'אלה הם מועדי'
בקריאת יום ראשון של חג הסוכות בפרשת אמור, מתחילים בפסוק (ויקרא כב, כו) 'וידבר ה' וגו', שור או כשב או עז כי יולד'. ולכאורה, הרי רק לאחר שבעה פסוקים מתחילים פסוקי המועדים, ומה הענין להקדים פסוקים אלו. גם רואים אנו בהמשך, כי עוד בטרם מונה התורה את כל המועדים, כבר נאמר בסוף הפסוק (שם כג, ב) 'אלה הם מועדי', ובפשטות המקרא נשמע שכבר נאמרו המועדות ופסוק זה מסיים למנותם, בעוד שבפועל המועדים נמנים להלן.
'על כן יהיו דבריך מעטים'
כדי להבין, יוקדם ביאור פסוק בספר 'קהלת' הנקרא בחג הסוכות [ומילתא אגב אורחא, מרגלא בפיו של כ"ק אדאמו"ר ה'פני מנחם' זצ"ל לספר שאביו כ"ק אדמו"ר ה'אמרי אמת' זצ"ל ציוה עליו ללמוד ספרי מוסר מן הראשונים, ואמר אבא מארי זצ"ל, כי בעצם גם ספר 'קהלת' עם פירוש רש"י הוא ספר מוסר מן הראשונים, ולאו דווקא בסוכות, אלא בכל ימות השנה...].
כתיב ב'קהלת' (ה, א) 'אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים, כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים'. והדיוק מפורסם ונשנה בספרים רבים. הלא מה ש'האלוקים בשמים', היא סיבה, לכאורה, שלא יחשוש האדם מלדבר דברי הבל, כי הוא בארץ והאלוקים בשמים. ואם רצה שלמה המלך להזהיר את האדם לשמור פיו ולשונו, נכון היה לומר שהקב"ה נמצא גם בארץ מתחת, ולא רק בשמים, וכיון שה' ניצב עליך, יהיו דבריך מעטים. ויישובים רבים נאמרו בזה מחכמי וצדיקי הדורות (עי' הקדמה לספר 'בך יברך ישראל' בשם הרה"ק מרוז'ין; שער בת רבים על קהלת עמ' נ בשם ה'חתם סופר'; אמרי פנחס, שער א אות רנא; תעלומות חכמה ל'חוות דעת', קהלת, שם; כתבי המגיד מדובנא ח"ב, קהלת; קול יעקב, קהלת; 'אמרות טהורות' על תהלים לבעל ה'נועם מגדים', קמה, יח; עיר דוד [לידא] שער בית החכמה, קהלת).
דברים מעטים ומחשבה רבה
הרה"ק בעל ה'הפלאה' זצ"ל בספרו 'פנים יפות' (ריש פר' ואתחנן; ועוד) דרש בזה בהקדם אשר פירש את דברי ישעיהו הנביא (כט, יג) 'ויאמר ה', יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני'. ופירש דהתפילה הלא עיקרה כוונת הלב, שעל שם כך היא קרויה 'עבודה שבלב' (תענית ב.). ועניינה הוא, שהכוונה היא הנותנת חיות בתיבות התפילה וכאשר יש לתיבה חיות היא קלה ש'החי נושא את עצמו' (שבת צד.) וכך היא פורחת ועולה למעלה. מאידך, אם התיבה אין בה מחשבה הרי היא כגוף ללא נשמה [וכמו שכתב ב'תורת חובות הלבבות' (שעחה"נ פ"ג ד"ה והתשיעי) 'וכשיתפלל המתפלל בלשונו, ולבו טרוד בזולת ענין התפילה, תהיה תפילתו גוף בלא רוח וקליפה בלא לב'] והתיבה כבדה והיא נשארת למטה. זוהי הכוונה בדברי חז"ל (ברכות כט:) שפירשו 'כל העושה תפילתו קבע - כל שתפילתו דומה עליו כמשוי'. שמי שתפילתו ללא מחשבה וכוונת המילות, התפילה כבדה כמשא כבד. ולפי גודל המחשבה יכול לעלות הדיבור למעלה בהיכל ה', אבל הדיבורים שהם בלי מחשבה, הם כמשא - כגוף בלא נשמה. וזהו ביאור במאמר הכתוב 'בשפתיו כבדוני', שהיתה תפילתם 'כבדה' ולא יכלה לעלות למעלה מרוב כובדה, כי 'לבו רחק ממני' והתפילה היתה ריקה מנשמה ומכוונה, והיתה כגוף מת.
