חדא פלפלתא
עיונים ופלפולים בעניינא דיומא
+חג הסוכות
בחיוב חיבור האתרוג לאגודת הלולב והמסתעף לדין רצון בהכשר אוכליןתמצית מתוך הספר 'חדא פלפלתא' - דברים וירח האיתנים
א. חיבור האתרוג לאגודת הלולב
חיבור האתרוג ללולב
הוה ליה כמפסיק בין אותיות השם רח"ל חלום הריקאנטי שיש לחבר את האתרוג לאגודת הלולב, ולולא החיבור הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך (תרנא, יא) שיש לחבר את האתרוג ללולב בשעת הנטילה ולנענע שניהם יחד. אלא שדין זה מקורו הוא מחלום מופלא שחלם המקובל האלוקי מרבותינו הראשונים, רבינו מנחם ריקאנטי.
כך כתב הריקאנטי בפרשת אמור (ויקרא כג, מ): 'וצריך לסמוך האתרוג עם שאר המינין שלא להפרידה מן הבנין. וסוד זה נגלה אלי בחלום בלילי יו"ט הראשון של חג הסוכות בהתאכסן אצלי חסיד אחד אשכנזי שמו הר' יצחק, ראיתי בחלום שהיה כותב השם ביו"ד ה"א והיה מרחיק הה' אחרונה מן הג' אותיות הראשונות, ואמרתי לו מה זה עשית, והשיב כך נוהגין במקומינו, ואני מחיתי בו וכתבתי אותו שלם, ואשתומם על המראה ואין מבין, למחר בעת נטילת הלולב ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלתי אתרוג, והבנתי פתרון חלומי, וחזר בו'.
מוסיף הריקאנטי: 'ורז"ל רמזו סוד זה בויקרא רבה (ל, ט) אמרו שם, 'פרי עץ הדר' זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים צו, ו) הוד והדר לפניו, 'כפות תמרים' זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שם צב, יג) צדיק כתמר יפרח, 'וענף עץ עבות' זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (זכריה א, ח) והוא עומד בין ההדסים, פירוש תפארת בין חסד ופחד, 'וערבי נחל' זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים סח, ה), סולו לרוכב בערבות. תראה שכל המינים הללו רומזים בשם יתברך'.
הבית יוסף בחיבורו על הטור (או"ח תרנא, יא) כתב, 'אם צריך לחבר האתרוג ללולב בשעת הנענוע ולנענע שניהם יחד, או אם אינו מנענע אלא אגודת הלולב לבד ויד שמאלו שהאתרוג בה תהא עומדת במקומה בלי נענוע, דבר זה לא נתבאר בגמרא ולא בדברי הפוסקים, אבל ה"ר מנחם מרקנ"ט כתב בפרשת אמור...'. ופסקו להלכה בשולחנו הטהור (שם). ובאמת שהדבר מפליא שלהלכה פסוקה וקבועה אין כל מקור בתלמוד אלא במראה החלום בלבד.
מקור מאתרוג של תרומה
מקור נפלא מדברי הגמרא דאסור ליטול אתרוג של תרומה מפני שמכשירה בכך
אכן מצאנו להמהר"ם בן חביב בספרו כפות תמרים (סוכה לד: ד"ה אמר ר"א) שהביא מקור נפלא לדין זה מן הגמרא.
כי הנה תנינן (סוכה לד.) '[אתרוג] של תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר', דהיינו אתרוג של תרומה אין ליטלו לכתחילה למצוה. ונחלקו אמוראים בגמרא (שם לה:) בטעם הדבר, 'חד אמר מפני שמכשירּה', שהאתרוג בשעת נטילתו נעשה מוכשר לקבל טומאה, משום שהוא נרטב במים, ונמצא שמחמת נטילתו הוא עלול לגרום לאתרוג לקבל טומאה. 'וחד אמר מפני שמפסידּה', שמחמת משמוש הידים בשעת נטילתו נפסדת הקליפה החיצונית מאכילה, והרי הוא גורם בכך הפסד לתרומה שעומדת לאכילה.
[ואמרו בגמרא דנפקא מינה בין הטעמים, באופן שקרא שם תרומה על כל האתרוג מלבד על קליפתו החיצונית, שאין לחוש משום הפסד, אך יש לחוש מצד הכשר לקבל טומאה. והתוספות שם (ד"ה מפני) כתבו דהוה מצי למימר עוד נפקא מינה, באופן שכבר הוכשר האתרוג, וליכא משום 'מפני שמכשירה'.]
ופירש רש"י (ד"ה שמכשירה), שמקור המים שמחמתם יירטב האתרוג ויוכשר לקבל טומאה הוא 'דאמרינן במתניתין (סוכה מב.), מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת, שהיו שורין האגודה בשבת כדי שלא ייבשו, וכשנוגעים באתרוג הוכשר לטומאה, דכתיב (ויקרא יא, לח), וכי יתן מים על זרע, ואסור לגרום טומאה לתרומה, דכתיב (במדבר יח, ח), משמרת תרומתי, אמר רחמנא עשה לה שימור'. והיינו דכיון שדרכם לשמור את הלולב במים, הרי כשיגע הלולב באתרוג האתרוג יוכשר לקבל טומאה. ועל דרך זה כתבו התוספות (ד"ה מפני שמכשירה).
