שמחה שאין לה גבולות

מה גרם לרבי הרש"ב להשאיר את בנו הקטן לישון בסוכה הקרה, למרות תחנוני אימו? • בדליים, בסירים, בבקבוקים, בכוסות ובכוסיות – כך תיארו חסידים את שאיבת רוח הקודש בשמחת בית השואבה • מה יש במים שאין ביין, מדוע דווקא בלילה פורצת השמחה הגדולה, ואיך הפכה שמחת בית השואבה לאור שמאיר את רחובות העיר? • שיחת חג עם המשפיע הגה"ח הרב אשר פרקש שליט"א, משפיע ישיבת חב"ד בארגנטינה, על חג הסוכות במחיצת רבותינו אדמו"רי חב"ד ועל מעמדי שמחת בית השואבה המופלאים בחצר רבנו זי"ע

אברהם זאב איידלר

ועדי חודש תשרי הם מועדים כלליים, ומהם אנו שואבים לכל השנה דברים כלליים בחייו של יהודי. בראש השנה יהודי מקבל עליו עול מלכות שמיים לכל השנה; ביום הכיפורים הוא מקבל את כוח התשובה לכל השנה; ובחג הסוכות ושמחת תורה יהודי מקבל את הכוח לשמוח בה' ובתורתו כל השנה.

כדרכם של חסידים החפצים להתבונן על הדברים במבט פנימי, שמחה זו - לימוד היא צריכה. "זמן שמחתנו" – מאי משמע ? מפני מה בא הציווי דווקא עתה לשמוח, וכיצד היא הדרך הישרה לעשות זאת כדת וכהלכה ?

שוחחנו אפוא עם המשפיע הגה"ח הרב אשר פרקש שליט"א, שידיו רב לו בתורת החסידות ופיו מפיק מרגליות לשומעיו במקום מושבו בארגנטינה, הן תלמידיו בישיבת חב"ד והן המשתתפים בשיעורים בקהילה המקומית המפוארת, כאשר עד לכל קצווי תבל מתבדרות שמועותיו בהיותן משודרות לכל לב חפץ. דבריו של ר' אשר סדורים מן המסד עד הטפחות, תולדותיהם של רבותינו אדמו"רי חב"ד כמו דברי תורתם שגורים על פיו, ומהם הוא שולה פנינים לשואליו.

אמונה, תשובה ואהבה

נתחיל מההתחלה. מה המיוחד בשמחת חג הסוכות ?

ראשית, בקשר לחג הסוכות אנו רואים דבר נפלא. ישנה השמחה מן התורה, כפי שנאמר: "ושמחת בחגך", אך בחג הסוכות השמחה הזו גדולה יותר מבכל שאר החגים. המדרש מציין שחג הסוכות נכתב בתורה שלוש פעמים בהקשר של שמחה. בניגוד לפסח, שבו לא מוזכרת המילה שמחה כלל, ובשבועות היא מוזכרת פעם אחת בלבד - בסוכות היא מופיעה שלוש פעמים בתורה, ולכן השמחה בסוכות גדולה הרבה יותר.

מלבד עצם שמחת החג, בחג הסוכות יש שמחה נוספת. היא אינה מדאורייתא, ואף על פי כן דווקא היא הייתה הגדולה ביותר שמחת בית השואבה, עליה אמרו חכמינו במסכת סוכה: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה בימיו". לכאורה, יש כאן דבר פלא. שמחת בית השואבה אינה מן התורה, וקיימו אותה בעקבות המחלוקת עם הצדוקים, שטענו שאין מקור לניסוך המים מן התורה ונמנעו מכך. בעקבות זאת תיקנו את השמחה הזו, ואף על פי כן דווקא היא הייתה גדולה כל כך.

אדמו"ר הזקן מסביר במאמרו המפורסם ד"ה 'ושאבתם' בלקוטי תורה, שכאן אנו רואים את כוחם של דברי סופרים. זהו הכוח שיש לחכמים ולתורה שבעל פה, שהוא חזק אף יותר מתורה שבכתב, בחינת "ערבים עליי דברי סופרים" ו"חמורים דברי סופרים" יותר מדברי תורה. העובדה שחכמי ישראל הגיעו, על ידי לימודם, לגילוי העומק של התורה שבכתב והרחבה במסגרת דברי סופרים, מעידה על קשר עמוק ופנימי יותר בין יהודי לקב"ה. משום כך השמחה בשמחת בית השואבה אכן גדולה יותר מעצם חג הסוכות.

