Skip to content
ניצוץ אחד

לכל אחד יש חלק בתורה המלמדת לו אורחות חיים

  • Shemini Atzeres
  • 5787
  • Hebrew
View printout

לרקוד עם התורה שנלמד מעתה

נקטינן מאמר נפלא מאת אא"ז החידושי הרי"מ זצ"ל על מהות השמחה והריקודים ב'שמחת תורה', אשר פעם אחת ראה כיצד יהודי מפציר בכל מאודו בגבאי שיתן גם לו 'הקפה' עם הספר תורה בשמחת תורה. ניגש אליו רבינו החידושי הרי"מ זצ"ל ואמר לו: אל יחר אפך, שכן הרקידה עם ספר התורה ביד – כמוה כשבועה חמורה בנקיטת חפץ, ואם כן מה לך להיכנס לענין חמור זה. כה הניא אותו מרצונו העז לשאת בחיקו ספר תורה בהקפות של שמחת תורה. ובאמת יש להבין ולרדת לעומקם של דיבורים קדושים אלו: 'שבועה' זו האמורה כאן - על מה נסובה, האם על קיום התורה ומצוותיה או שהוא מתחייב ונשבע ללמוד את כל התורה כולה.

עד שהאיר ה' את עיני להבין ולהשכיל דברי צדיקים וחידותם על פי מאמר נוסף שאמר החידושי הרי"מ זצ"ל, מה שסיפר החסיד המובהק הגה"צ רבי בן ציון רבינוביץ ז"ל מווארשא המפורסם בכינויו 'רבי בן ציון אוסטרובער', מאריות שבחבורת חסידי החידושי הרי"מ זצ"ל, ששמע פעם אחת מפה קדשו של החידושי הרי"מ זצ"ל שראה שני חסידים הרוקדים בעוז לכבודה של תורה זה לצד זה בהקפות בשמחת תורה. פנה ואמר לסובביו כי זה האחד יתעייף מריקודו לפני השני. כך הוה, ולפליאת הנוכחים ביאר החידושי הרי"מ כי אין אלו דברי נביאות, אלא שהראשון רקד על התורה שכבר למד, ואילו השני רקד עם התורה שעדיין לא למד ורוצה ללמוד. ולכן הראשון שלמד הרבה - ללימודו יש שיעור וגבול. ברם זה שרוצה ללמוד ומתאווה לתורה, לזה אין שיעור למעלה, שלרצון הטוב - אין סוף וגבול.

בוודאי כשאנו שומעים מפורש יוצא מאמר נפלא זה, הלב מתלהב ורוצים ורצים לרקוד עם התורה יותר ויותר. ברם, עדיין לא כל אחד נמצא במדרגה זו ורבים אומרים לנפשם היאך נמלא נפשנו בשאיפה אמיתית, וכשעושים חשבון נפשם אינם רואים כיצד יספיקו וכיצד יוסיפו בלימוד התורה, ומהי העצה לזה.

התורה מנחילה לנו אורחות חיים

ובכן מצאתי בסייעתא דשמיא מדרש מפורש בדברי חז"ל, הפותח לנו שער להבין יסוד הדבר ופירושו, וכיצד זה נוגע לכל אחד ואחד. כך לשון המדרש (ויק"ר ט, ג) המספר על רבי ינאי שהיה מאכיל על שולחנו תלמידי חכמים, ופעם אחת הלך בדרך וראה אדם נכבד 'שהיה משופע ביותר', כלומר שהיה לבוש בגדים נכבדים כראוי לתלמידי חכמים (עץ יוסף, שם), וסבור היה כי בוודאי ב'גדול בתורה' עסקינן, ועל כן הזמינו לבוא לביתו ולסעוד על שולחנו. לאחר שנתן לו לאכול ולשתות, תהה על קנקנו במקרא ובמשנה, באגדה ובתלמוד, ולגודל הצער לא ידע ולא כלום והסתבר לו כי אינו תלמיד חכם כלל וכלל.

