Skip to content
ניצוץ אחד

ניצוצי אור ופרפראות יקרות - סוכות

  • Shemini Atzeres
  • 5787
  • Hebrew
View printout

מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר. הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן. מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱ-לוֹהַּ יַעֲקֹב. הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם

(הלל – תהלים קיד ה–ח)

יראת הקרובים

יש להבין, מה שאל ברישא ומה תירץ בסיפא.

ביאר ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל כי תמה המשורר כיצד יתכן שנהר הירדן הקטן סב לאחוריו בנחת, ואילו הים הגדול ורחב הידיים ברח ונס על נפשו ברוב פחד ויראה. כיוצא בזה הוסיף לתמוה, איך ההרים הגבוהים ירקדו בחוזק כאילים איתנים, ואילו הגבעות הקטנות רק נוע ינועו כבני צאן הרכות.

על הא תרוצי קא מתרץ, כי 'מלפני אדון חולי ארץ, מלפני א-לוה יעקב'. שיראתם היא מלפני רבון כל העולמים, שלגביו ככל שהנברא גדול יותר כך הוא משיג יותר מגדולת בוראו, אפס קצהו, ובהתאם לכך מתמלא יותר בחיל ורעדה. ולכך שפיר דווקא הים הגדול וההרים הרמים ינוסו וינועו ביתר תוקף ועוז.

והוא בדומה למה שאמר רבה של ריישא, הגאון רבי אהרן לעווין זצ"ל על הפסוק (תהלים פד, ה) 'אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה'. שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מלך בשר ודם, ככל שסובביו קרובים אליו יותר, כך הם מכירים יותר את חולשותיו, וכך הם פחות מתייראים ממנו. אבל מלכו של עולם, ככל שמתקרב יותר האדם אליו ומוסיף הכרה בו, מתגדלת אצלו יותר יראת הרוממות, 'וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות', ו'בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול' (רמב"ם יסוה"ת ב, ב). זהו 'אשרי יושבי ביתך', שככל שקרובים יותר בבחינת בני בית, אזי 'עוד יהללוך סלה' יותר ויותר.

זו גם השייכות לימים נוראים ולסוכות, כמו דאיתא ב'שפת אמת' (סוכות תרנ"א ד"ה סוכות זמן) לבאר דברי חז"ל (תנדבא"ר) 'שמחתי מתוך יראתי', שהשמחה הבאה בזמן שמחתנו היא מתוך הימים הנוראים. כי כפי אשר יזכה האדם להתקרב יותר כלפי הקב"ה, כך תגדל יראתו, כים העצום וכמרומי ההרים, ובזה עצמו יבוא לידי הלל והודיה בחג הסוכות.

מְגָדִים תַּמְתִּיק וְתוֹשִׁיעַ

(הושענות, אדון המושיע)

חסדים גלויים

אמר הרה"ק ה'צמח דוד' מדינוב זצ"ל [בנו של ה'בני יששכר'] (ליקוטי אמרים לחג הסוכות, בסופו), הלא כל הנהגת הקב"ה בעולמו אינה אלא חסדים ורחמים. אלא שלפעמים הם רחמים גלויים, ולפעמים הם בהסתרה, ונראים כדינים קשים. על כן מבקשים, 'מגדים' – אותם רחמים וחסדים, 'תמתיק ותושיע', הושיענו ברחמיך שיהיו נראים וגלויים כרחמים גמורים.

הוֹשַׁע נָא עֲדָרִים מִדַּלּוּת

(הושענות, אדמה מארר)

עדרים עדרים

יש לפרשו מלשון 'ותהי האמת נעדרת' (ישעיה נט, טו) שדרשו בו (סנהדרין צז.) 'מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה'. רמז יש כאן, שאין איש פועל על פי אמת, אלא הכל בוחנים מה אחרים עושים ונוהרים בעקבותיהם, והם כצאן אשר אין להם רועה ומשוטטים עדרים עדרים. זהו 'הושע נא, עדרים מדלות'. כי העדריות וההמוניות, אין לך דלי דלות יותר מכך. [וכמאמר החכם, כל בעלי כנף יעופפו להקות להקות, רק הנשרים יתרוממו לעצמם ויגביהו עוף בדד.]

וְהַשִּׁיאֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶת בִּרְכַּת מוֹעֲדֶיךָ

(מוסף)

קשר של קיימא

מרגלא בפומיה דאאמו"ר ה'פני מנחם' זצ"ל (עי' פנ"מ שבת חוה"מ פסח תשנ"ג ד"ה כתיב; שש"פ תשנ"ג מאמר ד' ד"ה ואותי; אוצר דרשות ומאמרים, כרך ב דרשה נט) להביא את דברי ה'תפארת שלמה' (רמז פסח ד"ה והשיאנו; רמזי שמ"ע; ועוד) [ועיין בני יששכר (מאמרי ר"ח מאמר א אות יד)], כי 'והשיאנו' הוא מלשון נישואין וחתנות. שכה נדבק בקדושת המועד, וכך היום־טוב ישאר עמנו לעולם.

אש המועדות

עוד פירש בזה ה'פני מנחם' זצ"ל (ועי' פנ"מ שש"פ תשנ"ג מאמר ד ד"ה לשון), וכן מובא ב'בית אברהם' זצ"ל (לשבועות ד"ה והשיאנו), כי 'השיאנו' הוא מלשון המשנה (ר"ה כב:) 'משיאין משואות'. וכך פירוש הבקשה: תן בלבנו את אור המועד שיבער בתוכנו, עד שתהא שלהבת הקדושה עולה מאליה ומלהטת אותנו בכיסופין ובתשוקה אליך.

סוּכָּה שֶׁהִיא גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה

(סוכה ב.)

סוכה קודמת לארבעת המינים

מסכת סוכה פותחת בדיני סוכה, ורק בפרק שלישי ואילך מובאים דיני ארבעת המינים [וכן הוא גם בפוסקים, שהביאו קודם דיני סוכה ואחר כך דיני לולב (עי' רמב"ם סוכה ולולב, פרקים ד–ו, ופרקים ז–ח, וטושו"ע או"ח סי' תרכה ואילך, וסי' תרמה ואילך)]. ויש להבין מפני מה הקדים רבינו הקדוש דיני סוכה לדיני לולב, בעוד שהתורה כתבה תחילה (ויקרא כג, מ) 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל', ורק אחר כך ציוותה (שם פס' מב) 'בסוכות תשבו שבעת ימים'.

ויש שכתבו לתרץ על פי פשוטו, כי מה שפתחה התורה את הפרשה באומרה (פס' לד) 'בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה'', הרי לן שהקדים קרא סוכות ללולב.

מצוה בעשיית הסוכה

וב'ערוך לנר' תירץ שכן בסוכה יש בעצם עשייתה משום מצוה (עי' רש"י מכות ח. ד"ה השתא; ועי' סוכה ט.; ועי' רמ"א או"ח תרכה, א; ועי' העמק דבר על שאלתות קסט), ובירושלמי (פ"א ה"ב) אף אמרו שהעושה את סוכתו מברך בעת העשייה 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה'. נמצא שמצות סוכה שייכת עוד קודם חג הסוכות, מה שאין כן ארבעת המינים שאין מצותם אלא בחג הסוכות.

מצוה כליל התקדש חג

עוד תירץ ב'ערוך לנר', כי הפרש יש ב'חלות' זמן המצוה בין סוכה לבין לולב. כי סוכה זמנה משקידש היום, ואילו לולב ניטל רק משהאיר היום. לפי זה שפיר יש להקדים דיני מצות סוכה למצות לולב (ועי' חכמת שלמה תרכה, א).

דאורייתא בכל השנים

הגאון רבי יוסל'ה מורה הוראה [סוקוביץ] זצ"ל, בהגהותיו 'פורת יוסף' לש"ס וילנא, תירץ בדרך אחרת, כי דיני ארבעה מינים, כיום שאין בית המקדש קיים, אינם מילתא פסיקא. כי ברוב זמנם אינם אלא מדרבנן, ופעמים יתכן שלא תתקיים מצות לולב מדאורייתא כלל.

כיצד, הרי שחל יום טוב ראשון של חג להיות בשבת, כמו הקביעות בשנה זו, שבזמן שאין בית המקדש קיים אין לולב ניטל (עי' סוכה מד.), נמצאת המצוה בטלה בראשון של חג. ובשאר ימות החג, הא לדידן ליכא מצוה דאורייתא בנטילת לולב, שכן מן התורה אין המצוה נוהגת כלל מחוץ למקדש (עי' משנה ר"ה ל. וסוכה מא.). בכהאי גוונא, נמצא שהרבה פסולים שנאמרו בארבעת המינים, כשרים הם. שפסולים אלו אינם אלא בלולב דאורייתא, אבל לא כאשר המצוה רק מדרבנן (עי' סוכה כט:; ועוד).