וזו כוונת הכתוב 'כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים', פירוש, שהדיבור יהיה מעט לעומת המחשבה, והמחשבה תהא רבה על הדיבור, שכיון ש'האלוקים בשמים ואתה על הארץ', הרי צריכה תפילתך לעלות למעלה, ואם היא תהיה כבדה מריבוי דיבורים ומיעוט כוונה, לא תוכל לעלות למעלה.
עיקר הכל – הכנת הלב
מכאן נגיע אל המסקנא הברורה והבהירה, כי עיקר העיקרים בעבודת ה' הוא הרצון והתשוקה בלב. דרחמנא ליבא בעי (סנהדרין קו:) לראות היש משכיל דורש את אלוקים בלבו. כי ההכנה היא עיקר העבודה ורק לאחר הכנת הלב אל העבודה, אז יש להוסיף עליה את קומת הדיבורים והמעשים, שגם הם חשובים, אך הם כטפלים לגבי הכוונה וצריכים להיות הם המעט - וכוונת הלב הרוב. ולזה אמר שלמה המלך, שהקב"ה בשמים ומצפה לראות עבודתו של האדם במוח ובמחשבה, 'על כן יהיו דבריך מעטים', לעומת מה שיש להשקיע בחשק וברצון שיהיו רבים ושלמים, ומהם יגיע אל הדיבור הנכון.
הכל תלוי ברצון
יסוד עצום זה, יאיר את עינינו ליישב את הדיוק אשר בו פתחנו – מאי טעמא מתחילים לקרוא ביום טוב הראשון של חג את שבעה הפסוקים הקודמים לפרשת המועדות. אלא דהתם כתיב (ויקרא כב, כט) 'וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו', ומשמעות הכתוב היא, שאדם שלבו מלא שבח ותודה לה', אל יסתפק בזה שמביא קרבן המוגבל באכילה ליום ולילה עד חצות, אלא 'לרצונכם תזבחו' - יקריב את רצונו לפני ה'. יזכור וישתוקק בכל לבבו ובכל נפשו להיות קרוב אל ה'.
ולזה גמר אומר (שם פס' לא) 'ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם אני ה'', ופירש רש"י 'ושמרתם זו המשנה, ועשיתם - זה המעשה', ולענייננו זהו פירושו, 'ושמרתם' - מלשון לשֵמר בלב את ההרגשה מתוך ציפייה והשתוקקות ורק אחר כך 'ועשיתם' בפועל. כי עשיה ללא שימור וציפייה לפני כן, ערכה פחות מאד לעומת העשיה השלמה והרצויה.
וכמו שפירש מרן ה'בעל שם טוב' הקדוש זצ"ל (צוואת הריב"ש ג:) את הפסוק (קהלת ח, ה) 'שומר מצוה לא ידע דבר רע', היינו, כשאדם עומד על משמרתו בתשוקה, שומר ומצפה מתי יבוא לידו דבר מצוה [וזהו 'שומר' מלשון 'ואביו שמר את הדבר' (בראשית לז, יא)] אזי תוצאות חיים בסגולה היוצאת מזה, שיהא נשמר מן השמים ולא ידע דבר רע.
וסימן לדבר מדברי חז"ל במדרש תנחומא (פר' אמור כב) ''ולקחתם לכם ביום הראשון' (ויקרא כג, מ). וכי ראשון הוא, והלא חמשה עשר הוא, אלא ראשון לחשבון עוונות'. ונודעה קושיית ה'טורי זהב' (או"ח סי' תקפא) בזה 'למה באמת יהיה עדיף ההכנה להמצוה של סוכה, מן היום עצמו שמקיימים המצוה' ואם בימים שלפני החג אין העת לחטוא, כל שכן בשעת מעשה ממש. ותירוץ לדבר יש בדברי הרה"ק ה'שם משמואל' זצ"ל (פר' כי תשא תרע"ד) 'הגם שקשה להבין איך היו ישראל בעת ההתעסקות במלאכת המשכן במצב יותר טוב מכשהיה המשכן עומד, מכל מקום מצינו כיוצא בו בארבעה ימים שבין יום הכיפורים לסוכות שישראל טרודין זה בסוכתו וזה בלולבו אינם חוטאים, וביום טוב ראשון של חג הוא ראשון לחשבון עונות, כי הטירדא למצוה מועילה יותר מגוף המצוה' (וביאור מלא כתב במאמרו למוצאי יוהכ"פ שנת תער"ב; ועי' בית ישראל לשבת הגדול תשי"ג). כלומר, שהעסק של האדם במוחו ובמחשבתו, היא ההכנה הגדולה והשלמה, והיא עיקר הקיום של המצוה. הרי ש'ושמרתם' הוא מעלה יתרה על 'ועשיתם'.