ויש לשאול, מדוע אנו חוששים שיגע הלולב באתרוג, הלא לכאורה נוטלם בשתי ידיו, את הלולב בימין ואת האתרוג בשמאל, כמבואר בגמרא (סוכה לז:) ובשולחן ערוך (או"ח תרנא, א). [ועוד, שאף יש הסוברים שאם נטל הלולב והאתרוג ביד אחת לא יצא ידי חובתו, וכמבואר במשנה ברורה (או"ח תרנא, טו), ואם כן מוכרח הוא ליטול את האתרוג בידו האחרת.]
ומכאן הוציא המהר"ם בן חביב מקור לדין הריקאנטי, דמוכח מכאן שחובה לקרב את האתרוג ללולב בשעת נטילתו ולנענעם יחד, ולפיכך ממילא יגעו המים שעל הלולב באתרוג וייעשה מוכשר לקבל טומאה. והרי לן מקור מפורש בדברי הגמרא לדין חמור זה שנגלה ב'חלום נורא' לרבינו הריקאנטי.
וסיים על כך הכפות תמרים: 'באופן דדין זה של בעל החלום שרשו פתוח אלי מים התלמוד. וראיתי בדרשות הראנ"ח פרשת אמור (דף קכה) שכתב דאין צריך להפריד האתרוג מן הלולב, וזה מתבאר בדברי הגמרא כו' יע"ש, ולא ביאר לנו הראיה שיש לו מדברי גמרא, ואני זכיתי לפתור החלום בראיית התלמוד'. ובתפארת ישראל (סוכה פ"ג מ"ה יכין אות ל) כיון מדעתו לראיית הכפות תמרים.
חשש הכשר או טומאה
מחלוקת האחרונים אם כוונת הגמרא לחשש הכשר או שהחשש הוא שיטמא מחמת ידיו
הפרי מגדים (משב"ז או"ח תרנא, יד) הביא את דברי הכפות תמרים, וכתב שדבריו אינם מוכרחים, דיתכן שאין כוונת הגמרא שבהכרח יוכשר האתרוג לקבל טומאה, אלא שהחשש הוא שמא יגע האתרוג בלולב בטעות ויוכשר לקבל טומאה.
אמנם לכאורה יש לפרש את כוונת הכפות תמרים, שהרי אין מדובר על קבלת טומאה ממש אלא רק על הכשר לקבלת טומאה, ואם כן לא מסתבר שיגזרו חשש רחוק כזה שמא יקרב את הלולב בטעות ויוכשר ושמא לאחר מכן יקבל טומאה, והוה ליה כ'גזרה לגזרה', אלא ודאי שהדבר מוכרח שיגעו זה בזה.
והנה באמת עיקר הגזרה ד'מפני שמכשירה' חידוש גדול הוא, דנמצא שאין איסור רק לטמא את התרומה, אלא גם להכשירּה לקבלת טומאה. וכבר תמהו בזה הכפות תמרים (סוכה לה: ד"ה חד אמר) והערוך לנר, שהרמב"ם פסק כמאן דאמר מפני שמכשירּה, ומכל מקום בהלכות תרומות (יב, א) לא כתב אלא שאסור לטמא את התרומה, ולא הזכיר איסור להכשיר את התרומה. ועוד הקשו בזה ממשנה עיין שם.
[עוד הקשו הערוך לנר והרש"ש דאם כן יהא אסור לאפות ולבשל פירות תרומה, שהרי מכשירם לקבל טומאה. אכן בזה לכאורה התירוץ פשוט, דכל שהוא צורך אכילה בוודאי לא אסרו חכמים דבר זה, ורק הכא שההכשר אינו על מנת לאכול.]
ותירץ הערוך לנר דאין החשש רק שיוכשר בלבד, אלא כיון שנוגע בהו בידיו, וסתם ידים שניות לתרומה, הוה ליה כמטמא את התרומה. ודוקא באתרוג חיישינן להכי, משום שההכשר הוא מחמת מים שנוטפים מהלולב, ולאו אדעתיה דאיניש שהאתרוג הוכשר לקבלת טומאה, מה שאין כן המכשיר פירות לאכילה הרי הוא ׂשם ליבו שהפירות הוכשרו ונזהר בהו שלא לטמאם, וכבר מבואר כן במאירי.
אמנם הגר"א למד מגמרא זו דאיכא איסור להכשיר את התרומה. דאיתא ברמ"א (יו"ד שלא, יט) דבזמן הזה טוב להכשיר את הפירות קודם מירוח כדי שיקבלו טומאה ובכך יהא מותר לשרוף את פירות התרומה שיופרשו. וכתב על זה הגר"א בביאורו (סק"נ) 'דאחר כך אסור, שגורם לה טומאה, וכמ"ש בפ"ג דסוכה (ל"ה ב') מפני שמכשירּה, אבל קודם לכן מותר לגרום טומאה כיון שאין הפסד לכהן...'
