קליפת המרה שחורה הוכנעה כבר בדורות קדמונים, ואילו עיקר העבודה בזמננו הוא המלחמה בקליפת השמחה הזרה • מה השיב החתם סופר לבנו על שאלתו אודות אזכור המלאכים באמירת קדושה, וכיצד נראתה ברכת התורה של הגה"ק בעל ערוגת הבושם • הדרך הנכונה לשילוב בין ימין לשמאל במלאכת החינוך, וכיצד נראה יום שבת קודש שמותיר חותם על בני הבית • שיחת חג עם הגאון רבי יוסף צבי ברייער שליט"א על עבודת ה' בשמחה, ההתמודדות עם חדירת נגינה זרה למחנה ישראל וכללי יסוד בחינוך הילדים
הרב יהודה כהן, הרב יעקב גלבשטיין
פסיעותינו אל מעונו של הגאון החסיד רבי יוסף צבי ברייער שליט"א מלוות בתחושה של כניסה אל היכל התושייה והחכמה של עולם החינוך החסידי בדורנו. שמו של ראש הישיבה הולך לפניו כאחד מגדולי המרצים והיועצים החינוכיים המשפיעים ביותר, יהודי שניחן בפיקחות תורנית מופלאה ובהבנה מעמיקה בנבכי הנפש הצעירה. מעבר לתפקידו הרם בהנהגת בחורי חמד בראשית דרכם כראש ישיבה קטנה, דלתו פתוחה לרווחה תמיד; הורים, מחנכים ואנשי מעשה משחרים לפתחו ומבקשים עצה והדרכה ברגעים המורכבים והרגישים של החיים.
בשעה שאנו מתיישבים בחדרו, קשה שלא לחוש בניגון הפנימי המלווה את משנתו היומיומית. הרב ברייער הוא מלחין בחסד עליון, יוצר של ניגוני ערגה, כיסופין ושמחה הנובעים מלב חסידות בעלזא, יצירות שהפכו לחלק בלתי נפרד מרפרטואר הרגש היהודי. אך היצירה והנגינה אינן תופסות אצלו מקום של חשיבות עצמית, אלא משמשות ככלי שרת חינוכי ורוחני להגיע אל לבבות השומעים. עדות נאמנה לכך היא הלחן המפורסם והייחודי שלו לכל נוסח ברכת המזון - לחן גאוני וכובש שהפך לנכס צאן ברזל בכל בית מדרש ובכל מוסד חינוכי בציבור החרדי כולו.
מתוך השילוב הנדיר הזה, שבין אמן הנגינה לבין המנטור והמחנך הדגול, נולד הריאיון שלפניכם. בשיחה מרתקת ורוויית "געשמאק" חסידי, אנו צוללים אל משנתו החינוכית של מי שנוגע יום-יום בנשמות, ומבקשים להבין את הגבול הדק שבין העמדת גבולות הסמכות לבין החובה להגיש את מתיקות היהדות במאור פנים לדור הצעיר.
היכן היא השמחה? היכן היא הרננה?
אנו עומדים עתה לקראת חג הסוכות הבא עלינו לטובה, הנקרא "זמן שמחתנו", ואחד מהדברים הייחודיים לחג זה הוא – שמחת בית השואבה שנחגגה בבית המקדש עם חליל וכלי שיר. זו הזדמנות ראויה לדון במשמעותו של עולם הנגינה.
אכן, והרי הנגינה הייתה בבית המקדש יחד עם עבודת הקרבנות.
זקני (אב אמי) הגה"ק רבי יששכר שלמה טייכטל, בעל 'משנה שכיר' הי"ד, כתב כבר בשנת תרפ"ז תשובה ארוכה (או"ח סימן כא), אותה הוא פותח במילים: "חידשתי היום לקיים מנהג החסידים שמשוררים ומנגנים בתפלה". ומאריך להביא מקורות שונים מחז"ל וקדמונים שהתפילה צריכה להיות בשמחה (אגב, זקנו של המשנה שכיר היה בעל תפלה אצל הרה"ק בעל דברי חיים מצאנז).
באותה תשובה הוא מבאר גם את עניין השירה בבית המקדש על הקרבנות, ומביא שם את דברי הזהר בפרשת ויקרא (להלן בתרגום ללשון הקודש): שנינו, שכל עבודת ה' צריכה להיות בחדווה וברצון כדי שתמצא העבודה שלמה, ואם תאמר שעבודת הקרבנות כך היא - לא אפשר, שהרי האיש שעבר על מצוות השם, על מצוות התורה, וחוזר בתשובה לקונו באלו פנים יעמוד לפניו ? ודאי ברוח נשברה, ברוח עצובה, היכן היא השמחה ? היכן היא הרננה ?
ממשיך הזהר ואומר שאת עניין השמחה היו משלימים הכהנים, שהם שרויים תמיד בשמחה יתרה ובהארת פנים, והלויים היו משלימים את ענין הרננה שכן הם עסוקים תמיד בשירה. הווי אומר: תפקידם של הלויים בבית המקדש היה לעזור לבני ישראל לעבוד את ה' מתוך שמחה !
בנוגע לשמחת בית השואבה, הרי הרמב"ם בהלכות לולב, אחרי שמתאר את שמחת בית השואבה בבית המקדש, מאריך הוא בעניין השמחה של מצוה בביטויים נפלאים, "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא", ומסיים ש"אין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'"!
השירה והנגינה הם כלים המביאים את האדם לידי שמחה.