בכלל, בחסידות חב"ד נחשב חג הסוכות לאחד המועדים המיוחדים ביותר, החל מתקופת אדמו"ר הזקן. הרבי הריי"צ מביא ברשימות היומן שלו שכאשר אדמו"ר הזקן הגיע למגיד ממזריטש, הוא הפך לחסיד נלהב שלו. הוא רצה לשהות במחיצתו כמה שיותר, כדי ללמוד ולראות. ולמרות שהנסיעה הייתה קשה לו מאוד מסיבות משפחתיות שונות, הוא עשה כל שביכולתו משום שרצה מאוד להיות אצל המגיד בחג הסוכות. הוא הסביר שהיה זה פלא בעיניו כיצד יהודי כמו המגיד, שכולו פנימיות, יכול לשבת בסוכה, שכן הסוכה היא בבחינת מקיף.

כלומר, חג הסוכות מסמל את כוחה של הסוכה, המייצגת את האמונה - הכוח ה'מקיף' את האדם, ואת הכוח הזה עצמו יש להביא פנימה באמצעות כוח הדעת – "למען ידעו דורותיכם".

אחד הדברים שאדמו"ר הזקן קיבל מהמגיד ממזריטש בנוגע לסוכה עוסק בסכך. המגיד אמר שמענן הקטורת של יום הכיפורים נעשה כביכול הסכך של חג הסוכות. כלומר, ביום הכיפורים התשובה יוצרת את ענן הקטורת, כפי שנאמר: "כי בענן אֵרְאֶה על הכפורת". הקב"ה בעצמו היה מתגלה דרך ענן הקטורת, ומהענן הזה נוצר כביכול העניין של צל הסוכה – "צילתה מרובה מחמתה". הנקודה הזו מוסברת רבות בחסידות, שכן חג הסוכות הוא בעצם ההמשך המתבקש לאחר הכפרה והתשובה של יום הכיפורים. השמחה של חג הסוכות היא אפוא שמחה המהווה המשך לתשובה – השמחה שבתשובה.

מה הכוונה ? איך בדיוק הופכת התשובה של יום הכיפורים לשמחה הגדולה של סוכות ?

שאלה טובה. בהקשר זה מובא סיפור מתקופתו של אדמו"ר הצמח צדק. פעם אחת, ישבו בניו הקדושים בסוכה ושוחחו על חג הסוכות, והבן הבכור, רבי ברוך שלום, חזר במהלך השיחה על תורה בשם רבי לוי יצחק מברדיטשוב. מדוע נאמר על חג הסוכות: "ולקחתם לכם ביום הראשון", הרי אין זה היום הראשון אלא היום החמישה עשר בחודש תשרי; מדוע התורה קוראת לו "היום הראשון"? המדרש משיב שזהו "ראשון לחשבון עוונות", אולם ר' לוי יצחק אמר שהפירוש ל"ראשון לחשבון עוונות" הוא הפוך לחלוטין.

כידוע, כאשר אדם עושה תשובה, אם זו תשובה מיראה – זדונות נעשים לו כשגגות, ואם זו תשובה מאהבה – זדונות נעשים לו כזכויות. ובכן, במחצית הראשונה של תשרי, בימים הנוראים, עיקר התשובה היא מיראה, ולכן הזדונות נעשים כשגגות. אולם כשמגיע חג הסוכות מתגלה האהבה העליונה, החיבוק שבו הקב"ה מחבק את עם ישראל זוהי מהות הסוכה. הסוכה, הבנויה משלוש דפנות וטפח, מסמלת תנועת חיבוק. זהו, כביכול, "וימינו תחבקני" - החיבוק של הקב"ה, שבאמצעותו מתגלה אהבתו אלינו, וכמים הפנים לפנים ממנו אליו. וכיוון שהתשובה כעת היא מאהבה, זדונות נעשים לזכויות.

זהו אפוא הפשט ב"ראשון לחשבון עוונות" החשבון של העוונות שנהפכים לזכויות. הקב"ה לוקח את כל העוונות שהיו, ובחג הסוכות, מתוך השמחה והאהבה, הוא מהפך אותם לזכויות.

כששמע זאת הצמח צדק, הוסיף שאדמו"ר הזקן אמר שהאהבה הגדולה הזו מתגלה עוד לפני סוכות, בארבעת הימים שבין יום הכיפורים לחג שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה. על כל פנים, כל זה ממחיש עד כמה תורת החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט מייחסות חשיבות מיוחדת לשמחה הגדולה של חג הסוכות.