[וכן היא פשטות שיטת רש"י ותוספות, דהא רש"י פירש 'מפני שמכשירּה' רק על ענין ההכשר לקבלת טומאה, ומשמע שאין האתרוג נטמא מכח נטילתו. והטעם דלא נטמא האתרוג משום טומאת ידים, לכאורה הוא משום דאין אדם נוגע בתרומה בלא נטילת ידים.]
אלא שלדברי המאירי והערוך לנר הנ"ל הרי הביאור בדברי הרמ"א הוא פשוט, דבזמן הזה מיד כשמכשיר את הפירות הרי הם גם נטמאים משום שכולנו טמאי מתים, וחשיב כאילו מטמא את התרומה להדיא ולא רק כמכשיר את התרומה, ושמא גם הגר"א לכך נתכוון.
מעתה יש לומר, דהכפות תמרים לטעמיה שהוציא מסוגיא זו דאיכא איסור להכשיר את התרומה, להכי נקט דלא מסתבר דמחמת חשש הכשר בלבד יגזרו חכמים שמא יגע, ובעל כרחך דהנגיעה היא ודאית מכח חיבור האתרוג ללולב. אבל לביאור המאירי והערוך לנר דהאתרוג גם נטמא מכח 'סתם ידים שניות הן', אפשר דלא חשיב כגזרה לגזרה, ויתכן דאף הפרי מגדים הכי נקט, ולכך הוא דפליג על ראיית הכפות תמרים.
ב. מחלוקת רש"י ותוספות בזה וביאור המחלוקת בדרוש נאה
מחלוקת רש"י ותוספות בדין החלום
טענת רבי ישעיה פיק דדין החלום תליא במחלוקת רש"י ותוספות
הגאון רבי ישעיה פיק בחיבורו יש סדר למשנה (נדפס בסוף המשניות) יצא לדון בדבר החדש, שדין זה של החלום במחלוקת נתונה. והוא מכח דקדוק בלשונות רש"י ותוספות בסוגיית אתרוג של תרומה.
כי הנה לשון רש"י היא 'וכשנוגעים באתרוג הוכשרו לטומאה', ואילו לשון התוספות שם (ד"ה מפני) 'וכשנוטלו נוטפין מימיו על האתרוג'. ויצא לדון רבי ישעיה פיק דהתוספות נדו מלשון רש"י [שהאתרוג ממש נוגע בלולב,] משום דלא סבירא להו שצריך לחבר את האתרוג ללולב, וכפי שסבר 'החסיד האשכנזי' מתחילה. וכנראה נקט רבי ישעיה פיק שהמים מהלולב יכולים לנטוף על האתרוג גם כשאינם מחוברים זה לזה, אך רש"י שנקט להדיא שנוגעים זה בזה מיניה איכא ראיה מיניה שחובה לקרבם, וכחלום הריקנאטי.
שוב הביא רבי ישעיה פיק בשם הכסף משנה פירוש חדש בדברי הגמרא, שלאחר הנטילה יבוא להכניס את האתרוג למים יחד עם הלולב. ותמה על הכסף משנה, דאיהו שערך בשולחנו דין זה לחבר את האתרוג ללולב, לא היה לו להמציא פירוש חדש בדברי הגמרא, שהרי בהכרח שהאתרוג יוכשר על ידי הלולב בנגיעתו יחד, וכפירוש רש"י.
אמנם באמת פירוש זה לא נמצא בכסף משנה אלא במגיד משנה (לולב ח, ב), וממילא דלא קשה מידי. ופירוש זה [שיבוא להכניס את האתרוג למים יחד עם הלולב] מקורו בדברי הריטב"א (סוכה לה: ד"ה חד אמר).
אכן מעתה לכאורה יהא מוכח מהא דהריטב"א והמגיד משנה הנ"ל נדו מפירוש רש"י, דלא סבירא להו דצריך לחבר את האתרוג ללולב. דאם צריך לחבר את האתרוג ללולב, לא היו צריכים לחדש פירוש אחר.
לטעמייהו בדין 'ואנוהו' אם מעכב בלולב
היבש פסול משום 'ואנוהו' חידוד נאה בביאור מחלוקת רש"י ותוספות דלטעמייהו אזלי אם לולב
ולדרך זו, שיש מחלוקת בין רש"י להריטב"א אם יש לחבר את האתרוג ללולב בשעת הנטילה, היה מקום לבאר בזה דרוש נאה ופרפרת מתוקה ביסוד מחלוקתם.
כי הנה תנינן (סוכה כט:) דלולב היבש פסול, ופירש רש"י (ד"ה יבש) דפסול משום דמצוה מהודרת בעינן דכתיב 'ואנוהו'. והתוספות (ד"ה לולב) תמהו על רש"י, דהא דין הידור מצוה אינו אלא לכתחילה ואינו מעכב במצוה, וכדמצינו בכמה דוכתי דהידור מצוה אינו מעכב את המצוה, ואינו אלא לכתחילה.
