שאלה: בברכת משה לשבט יוסף נאמר 'בכור שורו הדר לו'. האם ברכה זו אמורה על יוסף עצמו או על יוצאי חלציו? ואם על צאצאיו - מי מהם? ומה הכוונה 'הדר לו'?
ביאור מורינו הרב שליט"א
כתב הרמב"ן (דברים לג יז) וז"ל, ופשוטו של מקרא, בעבור שבירך יוסף בתבואות, דימה אותו לשור, כי רב תבואות בכח שור (משלי יד ד). ואמר שיהיה לבכור אשר יוליד הדר מלכות, ירמוז ליהושע שהוא ראשון לבית יוסף, ויהיה לו גדולה ומלכות, עכ"ל.
וכן כתב רש"י שם וז"ל, יש בכור שהוא לשון גדולה ומלכות (כגון) אף אני בכור אתנהו (תהלים פט כח) וכן בני בכורי ישראל (שמות ד כה), מלך היוצא ממנו הוא יהושע, כחו קשה כשור לכבוש כמה מלכים, עכ"ל. וכ"ה במדרש (ב"ר ו ט) וז"ל, בכור שורו הדר לו, וכו', זה יהושע שהוא עומד ממנו וכו'.
ועיין רד"ק על אתר שפירש בכור שורו על מכיר בן מנשה בן יוסףא. ועיין זוה"ק פנחס (רע"מ, רמב ב, ורנב א), שאמרו שבכור שורו רומז למשיח בן יוסף.
ובשפתי כהן על אתר כתב לפרשו על יוסף עצמו, וז"ל, לומר, כשבא בראש שהוא בכורי, בא בדמות שור, שהיה זן ומפרנס, שנאמר ורוב תבואות בכח שור, "שור הדר", שהיה מלך, והיה לו הדור, וכו'. "תבואתה לראש יוסף" (פסוק טז), בכל מקום הוא בראש, למצרים הוא יצא בראש, לעת"ל יהיה בראש, א"כ 'תבואתה' – תבוא אתה, שעתיד אתה לבוא, עכ"לב. ובעומק, יוסף הוא המשביר לכל הארץ, ויש בפרנסתו הדר, והבן.
ולפירושו של הגרי"ז על אתר קאי על נחלת חלקו של שבט יוסף, וז"ל הגרי"ז, בכור שורו הדר לו, מה שהוא יוסף בכור, ומתחלק לב' שבטים, 'הדר לו', אין זה אלא חשיבות בלבד, דהא לענין חלוקת הארץ, אין נפק"מ בזה וכו', עכ"ל עיי"שיג.
ובדרך הקבלה, כתב רבינו בחיי (ויקרא כב כז) וז"ל, אדה"ר חטא במחשבה ובמעשה, במחשבה ב'אחד מגדולי המלכות', ובמעשה ב'פרי עץ הדר', וכמעשה אבות עשו הבנים. וכשם שהקריבו ישראל עגל לכפרת העגל, כן הקריב אדם שור לכפרת חטאו, הוא שדרשו חז"ל (שבת כח ב) שור שהקריב אדה"ר קרן אחת היתה לו במצחו. ומצינו פסוק אחד שצירף את שניהם, חטא המחשבה וחטא המעשה, הוא שכתוב בכור שורו הדר לו, הזכיר 'שור' וצירף לו 'הדר'. ומזה אמר הנביא (הושע ז ג) ברעתם יְשַׂמְּחוּ מלך, כי כשם שאנו מרצים לפניו בפרי עץ 'הדר' שבו היה החטא, כך אנו מרצים אותו בקרבן 'שור' שבו היה החטא, עכ"ל.