חום לכל החיים

כיצד באמת הייתה נראית שמחת חג הסוכות אצל אדמו"רי חב"ד?

מסיפוריו של אדמו"ר הריי"צ, שהרבה לכתוב על דברי ימי החסידות, אנו יודעים שהחל משנות הנהגתו של אדמו"ר הזקן, המנהג העיקרי של אדמו"רי חב"ד בשמחת בית השואבה היה קיום התוועדויות. אלו היו התוועדויות של שמחה, שבהן הרבו בדברי תורה ובדברי חסידות, ובשלב מסוים היו יוצאים לרקוד.

גם אדמו"ר הצמח צדק נהג להתוועד עם חסידים, כבר בחיי זקנו אדמו"ר הזקן. בעוד אדמו"ר הזקן היה אומר דברי חסידות, החסידים עצמם היו מקיימים התוועדויות בינם לבין עצמם, והצמח צדק היה שותף להן.

נשתמרו בידינו גם סיפורים על אדמו"ר המהר"ש. ההתוועדויות שלו בשמחת בית השואבה היו אמנם קצרות יותר, אך חריפות ומעוררות ביותר. לעומת זאת, אנו מוצאים התוועדויות מורחבות וארוכות יותר לרגל שמחת בית השואבה אצל הרבי הרש"ב, שבמיוחד בשנותיו הראשונות נהג להתוועד רבות בחג.

בנו, הרבי הריי"צ, מספר סיפורים מרתקים ומתוקים מאוד מאותם מעמדי קודש בסוכת אביו. באחד מהם הוא מתאר כיצד, בהיותו ילד רך, הוא נרדם בסוכה בזמן שהחסידים נשארו להתוועד. אימו נכנסה ואמרה: "מסכן, צריך להכניס אותו לישון פנימה בבית. קר בסוכה, למה להשאיר אותו כאן ?" אך אביו השיב: "לא, שיישאר פה. בין חסידים הוא יתחמם, ודווקא זה ייתן לו חום לכל החיים". האימא מחתה ושאלה: האם זו רחמנות של אב על בנו ? הרי לילד קר! הרבי הרש"ב ענה: "אדרבה, זוהי הרחמנות האמיתית. אם הוא יישן בין חסידים הוא יקבל מכך חום שיספיק לו לכל חייו וכך יגדל כדבעי". זהו אחד מזיכרונותיו הראשונים של הרבי הריי"צ, מי שלימים התפרסם כעמוד מסירות הנפש בדורו מול המעצמה הסובייטית הדורסנית.

סיפור נוסף מאותה שנה התרחש בלילה הראשון של סוכות. החסידים נשארו עד שעה מאוחרת לאחר הסעודה כדי להתוועד, ושוב הגיעה האימא ושאלה: "למה מתוועדים הלילה? הרי זהו הלילה הראשון של סוכות, ועדיין לא הגיע הזמן של שמחת בית השואבה". הרבי הרש"ב השיב: "אנחנו מתכוננים. ההתוועדות הלילה היא התוועדות הכנה לשמחת בית השואבה של מחר. אנו מוכרחים להתכונן לכך, כי אם לא נעשה זאת, כשנגיע מחר לסוכה נהיה כמו יָוֶון בסוכה"". "יוון בסוכה" היה ביטוי חסידי - כינוי לגוי שנכנס לסוכה, שאינו מרגיש, אינו מבין ואינו מתחבר כלל לעניין.

בתגובה אמרה האימא: "שמעתי מהסבא מאדמו"ר האמצעי או מהצמח צדק שיוון בסוכה זו דווקא מדרגה גבוהה מאוד". הרבי הרש"ב הסביר: "הסבא התכוון ליָבְן עם ב', לא עם ו'. יְבַן מלשון להבין. אדם שמבין בסוכה ויודע להבין את מהותה, זהו עניין כל כך גדול". לאחר מכן הוא נשאר להתוועד עוד שלוש שעות בסוכה, רק כדי להסביר מה פירוש להיות מבין בסוכה ולהכניס את כוח הבינה אל תוכה...

