה עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר, וְשָׁבַר הָעֶצֶם שֶׁלֹא בִּמְקוֹם הַבָּשָׂר - חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁשָּׁבַר פָּנוּי מִבָּשָׂר.

ד. וְהַשׁוֹבֵר אַחַר הַשׁוֹבֵרִי בְּעֶצֶם אֶחָד, לוֹקֶה.

ו) כלומר, אחרי שהראשון שבר עצם, בא שני ושבר גם הוא אותו עצם, או שאדם אחד שבר עצם והתרו בו, ושוב שבר.

ה. הַשׂוֹרֵף עֲצָמוֹת וְהַמְחַתִּךְ גִידִים, אֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם.

ו. פֶּסַח • שֶׁהוּא נָאי אוֹ מְבֶשָׁלִי, וְשָׁבַר בּוֹ אֶת הָעֶצֶם - לוֹקֶה". אֲפִלּוּ נִפְטַל בְּטֶמְאָה וִיצִיאָה [־שיצא ממקום אכילת החבורה] וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, יֵשׁ בּוֹ אִסּוּר שְׁבִירַת הָעֶצֶם. בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר [־זמן שהיה כשר], וְנִפְסַל; אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, כְּגוֹן שֶׁנִּתְפַּגֵל [=נפסל בהקרבה] בְּמַחֲשֶׁבֶת הַזְמַן [שחשב לאוכלו אחר זמנו] אוֹ בְּמַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם [־כגון שלא לשם בעליו] - אִין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם.

ז) שנצלה מעט ועדיין אינו ראוי לאכילת אדם. ח) שאסורים באכילה. ט) כי אסור לשבור עצם בקרבן פסח, אפילו שנפסל לאכילה.

ז. שָׁבַר עֶצֶם הָאַלְיָה [=הזנב] בְּטֶמְאָה - אֵינוֹ לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לַאֲכִילָהי. י) כי היא נקטרת על גבי המזבח.

ח הַפְּחוּסָחִים, • שֶׁהֵם כְּמוֹ עֲצָמִים רַכִּים, הֲרֵי אֵלּוּ מֶתָּרִין לְאָכְלָםי*. יא) ואין בהם איסור שובר הרך אבל באה על חיוב אכילה עצם.

ט. הָיָה גְדִי קָטָן וְרַךְ, שֶׁעַצְמוֹתָיו רַכִּים - לֹא יֹאכַל אוֹתָם, שֶׁזֶּה שׁוֹבֵר עֶצֶםיךָ; וְאִם אָכַל, לוֹקֶה - שֶׁאֶחָד הַשׁוֹבֵר עֶצֶם קָשֶׁה, אוֹ הַשׁוֹבֵר עֶצֶם רַךְיוּ. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁנֶאֱכָל בַּשׁוֹר הַגָּדוֹל אַחַר שֶׁיִּתְבַּשֵׁליד - הוּא שֶׁמֶּתָּר לֶאֱכֹל כְּנֶגְדּוֹ מִן הַגְּדִי הָרַךְ אַחַר צְלִיָּתוֹ, כְּגוֹן רָאשֵׁי כְּנָפַיִם [־עצמות הכתפיים] וּסְחוּסָחִים טו.

יב) שבאכילתו, הוא שובר את העצם. יג) אסור לשבור אותם. יד) כל עצם שראויה לאכילה בשור שהוא בהמה גסה, שנתקשו עצמותיו, אלא שאחרי בישול רב, הם ראויים לאכילה. טו) שהם ראויים לאכילה אף בשור אחרי בישול.

י. גִידִין הָרַבִּין שֶׁכּוֹפָן לְהַקְשׁוֹתטז - אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רָאוּיִין לַאֲכִילָה עַתָּה