אחרי אריכות דבריו, מסיים המשנה שכיר בנוגע לתפילה: "איך יתעורר השמחה בלב איש הישראלי בבואו להתפלל בבית ה'? ומה גם בצוק העת הגלות, שכל לב ישראל עכור בכמה מיני דאגות ועצבות מכובד הפרנסה ושאר צרות המשתרגים על צואר איש הישראלי ? לזאת הנהיגו הצדיקים שהבעל תפלה ישורר וירנן כמה תפלות .. ויעורר שמחה בלב כל המתפללים, ועל ידי זה יקיימו כולם עבדו את ה' בשמחה".
יש לציין שבבעלזא לא מנגנים כלל בתפלה עצמה, אפילו בתפלות הימים נוראים, התפלה עצמה היא ב'נוסח' בנעימה המקובלת לימים נוראים, אבל ללא ניגונים - מלבד הפיוט "ויאתיו". והחידוש הוא שבתפילה של ראש השנה הנהיג הרבי שליט"א לנגן את "היה עם פיפיות" בניגון שהלחנתי. לעומת זאת ב'טיש' ובסעודות שבת ויו"ט מזמרים ומנגנים ניגונים שונים על נוסחאות התפלה, מזמורים ופיוטים.
בליל יום הכיפורים אחרי תפילת ערבית נהוג בבעלזא לשבת יחדיו ולשורר ניגוני כיסופין והתעוררות, ומקובל שכך כבר נהגו ה'יושבים' בבעלזא.
להכניע את הקליפה
בדורות האחרונים, ובפרט בשנים האחרונות, התפשטה תופעת השירה והנגינה יותר ויותר, גם אצל חובשי ספסלי בית המדרש מכל החוגים - הרבה יותר מהידוע לנו על דורות קודמים. יש הסבר לתופעה זו?
בתשובה הנזכרת מאריך זקני הי"ד בעניין זה, ומבאר מדוע בעוד בדורות קודמים הייתה עבודת ה' מתאפיינת בתעניות ועצבות, הנה בדורות האחרונים ייסדו הצדיקים את עבודת ה' על יסודות השמחה. ומביא את דברי השל"ה בפרשת בשלח בשם הזוהר הקדוש שיש שתי 'קליפות', האחת נקראת לילי"ת והשניה נקראת מחלת. "והם ב' הפכים מחלת היא הכל מחולות ושמחה, וממנה נמשכים אותן הליצים ובעלי משתה .. ולילית הוא להיפך – לשון יללה, וממנה נמשכין בעלי מרה שחורה ויגון ואנחה בר מינן".
ומביא שם שאופן התיקון לשתי הקליפות האלו הוא בהתאם לעניינן ומהותן – "דהיינו, להכניע לילית, הוא בסיגופים ותעניתים וצער בלב, והכנעה ובתפילות בשערי דמעות, ואז נכנעת לילית. ולהכניע את מחלת הוא בשמחה של מצוה, לשמוח במצות ולשמוח בשבתות וימים טובים, ולשמח עניים וחתן וכלה, ולשמוח בידיעת הבורא כו'". ובכן, את ה"לילית" כבר הכניעו בדורות הקודמים על ידי עבודת ה' באופן של סיגופים, והעבודה כיום היא אפוא להכניע את הקליפה השנייה הנקראת 'מחלת' שהתחזקה מאוד בימינו, וכפי שהוא מעיד בדבריו שנאמרו לפני מאה שנה (!) ש"קליפת מחלת נשאר ונתגבר מאד, כמו שאנו רואים מהרבה מיני שמחות מינים ממינים שונים שנתרבה בימינו", ומה נאמר בימינו שהעסק הולך ומתפשט, שהרי לפני מאה שנה לא היו דיסקים, אפילו לא קלטות... מי שרצה לשמוע מוזיקה היה צריך להשיג כלי נגינה או ללכת למקום מיוחד לכך. אבל כיום, עם ההתפתחות הטכנולוגית של השנים האחרונות, אפשר לראות ברחוב אנשים הולכים כל הזמן עם אוזניות ושומעים מוזיקה בכל עת מצוא... זו התפתחות של ה'מחלת' ההיא, שהדרך להכניע אותה היא על ידי שמחה של מצוה.
זו כנראה הסיבה שמשמים סיבבו שבדורנו גם היושבים באוהלה של תורה ירגישו צורך בשירה וזמרה - כדי לתקן את השירה של הצד השני.
נקודה נוספת בכך :
במשנה שכיר שם כותב ש"בהריקוד לשם שמים יש כח להתקרב להבורא כ"ע, ולבטל כל המסכים המפסיקים בינינו לבין המקום, ממה שאמר אדונינו המלך החסיד (תהלים מב, ה), כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג, היינו שעתה בזמן הגלות שרבו העונות, נעשה חומת ברזל המפסקת בינינו לבין המקום, ועבודתינו היא לעבור בסך הזה ולבטלו, ועל זה אמר דוד, כי אעבור בסך [היינו במסך המבדיל בינינו], אדדם [היינו ע"י הריקוד להשי"ת...]", עיין שם.
בעניין הנגינה יש שינויים בין הדורות, וכך כתב גם הריטב"א בחידושיו על דברי הגמ' במסכת ראש השנה, שרבי אבהו תיקן את סדר התקיעות תשר"ת תש"ת תר"ת, מפני שהגניחה והיללה השתנו במשך הדורות, ובתקופתו של רבי אבהו היללה לא הייתה באותו אופן כבשנים שלפני כן, ולכן הוא התקין שברים תרועה באופן דומה למה שהיה בזמנו.