ומצאנו בחידושי החתם סופר (סוכה כט: ד"ה והיבש) שהקשה על תוספות, שהרי מצאנו דהידור מצוה מעכב את עצם המצוה לענין 'כתב על גבי כתב' בכתיבת השם בספר תורה, שאם לא כתב את השם לשמו סבירא ליה לרבי יהודה (גיטין כ.), דמעביר עליו קולמוס ומקדשו, 'וחכמים אומרים, אין השם מן המובחר' ופוסלים. ומבואר שם בגמרא דלחכמים הפסול הוא משום 'ואנוהו'. ואם כן, הרי לן שדין הידור מצוה הנלמד מ'ואנוהו' מעכב את המצוה.
ותירץ החתם סופר את שיטת התוספות בחידוש נפלא, דכתיבת שמו הגדול של הקב"ה שאני, דהא ילפינן להידור מצוה מ'זה קלי ואנוהו', ולענין 'זה קלי', כלומר כתיבת שם אלוקינו, בזה ה'ואנוהו' מעכב, כי בענין זה עצמו נאמר הקרא, אך בשאר המצוות דין 'ואנוהו' אינו אלא לכתחילה.
ועל פי דבריו יש ליישב היטב את שיטת רש"י באופן נפלא. דכיון דאיתא במדרש דארבעת המינים רומזים לשמו של הקב"ה, ממילא אף ארבעת המינים חשיבי ל'זה קלי', ודין 'ואנוהו' מעכב בהו, דהוי להו כשמו של הקב"ה.
[וכחלום הריקנאטי], וממילא סבירא ליה נמי דבזה יש להחשיבו כ'זה קלי' שה ה'ואנוהו' מעכב בהו.
[ואילו התוספות, לדעת רבי ישעיה פיק, לטעמייהו קאי, דסבירא להו שאין חובה לחבר את האתרוג לאגודת הלולב, ולהכי נקטו שאין לדון את דיני ארבעת המינים כאילו עסקינן בשמו הגדול, וממילא אף 'ואנוהו' אין מעכב בהו.]
מקום הנטילה יבש
ביאור נוסף בדברי התוספות, שמקום הנטילה יבש משום חציצה ולהכי פירשו שהחשש הוא משום שיטפטפו המים
בעיקר דקדוקו של רבי ישעיה פיק מלשון התוספות 'נוטפים מימיו על האתרוג', יש להביא בזה ביאור נפלא מתוך דברי העמודי אור (סי' לז) בענין אחר.
כי הנה התעורר העמודי אור בהערה גדולה על מנהג העולם ליטול את הלולב כשעדיין רטוב הוא במים, דלשיטת המשנה למלך (עבודת יוה"כ ב, ב), דגם מים הוו חציצה [ולכן כל זמן שגופו של הכהן לח ממי הטבילה אין לו ללבוש את בגדי הכהונה, משום שהמים חוצצים בין בגדי כהונה לגופו של הכהן,] אם כן, הכא נמי אין ליטול את הלולב כל זמן שהוא לח מן המים, דהוה ליה 'חציצה' בין הלולב לידו.
והביא העמודי אור ש'מופלג אחד' הוכיח לו מגמרא מפורשת דשפיר דמי ליטול את הלולב כשיש עליו מים. והוא מסוגיא דידן, דאסור ליטול אתרוג של תרומה 'מפני שמכשירּה', ופירשו רש"י ותוספות שהלולב נותנים אותו במים ומחזירים אותו למים כדי שלא יכמוש, ובשעת נטילתו הרי הוא מרטיב את האתרוג. הא קמן ראיה ברורה מדברי הגמרא שהלולב יש עליו מים בשעת נטילתו, ובעל כרחך דמים שעל הלולב אינם חוצצים.
ודחה העמודי אור ראיה זו, דיתכן שעליו לנגב ולייבש שאת מקום אחיזת הלולב בידו קודם הנטילה כדי שלא תהא חציצה בין ידו ללולב, אבל את חלקו העליון של הלולב רשאי להשאירו רטוב, וממילא אכתי יש לחשוש שמא יטפטפו המים מחלקו העליון של הלולב על האתרוג בשעת הנטילה שמא יוכשר האתרוג של תרומה לקבל טומאה, וכך יוכשר האתרוג של תרומה לקבל טומאה.
ודקדק העמודי אור כן בלשון התוספות שם, 'נוטפים מימיו על האתרוג', דהלשון 'נטיפה' משמעו מלמעלה למטה, והיינו שאין חשש ממקום נגיעת ידו אלא מחלקו העליון של הלולב.
ואם כן לדברי העמודי אור אית לן ביאור נוסף במה שדקדקו התוספות בלשונם 'שנוטפים מימיו על האתרוג', והוא לאשמעינן שמקום נטילת הלולב גופיה יבש הוא, וכדברי העמודי אור.
ואף גם זאת היה מקום לומר דהריטב"א והמגיד משנה, דנדו מפירוש רש"י [ותוספות,] הוא משום טענת העמודי אור הנ"ל, דיש לנגב את הלולב קודם נטילתו, ולכן אין האתרוג מקבל מים בשעת הנטילה.
