Skip to content
ליקוטים וביאורים על הפרשה וענייני דיומא

הלל

  • Shemini Atzeres
  • 5787
  • Hebrew
View printout

הלל

הג"ר בצלאל ראקוב זצ"ל אמר לי כמה פעמים, ללמוד תהלים עם מפרשים כי זה מלא אמונה ובטחון.

תהלים קיייג

רם על־כל־גוים ה' על השמים כבודו מי כה' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ. בפירוש שיח יצחק בסידור הגר"א (אשי ישראל) מבאר שהחילוק בין גדול לרם הוא, שגדול פירוש מלמטה עד למעלה - והקבייה נמצא גם למעלה אבל גם למטה. רם זה מיקום. הקבייה נמצא למעלה אבל לא למטה. וזה האמונה של הגוים. רם על־כל־גוים ה' על השמים כבודו. רק על השמים כבודו אבל לא על הארץ. אבל אנחנו מאמינים - מי כהי אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, שהקבייה נמצא גם למטה ואפילו מה שהוא מסתכל על השמים הוא רק השפלה מצידו שהוא כייך גבוה (חת"ס דרשות חלק ב' דף רנייט).

והשיח יצחק מסביר בזה את הפסוק בתהלים צייט-בי הי בציון גדול, ורם הוא על כל העמים. ולכן עלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית, כי רוממות גם גוי יכול לתת אבל גדולה רק אנחנו מאמינים בזה, לכן מוטל עלינו יותר חיוב לשבחו ב'גדולה', כי אנחנו היחידים שמאמינים בזה.

ועיין כעין זה במלבי"ם תהלים צייט-בי ויש הבדל בין גדול ובין רם, הגדול מתפשט בכמות מלמעלה למטה, כמו עמוד הנצב בארץ וראשו בשמים, שכל אחד ישיג ממנו כפי גדלו, שהננס יחזיק בתחתית העמוד והענק יחזיק באמצעו, ובציור הזה ימצא ה' בציון, שכל אחד ישיג ממנו לפי שלימותו אם מעט ואם הרבה, והוא נמצא עם כל איש ישראל גם עם הקטן שבהם, אבל הדבר הרם, כמו כוכב בשמים, אין שום אדם יכול להשיג אותו ובדמיון הזה נמצא ה' אל העכויים, כמו שכתוב רם על כל גוים הי, שאומרים שהוא בלתי מושג כלל, ושאינו משגיח כלל בעולם השפל, עפייז יאמר בעת שה' רם על כל העמים והוא בעת שמסרם להנהגת המערכת ואינו מראה להם השגחתו כלל, רק שהוא גדול בציון, ששם הוא משגיח ומושל ממשל רב, אז. יודו רק שמך, אז לא יודו לו בעצמו רק לשמו, שההודאה לשמו מורה ששמעו שמעו למרחוק, ולא השיגו את עצמו, שכן אז לא ידעו מהי רק מה שהשיגו ממה שנתפרסם ממעשיו שעשה בציון, שעייי שמע השגחתו בציון יודו לאמר גדול ונורא קדוש הוא.

תהלים קיייד

בצאת ישראל ממצרים וגו' מפרש הרד"ק ההופכי: כמו שיש לו כח להפך הלח יבש ששם הים לחרבה כן הופך הצור היבש לח, ושם אותם לאגם מים ולמען מים כי הוא אדון ובורא הכל ולא ישנו מצותו וכן ההר, אף על פי שהוא הכבד והקבוע שנבראים כשירצה ישוב קל וינוע מהרה ויחרד ירקד כמו האיל למען ידעו כי הוא בורא הכל ובידו הכל.

תהלים קטייו-גי

יברך יראי ה' הקטנים עם הגדלים. קטנים - ילדים עם המבוגרים (רד"ק) או יראי ה' קטנים עם יראי ה' גדולים, קטנים וגדולים הם מדרגות ביראי ה' (אלשיך).