זאת אומרת שהצדיקים יכולים לקבוע אופנים חדשים בעניין הנגינה. כך גם בבעלזא, מרן מהרי"ד ב'טיש' היה מזרז לנגן מהר (היה אומר "געכער, געכער"). אבל מרן מוהר"א היה מחבב ניגונים, וב'טיש' היו מנגנים לפניו. גם בעלי מנגנים מפורסמים כמו ר' יענקל תלמוד המזרח, אמר שניכר עליו ("ס'שמעקט אויף עם") שהוא מזמן הבית.
הרבי שליט"א כבר לפני יותר מיובל שנים ראה את צורך השעה, ובראייתו הרחוקה קרא לנו והסביר איך שבנגינה יש כוח מאוד מושך, ולכן הוא מבקש לייסד מקהלה ולהלחין שירים ולהוציא אותם לאור בקלטות, כדי לתת תחליף על טהרת הקודש ובכך לא יימשכו למוזיקה הרחובית.
אנחנו צריכים לספק את ה'סחורה' האמיתית כדי שלא יהיה צורך לחפש את הניגונים במקומות זרים.
מוזיקה המקשרת לשמי מרום
כיצד מסבירים לשואלים מה באמת מיוחד בניגונים מהסגנון הישן דווקא, שעל כן מתריעים אנשי חינוך להימנע משמיעת מוזיקה מודרנית?
המוזיקה הוא מושג קדוש וטהור, כמו שרואים את המקום המיוחד שהדבר תפס בבית המקדש, וגם בזוהר ובספרים הקדושים נאמרו דברים נשגבים מאוד על השירה והזמרה.
מה עושים המלאכים במשך שנות קיומם? אנחנו אומרים זאת כל יום - הם "פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה בשירה ובזמרה וכו'"!
הדברי ישראל ממודז'יץ אמר:
"העולם אומרים שהיכל הנגינה הוא סמוך להיכל התשובה, ואני אומר: לא כי, אלא היכל הנגינה הוא הוא היכל התשובה!" ומצאתי ראיה לדבריו, שהרי אמרו חז"ל שאדם הראשון כשחזר בתשובה אמר "מזמור שיר ליום השבת", הרי שהנגינה היא עצמה התשובה.
מסופר בבעלזא על נכדו של החתם סופר הגה"צ רבי שלמה אלכסנדר סופר זצ"ל, שהגיע לבקר בהיכל קדשו של המהרי"ד מבעלזא, וביקש ממנו המהרי"ד שיספר לו עובדה מזקנו החתם סופר או מאביו רבי שמעון סופר, והנכד אמר שיספר עובדה הקשורה לשניהם.
דבר הסיפור היה שהחתם סופר הגיע פעם לביתו והבחין שהרבנית גוערת בבנה הקטן שמעון. שאל החתם סופר לפשר העניין, ואמר הילד שהוקשה לו מה שאומרים בקדושה "נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום" - וכי מי היה בשמים שיכול להעיד מה שמקדישים למעלה? והאמא מסרבת לתת לו מענה על השאלה.
אמר לו החתם סופר: שאלה טובה שאלת, ולקחו עמו לבית הכנסת לתפילת מוסף של שבת. לפני חזרת הש"ץ העמיד החת"ס את בנו על כיסא ואמר שים אזנך ליד הסטנד בשעה שאומרים קדושה. אחר חזרת הש"ץ שאלו אביו: האם עדיין קשה לך תמיהתך ששאלת בבית?
ענה הילד שכעת כבר לא קשה לו. וסיפר, שבעמדו על יד אביו באמירת הקדושה – בתחילה שמע קולות וצעקות נוראות, ואחר כך שמע שירה ערבה ונעימה מאוד...
וסיפור נוסף, אודות זקני הגה"ק רבי מנחם כ"ץ, תלמידו של החתם סופר, נעים זמירות ובעל תפילה נפלא שהיה אב"ד צעהלים: הגה"צ ר' אברהם שלמה כ"ץ (בסוף ימיו כיהן ברבנות קריית יואל בבני ברק), שהיה תלמידו של הגה"ק בעל ערוגת הבושם, וראה את כל דרכי עבודתו הקדושה. פעם נסע רבו הגה"ק לעיר מרחץ ברדיוב, והגאון ר' אברהם שלמה ז"ל היה אז חתן ונסע אליו לקבל ברכתו לקראת חתונתו, ולן שם בחדר עם רבו.
באשמורת הבוקר השכים הגה"ק בעל ערוגת הבושם ובירך ברכת התורה בהתלהבות עצומה והתעוררות ודביקות, ותלמידו הנ"ל עמד משתומם על המראה הגדול הזה. אחרי שסיים הגה"ק וראה את השתוממותו של תלמידו אמר לו: אל נא יהיה לפלא בעיניך דבר זה, כי איך לברך ברכת התורה למדתי אצל מורי ורבי הקדוש רבי מנחם כ"ץ זי"ע, ואצלו ראיתי התלהבות ודביקות כהנה וכהנה אשר האופן שברכתי כעת הוא רק מעין המתיקות ודבקות שהייתה אצלו !
עלינו, אם כן, לבחור את השירים וסגנון המוזיקה שיהיו כאלו שיחברו אותנו לקדושה הזאת של "שמי מרום".
את ההבדל בין סוגי המנגינות אפשר לראות בתוצאה שאליה מגיעים אחר כך : אחרי שירה שמחה בנעימה קדושה, מרגישים התעלות המביאה להוסיף עוד מצוות ומעשים טובים, פותחת את המוח להבין ולהשכיל בדברי התורה, ופותחת את הלב לעבודת התפילה בהשתוקקות וצימאון לקרבת אלוקים. לעומתם, המקצבים המודרניים הם טובים מאוד בשעת מעשה, אבל במבחן התוצאה הם לא מוסיפים חיות בלימוד התורה בהתמדה...