עוד דרך על הפסוק 'בכור שורו הדר לו' הוא עפ"י הגמרא (חגיגה יג ב) דיחזקאל ביקש רחמים על פני 'שור' שבמרכבה להפכו ל'כרוב', כדי שלא יזכר חטא העגל, וכתב במגלה עמוקות (ואתחנן אופן צג) וז"ל, זה סוד ויתן אל הנע"ר לעשותו (בראשית יח ז), שרצה לתקן ולהפוך פני 'שור' ל'כרוב'. וזה סוד ואל הבקר רץ אברהם (שם), שהוא סוד 'פני שור' במרכבה, 'עגל בן בקר', רצה הוא לתקן אותו וליתן 'נער' במקומו שהוא 'כרוב' [עי' בגמ' חגיגה שם, דכרוב הוא אפי זוטרי], ובזה מדת הדין הקשה יהיה רך וטוב, וכו'. שיוסף הוא ברזא ד'נער', דאיתמר גביה 'בכור שור הדר לו', "לו" דייקא נאה והדור לתקן פני שור, ולהפוך אותו ל'כרוב' שבא בהיפוך אתוון 'בכור', עכ"ל עיי"ש.
וכתב במחברת הקודש (שער הלולב וד' מינין), וז"ל, נקרא יוסף בכור שור הדר לו, ר"ל פרי עץ הדר, שהוא אתרוג, עטרה דיסוד הוא מחובר עם שור, עכ"ל עיי"ש. והוא שורש חיבור תרי משיחין, יסוד ומלכות, כנודע.
ועיין עוד, טעמי המצוות למהרח"ו, שופטים, ד"ה מצות עגלה ערופה'ד.
א. זייל הרדייק, על הכתוב (יהושע יז א) יויהי הגורל למטה מנשה, כי הוא בכור יוסף, למכיר בכור מנשה אבי הגלעד, כי הוא היה איש מלחמה': כלומר, לפי שהיה הוא בכור יוסף, ומכיר היה בכורו, והיה איש מלחמה, זה גרם לו שבאה לו הנחלה בארץ הגלעד. כי בני גד ובני ראובן שאלו אותה הארץ מפני שהיה להם מקנה רב והיא היתה ארץ מקנה, אבל חצי שבט מנשה לא היה לו, אלא מפני גבורתו של מכיר שלכד הארץ. וזו הברכה היתה לו מפני שהיה אביו בכור יוסף, והוא היה בכור גם כן. ובעבורו רמז משה בברכתו בכור שורו הדר לו וקרני ראם בהם עמים ינגח יחדיו.
ב. כלומר, 'בכור' היינו בתחילת מעשיו, כשהיה מלך במצרים נובהמשך דבריו כתב בשפתי כהן עניינו שיעשה בסוף הדורות, בביאת משיח בן יוסף].
ג. ואלו תחילת דבריו של הגריייז: דהנה שיטת רשייי (בראשית מח ו), דילרב תרבה נחלתו' (במדבר כו נד) היינו לשבט שהיה מרובה באוכלסין נתנו חלק רב, ולא היו החלקים של השבטים שוין, שהרי לפי רבוי השבט חלקו החלקים. ולפייז בהא דאפרים ומנשה הוו שני שבטים אין נפיימ לענין חלוקת הארץ, ורק דלא נקראו שבטים אלא אלו להטיל גורל הארץ למנין שמות השבטים ונשיא לכל שבט ושבט ודגלים לזה ולזה (עיי רשייי בראשית שם).
ד. בטעמי המצוות שם מיירי לעניין קייל שנים שפירש אדם הראשון מן האשה והוליד רוחות ושדים לסטייא, וזייל: ואז [במצרים] נתקנו בחומר ובלבנים. וכשחטאו בעגל חזרו לקלקולם, ועשו צורת שור כמייש רזייל (עיי תנחומא תשא יט) עלי שור, שרצו לעלות ליוסף, דכתיב בכור שורו הדר לו, וכו'. והתיקון להמית אותם הקליפות ולהוציא מהן אותם הניצוצים, וזהו שם אבייג יתייץ שהוא גיי שור, וזהו הדר לו, שגם הוא הוציא אותן טפות מן הידים, וזייס שאמר יעקב (בראשית מו ל) כי עודך חי, רייל שהגם שהוצאת הטפות, אחר שלא נכנסו בגוף הטמא עצמו היי חי.