לעומת זאת, סוכה נוהגת כמצותה בתורה כל שבעה, וכל הלכותיה שוות הן בזמן המקדש והן בחורבנו, הן במקום המקדש והן מחוצה לו. לכך ודאי בדין הוא שתקדם סוכה ללולב.

תֵּשְׁבוּ כְּעֵין תָּדוּרוּ

(סוכה כז.)

קורות ביתו מעידים בו

אמר הרה"ק ה'משמרת איתמר' מקונסקוולה זצ"ל (נח ד"ה או יאמר איש צדיק), כי כפי כמה שאדם מקדש עצמו בענייני ביתו ודירתו כל השנה, כך זוכה לחוש הקדושה בישיבתו בסוכה.

אָמַר: דֵּין גִּירָא בְּעֵינֵיהּ דְּסָטָנָא

(סוכה לח.)

קושי השלום בעיני השטן

ולמה דווקא במצוה זו אמר שהיא חץ בעיני השטן.

אמר הגאון רבי מרדכי גרינברגר אב"ד צלדמלק זצ"ל (עי' לקוטי בתר לקוטי, אגדות הש"ס כאן, בשם בנו הגאון רבי שמחה בונם גרינברגר אב"ד פרשבורג וניו יורק), כי אין לך חץ בעיני השטן כמו השלום בין כל המחנות בישראל. כי ארבעת המינים מרמזים לכתות שבישראל (פסדר"כ כח, פיס' ולקחתם לכם; ויק"ר ל, יב): צדיקים בעלי תורה ומעשים טובים, או בעלי תורה בלא מעשים טובים, או בעלי מעשים טובים בלא תורה, ועמהם גם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. וכאשר כולם אגודים ומאוחדים יחדיו, אין לך חץ נאה יותר מזה לנצח בו השטן ולהרחיקו מישראל, לבל ישטין ויקטרג עליהם עוד.

כָּל הָעוֹשֶׂה אִיסּוּר לֶחָג בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר 'אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ'

(תהלים קיח, כז; סוכה מג:)

הגבלת אכילה כמזבח

במהרש"א (ח"א כאן, ד"ה כל העושה) כתב לפרש, כי לשון 'איסור' בא להורות שעל האדם לעשות איסור וגדר באכילתו ושתייתו שבחג, שאף כי מצוה הן, עליו להיזהר מאכילה גסה ושתייה של שכרות. ואותו המותר שלא אכל ושתה, עולה הוא לו כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. כי זה מה שהפריש ממאכליו, לשם שמים. ועל פי זה ביאר (שם, ובח"א ב"ב ס: ד"ה ת"ר) מה שאמרו חז"ל (ברכות נה.; חגיגה כז.; מנחות צז.): 'כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו', שהיינו על ידי שמשייר מסעודתו ומחסר מאכילתו, על ידי כך שולחנו מכפר עליו כמזבח.

כְּשֶׁהָיִינוּ שְׂמֵחִים שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה לֹא רָאִינוּ שֵׁינָה בְּעֵינֵינוּ ... אֵינִי, וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים, מַלְקִין אוֹתוֹ וְיָשֵׁן לְאַלְתַּר. אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: לֹא טָעַמְנוּ טַעַם שֵׁינָה, דַּהֲווֹ מְנַמְנְמֵי אַכַּתְפָּא דַּהֲדָדֵי

(סוכה נג.)

ולאחיו יאמר חזק

ביאר ה'אמרי אמת' זצ"ל (סוכות, ימים ראשונים תרס"ח ליל ב') כי חג הסוכות נקרא 'חג האסיף' (שמות לד, כב), על שם התאספות כל ישראל יחד. ולכך מאגדים יחד כל הארבעה מינים, שהם כנגד כל המינים שבישראל (פסדר"כ כח, פיס' ולקחתם לכם; ויק"ר ל, יב). ומהאי טעמא בשמחת בית השואבה היו מרקדים כל ישראל יחד, חסידים ואנשי מעשה עם בעלי תשובה (משנה סוכה נא. וגמ' שם נג.). כי זו כוחה של אחדות, שכל אחד משלים את רעהו.

ובזה דרש את דברי הגמרא כאן, שתמה המקשה, איך הגיעו למעלה נשגבה כזו שלא היתה להם שינה ונפילה, והרי אינו שייך במציאות כך. ומתרצינן, דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי. באופן כזה יכולים הכלל שלא לבוא לידי שינה כלל, שתמיד יש מי שיסמוך את הנופל. וכך אמר החכם מכל האדם (קהלת ד, ט–י): 'טובים השנים מן האחד ... כי אם יפלו האחד יקים את חברו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו'.

More in this printout

View the whole printout