זה כמו ההבדל בין 'שמחה' ל'הוללות': שמחה היא חוויה פנימית. ואילו הוללות היא 'התפרקות'. מתנתקים בשעת מעשה מהשגרה או מהמועקות היומיומיות, אבל כשנגמר האירוע – חוזרים לשגרה...
כך גם בניגונים האיטיים, הנקראים 'ניגוני התעוררות' – העולם טועה לחשוב שהם מביאים את השומע לעצבות חלילה, אבל ההפך הוא הנכון וכשמם כן הם - הם מעוררים כוחות נפש חבויים, את הניצוץ שבצוק העיתים יכול לדעוך, ומעלים את האדם לפסגות רוחניות גבוהות.
לפני שנים רבות היה כאן יהודי יקר חסיד גור, שהיה מארגן פעילות בבית רפואה בגדרה, וביקש ממני להגיע לשם לשיר בפני המאושפזים. הייתי מגיע עם הילדים שלי, ויחד היינו שרים במקהלה. באחת הפעמים הופענו במחלקה סופנית רח"ל, ושרנו לפני הנוכחים ניגוני רגש. תוך כדי השירה הבחנתי בכמה מהנוכחים שהתחילו לבכות, ואחד מהם ממש התייפח בבכי. כשראיתי כך התעוררו בי ייסורי מצפון: בשביל מה כלל הגעתי לכאן ? הרי גם כך המצב שלהם כה קשה, מדוע היה עלי להביא אותם לידי בכי?!
ניגשתי אחר כך לצוות הרפואי ושחתי להם את אשר על לבי. התגובה שלהם הייתה: אין לך מושג מה חוללת כאן! החולים האלו נמצאים ל"ע במצב שכהו כל רגשותיהם, הם כמאובנים ואינם מגלים עניין בשום דבר, ואתה בשירתך עוררת אצלם נימים חבויים! הדמעות האלו הם סימן שהם התעוררו לחיים, כי טבען של הדמעות שהן משחררות את החסמים, ואז הרגש הפנימי מתפרץ החוצה.
יש כאלו המרגישים צורך במקצבים בסגנון חדש כדי לקיים מצות שמחת חתן וכלה, מדוע לא לנסות להתייחס לבקשה זו בחיוב?
אני תמיד עונה על שאלה זו: מדוע הבקשה הזאת מגיעה תמיד מהבחורים שאינם מצטיינים בהתמדה ושקידה יתרה? למה הבחורים שמתענגים בעבודה שבלב זו תפילה לא מרגישים את הצורך הזה?...
ידוע שיש צדיקים שלקחו ניגונים של אומות העולם והעלו אותם לקדושה. בבעלזא היה יהודי שהיה חייל בצבאו של פראנץ יוזף והביא איתו מארש שהיו מנגנים בצבא, ומנגנים אותו עד היום בבעלזא בשמחת תורה על הפסוק "שאו שערים".
בחב"ד ידוע הניגון 'מארש נאפוליון' שעמו חצו חיילי הקיסר את הגבול במלחמת רוסיה, ואדמו"ר הזקן הורה לנגן אותו ובכך לבטל את כוחו, ועד היום שרים אותו בקהילות חב"ד בסיום תפילת נעילה. כמו כן, לפני יותר מיובל שנים ניגן כ"ק אדמו"ר זי"ע ב'הקפות' את ההמנון של מדינת צרפת, כשהוא 'מלביש' את הניגון על 'האדרת והאמונה לחי עולמים', ומאז בכל פעם שהגיעו אורחים מצרפת היה מבקש מהם לנגן אותו.
אכן, אבל את זה רק צדיקים יכולים לעשות, כי אין להם שום משיכה לקליפות. אבל אנשים כערכנו, אם נשיר מנגינות של גוים, לא זו בלבד שלא נעלה את הניגון לקדושה, אלא שבכוח המושך של הניגון הוא יוריד אותנו למקום שלו רח"ל.
יש כזה לשון בתניא (פרק כח): "איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה".
הלא דבר הוא, שהניגונים מאומות העולם הם מארשים או המנון הלאום, שיש בהם מוטיב של 'מלכות' או אפילו 'גאוה', ואת זה לקחו הצדיקים והעלו לקדושה, לכבודו של הקב"ה ומלכותו. אבל לא מצאנו שהעלו שירי עגבים לקדושה, כי את התאוות של גוים אי אפשר כלל להעלות...
הרי כל המקצבים המודרניים מקורם באומות העולם, ומדוע שנשמות ישראל ימשיכו את עצמם אחריהם?! כיהודים אנחנו אמורים להתחבר לנגינה שלנו, ולא להימשך אחרי המקצבים של הגויים. יהודים קדושים וטהורים צריכים להתחבר למוזיקה קדושה וטהורה! יש לדעת שהתפקיד הגדול שהקדוש ברוך הוא נתן בכוח הנגינה, אינו כדי לחקות את הסגנון של הגויים, בין אם במקצב ובין אם בצורת ההופעות ודברים כגון אלו, אלא להפך.
אני תמיד אומר לזמרים ולמנגנים, שיידעו איזה תפקיד אחראי יש להם : הרי ידוע שההבדל בין הוללות לשמחה הוא 'כחוט השערה', והחוט הדק הזה – מוטל על כתפיהם.
בכלל, הרי כשבעל מנגן מלחין ניגון, הוא מכניס את ה'נשמה' שלו בתוך הניגון, וכל תכונות הנפש שלו נמצאות בתוך המנגינה. לכן לפני ששרים איזה ניגון, צריך לדעת איזה 'נפש' נמצאת בתוך הניגון. הרה"ק רבי ברוך מקוסוב כותב בספרו "עמוד העבודה" (ב"דרוש המחשבה") שכשאדם מנגן, הכלים מבטאים את רצון הנפש הפנימית – "כמו שמצוייר במחשבתו .. כך מתנענעים כליו"!
