מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ
סיפורים של אור מבתי חב"ד ברחבי העולם
למען ידעו דורותיכם
הרב יצחק גורליק • קאזאן, רוסיה
כאשר הגיע הרב יצחק גורליק לראשונה לקאזאן, עיר על גדות הוולגה, בשנת תשנ"ז, הוא היה בן 22 בלבד. הוא נולד בשכונה החב"דית הוותיקה בקריית מלאכי, למד בהיכלי התורה בה וכשבגר הוסמך לרבנות. באותה עת מצא עצמו בעיר שנדמה היה כי השעון עצר בה מלכת, בהיותה מבחינה רוחנית שקועה עמוק בתקופה הסובייטית, כאשר העבר היהודי המפואר של העיר שקע מתחת לשכבות עשרות שנות שלטון רודף דת. יהודים הגיעו לקאזאן בעקבות גיוס הקנטוניסטים לצבא הרוסי, ובהמשך הצטרפו אליהם סוחרים, בעלי מלאכה ואנשי מקצוע שהקימו בה קהילה משגשגת. אך המהפכה שלאחר מלחמת העולם הראשונה ועליית המשטר הקומוניסטי שינו הכול: בית הכנסת הוחרם והפך לבית הסתדרות המורים, הדת נדחקה מהחיים הציבוריים והחינוך היהודי נעלם.
שבעים שנה חלפו, ועם קריסת ברית המועצות הוחזר מבנה בית הכנסת לקהילה, כשהוא שומם ומוזנח. מאז עבר המקום, בסייעתא דשמיא מופלאה ובידיו האמונות של הרב גורליק, מהפכה של ממש והפך למרכז יהודי מפואר הכולל בית מדרש, ספרייה, מוזיאון לתולדות יהודי העיר, מקווה ומרכז נוער, לצד שיעורי תורה, פעילות לילדים ותוכנית לסטודנטים. כמו כן, מתקיימות במקום גם פעילויות לנשים, למשפחות ולבני הגיל השלישי, וארגון חסד משה מסייע לקשישים, לנכים ולנזקקים.
"הוריי עלו מברית המועצות לארץ הקודש בשנת תשל"א, עם פתיחת שערי מסך הברזל קמעא", מספר הרב גורליק, "כדי שיוכלו לחיות כיהודים ולגדל את ילדיהם בדרך התורה. הם בוודאי לא העלו על דעתם שיום אחד הבן שלהם יחזור לשם. והנה, מצאתי את עצמי נוסע דווקא לשם בשליחות הקודש של הרבי זי"ע".
"כדי לסבר את האוזן על מצבה של העיר בזמנו, כשהגענו לקאזאן היה על כל הרחוב שבו גרנו פנס אחד בלבד... גם במובן של "נר מצוה ותורה אור" לא היה כאן כמעט דבר. היו יהודים ששמרו בזיכרונם קטעי מסורת מהוריהם וסביהם. היו אנשים מבוגרים שזכרו תפילות והתפללו בביתם, וכמו כן היו מי שידעו שהם יהודים, אבל לא היה להם צל של מושג מה עושים עם הידיעה הזו... היה צורך לבנות הכול מההתחלה. הקהילה נבנתה על שלושת היסודות שהעמידו חכמינו ז"ל: תורה, תפילה וגמילות חסדים. בלי תורה אין חיים יהודיים, בלי תפילה אין קשר לקב"ה, ובלי חסד אין קהילה".
השינוי שהתחולל בקהילה הוא עצום, וכיום עומד הרב גורליק בראש המרכז החב"די ומכהן כרבה הראשי של רפובליקת טטרסטן, שקאזאן בירתה. בפנים קורנות הוא מספר לנו על אחד מתלמידיו, ר' חיים דוד פאר, שנולד בקאזאן ולא ידע דבר על יהדותו. בגיל 11, לאחר שאביו נפטר, ידע שעליו לומר קדיש וכך הגיע לבית הכנסת. הוא החל להתעניין ביהדות, חגג בר מצווה, המשיך ללמוד בישיבות מעולות ולימים כשנישא הפך בעצמו לרב ושליח בעיר נברז'ניה צ'לני, השנייה בגודלה בטטרסטן.
בית הכנסת ההיסטורי שופץ במשך כעשרים שנה, אט אט, בהתאם ליכולתה התקציבית של הקהילה, כאשר לקראת מאה שנה לבנייתו נטל נשיא טטרסטן על עצמו להחזיר את חזיתו למראה המקורי, והעבודות הושלמו בפאר ובהדר בחגיגה רבתי ובנוכחות ראשי השלטון המקומי.