סיפור נוסף שהתרחש באחת ההתוועדויות באותה שנה עוסק בכינוי של סוכות כ"זמן שמחתנו". הרבי הרש"ב הסביר למסובים ש"שמחתנו" נאמר בלשון רבים, והמשמעות היא שזוהי שמחה של שניים; שניהם שמחים, ואצל כל אחד מהם נוצרת שמחה כפולה. הרבי הריי"צ, שכאמור היה אז ילד בן שבע בלבד, תהה בינו לבין עצמו מי הם אותם שניים השמחים יחד. הוא סיפר שכאשר יצאו מהסוכה וירד גשם והיה בוץ רב. הוא זכר שהלך יד ביד עם אביו ושאל: "אבא, אני לא מבין. אמרו היום שהשמחה היא של שניהם, מי הם השניים ?" בדעתו של הילד הכוונה הייתה להוריו, לאבא ולאימא, שניהם שמחים.

אביו השיב לו: "לא. השניים הם הקב"ה וכנסת ישראל. הקב"ה שמח עם כנסת ישראל, וכנסת ישראל שמחה עם הקב"ה. השמחה כפולה, משום שכל אחד שמח בעצמו וגם עם השני, אך עיקר השמחה הוא עם השני. כלומר, השמחה העצמית הרי מובנת מאליה, אבל השמחה המשותפת עם הזולת היא השמחה הגדולה באמת. זהו הפירוש ל'זמן שמחתנו': אנו שמחים עם הקב"ה, והקב"ה שמח איתנו".

מה נשתה, מים או יין?

אם לחזור לענייננו, השאלה מתבקשת: מה יש דווקא במים שהופך אותם למקור של שמחה גדולה - שמחת בית השואבה ?

כאן אנו מגיעים אל הנקודה המרכזית של שמחת בית השואבה. מדוע אכן עושים מכך עסק שלם, ואומרים שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, בשעה שהשמחה הזו קשורה במים ? היכן מצאנו שמחים במים? בדרך כלל אדם שותה יין, שהרי "יין ישמח לבב אנוש". גם בבית המקדש היה תמיד ניסוך היין, ומוכרת האמרה שאין שמחה אלא ביין. אבל למים אין טעם, אין ריח ואין שום מאפיין מיוחד. מה הקשר שלהם לשמחה ?

אחד הביאורים הנפלאים שהרבי נשא בזה בשנים הראשונות להנהגתו, הוא שבעצם ההבדל בין יין למים הוא שיין מסמל עבודה על פי טעם ודעת - עבודת ה' שמבוססת על השכל. האדם מבין, הוא מוצא בזה טעם, ולכן הוא שמח. לעומת זאת, מים מסמלים קבלת עול. האדם מסור לקב"ה למעלה מטעם ודעת, למעלה מהסברים – בהתמסרות מוחלטת.

זהו בעצם גם עניינו של ראש השנה, שבו קיבלנו עלינו עול מלכות שמיים לכל השנה כולה על ידי הכתרת הקב"ה למלך עלינו. כלומר, כאשר עבודת ה' מבוססת על טעם, גם השמחה מוגבלת לאותו טעם. ככל שהאדם מבין יותר, כך הוא שמח יותר, אבל השמחה תמיד תישאר כפופה למגבלות השכל וההבנה. לעומת זאת, כאשר האדם מסור לקב"ה בכל נפשו, הנפש עצמה נוכחת שם. הנפש היא בלתי מוגבלת, ולכן ההתמסרות היא בלתי מוגבלת. כאשר ההתמסרות חסרת גבולות, גם השמחה פורצת את כל המגבלות, משום שהיא כבר לא קשורה להסבר ספציפי אלא להתגלות הנפש, שהיא חסרת גבולות במהותה.

כשיהודי מצליח לעורר את הנפש שבתוכו ולהביא אותה אל תוך עבודת ה' בהתמסרות מוחלטת, נשברות כל המחיצות וההגבלות ונוצרת – בלשון החסידות – שמחה שפורצת גדר. במשפט אחד: שמחת בית השואבה היא השמחה שבקבלת עול. החילוק הוא בכך שבראש השנה אנו מקבלים עול מלכות שמיים בדרך של יראה וכיווץ המציאות, אך בחג הסוכות ובשמחת תורה מתגלה השמחה שיש ליהודי בעצם היותו עבד למלך מלכי המלכים וביכולתו לעבוד אותו.

זהו אחד הדברים שאדמו"ר הזקן מסביר במאמרו הנ"ל. דווקא מים, שאין להם טעם וריח, מצביעים על הדבקות העמוקה ביותר וההתבטלות המוחלטת של היהודי לקב"ה, ולכן השמחה היא בלתי מוגבלת. לעומת זאת, שמחה של יין היא שמחה שיש בה טעם והסבר כלשהו, ולכן היא מוגבלת. משום כך השמחה של שמחת בית השואבה, הקשורה למים, היא שמחה שאין לה גבולות.