תהלים קטייז-וי

שמר פתאים ה' דלתי ולי יהושיע. ברד"ק מפרש: פתאים. האלייף נחה והיוייד נעה תחתיה. אמר כי הפתי שאין יודע תחבולה להנצל מרעתו האל שומרו כשמשים עליו בטחונו, וכן החכם לא יבטח בחכמתו ובתחבולותיו כי לא יועילו לו אם לא ירצה האל אבל זכר פתאים שאין להם צד אחר.

באבן עזרא מפרש: הטעם שלא אחשוב תחבולות להמלט, כי שמתי נפשי כאחד הפתאים, כי אם דלותי ידעתי כי השם שהוא חנון ורחום יושיעני והייתי מבשר נפשי לאמר לה.

במצודת דוד מפרש: הלא אתה ה' שומר פתאים עם שאין בהם דעת לשמור את עצמם, דלותי - כשהייתי דל ועני הוא יושיע לי.

ובחיד"א בחומת אנך מפרש: דלותי ולי יהושיע. פירש בספר ארץ החיים כי במדת הענוה הקבייה מוחל עונות וזייש דלותי שאני חשוב כעני וממעט עצמי בענוה ובזה שובי נפשי למנוחיכי כי חלצת נפשי ממות דאם נגזר מיתה על החוטא, בענוה נתבטל וגם אם נגזר על מיתת בנים וזייש את עיני מדמעה על מיתת בנים וגם אם נגזר גלות נתבטל וזהו את רגלי מדחי עכייד ספר ארץ החיים.

אולם במלבי"ם מפרש בדרך אחר: שומר פתאים ה' דלותי, מה שדלותי בחולי, היה מצד שהי שומר פתאים, שבזה רצה לשמור אותי מחטא ולהחזירני בתשובה, כי בזה עצמו אשר דלותי על ידי כן לי יהושיע, יושיעני תשועת הגוף והנפש, ולכן שובי נפשי למנוחיכי ואל תדאגי, כי ה' גמל עליכי, (שהגמול הוא מצד התפעליות איבה או אהבה), רייל מה שעשה לך ודכא אותך ביסורים היה מצד הגמול, אם לפי המעשה, אם לפי אהבתו והשגחתו הפרטית.

המשך הפרק על פי הרד"ק: כשהייתי בצרה הייתי אומר לנפשי שובי למנוחיכי מהצרה שאת בה שובי לאל יתברך כי הוא יהיה לך למנוחה, כי ה' גמל עליכי - כי הוא גומל עליכי כמה פעמים כן יגמול עתה, כי - כמו שהיית מבטיח את נפשי כן עשית, כי חלצת את נפשי ממות שהיתה קרוב למות בצרה שהייתי בה, את עיני מן דמעה - וחלצה עיני מדמעה שלא בכיתי כמו שהייתי בוכה בצרתי, את רגלי מדחי - וכן חלצת את רגלי בהיותי נדחה וגולה,

אתהלך - עוד אתהלך לפני ה' בארץ ישראל ששכינתו שם, ולפי שהיה גולה בין פלשתים בברחו אמר זה, וערי ישראל הם ארצות החיים ונקראת ארץ ישראל חיים כמו שנקראת ארץ צבי ארץ חפץ כי היא חמדת הארצות והיושבים בה הם חיים ובריאים, חיים ענין בריאות, כי ארץ ישראל אוירה טוב מכל הארצות (כמו שמפרש הספורנו בכמה מקומות בואתחנן ג'-כייה על הפסוק אעברה־נא ואראה את־הארץ הטובה וגו' - אתן עיני בה לטובה בברכתי שתהיה טובה לישראל לעולם, ובהאזינו לייב-מייט עלה אל־הר העברים הזה הר־נבו אשר בארץ מואב אשר על־פני ירחו וראה את־ארץ כנען וגו' - לתת שם ברכתך. וכל מה שמשה רבינו עשה נשאר קיים [גם זה בספורנו בואתחנן ג'-כייה אעברה נא - להכרית כל יושבי כנען כדי שלא יגלו ישראל ממנה], לכן נשאר אוירה טוב מכל הארצות),