ודוגמא נכונה ל'שמירה' זו היא השתוקקותו הנודעת של הרה"ק מבארדיטשוב זצ"ל אל המצוות בכללן, ואל מצות ארבעת המינים בפרט, כאשר עמד במשך כל ליל ראשון של סוכות בלב בוער לקיים מצות נטילת לולב, והגם שלמעשה לא נטל לולב רק כאשר האיר השחר, אולם באמת הרי נטל לולב כל הלילה על ידי ההשתוקקות והרצון שבלבו הטהור.
'חצי הלל' שבהלל השלם
מה נאה ומה יאה לצרף לזה מה ששמעתי מכ"ק אדאמו"ר ה'פני מנחם' זצ"ל, שבילדותו חד לו כ"ק אא"ז ה'אמרי אמת' זצ"ל חידה, מה אומרים יותר פעמים בשנה, הלל השלם או חצי הלל, וכנער נבון החל מיד לספור ולמנות בראשו, אך אביו קטע את מחשבתו כהרף עין ואמר לו, 'הלא בכל פעם שאומרים הלל השלם אומרים גם חצי הלל'...
ויש לנו ללמוד מכאן מוסר השכל, חוץ ממה שרצה לחידודי נפשיה, הלא יש בכך גם מוסר ולימוד גדול, שגם כשאדם גומר את ההלל יהא בבחינה של 'חצי הלל', והיינו שיחוש וירגיש שעדיין חצי הלל לא אמר...
וזהו היסוד האמור, שהצורה החיצונית של המצוה והתפילה, אינה אלא לבוש וגוף, אך העיקר הוא הפנימיות – רגשות הלב, ה'ושמרתם', שאם יש פנימיות – יש מעלה בפעולת המצוה, בדיבורי התפילה ובזמרת ההודאה, אבל כאשר ה'נשמה' חסרה – הרי כל אלו כגוף נטול חיות, שאינו אלא משא כבד.
וכך אנו אומרים אכן ב'חצי הלל' (תהלים קטז, יב), 'מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי', הלא ככל שאומר ואעשה, עדיין לא יצאתי חצי חובתי למקום. וכל כמה שאודה ואשבח, עדיין 'נדרי לה' אשלם' (שם פס' יד). וזהו ה'חצי השני' של ההלל - דברי ההלל וההודאה שרוצה ומשתוקק בכל לבו לומר, אך מליבא לפומיה לא גליא, אותם השבחים וההודאות שלא נאמרו, הם גבוהים ורמים הרבה יותר.
'אלה הם מועדי'
חלק זה של ההלל שברצון הנותר בלב, בו מקיימים כהוגן 'לרצונכם תזבחו'. והדק היטב יתבאר לן בזה מאמר חז"ל (סנהדרין מג:) 'כל הזובח את יצרו ומתוודה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקב"ה בשני עולמים וכו'. ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר (תהלים נא, יט) 'לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה''. כי בעל 'לב נשבר' אמנם לבו שבור לרסיסים, אך כל חלקי הלב כאן הם, וכבחינת 'חצי הלל' שבתוך ההלל השלם, בבחינת שיהיו 'דבריך מעטים', כאומר, הרבה יותר ממה שקראתי לפניך, חקוק בתוככי לבבי.
ולכך סיים ביה הפסוק 'אלה הם מועדי' אף על פי שעדיין לא נזכרו כלל המועדות, וכדדייקינן לעיל. אלא שהקדמה זו 'לרצונכם תזבחו' – 'אלה הם מועדי'. זה הוא עיקר פנימיות המועדים שיבואו להלן. יסוד המועדים, הוא ה'שומר מצוה', הרצון והתשוקה, החשק והציפייה. אלה הם המועדים האמיתיים. ורק לאחר שיש בידו הקדמה זו של 'לרצונכם', אפשר להמשיך וללמוד את הלכות המועד וקיומן לפרטיהן ודקדוקיהן בפועל, וכפי שהן באות ומפורטות להלן בפרשה. אבל בלא הקדמה זו, חסר העיקר ממצות המועד.