כמו שבודקים איזה אוכל אנחנו מכניסים לקרבנו, כדי שלא להיות ניזונים מדברים טמאים, כך צריך לבדוק ניגון לפני שמתחברים אליו, כדי לוודא שהניגון יעלה אותנו למעלה, ולא להפך חס ושלום.
שמחה חיצונית ושמחה פנימית
בכל זאת, האם אפשר לשמוע הסבר בזה המתיישב על הלב ולא רק בתורת "גזרה גזרתי"?
התשובה על כך נעוצה בהבנת שורש העניין של שמחה - מהי שמחה אמיתית?
בתשובה אחרת, מבאר המשנה שכיר (או"ח סימן ב) מהו ההבדל בין 'ששון' ל'שמחה': "ששון הוא מציין שמחה גלויה להראות השמחה בגלוי. ושמחה היא שמחה פנימית בלב". לכן בדרך כלל "הסדר הוא שמחה וששון, כי מן השמחה הפנימית הקודם, יסובב אחר כך השמחה בגלוי".
יש הסבר דומה מאדמו"ר הזקן על הפסוק "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקי", שקוראים בהפטרת השבת הסמוכה לראש השנה, שם מבאר שששון היא שמחה גלויה, והיינו בחג הסוכות, הבא אחרי הקדמת "ברעדה" בראש השנה, שהיא שמחה מכוסה. ועל זה נאמר "בכסה ליום חגנו", שהגילוי של חג הסוכות קיים כבר בראש השנה, אלא שהוא מכוסה בפנימיות.
לענייננו למדנו שהשמחה היא דבר שמתחולל בתוככי הנפש פנימה. כלי הנגינה יכולים לעורר את השמחה הפנימית, אבל בשביל זה צריך מושג בסיסי בשמחה הפנימית:
ידוע דבר המשנה "איזהו עשיר השמח בחלקו". המאור עיניים בפרשת ראה מביא את מאמר רז"ל "עשר בשביל שתתעשר", ושואל "שאנו רואים כמה שנותנים מעשר ואינם מתעשרים בפועל שיהא להם ממון הרבה?" ומסביר שם שהכוונה היא לעשירות פנימית, המתבטאת ב"מידת ההסתפקות .. שזהו נקרא עשיר באמת", ועל ידי נתינת המעשר זוכים להגיע למידת ההסתפקות.
אפשר לבאר זאת גם בהיגיון, כי נתינת מעשרות נובעת מההכרה שהכסף שנמצא אצלי הוא מהקב"ה, ויתרה מזו - הקב"ה נתן לי את הכסף מלכתחילה כדי שזה יגיע דרכי אל הנזקקים. ואדם שחי בהכרה כזו שהכסף שברשותו הוא מהקב"ה, הוא סומך על ה' ומבין שאם זהו הסכום שיש לו הרי שזה מה שהוא צריך בשביל לחיות. ואז הוא חי בשלווה פנימית, ולא מחפש להשיג עוד ועוד כסף בשביל להשיג דברים שאינם דרושים עבורו. המאור עיניים מביא שם את לשון המדרש "עשר בשביל שלא תתחסר", ומפרש את הכוונה – שהאדם לא ירגיש שחסר לו!
אני יכול להעיד מהניסיון של שנים רבות, שתמיד יש בחורים בישיבה שרוצים ללכת הביתה, הם מחכים ל'שבת חופשה', ומנצלים כל הזדמנות שאפשר לחזור הביתה, ולעומתם יש בחורים שלא ממהרים הביתה ומעדיפים להישאר בישיבה.
במבט שטחי נראה שאלו שגרים בדירה גדולה ובבית יש רווחה כלכלית, הם אלו שרוצים לחזור הביתה, ואילו אלו שבאים ממשפחות ברוכות בלעה"ר וגרים בצפיפות וחיים בדוחק – הם מעדיפים להישאר בישיבה. אבל המציאות בשטח היא הפוכה, באופן חד משמעי אלו שמחכים לחזור הביתה, הם דווקא אלו שביתם אינו מושפע בכסף!
אני יכול לתת דוגמה מבחורים ששוחחתי איתם. בחור אחד לא היה שש לחזור הביתה, ולהפך, הוא היה מבקש להתארח אצלי בסעודות שבת. ידעתי שאביו הוא איש עסקים ומרוויח הרבה, ולכן התפלאתי מדוע הבחור מחפש מקומות אחרים לשבות בהם. בשיחה עמו הוא תיאר לי איך נראית שבת בבית: ביום שישי אביו מנהל שיחות טלפון עם אנשי עסקים וטרוד בעסקיו עד הרגע האחרון, ורק ברגע הצפצוף הוא מסיים את שיחות הטלפון, וכך נכנס לשבת אפוף בטרדותיו. כשהוא חוזר הביתה מהתפילה, הוא עוד מצליח לעשות קידוש ולאכול קצת בתחילת הסעודה, אבל אחרי הדגים הוא כבר נרדם, וכך במשך כל השבת הוא נח מטרדות השבוע...