אכן על עיקר טענת העמודי אור, דהמים שעל גבי הלולב המה חציצה לנטילת הלולב, עיין מה שכתבנו בזה בארוכה בחדא פלפלתא (שמות סי' טז; לעיל סי' יט) ליישב דאין המים שעל גבי הלולב חציצה.
ג. קושיא בדברי רש"י דהא בעינן רצון בנתינת המים, וישובים שונים לכך
הכשר אינו אלא לרצון
הטעם דלא פירשו הריטב"א והרב המגיד כרש"י הוא משום דאין כאן רצון בנתינת המים
אמנם באמת היה נראה דאין להוכיח כלל משיטת הריטב"א והרב המגיד דפליגי על דין הריקאנטי. ומה שלא פירשו כרש"י, שהאתרוג מוכשר לקבל טומאה מחמת נגיעתו במים שעל הלולב, יש לומר טעמא אחרינא בזה.
דהנה באמת יש לתמוה טובא בפירושו של רש"י, דהלא דין פשוט הוא בהלכות הכשר אוכלין, שאין הכשר פירות אלא ברצון הבעלים, וכמבואר במסכת מכשירין (פרק א) דכל משקין שניתנו על הפירות שלא ברצון הבעלים אינם מכשירים את הפירות לקבלת טומאה. ואף היכא שהאדם עצמו נתן מים בידיו על הפירות ברצונו, אם נתנם מחמת מטרה צדדית אחרת, לא הוכשרו הפירות. כדתנן במכשירין (א, ו), דהטומן את פירותיו במים מפני הגנבים, אין הפירות מוכשרים.
ומעתה יש לתמוה טובא על פירוש רש"י והתוספות בסוגיין, דהכא הרי אין לו כלל כוונה לתת את המים על האתרוג, ואם כן אין האתרוג מוכשר לקבלת טומאה.
ונראה פשוט דזהו הטעם שנדו הריטב"א והרב המגיד מפירוש רש"י, ואין כל ראיה דפליגי על דינא דהריקאנטי דצריך לחבר את האתרוג ללולב.
אלא שמעתה מוטל עלינו לבאר את שיטת רש"י והתוספות, אמאי סבירא להו דמחמת נגיעת האתרוג באגודת הלולב היה מוכשר, הא לכאורה אין כאן נתינה ברצון, שהרי רק במקרה נגעו זה בזה, ואין כאן הכשר כלל. וכבר תמה בזה הגינת ורדים (בקונטרס גן המלך שבסוף הספר, סי' קלז) על רש"י.
'פסיק רישא' שיירטב האתרוג
תירוץ הגאון מטשעבין, דכיון שבנטילת הלולב מוכרח להרטיב את האתרוג הוה ליה פסיק רישא וחשיב 'רצון'
בדובב מישרים (ח"ג סי' כח) כתב ליישב את שיטת רש"י, על פי יסוד נפלא בהלכות רצון בהכשר אוכלים, המבואר בדברי הרא"ש.
דהנה תנן במסכת מכשירין (ד, א), 'הׁשוחה לשתות, המים העולים בפיו ובשפתיו הרי הם בכי יותן וכו' הממלא בחבית, המים העולים אחריה ובחבל שהוא מכונן על צוארה ובחבל שהוא לצרכה הרי זה בכי יותן'. והנה אף שאין לו ענין בתלישת הממים העולים בשפתיו, מכל מקום פירש הרא"ש (בפירושו למסכת מכשירין שם), ד'כיון דאי אפשר לו לשתות אם לא שיגעו המים בשפמו הוי כאילו אחשבינהו, מידי דהוי אסיפא 'הממלא בחבית', דמים שאחורי החבית [היינו 'העולים אחריה'], ובחבל שהוא כרוך סביב הצוואר [היינו 'חבל שהוא מכונן על צווארה'], ובחבל באורך טפח למעלה מן החבית [היינו 'חבל שהוא לצרכה'], שאי אפשר שלא יכנוס מן החבל טפח במים בשעה שהוא ממלא החבית, כל אלו אף על פי שאין צריך למים, כיון דאי אפשר בלא אלו המים בשעת עשיית מלאכתו הוי כאילו אחשבינהו, מידי דהוי אמלאכת שבת דכל פסיק רישיה הוי כמתכוין'.
והיינו דכל שיש לו רצון במעשה מסוים, ומחמת מעשה זה מוכרח שהמים יטפטפו על האוכלים, חשיב ליה כרצון גמור בהכשר.
מעתה, טען הגאון מטשעבין, כיון דדינא הוא לחבר את האתרוג לאגודת הלולב בשעת הנטילה, והרי הלולב נוטף מים, מוכרח הדבר שבשעת הנטילה יבואו הממים על האתרוג, ולכן נחשב כהכשר, כאילו רצונו בנתינת המים על האתרוג.
אמנם יש לדון בדבריו, דהא מצאנו בדוכתי טובא במסכת מכשירין, דאף היכא דהדבר מוכרח מתוך מעשיו שינתנו המים, אין המים חשובים כניתנו לרצון. וכגון מה שהבאנו לעיל, דאם טמן פירותיו במים מפני הגנבים אין המים בכי יותן, וכן תנן (ג, ז; ה, א) דהעובר במים אין המים שעליו תלושים לרצון.