הצטער רבי ינאי, אך בכל זאת כיבדו לברך ברכת המזון. אלא שהאיש אף לא ידע לברך ברכת המזון, ונענה ואמר לבעל הבית: 'יברך ינאי בביתיה'. מרוב צער אמר לו רבי ינאי: האם תוכל לחזור אחרי על מה שאני אומר לך? והאיש הסכים. וכך אמר לו רבי ינאי: אמור אחרי, 'אכול כלבא פיסתיא דינאי', כלומר כלב אכל מפיתו של רבי ינאי. מיד קם האיש ותפס לרבי ינאי בבגדו ואמר לו: הירושה שלי נמצאת אצלך ואתה מונע אותה ממני. התפלא רבי ינאי ושאלו על מה כוונתו ועל איזה ירושה הוא מדבר, הסביר האיש: לפני זמן מה עברתי ליד תלמוד תורה שמלמדין שם תורה לדרדקי, ושמעתי קול של תינוקות של בית רבן שלמדו את הפסוק (דברים לג, ד) 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'. הם לא אמרו 'מורשה קהלת ינאי', אלא 'קהלת יעקב'. כלומר שהתורה היא ירושתו של כל איש ישראל. שאל אותו רבי ינאי, אמור נא לי, במה זכית לאכול על שולחני שתלמידי חכמים מסובים שם תמיד? ענה האיש וסיפר על אורחות חייו: מעולם לא שמעתי אדם שפגע בי במילה רעה והשבתי לו, ומעודי לא ראיתי שני אנשים שמתקוטטים זה עם זה ולא השתדלתי לשים שלום ביניהם. מיד אמר לו רבי ינאי: 'כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא?', יש בך כל כך הרבה דרך ארץ והנהגות טובות ואני ביזיתי אותך וקראתי לך 'כלב'? מיד קרא עליו את הפסוק (תהלים נ, כג): 'וְשָׂם דֶּרֶךְ', בשי"ן ימנית, 'וְשָׁם', מלשון שומא ושווי. האיש ששָׁם אורחותיו, הרי ששווה הוא ביותר, וראוי למעלות רבות.

למדנו מכאן יסוד נפלא, כי התורה הקדושה מלמדת לנו אורחות חיים, וכל אחד ללא יוצא מן הכלל צריך לקחת את התורה וממנה ללמוד כיצד להתנהג בין אדם לחברו, לכבד כל אחד וללמוד ממנו.

בהושענות אומרים 'חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, לומדת יראתך'. זה יסוד לימוד התורה, שיראו את הלומד תורה ויאמרו 'פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר: 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'' (יומא פו.). כי אין יהודי שיכול לומר כי אין לו מה ללמוד מהתורה הקדושה. שכן דרך התורה היא דרך השלום, להימנע מקטטות ומריבות, ולהיזהר שלא לשמוע מילה רעה על חברו, וכן להבליג בשעת המחלוקת, בלא לענות, וכלשון חז"ל (שבת פח:; ועוד): 'השומעים חרפתם ואינן משיבים'. לדעת לשלוט בכוחות הנפש, על הפה ועל המעשים, לדעת להכניע את ה'כלב' הפנימי ולהפכו לאדם בעל שליטה ולהאהיב שם שמים על ידינו.

יאמר לחומץ וידלוק

רמז נפלא נמצא בסיפור הנודע המובא בגמרא (תענית כה.) שפעם אחת בערב שבת ראה התנא רבי חנינא בן דוסא את בתו שהיא עצובה, ושאל אותה על כך וענתה: 'כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן, והדלקתי ממנו אור לשבת'. אמר לה בתי, מאי איכפת לך מי שאמר לשמן וידלוק - הוא יאמר לחומץ וידלוק ואכן נעשה בו נס ו'היה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה'.

דייתכן לרמז כאן כי שמן 'הכוונה' לאלו שיש להם חכמת התורה ועוסקים בחדוותא דשמעתתא, כי התורה והחכמה קרויות 'שמן' (מנחות פה:). ורמז גדול ונשגב יש בזה, כפי שאמרנו בהושענות 'שמועות מפיך נשמעות', שהוא ראשי תיבות: שמן. ואילו חומץ, אלו הם שאין בהם עדיין את חכמת התורה אבל לבם משתוקק ורוצה להבין ולהשכיל וללמוד תורה. ולכן מגלים לנו חז"ל חיזוק עצום: 'מי שאמר לשמן וידלוק', הקב"ה שנתן לחכמים חכמה, 'יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא ליודעי בינה' - 'הוא יאמר לחומץ וידלוק', הוא יתן גם כח ובינה לאלו המשתוקקים ללמוד ונפשם עגמה עליהם, כדי שגם הם יוכלו לשמוח עם התורה ולהבין אמרי דעת.

זה הטעם שאנו רוקדים כאן היום, שכן רוצים אנו ומתאווים בכל לבבנו להיות מלומדי התורה בבחינת 'לומדת יראתך', אוחזים אנו בתורה בשתי ידיים כדי ללמוד הימנה, לכבד אותה ולרוממה, וזאת מטרתנו.