האמנתי - האמנה גדולה היתה לי כי הייתי מדבר כאשר עניתני כלומר כשהייתי אני בורח וכשהייתי בחפזי הייתי אומר כל האדם כוזב, כלומר אפילו בזמן שהייתי נחפז ועני מאד הייתי אומר כל אדם שאומר שלא תהיה לי המלוכה כוזב הוא וזו היה האמונה גדולה, ומה שאמר במזמור לייא, ואני אמרתי בחפזי נגרזתי מנגד עיניך, בעת החפזון היה מפחד שימות ביד שאול והוא משיב אל לבו, ואומר זה לא יתכן כי כבר הבטיחנו האל יתברך שאמלוך ואני מאמין בו, אף על פי שאני בסכנה גדולה. פתחת למוסרי - לפיכך אני מודה לך שפתחת למוסרי כי ידעתי כי מאתך היתה תשועתי.

קטייז-ג' ד' צרה ויגון אמצא, ובשם ה' אקרא

קטייז-יייג כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא

שמעתי מהג"ר מרדכי דרוק זצ"ל שיש פה הבדל גדול במי שפונה אל ה' מתוך צרה או מתוך ישועה, צרה ויגון אמצא, ובשם ה' אקרא הם ב' פסוקים. יש הפסק. הוא צריך לעכל ולהתבונן עד שמגיע למצב שרואה את הקבייה בתוך כל הצרות שלו. אבל כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא הוא פסוק אחד ויותר קל לראות את הקבייה מתוך ישועה.

הג"ר מתתיהו סלומון זצ"ל היה מסביר על דרך זה את ענין ניחום אבלים, שכן אי אפשר להשלים לאבל את מה שחסר לו, ואיך אפשר לנחם אותו? ופירש על פי רשייי בסוף פרשת בראשית ו'-ו' ויתעצב - דבר אחר וינחם - נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין, עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ, וכן כל לשון נחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות, ובן אדם ויתנחם (במדבר כייג) ועל עבדיו יתנחם (דברים לייב) וינחם ה' על הרעה (שמות לייב) נחמתי כי המלכתי (שמואל א' טייו) כלם לשון מחשבה אחרת הם. עייכ דברי רשייי. כי כשאדם איבד אחד מהאנשים הקרובים אליו הוא נמצא בצער, וקשה לו לראות את הקבייה ודרכיו בתוך הצרה, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות בניחום אבלים, לנחם אותו ולתת לו מחשבה אחרת שיראה את דרכי ה' ולהבין שהכל לטובה והכל בהשגחה עליונה גם אם זה הרבה פעמים בלתי מובן.

תהלים קטייז יייז-יייט

לך־אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא נדרי להי אשלם נגדה־נא לכל־עמו בחצרות בית ה' בתוככי ירושלם. הנצי"ב בהעמק דבר ובהרחב דבר בפרשת צו מסביר את הפסוק על קרבן תודה: פרק ז' פסוק יייג על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו משמעות המקרא דתכלית הקרבן הוא חלות לחם חמץ. ומשום זה מפרש עוד המקרא על זבח תורת שלמיו. משום הכי לחם חמץ הוא עיקר משום שהוא זבח תודת שלמיו. והענין דתכלית תודה שבא על הנס הוא כדי לספר חסדי ה' שגמל עליו . ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים. היינו כדי שיהיה מרבה ריעים לסעודה אחת ביום הקרבה ויהיה ספור הנס לפני

רוב אנשים וארבע חלות לכהנים שהן המה תלמידי חכמים. ואייכ העיקר אכילה הוא לחם חמץ דמצה הוא לחם עוני ואינו נאכל יפה כמו חמץ כמשייכ התוס' זבחים עייה בי דייה שביעית. והיינו דמסיים טעם שלחם חמץ עיקר משום שהוא זבח תודת שלמיו. תודה על שלומו במה שנחלץ מצרה.