ובהכרח לחלק, דעד כאן לא שמענו בדברי הרא"ש אלא היכא שרצונו וחפצו בעצם מים אלו, שהרי הוא שותה מהם, אלא שחלק מהמים עולים על שפמו, לזה מהני מה שבהכרח שחלק מהמים יעלו על שפמו דאף מים אלו כלולים ברצונו. אבל היכא שאין כלל כוונה ורצון במים, לא מהני מה שהדבר מוכרח מתוך מעשיו, כיון שאין לו רצון כלל בתלישת המים עצמם. וכן כתב החזון איש (מכשירין סי' ג, א). ומעתה לא מהני דין זה ליישב בנידון דידן, שהרי אין לו עתה רצון כלל בנתינת המים על האתרוג.
משקין טמאים מכשירים שלא ברצון
תירוץ נוסף מהגאון מטשעבין, דהמים טמאים מחמת הידים ולכן מכשירים אף שלא לרצון, ותמיהה שאין מבואר כן ברש"י
עוד כתב הגאון מטשעבין במקום אחר (ח"א סי' ס) ליישב הסוגיא באופן נוסף. דהנה תנן במכשירין (א, א) 'משקין טמאים מטמאים לרצון ושלא לרצון', והיינו דמשקין טמאים מכשירים את האוכלים שנפלו עליהם אף שלא לרצון. ומעתה הלא סתם ידים שניות הן ומטמאות את הממים שעל גבי הלולב, [דכך הוא הדין דידים מטמאות את המשקין להיות ראשון לטומאה וכדתנן בפרה (ח, א), 'כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחילה'] וממילא משקין אלו, שהם טמאים, הרי הם מכשירים את האתרוג לקבל טומאה אף שנפלו עליו שלא לרצון.
אכן הביא הגאון מטשעבין מדברי התוספות (כריתות יג. ד"ה ועוד) דכל הדין דמשקין טמאים מכשירין אף שלא לרצון, לא נאמר אלא במשקין הטמאים מצד עצמם, כגון מעיינות הזב, אבל משקים שנטמאו מחמת שנגעו בשרץ לא נאמר בהו הך דינא דמכשירין אף שלא לרצון. וממילא אזדא תירוץ זה, דהא הכא נטמאו המשקים מחמת ידיו. ועיין שם מה שפלפל בזה. וכבר נתבאר לעיל [אות א] דאמנם כן נקט המאירי, אך פשטות לשון רש"י ותוספות היא דחשש דידן הוא מצד ההכשר לבד, והדרא קושיא לדוכתה.
ד. הראשונים אזדו לטעמייהו במחלוקתם בהלכות הכשר אוכלים
מחלוקת הראשונים בדין הכשר אוכלים
על האוכלים או סגי בתלישה לרצון מחלוקת הרמב"ם עם הר"ש והרא"ש אם בעינן רצון גם בנתינת המים
לכאורה היישוב הברור בדברי רש"י הוא לפי המבואר בשו"ת אבני מילואים (סי' כ), ולצורך כך יש להקדים הקדמה רבתא מהלכות הכשר אוכלים, ויתבאר באופן נפלא דרבותינו הראשונים אזלי בזה לטעמייהו באופן נפלא, ושורש מחלוקתם הוא לא בהלכות נטילת לולב אלא בהלכות הכשר אוכלים.
כי הנה ישנם שני חלקים בהכשר פירות לקבלת טומאה: א. המשקים שנפלו על הפירות עליהם להיות 'תלושים ברצון', והיינו שלא חל שֵ ם 'משקים' המועילים להכשיר אלא אם כן נתלשו ממקורם [מהקרקע או ממקום אחר] מתוך רצון לתלישתם, כגון ששאב מים בכוס על מנת לשתותם. ב. עצם נפילת המשקים על הפירות צריכה להיות מתוך רצון שיפלו המים על הפירות.
ובכן באנו בזה למחלוקת גדולה בין רבותינו הראשונים. שיטת הרמב"ם (טומאת אוכלין יב, ב-ג) היא דלעולם תרוייהו בעינן, גם תלישת המשקים לרצון, וגם נפילת המשקים על הפירות לרצון. ואילו הר"ש והרא"ש בריש מכשירין (א, א) וכן הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם (שם) נקטו דסגי בחד מינייהו, כלומר שאם נתלשו המשקים ממקורם ברצון, הרי הם מכשירים את הפירות אף אם נפלו על הפירות שלא לרצון, וכן להיפך, אם נפלו המשקים על הפירות לרצון, סגי בהכי אף אם לא נתלשו מהקרקע ברצון.
ויסוד מחלוקתם הוא בפירוש המשנה בריש מכשירין (א, א): 'כל משקה שתחלתו לרצון אף על פי שאין סופו לרצון, או שסופו לרצון אף על פי שאין תחלתו לרצון, הרי זה בכי יותן'. דהר"ש והרא"ש מפרשים ד'תחילתו' היינו בתלישת המשקה, ו'סופו' היינו בנתינתו על הפירות, ובאה המשנה לומר דסגי בחד מינייהו להכשר אוכלים.
