בכמה וכמה הזדמנויות עורר הרבי מליובאוויטש על הצורך שהשמעת דברי מוסר לקהל תיעשה מתוך אהבה וזהירות. וכך אמר (תורת מנחם תנש"א, כרך ב, עמ' 145): תנאי עיקרי בדברי תוכחה שהמוכיח לא ישתרר על הציבור לראות עצמו גדול מכל העם, אלא צריך להשוות עצמו לקהל, כלומר, שמצטער וכואב לו מצבם הירוד של הקהל שמוכיחם, שניכר ומודגש בדבריו שנאמרים אך ורק מתוך כניעת לב, וכולל באמת את עצמו עם הקהל בדברי ההוכחה, לתקן את עצמו בעניינים דוגמתם [בדקות עכ"פ ועאכו"כ כשיש מקום לומר "טול קורה מבין עיניך"].
ולהעיר שכשהקהל שומע שמוכיח את עצמו, הרי זה פועל שיהיו דבריו נשמעים. ובפרט על־פי המבואר בספרים שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה שדוגמת אותו רע נמצא בו בעצמו, בדוגמת אדם המביט בראי, ש"אם פניו נקיים אינו רואה במראה שום דופי", ואם רואה לכלוך וכתם בראי, אין זה אלא משום ש"פניו מטונפים" הרי בוודאי שלפני שמוכיח את זולתו צריך לתקן את עצמו, וכציווי חז"ל "קשוט עצמך ואחר־כך קשוט אחרים".
ומזה מובן שכאשר דברי התוכחה אינם באופן האמור, שנאמרים מבלי להזכיר דבר אודות התיקון בעצמו ובד' אמותיו... ובפרט כשלא עשה דבר בדרכי נועם דתורה כדי לקרבם לתורה ומצוות - דברים כאלה אינם כלל "מוסר אביך" אלא "רחמנא ליצלן".