יש הרבה שזכו לרווחה כלכלית, אבל לא בהכרח שיש להם 'חיים'. בשפה המדוברת קוראים לזה 'איכות חיים', ובאמות המידה המקובלות איכות החיים של בעל אמצעים פיננסיים, היא יותר גבוהה. אבל במציאות, הכסף לא נותן 'חיים' ראויים לשמם. אדם יכול לגור בפנטהאוז ולהיות איש עסקים שמרוויח הרבה כסף, אבל באמת הוא 'הומלס', הוא חלול מבפנים, כזה שלא מצליח אפילו להיות אבא לילדים שלו. בפועל, דוגמה אחרת: בחור תיאר לי שלאביו יש הרבה כסף, ובכל פעם שהבן פונה לאביו כדי לספר לו על אירוע שהתרחש בישיבה או לשתף אותו בחוויה מסעירה, תגובת האבא היא: אין לי זמן. הוא מוציא מכיסו 1000 ש"ח, ואומר לבנו "קח וקנה מה שאתה רוצה". אך ההרגשה של הבן היא שאין לו אבא. יש לו מי שנותן לו כסף, אבל הוא יתום מחיים.
לעומת זאת, היה בחור שדווקא מאוד אהב לחזור הביתה. את אבא שלו הכרתי, הוא התגורר בירושלים, עבד קשה למחייתו, ואחרי הכל - לא הרוויח הרבה. אבל הבחור תיאר לי את האווירה אצלם. ראשית, ביום שישי האבא לא עבד, אלא היה מתכונן לשבת קודש. אחרי התפילה הוא היה הולך לגאולה, לפעמים היה לוקח איתו את הילדים, ויחד היו הולכים לקנות חלות טריות לשבת, ולחנות נוספת לקנות זיתים והערינג. מהתיאור של הבחור הבנתי שהסעודה הסתכמה בעיקר בחלות וסלטים, ולא כל כך בעופות ודגים - כנראה זה היה כבר מעבר ליכולת הכלכלית שלהם... ביום שישי האבא היה הולך לישון כדי שיהיה לו כוח לסעודות השבת, ואכן בסעודה האבא היה יושב עם המשפחה באווירה משפחתית, חמימה ונינוחה, שרים זמירות בהתרוממות הרוח, ואף יוצאים בריקוד לכבוד שבת מלכתא. הבחור הרגיש 'כיף' להיות בבית !
כך הדבר. כשהחיים הם מלאי תוכן ובהכרה מלאה שהקב"ה מספק את כל צרכנו, אזי השמחה ממלאה את כל ההוויה, ואזי כשנמצאים בחתונה או בכל מאורע אחר אין צורך באמצעים חיצוניים 'מקפיצים', אלא הנגינה עצמה מעוררת את השמחה הפנימית.
וירדנו בכח ללמוד כמו שאובסין הגמל".
מלאכת החינוך - בין ימין לשמאל
אם כבר בנושא של זמירות שבת – לפעמים המצב הוא הפוך, לא תמיד הילדים מעוניינים לשיר את הזמירות המקובלות...
אמנם כן, לפעמים האבא רוצה לשיר דווקא זמירות שהוא זוכר מבית אביו וסבו, או מנגינות המזכירות לו חוויות ילדות מהישיבה או מאיזו שמחה שהשתתף בה, אבל הילדים לא מוצאים עניין בזה, וכמובן אי אפשר להכריח אותם. מה גם שבדרך כלל סביב השולחן יושבים ילדים מכל הגילאים, ואין להשוות את התחביבים של ילד קטן מה'חדר' לבחור בישיבה גדולה, אבל באווירה טובה אפשר לתת לכל אחד את חלקו, ובשום אופן לא להכריח. צריך לגרום שהילדים ירגישו הנאה בישיבה סביב השולחן, ושברבות השנים הנכדים יאהבו לשבת בסעודת שבת של סבא וסבתא.
אני תמיד מעורר אודות הנוהג שהורים בוחנים את הילדים על לימודם בשבת. שבת בבית אינו זמן של משפט ו'דינים', אלא זמן של שמחה ואור!
האבא לא אמור "לבחון" את הילד, אלא לשבת וללמוד איתו ביחד בחברותא, בגובה העיניים, ללא מורא ומתח ופחד! אלא אם האבא רואה שהילד מתקשה בהבנת החומר הנלמד, או שאינו מתעניין מספיק במה שמלמדים בחדר, או אז יפנה ל'מלמד' של הכיתה וינסה ללבן איתו את הבעיה. אבל מהי התועלת מכך שהילד לא יודע לענות ואז האבא מראה לו פנים חמוצות?! הנזק שיוצא מזה הוא הרבה מעבר לתועלת לפי שעה!
את התוצאות של החינוך שנעשה מתוך לחץ אני פוגש אחר כך כשבאים להתייעץ איתי, בשלבים יותר מאוחרים, כשכבר מאוד קשה לתקן את הנזק שכבר נעשה. יש נערים שלא מסוגלים לפתוח גמרא, רק בגלל שבילדותם כפו עליהם את הלימוד.
הרי מצינו בגמרא ובפוסקים ואפילו בפסוקים - "חושך שבטו שונא בנו"!
הכלל הוא, שיש הבדל בין קיום מצוות לבין הימנעות מלעבור על עבירה. כל מה שמדובר על ענישה וכדומה, הוא כדי למנוע מלעבור עבירה, בפרט עבירות שבין אדם לחברו, שבזה שצריך להציב גבולות ברורים לילד. אבל החינוך למצוות עשה, ובפרט ללימוד התורה, צריך להיות בנעימות!
בסוגיא של חינוך לתלמוד תורה, בבבא בתרא דף כא, הגמרא אומרת "מכאן ואילך קביל וספי ליה כתורא", ומפרש רש"י "האכילהו והשקהו תורה בעל כרחו כשור שנותנין עליו עול על צוארו". במבט שטחי נראה שהשיטה היא - כפיה, אבל המהרש"א שם מבהיר את הדברים ואומר: "ונראה עוד .. שילמוד עמו בנחת כמו שמאכילין השור בידים, ולא יכנו וירדנו בכח ללמוד כמו שאובסין הגמל".
