במפגשים הקודמים עסקנו בחטאים חמורים, לעיתים כאלו שהם בבחינת 'כרת', הכורתים את חבל הנשמה עם הקב"ה ומנתקים את היהודי ממקור חיותו.
בעוד שרוב האנשים הדתיים נמנעים מלעבור עבירות חמורות שכאלו, כמו אכילת חמץ בפסח, הרי שיש מעשים קטנים שעליהם אנשים רגילים לעבור לעיתים תכופות יותר או פחות. זה נובע מתוך מחשבה שאלו מעשים קטנים וזניחים שלא יהיה נורא לעבור עליהם.
הצטברות של מחיצות
הבעיה במעשים הללו שהם הופכים להיות דבר קבוע. מה שנראה לנו כעבירה קטנטנה בהתחלה, היא עלולה להתפתח להיות עבירה אחת גדולה, משום שהוא עושה אותה שוב ושוב. בנוסף, מגוון של 'עבירות קטנות' יוצר נזק מצטבר גדול.
התניא מביא על כך משל מעניין: "אִם מֵשִׂים אָדָם נֶגֶד אוֹר הַשֶׁמֶשׁ בַּחַלּוֹן מְחִיצוֹת קַלּוֹת וּקְלוּשׁוֹת לָרוֹב מְאֹד, הֵן מַאֲפִילוֹת כְּמוֹ מְחִיצָה אַחַת עָבָה וְיוֹתֵר. וְכָכָה מַמָּשׁ הוּא בַּנִּמְשָׁל בְּכָל עֲווֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו". ובנמשל, חזרה על חטא קל פעמים רבות עלולה ליצור הבדלה והפרדה משמעותית בין האדם לבין הקב"ה, כמו בחטא חמור ויותר.
בנוסף להצטברות של חטאים קלים, יש חטאים שמבחינת העונש הם נראים מסווגים לחטאים קלים, אך חז"ל מתייחסים אליהם בחומרה רבה, בכך שהם מושווים לשלוש העבירות החמורות ביותר, שאותן אסור לקיים גם במחיר פיקוח נפש.
הסיבה להשוואה היא כי מבחינה מהותית יש בחטאים הקלים כמו העלמת עין מהצדקה, לשון הרע וכעס, מעין החטאים החמורים. לשון הרע זה כאשר אדם אומר דבר גנאי על אדם אחר, גם אם מדובר במידע אמיתי, ובכך הוא עובר על איסור לשון הרע. העונש אינו קיצוני, ואולם חז"ל מתייחסים אליו בחומרה רבה.
לשון הרע חמור מכמה סיבות: אנו שופטים אחרים על בסיס מידע שהגיע אלינו, ומכיוון שכך עלינו לשפוט משפט צדק. אנו יודעים שאסור לדיין להאזין לטענות של צד אחד שלא במעמד הצד השני. כאשר אנו מספרים לשון הרע על מישהו שלא בנוכחותו, השומעים שופטים אותו שלא בצדק. חומרה נוספת היא בכך שכאשר מדברים דיבורים שליליים על הזולת, לדיבור יש כוח שמעצים את הרע שקיים באותו אדם, במקום להעצים את החיובי שבו.
לשון הרע זו דוגמה לעבירה 'קלה' שחז"ל משווים אותה לשלוש העבירות החמורות ביותר.