ואילו הרמב"ם פירש דהך משנה איירי רק לענין נתינת המים על האוכלים. דאם נתן את המים על האוכלים לרצון אף שלאחר מכן לא רצה שיהיו על האוכלים, או שתחילת נתינתם על האוכלים היתה שלא לרצון ולאחר מכן כשעדיין המשקה היה טופח עליהם רצה שיהיו על האוכלים, הרי אלו מכשירים. אבל לעולם חייבים רצון בתרוייהו, הן בתלישת המשקין והן בנתינתם על הפירות.
ושיטת רש"י מפורשת בכמה דוכתי (שבת יא: ד"ה הרי הוא; חולין טז. ד"ה לענין) כשיטת הר"ש והרא"ש, דאם נתלשו המשקים ממקורם לרצון, הרי הם מכשירים את האוכלים, אף אם נגעו בהם שלא לרצון, דסגי ברצון לתלישה.
ואילו הריטב"א (שבת קמד. ד"ה ואגב אורחין) מצאנו לו דנקט כשיטת הרמב"ם, דתרתי בעינן, דאף אם נתלשו המשקים לרצון בעינן שנתינת המים על הפירות תהא ברצון.
הראשונים לטעמייהו אזלי
לטעמייהו דבעינן רצון בנתינת המים רש"י לטעמיה דסגי ברצון תלישת המשקין, ושאר הראשונים
מעתה כמה הדברים מאירים ומתוקים, דחזינן עין בעין היאך אזלי בזה כל רבותינו הראשונים לטעמייהו. דכבר נתבאר דרש"י סבירא ליה כשיטת הר"ש והרא"ש, דאם נתלשו המשקים לרצון הרי הם מכשירים את האוכלים אף אם נפלו עליהם שלא ברצון, ואם כן שפיר פירש ד'מפני שמכשירּה' היינו בנגיעה בעלמא של האתרוג באגודת הלולב, דאף שלא נגעו המים באתרוג לרצון מכל מקום הוכשר לקבל טומאה, דהא המים שעל הלולב נתלשו לרצון, וממילא הם מכשירים את האתרוג אף אם נגעו בו שלא לרצון.
[יש לציין דזהו יישובו של האבני מילואים בדברי רש"י, אלא דאיהו כתב כחידוש דרש"י סבירא ליה כהר"ש והרא"ש, ולא נקט דרש"י לטעמיה אזיל במה שמצאנו את שיטתו מפורשת בדוכתי אחריני כר"ש והרא"ש.]
ואילו הריטב"א אזיל לשיטתיה, דסבירא ליה דתרתי בעינן, ואף לאחר שנתלשו המשקים לרצון אינם מכשירים את הפירות אלא אם כן נפלו על האוכלים לרצון, וממילא אינו יכול לפרש כפירוש רש"י שהאתרוג הוכשר לקבל טומאה מכח המים שעל הלולב, שהרי אין כאן רצון בנגיעת המים באתרוג. ולהכי פירש בדברי הגמרא דהחשש הוא שיכניס את האתרוג לתוך המים יחד עם הלולב.
וכן המגיד משנה לא לחינם נטה מפירוש רש"י ותוספות ופירש כטעם הריטב"א, דהרי הוא בא לפרש את הרמב"ם, והרמב"ם הלא סבירא ליה דתרתי בעינן, גם תלישה לרצון וגם נתינה לרצון, וממילא שבדברי הרמב"ם אין לפרש כלל כרש"י אלא כהריטב"א, דיש לחשוש שישרה אף את האתרוג במים. ומה מתקו הדברים היאך כל ראשון לטעמיה אזיל בדקדוק נמרץ.
דקדוק לשון הרמב"ם
הרמב"ם דקדק לכתוב 'שמא יכשירו לטומאה' דלא נימא כפירוש רש"י שבהכרח מוכשר
ויש להוסיף בזה תוספת נפלאה. כי הנה כך לשון הרמב"ם (לולב ח, ב) כשפסק שאין ליטול אתרוג של תרומה מפני שמכשירּה: 'אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלם לא יטול, שמא יכשירו לטומאה, ואם נטל כשר'.
והנודע ביהודה (תניינא או"ח סי' קלא) דקדק בדבר, דהנה הרמב"ם שינה מלשון הגמרא 'מפני שמכשירּה' דמשמע שבוודאי יוכשר, ונקט הלשון 'שמא יכשירו לטומאה' שמשמע דהוא חשש בעלמא. ועיין בדבריו מה שכתב בזה.