ובהמשך הגמרא "כי מחית לינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסנא", ופירש רש"י: "מכה קלה". ובבן יהוידע שם כתב על ערקתא דמסאנא: "פירוש חתיכת עור רחבה, שמשמעת קול גדול כשיכה בה, ואינה מזקת לגוף ולא כאיב ליה כל כך". וכך גם הורונו חכמינו ז"ל "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" – הדחיה צריכה להיעשות ביד החלשה.
יתרה מזו, יש לדייק בלשון מאמרם ז"ל: לכאורה היו צריכים לומר: לעולם תהא שמאל מרחקת וימין מקרבת, שהרי ההיפוך מהקירוב הוא ריחוק? אלא התשובה היא, ש"לרחק" לא בא כלל בחשבון! לכל היותר שייך "לדחות", היינו לפי שעה, על מנת להשיג את המטרה מקרבת, אבל בשום אופן לא לנהוג באופן שיגרום ריחוק.
כמו כן, גם ה"שמאל דוחה" צריכה להיות בנויה על קשר הדדי. רק אחרי שיש קשר בריא בין הילד ואביו, או אז יש מקום לדחייה, אבל הבסיס צריך להיות - האמון שיש לילד כלפי ההורים, כדי שהענישה תשיג את מטרתה.
אצלנו בישיבה אני מלמד כל שבוע מתורתם של אדמור"י בית בעלזא. השבוע למדנו 'תורה' של מרן מהר"ש זי"ע על הפסוק "ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו", שלכאורה, מדוע מחלק הפסוק את הישועה לה' והענייה ל'המלך'? והיה צריך לכתוב "ה' המלך הושיעה ועננו" וכיוצא בזה?
ומבאר במשל מבן שאביו היה גם ה'מלמד' שלו, ובעת הלימוד ב'חדר' היה אביו מכה אותו הרבה, והיה אומר לילד: בבית אני אבא, וכאן אני רבי. מה עשה הילד? טיכס עצה, ובהגיעו הביתה התלונן בפני אביו, וביקש ממנו שידבר עם המלמד שיפסיק להכותו...
וזהו הפירוש: "ה' הושיעה", היינו שמבקשים מה' כשהוא במידת הרחמים, שיושיע שגם "המלך", בעת שהוא "מלך במשפט יעמיד ארץ" גם אז יתנהג עמנו במידת הרחמים ו"יעננו ביום קראנו".
ברוח זו אפשר לפרש גם את הנוסח "אבינו מלכנו", שגם בהיותו מלך עלינו, יתייחס אלינו כאבא לבנו.
מזה נלמד גם לחינוך הבנים, שגם כשיש צורך בענישה, צריך לעשות זאת כ'אבא'!
על כל פנים, בנוגע למצוות - צריך לקיים את הפסוק "טעמו וראו כי טוב ה'". צריך להעניק לילדים אהבת התורה "לשמוע ללמוד וללמד וכו' את כל דברי תלמוד תורתך באהבה".
החזון איש אמר שבחינוך הילדים הוא מעדיף קנין 'משיכה' מאשר קנין 'חזקה'... אפשר להסמיך לזה את מה שכתב התפארת שלמה על הפסוק "משכני אחריך נרוצה", שבדיני קנין משיכה קיימא לן שדי בכך ש"קורא לה והיא באה"...
וכבר אמרתי פעם, שהרי ברשות המוכר צריך קנין הגבהה דווקא. וברוח דברים הנ"ל אפשר לומר שאם היצר הרע כבר הכניס יהודי לרשותו, או אז האפשרות להוציא אותו מרשות היצר היא דווקא על ידי ש"מגביהים" ומרוממים אותו ממעמדו ומצבו.
עקרונות משלימים
השילוב הזה בין קו הימין לקו השמאל נראה קשה לביצוע...
אני ממשיל את זה לכוס קפה. כוס קפה בנוי משילוב של ניגודים: שחור ולבן, מתוק ומר, חם וקר. לכל אחד יש המינון החביב עליו, אבל הבסיס הוא - השילוב.
במבט שטחי נראה שאלו הם שני דברים סותרים - מצד אחד להעניק לילד ומצד שני להגביל - אבל לאמיתו של דבר אלו שני עקרונות שאחד משלים את חברו.
כל ילד מרגיש בתוכו פנימה שהוא צריך גבולות, והוא צריך לראות בהוריו סמכות ולהכיר אותם ככאלו שיש להם ערכים, עליהם הם עומדים בעקביות. רק כך הוא יוכל להרגיש מוגן, כי הוא נוכח לראות שלהורים יש אומץ מסוים והם לא נכנעים לתהפוכות הזמן. רק כך הוא יודע שבשעת הצורך הם יעמדו בתוקף להגן עליו. אבל אם הם משדרים חוסר יציבות כלפיו, הוא חושב לעצמו - מי יכול להבטיח שבשעת הצורך הם יהיו מספיק איתנים לספק לי הגנה?
והרי חג הסוכות בא אחרי חג הפסח וחג השבועות, כאשר בחג הפסח הקב"ה דאג לנו - הוציא אותנו ממצרים וסיפק צרכנו במדבר, ואחר כך בחג השבועות נתן לנו את התורה והמצוות שכביכול 'מגבילות' אותנו, כלשון הפסוק "הגבל את ההר". ולכן נקרא החג "עצרת", מלשון הצבת גבולות. כי אכן כן הוא, רק לאחר השילוב של סיפוק הצרכים והגבולות אנו מרגישים מוגנים ועטופים בידיו יתברך, ואז הוא "זמן שמחתנו". כשיהודי סמוך ובטוח בה' המספק כל צרכיו, אז הוא יכול להיות בשמחה אמיתית.
