היום הזה הוא גם זמן שמחתינו וגם יום הדין כמו שאומרים במי שברך ויכתבהו ויחתימהו בזה יום הדין וכן כל נוסח ההושענות. וחשבתי לבאר את זה עם משל. מי שרוצה ליכנס לאיזה אדמוייר דחוף ומהר, יש בי דרכים להיכנס אליו: אי שהוא נותן הרבה כסף ואז פותחים לו הדלת הקידמית מתי שרק רוצה או בי שהוא מהבני בית של האדמוייר, ואז הוא נכנס דרך דלת צדדית. ברייה ויוייך צריכים אנו להביא הרבה כסף מצוות, מעשים טובים ותשובה כדי ליכנס אל הקודש פנימה, אבל בהושענה רבה (וכן בכל חג הסוכות) אנחנו יצאנו מהבית לסוכה ואנחנו עכשיו האורחים ובני בית של הקבייה ואז אפשר ליכנס דרך דלת צדדי שאף אחד לא יכול להיכנס. מצד אחד, פחד יום הדין עדיין קיים, אבל העבודה היא אחרת, פחות על דרך היראה ויותר על דרך ההתקרבות אל ה', אהבה, ולהרגיש חלק ממנו. ולכן זה כבר לא סותר את זמן שמחתינו.
ואולי אפשר להוסיף, אני לדודי ודודי לי - אני לדודי ברייה ויוייך - אני צריך להתאים את עצמי עם תשובה ומצוות להקבייה, ודודי לי - בסוכות והושענא רבה - שהקבייה מתקרב אלינו, ואנחנו מוזמנים לסוכה שלו ונהיה מבני ביתו. ואולי זה הטעם שלוקחים רק ערבות (הושענות) כדי להראות שאפילו אם אנחנו בלי טעם וריח אבל מחפשים קירבת אלוקים, אפשר להיכנס אליו.
הרמב"ן בפרשת שלח לך יייד טי סר צלם מעליהם – מגנם וחזקם, כשרים שבהם מתו וכו'. אבל יתכן שירמז הכתוב למה שנודע כי בליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא, לכך יאמר, כבר סר צלם מעליהם, שנגזר עליהם מיתה, וה' אתנו, כי הוא השוכן בקרבנו ועושה לנו נסים ונפלאות לעיני כל רואה, על כן אל תיראום, עכייד. וצריך ביאור, שאם זה מוכרח שבלי צל בהושענה רבה חייבים למות באותו שנה, אז למה האמוריים נשארו עוד כמעט 40 שנה בחיים? ואם זה לא בטוח שימות, אז איך רצה כלב לשכנע את עם ישראל שלא לפחד מהם? ואולי הפשט הוא, שמאחר שלא היה צל בהושענא רבה כבר אינם כל כך חזקים, והמזל שלהם כבר גרוע, ולא צריכים לפחד מהם, על אף שסימן הצל הוא לא מיידי או מחייב את המציאות במאה אחוז.