Skip to content
ליקוטים וביאורים על הפרשה וענייני דיומא

שמיני עצרת

  • Shemini Atzeres
  • 5787
  • Hebrew
View printout

פנחס כייט-לייה לייו ברשייי ומדרשו באגדה לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד שבעים אמות, ובאין ללכת, אמר להם המקום בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם (סוכה נייה). פר אחד איל אחד. אלו כנגד ישראל, התעכבו לי מעט עוד, ולשון חבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרדתכם, עכבו עוד יום אחד, משל למלך שעשה סעודה כו', כדאיתא במסכת סכה (שם); ובמדרש רבי תנחומא: למדה תורה דרך ארץ שמי שיש לו אכסנאי יום ראשון יאכילנו פטומות, למחר יאכילנו דגים, למחר בשר בהמה, למחר מאכילו קטנית, למחר מאכילו ירק, פוחת והולך כפרי החג.

הג"ר יצחק דוב קופלמן זצ"ל היה מבאר את הרשייי הזה - קשה עלי פרדתכם ולא כתוב פרדתינו, כי בסוכות כולם יושבים יחד בסוכה ואינם עסוקים בעסקים הרגילים לכן יש גם פחות מריבות ומחלוקת, אבל אחרי החג כולם חוזרים לשגרה ומתחילים בחזרה המריבות. קשה עלי פרדתכם שאתם פרודים אחד מהשני.

עוד העיר על רשייי זו, מה עוזר לנו עוד יום, הרי הפרידה תגיע לבסוף, ומאי נפקא מינא אם זה יום לפני או יום אחרי? והסביר, שלא מאחרים את הפרידה ביום אלא עושים מהפרידה עסק ושמחה ומתרכזים בזה יייום פרידה'. כמו בחור שעוזב את הבית ללכת ללמוד בישיבה וקשה לו ליפרד, ואמא שלו עוזרת לו לארוז את דבריו מתוך חיבה יתירה כמו שמרגישים בעת פרידה. בדרך הזה אפשר לקחת את הפרידה ואת הביחד שלפני כן, איתנו לדרך. הוא הוסיף על זה, שיש טעות שעושים נעילת החג, כי ההיפוך הוא הנכון, חייבים לקחת את השפעות החג איתנו, לפחות עד חנוכה שאז מגיע האור הבא, ולא לנעול את החג.

הג"ר יצחק דוב קופלמן זצ"ל והג"ר בצלאל ראקוב זצ"ל כיוונו לדבר אחד כששאלו על המדרש תנחומא שהביא רשייי לעיל: למדה תורה דרך ארץ שמי שיש לו אכסנאי יום ראשון יאכילנו פטומות, למחר יאכילנו דגים, למחר בשר בהמה, למחר מאכילו קטנית, למחר מאכילו ירק. איזה טירוף? כך עושים לאורחים? ורב ראקוב זצ"ל הוסיף, שלומדים משרה שאשה עיניה צרה באורחיה, ממה שרצתה לתת למלאכים סלת ואברהם קמח, ולכאורה קשה כי הרי סלת יותר חשוב מקמח ואברהם אמור להיות הצר עין? והסבירו את דברי המדרש, שכל מה שהאורח נמצא יותר זמן אצל הבנאדם הוא נהיה יותר יבן בית' ופחות 'אורח'. ולכן פוחת והולך, לא בגלל שרוצה שיעזוב, או שרוצה להרעיב אותו, אלא הוא נותן לאורח את מה שהוא בעצמו אוכל, בלי לעשות מזה עסק גדול. הוא מרגיש שהאורח הוא כבר בן בית. וכן ירגיש האורח וזה הרבה יותר נעים גם לאורח. כששרה רצתה לתת סלת ואברהם קמח, זה בגלל שאברהם רצה שישארו הרבה זמן וזה בלתי אפשרי כשעושים עסק גדול מהאורח, כי זה טבע האדם. אבל שרה רצתה לעשות משהו מיוחד לאורחים, ובהכרח זה מביא, שהאורח לא יכול להישאר מדי הרבה זמן. וסיפר לי רב ראקוב זצייל שהיה יהודי בלונדון בשם ר' יעקב לווינסון שהיו לו המון אורחים, כל כך הרבה אורחים, שהם לא ידעו מי פה אורח ומי בעל הבית. פעם פגש אורח אחד את בעל האכסניא וחשב שגם הוא אורח ושאל אותו, האם הוא חושב שעדיין יכול להישאר שם, מאחר שהוא כבר נמצא שם שבועיים? ענה לו בעל האכסניא, אל תפחד, אני נמצא פה כבר יותר מחודשיים ולא זרקו אותי....

More in this printout

View the whole printout