בכלל, השמחה בעבודת ה' זה אחד מיסודות משנתו של הבעל שם טוב. דווקא בתניא יש על זה אריכות, בפרקים כו ואילך. הרבי מבעלזא שליט"א הורה לנו לפני שנים רבות ללמוד עם התלמידים את הפרקים האלו בספר התניא, גם בגילאי ישיבה קטנה.
ברוח זו בישיבות בעלזא יש סדר מסוים ללימוד ספרי חסידות?
לבחורים אין סדר מסוים ללמוד מתוך ספרים. אחר כך כשגדלים להיות אברכים, מי שמוצא עניין בספר מסוים הרי הוא הוגה בו תמיד, כל אחד לפי עניינו, ומי שהשכיל להבין בספר התניא לומד בו. בשנים האחרונות חיבר הגה"ח רבי פינחס פרידמן שליט"א את הספר 'מסילות בספר התניא', בו ביאר את כל הספר וגם הביא הרבה מקבילות מספרי חסידות שונים שכותבים אותם יסודות ופירושים הכתובים בספר התניא.
אצלנו בישיבה יש שיעור מיוחד כל שבוע בו אני מרחיב לבאר 'תורה' ממשנתם של אדמו"רי בעלזא. בשבוע האחרון הרחבתי בביאור התורה שהזכרתי קודם, על הפסוק ה' הושיעה המלך יעננו וגו'.
לי אישית יש היכרות עם ספרי חב"ד עוד מימי נעוריי, כבר אז היו לי ספר 'דרך חיים' לאדמו"ר האמצעי, וגם 'קונטרסים' של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב - קונטרס התפלה, קונטרס העבודה, עץ החיים ועוד.
שבע יפול צדיק וקם הניגון החדש שבא לעולם בזכות 'כי קרוב'
במהלך שיחתנו סיפר לנו הרב כי קרא בעיון רב את גיליון המאתיים של 'כי קרוב' שיצא לאור לקראת ראש השנה, ומתוך הדברים שהובאו שם מפי הגאון רבי משה הלל הירש שליט"א אודות עבודת התשובה הנדרשת מאיתנו בימים אלו, הוא קיבל השראה עמוקה והלחין ניגון חסידי חדש ומרגש על המילים: "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", הניגון שהלחנתי הוא בסגנון בעלזאי, עם הוספה בלשון יידיש: זִיבְּן מָאל דֶער צַדִּיק פַאלְט אוּן הֵיינְט זִיךְ שְׁנֶעל, אוּן שְׁלָאקְט זִיךְ בַּאלְד. דֶעם יֵצֶר הָרָע זָאגְט עֶר, דּוּ בִּיסְט מִיין פַיינְט, גֶעכְטְן אִיז נִישְׁט הַיינְט...
שבע פעמים הצדיק נופל וקם מהר, ונלחם מיד. ליצר הרע הוא אומר: אתה האויב שלי, אתמול זה לא היה היום.
לאחר הריאיון שוחח איתנו הרב טלפונית, וסיפר בהתרגשות רבה כיצד כבר הספיק לבצע את היצירה החדשה בפני מאות בחורים במפגש מיוחד לקראת ראש השנה, ולהעביר להם את המסר המיוחד המקופל בה. מבעד לשפופרת הטלפון הוא חזר וניגן שוב ושוב באוזנינו את הניגון הנפלא, ואנו היינו אסירי תודה להשי"ת על הזכות לשמש צינור להורדת ניגון חדש לעולם, באמצעותו יתעוררו לבבות ישראל לתשובה מקרב ולב עמוק.
דרך אגב, לפני כמה שנים התבקשתי על ידי הבעל מנגן ר' אברהם פריד שי' להלחין ניגון על המילים בספר התניא פרק מב "כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון בתחתיות הארץ שחופר אחריו ביגיעה עצומה כך צריך לחפור ביגיעה עצומה לגלות אוצר של יראת שמים הצפון ומוסתר בבינת הלב של כל אדם מישראל".
הניגון שהלחנתי הוא בסגנון בעלזאי, שהוא כבד יחסית לסגנון שר' אברהם פריד חיפש, ולכן הוא לא עשה בו שימוש, אבל אני מנגן אותו בהזדמנויות רבות בישיבה אצלנו ובכינוסים שונים של תלמידים.
בשולי הדברים, בשנת תשמ"א הרבי מבעלזא שליט"א אצל כ"ק אדמו"ר זי"ע ב-770. בליובאוויטש לא נהוג ש'מושיטים יד' לשלום לרבי, אבל הרבי מבעלזא חרג הרבי ממנהגו והושיט ידו ל'שלום'. כעבור יומיים הגעתי גם אני ל-770, ובינתיים שמעתי על הושטת היד שהייתה לפני יומיים, ואני רציתי אף אני לנצל את ההזדמנות. הרבי יצא לנסיעה לאוהל חותנו ובידו שק של קוויטלאך, ואני ניגשתי והושטתי יד. הגבאים ניסו להדוף אותי, אבל הרבי העביר את שק הקוויטלאך לידו השמאלית והושיט לי את יד ימינו...
בשנים יותר מאוחרות זכיתי להיות פעמיים במעמד חלוקת הדולרים המפורסמת.
ובכן, יהי רצון שנזכה שהקב"ה יפרוש עלינו סוכת שלומו, בגאולה שלמה במהרה. •