אמנם להמבואר הרי בכוונת מכוון דקדק הרמב"ם בלשונו הפלא ופלא. דבשלמא לשיטת רש"י, דאף אם נגעו המים באתרוג שלא ברצון הוכשר האתרוג לטומאה, שפיר ניחא לשון הגמרא 'שמכשירו לטומאה', דמשמע דוודאי שיוכשר לטומאה בנטילה. אבל הרמב"ם לטעמיה, דסבירא ליה שגם נתינת המים על האתרוג בעינן שתהא לרצון, מהיכי תיתי שיוכשר האתרוג מכח המים שעל הלולב, הלא מכח הממים שעל הלולב אין האתרוג נעשה מוכשר דהא אינו לרצון. ולהכי שינה הרמב"ם מלשון הגמרא וכתב 'שמא יכשירו לטומאה' להשמיענו שהחשש הוא שמא יבוא ויכשירו להדיא בנתינת מים עליו, וכפירוש המגיד משנה.
השתא ממילא נמצא דכל רבותינו הראשונים יכולים לסבור את דין הריקאנטי דיש לחבר את האתרוג לאגודת הלולב, והטעם דלא פירשו כרש"י הוא משום שיטתם בהלכות הכשר אוכלים, ולטעמייהו אזלי.
ה. מקור חדש של הגר"א לדין הריקאנטי
'יוקשרו כולם אגודה אחת'
מקור הגר"א לדין הריקאנטי מדברי המדרש דכל המינים כולם באגודה אחת
הגר"א בביאורו לשולחן ערוך (תרנא, יא) הביא מקור חדש ומחודש לדינו של הריקאנטי, מהמדרש (ויקרא רבה פר' ל סי' יב), 'פרי עץ הדר, אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים, אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות, אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל, אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם, לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקדוש ברוך הוא, יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה. הדא הוא דתימא (עמוס ט, ו), הבונה בשמים מעלותיו, ואימתי הוא מתעלה, כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר (שם), ואגודתו על ארץ יסדה. לפיכך משה מזהיר לישראל, ולקחתם לכם ביום הראשון'.
כוונת הגר"א להוכיח מדברי המדרש דגם האתרוג צריך להיות עם הלולב באגודה אחת. ובוודאי לא ניתן לומר שכוונת המדרש שהאתרוג יהיה בתוך אגד הלולב, דהא ילפינן לה בגמרא (סוכה לד:) שאין להכניס את האתרוג לאגודה אחת עם הלולב, אלא בהכרח דכוונת המדרש 'שיוקשרו יחד' היינו שמקרב את האתרוג לאגודת הלולב בשעת נטילתו.
ועל דרך זו הביא הגר"א עוד את דברי הברייתא (מנחות כז.): 'ד' מינין שבלולב, ב' מהן עושין פירות וב' מהם אין עושין פירות, העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת. וכן ישראל בהרצאה עד שיהו כולן באגודה אחת, שנאמר (שם), הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה'. והיינו כנ"ל, דודאי אין כוונת הברייתא שיהא האתרוג באגודה אחת ממש עם הלולב, ובהכרח שהכוונה היא למה שמקרבם יחד בשעת הנטילה.
אמנם מדברי אחרונים אחרים נראה שלא הבינו כך את דברי הברייתא. דהנה הכפות תמרים (סוכה לד: ד"ה אמר) תמה, מה פירוש שכולן באגודה אחת, הלא האתרוג אינו באגודה עם שאר המינים, והניח בקושיא. והפרי מגדים (משב"ז או"ח תרנא, יד) הביא את קושייתו וכתב ליישב, ד'כולן' היינו רובן, והכוונה לאגודת הלולב בלבד, וכן כתב הרש"ש במנחות שם (ד"ה ואין אדם), וכן כתב החזון איש (או"ח קמט, ב). ואם כן לדבריהם אין מקור מהברייתא לדברי הריקאנטי.
ובאמת שיש לתמוה טובא על דברי הגר"א, שהרי הגמרא (מנחות שם) העמידה את הברייתא 'עד שיהיו כולם באגודה אחת' דאזלא בשיטת רבי יהודה דאגד לולב מעכב, ודלא כרבנן דאגד אינו מעכב. ונמצא דהברייתא לא קאי אלא לענין אגד ממש ולא לענין קירובם בלבד. דאי נימא דכוונת הברייתא שיהיו כולם באגודה אחת היינו בזה שמקרב את האתרוג ללולב בשעת הנטילה, אם כן מאי ראיה דהברייתא קאי לרבי יהודה, דלמא הברייתא קאי אף לרבנן, ו'אגודה אחת' הוא שנוטלם כולם יחד מקורבים זה לזה. ומאחר דמיירי לענין אגד, ממילא מוכרח כדברי האחרונים הנ"ל, שלא קאי רק על השלושה מינים ולא על האתרוג.
ושמא אין כוונת הגר"א לפרש שכוונת הברייתא 'אגד' דהיינו לקרבם, אלא שטעם האגד הוא מחמת שכל ארבעת הסוגים של ישראל צריכים זה לזה, ממילא הרי טעם זה מכריח שצריך לכל הפחות לקרב את האתרוג בכל מה שאפשר, אפילו אם אין לאוגדו יחד, וכלשון הגר"א 'ואף שאין עמהם באגודה, לחברם צריך'. ואם כן, אין כאן מקור מפורש מדברי הגמרא, אלא הוא סברא על פי דברי טעם הברייתא לאגד.