'הבוחר בשיירי זמרה'
מכאן נסע ונלך, להבין את הדיוק שדייק הרה"ק הרבי ר' ברוך ממעז'יבוז' זצ"ל (אור פני יהושע, בשלח, ד"ה אז) ועוד צדיקים (עי' חת"ס פר' משפטים ד"ה ועבדתם) במה שאנו אומרים בתפילת 'נשמת', 'אילו פינו מלא שירה כים וכו', אין אנחנו מספיקים להודות' וכו'. וברגע כמימריה שבים ואומרים 'על כן אברים שפלגת בנו וכו', הן הם יודו ויברכו וישבחו', ולכאורה הלא זו סתירה מיניה וביה, אם איננו יכולים, כיצד אפוא מבקשים האיברים שלנו להמשיך ולהודות. אלא הוא אשר אמרנו, הודאה שלמה אין אנחנו מספיקים, אבל התשוקה שבלב, בבחינת 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך', 'כל קרב וכליות יזמרו לשמך' - השבח שנותר בתוך העצמות, בגוף האדם, במוחו ובמחשבתו, הוא ההודאה השלמה שצריך להודות לה', ובמשך כל היום כולו לעסוק בזה ולהיות שרוי בזה, בבחינת 'ואני תפילה'.
הרי שדווקא ידיעה זו ש'אין אנחנו מספיקים להודות' כי תמיד יהיה ההלל רק 'חצי הלל', היא הנותנת שתהא ההודאה היוצאת מהאיברים שפילגת בנו – נכונה וראויה, כי רק כאשר בתוך האדם נשארת מחצית ההודאה ולבו יוצא ברצונו להוסיף ולהודות – אז השיג את מדת ההודיה הנדרשת.
וכידוע מאמרו של הרה"ק הרבי ר' בונם מפשיסחא זצ"ל (שם משמואל פר' נח; שפ"א לפסח תרל"ד, ולסוכות תרל"ד ותרמ"ו; ועי' עוד אור המאיר פר' תצוה; בת עין פר' תולדות ופר' שופטים) בנוסח ברכת 'ישתבח' 'הבוחר בשירי זמרה', ופירש אל תיקרי 'בְּשִׁירֵי' אלא 'בְּשִׁירַיִם', כלומר בזמרה הנותרת כ'שיריים' בלב, הן אותן שירות ותשבחות שנותרו בלב האדם פנימה ולא הצליח לבטא בשפתיו [דאס נישט אויס געזינגענע] – בזה בוחר הקב"ה.
הדא הוא דאמרן, שאין הדברים היוצאים מהפה עיקר, אלא אדרבה, כאשר חסר הרגש הפנימי אזי התיבות כבדות ואינן עולות. עיקר ומהות אמירת ההלל, הם הרגשי הלב הפנימיים. שכאשר מבין האדם עד כמה הוא חייב עדיין להודות ולשבח, אז מתקבל הילולו ונרצה.
'תעשה ולא מן העשוי'
את הדבר הזה למדנו ממשנתם של צדיקי הדורות, הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו הגדולים זצ"ל, אשר אותם פשוטי עם, עמי הארצות שלא יכלו להתפלל כראוי אלא לצפצף או להניף את סידור התפילה שבידם כלפי מעלה, אותם הצפצופים והתנועות, שבאו מתוך לב טהור הדורש ומשתוקק ואינו יכול לבטא, דווקא הם בקעו רקיעים והגיעו עד לכסא הכבוד וביטלו כמה גזירות, כי המה היו בבחינת 'חצי הלל'.
וכפי שדרש הרה"ק רבי מרדכי שלמה מבאיאן זצ"ל בהלכה שאמרו חז"ל במצות סוכה (סוכה יא: ועוד) 'תעשה ולא מן העשוי', היינו שהאדם צריך להיות תמיד בבחינת 'תעשה', שלא יסתפק במה שנעשה כבר 'מן העשוי', אלא יבין שכל מה שעשה עדיין אינו כלום, ועל ידי זה אכן ירבה תמיד לפעול ולהועיל.
על כן, הבה נתייצבה להתפלל ולהודות לה' בלב שלם – המכיל בתוכו 'חצי', המלא במחציתו, מתוך השתוקקות ורצון להוסיף עוד ועוד בתורה ובמצוות כרצון השם יתברך, ויהיו תפילותינו והילולינו עולים לנחת רוח ולרצון לפני אדון כל, אכי"ר.
(מעובד מתוך שיחת ליל שבת חול המועד סוכות, ה'תשפ"ה)