ומשום הכי נקטי חזייל בלשון המשנה ייחלות תודהיי משום שעיקר תכלית התודה הוא בחלות חמץ ומצה שנדרשים לאוכלין הרבה.

והיינו דכתיב בהלל לך־אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא נדרי לה' אשלם נגדה־נא לכל־עמו בחצרות בית הי בתוככי ירושלם, ויש להבין המאמר שישלם נדרו נגד כל עמו ומה זה שבח? והרי ה' דורש מן האדם שיהיה הצנע לכת עם אלוקיו? ותו קשה מה שמסיים בתוככי ירושלים, והרי "בחצרות בית הייי הוא בירושלים, ואחר שהחל במקומות הגבוהים האיך סיים בכלל ירושלים?

אלא תרי מילי קאמר: יילך־אזבח זבח תודה"י - הקרבן. "יובשם ה' אקראיי - הוא קול תודה לה' צבקות על הנס. וביאר על הבאת הקרבן יינדרי לה' אשלם", ועל הודות בשם השם אמר יינגדה־נא לכל־עמויי, דברוב עם שיאכלו עמו את התודה יספר עוז ההשגחה עליו לטובה. וכן תרגם יונתן "י אתני כדון נסוי לכל עמיה. ומדיוק בזה דקדוק תיבת "נגדהיי בלי דגש בדליית שלא כחק וכו' אלא משום שנכלל בזה התיבה גם שורש ייהגדה"י וכו' דיש תיבות משונות בניקוד משום דשתי כוונות נכללו בה. וביאר עוד על הקרבה - ייבחצרות בית הייי, ועל קול תודה - "בתוככי ירושלם"י בשעת אכילה.

תהלים קיייז

הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האמים כי גבא עלינו חסדו וגו' שמעתי מהג"ר חיים שאול קויפמן זצ"ל, שהקשה, למה שהגוים יהללו והאומים ישבחו כשגבר עלינו חסדו? והסביר, כי רק הם יודעם את האמת, כי כמה פעמים הם מנסים להציק ולצער את עם ישראל וזה לא יוצא אל הפועל, כי הקבייה מצילנו מידם, ואנחנו בכלל לא מודעים לזה, ולכן אין לנו את האפשרות להלל ולשבח לה' על הנסים האלו, אלא רק הגוים שכן יודעם כמה הקבייה עוזר לעם שלו. (תשנייב)

תהלים קיייח יי-יייג

כל־גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם סבוני גם־סבבוני בשם ה' כי אמילם סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם דחה דחיתני לנפל והי עזרני. שמעתי פעם מהג"ר פנחס כהן שליט"א, שזה לא סתם סיפור אלא כך הוא דרך ה', שלפעמים הקבייה נותן לצרה להתקרב אל האדם עד שכמעט נופל ואז עוזר לו. והוא כעין מה שהבאנו לעיל על הפסוק קטייז-ו' דלותי ולי יהושיע בשם הרדייק או המלבייים, שרק כשהוא לא רואה שום עזרה רק מהקבייה רק אז הוא מקבל את הישועה או שגודל הצרה הוא לטובתו. (תשנייב)

תהלים קייח- כייא

אודך כי עניתני ותהי לי לישועה.

אודה אותך כי עניתני בקראי אליך מן המצר. (רד"ק) או יאמר אודך, (מתחיל להודות בפתח השער מבפנים), אני נותן הודאה על שעניתני ביסורים, כי עייי כן ותהי לי לישועה, כמייש אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני. (מלבי"ם)

תהלים קיייח-כייה

אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא

לפי המפרשים, זה הפסוק היחיד בהלל שהוא בקשה. איך הוא נכנס בהלל?