חסידים היו משוררים על מסורת שיש מפשיסחא, כי המאבד ממון – אין בכך כלום. אבל המאבד אומץ לב ותעצומות נפש – איבד הכל [געלט פארלוירן – גארנישט פארלוירן, קוראז' פארלוירן – אלעס איז פארלוירן]. אך יש לומר כי בתחילת דרכו של אדם שואב הוא חיזוק מכך שהקריב למען תורה ומצוות. אך ככל שהאדם מתעלה ומתמיד בדרכו - הוא מגלה שיש עוד מדרגה ובחינה: שבעצם לא איבד כלום. שלא ינסה לחפש מה איבד ומה הפסיד, ואולי בכל זאת הפסיד דבר מה, כי לא הפסיד כלל. לאחר שעלה ונתעלה, הוא מגלה עד כמה נועם ומתיקות יש לעבודת ה' ועד כמה נפלאה היא התורה, עד שלא מרגיש כל הפסד שהוא במה שבחר בדרך הטובה. אדם שקנה אוצר כל כלי חמדה בפרוטות מעטות, אטו ייחשב כמי ש'הקריב' פרוטות למען כך?! מי שזכה לחפון מטבעות זהב מאוצר המלך, כלום ייחשב לו להתאמצות מה שגרף לשקו כסף וזהב?! כשמבין את ערך גורלו וחלקו, יודע כי לא איבד דבר ולא הפסיד מאומה! רק ידע זאת האדם נאמנה, ויחיה כך, בלא להרפות מאומץ לבו בבחירתו הטובה, ולחיות עם 'קוראז'' באמיתת דרכו. בזה יתבארו נמי דברי דוד המלך עליו השלום, שאמר (תהלים קיט, לט) 'העבר חרפתי אשר יגורתי כי משפטיך טובים'. היינו שביקש מהקב"ה שיעביר ממנו את חרפתו בכך שהיה מוכן לעבור פחד ומורא למען משפטי התורה הטובים. כי כעת מבין שאם האדם מרגיש שהקריב למען התורה, אזי הרגשה זו חרפה היא.

זקננו החידושי הרי"מ זצ"ל, לפני מאתיים שנה, יצא בעצמו לדרך חדשה בארץ לא זרועה, לבקש ולחפש מהי הדרך הטובה עבורו לעבודת ה' בשלמות, בדרך שתתאים ותועיל לו ולבניו אחריו. לא נרתע מכל הקשיים הרבים שנערמו בדרכו, וסלל בעוז רוח דרך לו ולבניו אחריו, ומדרך זו התפתח לב ליבה של היהדות החרדית בפולין, וממנה תוצאות חיים עד עצם היום הזה.

זכינו אף אנו להמשיך את דרך זו ומהותה, אשר לפני שלש שנים יצאנו לנתיב חדש בדרכנו, נתאחדנו בחבורת קודש של אנשי שלומנו המבקשים דרך לעבודת ה', בחתירה לאמת, בחיות ובדעת, בתובענות כלפי עצמנו להמשיך את מסורת רבותינו. יצאנו והלכנו אל ארץ לא זרועה, והיה לנו ה' לאור עולם, לדרוש ולבקש את תורתו ומצוותיו. למרות כל הקשיים שבדרך, לא איבדנו את עוז רוחנו, ולא איבדנו דבר. זכינו ונתקיים בנו המקרא 'כי ה' אלוקיך ברכך בכל מעשה ידך, ידע לכתך את המדבר הגדול הזה ... ה' אלוקיך עמך לא חסרת דבר'.

אנחנו חיים מכח הקדושה והעבודה של 'קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם' (ברכות כ.), שהם סללו לנו את הדרך הזאת, ליטול את ספר התורה ולקבל על עצמנו אורחות חיים, להוסיף כח ועוז בלימוד התורה, להיות בבחינה זו של 'חבוקה ודבוקה בך', שגם אם אנו 'סובלת סבלך' בכל זאת אנו רוצים להיות בשלמות 'טוענת עולך'. וזו השבועה של נקיטת חפץ, על התורה שאנו רוצים ללמוד, על יראת השמים והמידות הטובות שאנו רוצים ללמוד מן התורה – 'לומדת יראתך', ועל עוז חפצנו לקבל על עצמנו אורחות חיים אשר לומדים מהתורה הקדושה.

הקב"ה יזכה אותנו שנזכה לקיים את הדברים הללו, לשמוח עם התורה וללמוד אותה בשמחה ובכוונה, למלא שאיפתנו וחפץ ה' בידינו יצליח, ונזכה ללמוד ממנה מה שהתורה מלמדת אותנו, ובעזרת ה' נזכה להוסיף חילים בלימוד התורה בשנה הבאה עלינו לטובה, אמן ואמן.

(מתוך שיחה בהקפות שניות תשפ"ג)

More in this printout

View the whole printout