כיום חיים בקאזאן כ־10,000 יהודים, ולדברי הרב גורליק, למרות שמדובר במדינה שרוב תושביה מוסלמים, אין בעיר אנטישמיות פעילה.
יצחק הורוויץ
"במשך השנים נפגשתי פעמים רבות עם מנהיגים מוסלמים ונוצרים מקומיים והשתתפתי בכנסים של יחסים בין דתיים. אני תמיד אומר להם שלא די בכך שאנחנו יכולים לסבול זה את זה, אלא נדרש מאיתנו להגיע למצב שכולם יכולים לחיות בכבוד הדדי".
מאחורי סוכת האלומיניום
"ביקשנו מהרב גורליק סיפור של אור, הממחיש את כוחה של הנשמה היהודית שתוקפה לא פג גם בשנות השלטון הסובייטי, והוא נענה וסיפר.
כאשר החל את פעילותו בעיר, הצטרף אליו ד"ר משה איידינוב רופא שיניים מוערך ובנו של הרב נחום אליהו שהיה סופר סת"ם בקאזאן לפני המהפכה, וגם לאחר סגירת בית הכנסת המשיך לשמור מצוות במסירות נפש ולחנך את ילדיו לתורה ומצוות. הוא אמנם נאלץ לשלוח אותם לבית ספר ממשלתי, אך הזהיר אותם: גם אם אתם מראים עצמכם כלפי חוץ כרוסים מן המניין, בבית פנימה לעולם אל תשכחו שאתם יהודים.
בכל שנה, לקראת חג הסוכות, היה ר' נחום אליהו הופך את המרפסת המקורה בבית העץ שלהם לסוכה, מכסה אותה בענפי עצים ומזמין אליה יהודים נוספים. זו הייתה הסוכה היחידה בעיר, והיא הפכה למקום מפגש חשאי בין יהודים, בו נערכו קידוש וסעודות ולימוד תורה בסתר.
שנים רבות לאחר מכן, כשנפתח בית הכנסת הקאזאני מחדש, הצטרף משה, בנו של ר' נחום אליהו, לקהילה והחל לבקר בבית הכנסת מעת לעת.
אתא ובא חג הסוכות, והרב גורליק הקים בחצר בית הכנסת סוכה גדולה והזמין את בני הקהילה לחגוג יחד. בליל התקדש החג, לאחר הקידוש, הבחין הרב שמשה נסער. הוא הצביע על הסכך ושאל מדוע הגג עשוי מענפים פשוטים. הרב הסביר לו שסכך כשר הוא דווקא כזה העשוי מן הצומח. בתגובה, משה פרץ בבכי נסער.
"אבי היה מקים סוכה בכל שנה", ייבב לעומת הרב גורליק העומד מולו נדהם. "כילד הייתי מביט בסכך העשוי מענפים ועלים וחושב שמצבו הכלכלי בוודאי לא מאפשר לו לבנות גג יפה יותר. הבטחתי לעצמי שיום אחד, כשאקים סוכה משלי, אעשה אותה טובה יותר. אחרי שאבי נפטר, פניתי לחבר שהיה בעל מפעל אלומיניום וביקשתי ממנו לייצר לי גג מפסי אלומיניום. במשך שלושים שנה ישבתי בסוכה הזאת... עכשיו אני מבין שאבי עשה בדיוק את מה שיהודי צריך לעשות, ואני, מתוך חוסר ידיעה, החלפתי את הסכך הכשר בגג מתכת".
הרב גורליק ביקש ממנו להירגע ולספר את הדברים לכל הנוכחים, ולאחר מכן פתח ואמר. "משה ידידי, אביך היקר בוודאי ראה מן השמיים את הסוכה שלך וחיוך של נחת על שפתיו. עשית הכול בתום לב, מתוך רצון לפאר את הסוכה. לא יכולת לדעת את הלכות בניית הסוכה משום שהשלטונות מנעו ממך חינוך יהודי. היית אנוס בכך. אני בטוח שהקב"ה קיבל באהבה את הסוכה שעשית מתוך כוונה טובה וטהורה, והרעיף עליך ועל כל הנוכחים בה את שפע ברכותיו".
משה החל ללמוד ביסודיות את הלכות החג ואת שאר הלכות היהדות. הוא ומשפחתו הצטרפו לקהילה היהודית בקאזאן, ומאז חגגו את החגים כיהודים גאים ובשמחה של מצווה.■