הטור הארוך על התורה על הפסוק בפרשת ויצא כייט-לייה ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את־יהוה על־כן קראה שמו יהודה ותעמד מלדת מפרש: כנותן הודאה למקום שנתן לה כל חלקה ולא בקשה על יותר ועל כן עמדה מלדת. עכייד. להודות בלי לבקש יותר זה סוגר את צינורות ההשפעה. אנו מודים להי כבר על הגאולה שזה רגע השיא בבריאה במה שאנחנו אומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, לכן מיד אנחנו צריכים לבקש יאנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נאי כדי שהשפע ימשיך לישפך עלינו.

ואולי חייבים להפריד בין הלל להודאה. הטור מדבר על הודאה, ושם אם לא מבקש הרי זה כאילו שמודה שקיבל כל חלקו. אבל פה מהללים על הגאולה העתידה שהיא עדיין לא הגיע, ואז אי אפשר להגיד שאם לא מבקש הרי זה כאילו הודה שקבל כל חלקו? (תשפייה)

עוד יש לומר על פי מה ששמעתי פעם מהג"ר מרדכי דרוק זצ"ל כמדומני בשם החתם סופר, חנה התפללה כל כך הרבה שנים לילדים ולמה בפעם הזאת היא נענתה? אלקנה אמר לה הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים ואז נכנס בה הרבה שמחה ומיד ותקם חנה ונענתה כי תפילה מתוך שמחה יש לה כח יותר לפעול. אנחנו מודים להי כבר על הגאולה העתידה בפסוק זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, אז נכנסים לשיא השמחה

ומיד מבקשים אנא ה' הושיעה נא - תביא את הגאולה הזאת שהללנו אותך לפני כן. אנחנו מנצלים את השמחה לתפילה כדי להגיע לתכלית הזה שהללנו עליו עכשיו. (תשפייו)

עוד יש לומר על פי המפרשים בתהלים יייח-די ובשמואל בי כייב-די מהלל אקרא יהוה ומן־איבי / ומאיבי אושע. כמו שאפשר לזכות בישועה דרך תפילה ובקשה כן אפשר לזכות דרך הלל. כאשר אני קורא אל הי בהלל, אז אני נושע (מצודת דוד). מהולל, רייל בעת כזאת שאיני בצרה כלל, אז אקרא את ה' ואכנהו בשם מהולל, שהוא מהולל תמיד, כי בצד הזה לא יתפללו ולא יחננו על צרה, רק יהללוהו תמיד על טובותיו, ועייי ההילול לבד מן אויבי אושע, ולא אצטרך לתפלה כלל (מלבי"ם). [וזה לא סותר את הטור בפרשת ויצא שהבאנו לעיל, כמו שציינתי שם, כי הלל והודאה זה שתי דברים נפרדים].

ולכן אנחנו מבקשים לקראת סוף ההלל שישלח לנו ישועה מאחר שהללנו אותו. אולם לפי המפרשים שהבאנו לא היינו צריכים בכלל להוסיף תפילה על ההלל, רק מההלל עצמו מקבלים ישועה? (תשפייו)

שמעתי עוד בי מהלכים בזה:

ר' אליהו ווידער שיחי' רצה להסביר שבמה שאנו מבקשים ייאנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נאיי אנחנו מודים שאין ישועה רק מהקבייה, וגם זה הוא שבח. ובפרט שאומרים את זה אחרי שדברנו על הגאולה השלימה, כדי להראות שאין אנחנו מסוגלים לעבוד על זה כדי להביא את הגאולה, אלא רק מאת ה' היא, ועל זה חייבים להתפלל אליו. ולכן אומרים את הבקשה הזו במיקום הזה. (תשפייו)

שמעתי מהג"ר יעקב פרבשטיין שליט"א שהסביר, שאנחנו מהללים את ה' ומבקשים שיעזור לנו כדי שנוכל להלל עוד יותר את ה'. (תשפייו)

More in this printout

View the whole printout