וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים (דברים לג, א)
איש האלוקים
פירש ה'אור החיים' הקדוש (כאן, ע"פ תנחומא ב) כי 'איש האלוקים' הוא כמו 'איש נעמי' (רות א, ג), שהיה בעלה. כמו כן משה רבינו נחשב כביכול בעל הבית על האלוקים, שהיה בבחינת 'צדיק מושל יראת אלוקים' (שמואל ב' כג, ג). שיכול היה להטות דין שמים לרחמים וחסדים כרצונו (מו"ק טז:).
מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג, ב)
תורה שבכתב ושבעל פה
מלבד התורה שבכתב, מרומזת כאן גם התורה שבעל פה, כדברי הגר"א זצ"ל (דבר אליהו), שכן תיבות אלו 'דת למו' מורכבות מהאותיות של תיבת 'תלמוד'.
להתחיל בימין
דרש הגר"א זצ"ל (דבר אליהו), הנה בני ישראל שמעו מפי הגבורה 'אנכי' ו'לא יהיה לך' (מכות כד.), ואילו אומות העולם כששאלו מה כתיב בה, נאמר להן 'לא תרצח' ו'לא תגנב' (מכילתא דר"י, יתרו, מס' דבחודש פ"ה; ספרי דברים, וזאת הברכה, פיס' שמג), ומאי שנא. אלא שבני ישראל רגילים לקרוא מצד ימין לצד שמאל, בשעה שהאומות דרכן לקרוא מצד שמאל לצד ימין. לכן האומות פגשו תחילה בלוח השמאלי, שם נאמר 'לא תרצח' ו'לא תנאף', ואילו בני ישראל החלו לקרוא מצד ימין, ושם הדיבור הראשון הוא 'אנכי', ואחריו 'לא יהיה' וכו'. וזהו שאמר הכתוב 'מימינו אש דתו למו', שזכו לנחלתם בתורה אחר שהוצע להם מסטרא דימינא שבלוחות.
יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת (דברים לג, ו)
חיים נצחיים
שאלו את הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל בהיותו ילד בן שלש, מהי הכפילות 'יחי ראובן', ושוב 'ואל ימות'. הרהר הנער ומיד ענה: הלא כאשר אמר זאת משה רבינו, כבר מת ראובן, אם כן מה שאמר 'יחי ראובן' היינו לתחיית המתים, ושוב הוסיף 'ואל ימות', שלא יוסיף למות שוב.
וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ (דברים לג, ח)
איזהו חסיד
אמר הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זצ"ל (עי' דברי ישראל [נ"י תרצ"א], בסופו), כי לכן נקרא חסיד, לפי שמצד אחד אין לו חלק ונחלה עם אחיו, כולם קיבלו חלק בארץ ישראל והוא נשאר ללא כלום, ומכל מקום עדיין הוא עומד על הדוכן ושר שירה לפני קונו. לזה יאה להיקרא 'איש חסידך'.
וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ (דברים לג, יג)
המתגבר על ארציותו
איתא בספר 'אמת ליעקב' לרבי יעקב צבי יאליש זצ"ל, בעל 'מלוא הרועים', כי 'יוסף' הוא הצדיק הגובר על יצרו, שמתפאר בו ה' בכל העולמות. ואף שיש להקב"ה רבבות מלאכים, מכל מקום 'מבורכת ה' ארצו', יותר מתעלה ומתברך שמו מבשר ודם הקרוץ מחומר, שאף על פי כן מתגבר הוא על ארציותו ועובד את ה' בכל לבבו.
וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו ... וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה (דברים לג, יז)
ראשי תיבות ראם
נתן בזה ה'חתם סופר' [נלב"ע כ"ה בתשרי ת"ר] (עי' ליקוטי חבר בן חיים, ח"ה, ליקוטי פרשתן) רמז, כי תיבת 'ראם' נוטריקון 'רבבות אפרים אלפי מנשה'.
צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל (דברים לג, כא)
צדקה או משפט
כתב בספר 'כנסת ישראל' לרבי ישראל גולדמן זצ"ל [מגיד מישרים בגרוסוורדיין] (אבות ה, תב) [וכן דרש הרה"ק ה'דברי יואל' מסאטמאר זצ"ל], כי כאן מרומזת דרכו של משה רבינו. בשעה שדיבר עם הקב"ה, היה הולך ומזכיר רק צדקה וחסד של בני ישראל, והרבה בשבחם ככל האפשר. 'צדקת ה' עשה'. אך אחר כך, כשפנה לדבר אל בני ישראל, אז כבר דיבר אתם דברי משפט ותוכחת מוסר, כדי שייטיבו דרכיהם.
לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל (דברים לד, יב)
שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, יישר כחך ששברת
חתימת אמ"ת
אמרו חז"ל כי חותמו של הקב"ה הוא אמת (עי' שבת נה.), וביארו במדרש (דב"ר א, י) לפי שאות א' היא הראשונה באותיות, מ' האמצעית שבהן, והאות ת' היא האחרונה.
על פי זה הביא המהר"ם שיק זצ"ל בשם חכם אחד (עי' תקנות ותפלות, שער ג – שער תורת משה, ד"ה ושמעתי, דף יד:; ועי' ספר רש"י, עמ' לה הע' 1, בשם הגאון מווילנא) להאיר בדברי רש"י, אשר כל דבריו נשקלו בפלס, שאף הוא כיוון לכך. שפתח את דבריו ב'אמר רבי יצחק לא היה צריך' וכו' (בראשית א, א). וגבי 'כל הולך על גחון' (ויקרא יא, מב), שוי"ו ד'גחון' היא חצי התורה באותיותיה, פירש רש"י כי גחון היינו 'מעיו'. וכאן חתם את דבריו באות תי"ו, 'ששברת'. הרי חותם אמ"ת.