כל זה נותן לנו טעימה מההסתכלות על עומקה של שמחת בית השואבה.

אגב, הידעת שאנו מוצאים את עניין שמחת בית השואבה אצל דוד המלך?! מזכירים זאת גם בנוסח ההושענות, שם נאמר שדוד המלך התאווה לשתות מים ואז שפך אותם. הסיפור מופיע בתנ"ך, בספר שמואל ב', ובמהלכו דוד המלך אמר: "מי ישקני מים מבור בית לחם", כשלאחר מכן הגיבורים של דוד חדרו לתוך מחנה פלשתים כדי להשיגם.

ובכן, הסביר הרבי, לאור מה שביארנו עולה כאן הסבר נפלא. בית לחם היה המקום שבו נולד דוד, בבית של אמונה ומסירות נפש, ביתו של ישי. בבית הזה הוא ספג את המהות והיסודות של החינוך שלו. לכן, כשהגיע לשם אחרי שנים רבות כמלך גדול שנמצא במלחמה כבדה מול פלשתים, שמסמלים את היפוך הקדושה, דווקא שם הוא רצה מאוד לשתות מים. שם התגלה אצלו כוח המים של שמחת בית השואבה – כוחה של קבלת העול ומסירות הנפש.

מתוך הכוח הזה דוד לא התרגש מהקשיים. מה הוא רצה ? פשוט לקיים מצווה ולנסוך את המים. למרות הצימאון והמחסור, הוא לא חשב על עצמו, אלא התמסר רק לקיום המצווה. זהו כוח מסירות הנפש שיהודי מקבל כשהוא חוזר למהותו האמיתית. והכוח הזה מתגלה במלוא עוצמתו בימים אלו של חג הסוכות, כהמשך ישיר לעבודה של ראש השנה ויום הכיפורים.

כיצד שואבים רוח הקודש?

המים התחתונים בכו וטענו שהם רוצים לעמוד לפני המלך, והקב"ה הבטיח לפייס אותם בששון ולתקן זאת כביכול על ידי כך שישתמשו בהם למצוות ניסוך המים. הדבר מלמד שישנה מחיצה והבדלה בין עליונים לתחתונים, בין שמיים לארץ ובין הגשמי לרוחני. מצוות ניסוך המים, אפוא, באה לתקן את המחיצה הזאת וליצור חיבור. לכן דווקא שם נמצאת השמחה הגדולה, שהרי זוהי תכלית הבריאה כולה. הקב"ה יצר הבדלה בין גשמי לרוחני, ותפקידו של היהודי הוא לעשות את התיקון ולחבר ביניהם.

ניסוך המים מסמל את החזרת המים התחתונים למקומם לצד המים העליונים ואת החיבור המושלם בין הרוחניות לגשמיות. בעצם, זוהי התודעה המלווה אותנו בחג הסוכות בכלל: לאחר שיהודי מכתיר את הקב"ה למלך בראש השנה ועושה תשובה ביום הכיפורים, הוא מגיע לקשר העמוק ביותר עם בוראו. ואז, המצווה הראשונה מיד אחרי יום הכיפורים היא הישיבה בסוכה. מהותה של מצוות הסוכה היא פשוטה: לאכול, לישון ולטייל בתוך הסוכה. הדברים הגשמיים והשגרתיים ביותר הופכים למצווה. זהו המסר של חיבור המים העליונים והתחתונים, שבו הרוחניות והגשמיות הופכות למהות אחת שדרכה עובדים את ה'.

כאמור, חז"ל אומרים שמשמחת בית השואבה היו שואבים רוח הקודש, כמו יונה בן אמיתי. הרבי קישר זאת לעניין ירידת הנשמה לעולם. לשם "יונה" יש כפל משמעות. מצד אחד, הנשמה למעלה היא בחינת יונה, "יונתי תמתי", הקשורה לקב"ה באהבה מופלאה. מצד שני, בירידתה למטה אל הגוף היא בחינת יונה מלשון הונאה. הגוף והנפש הבהמית מאנים את הנשמה, מבלבלים אותה ומוליכים אותה לדברים שאינם טובים. אך כשהאדם זוכר שהוא "בן אמיתי", הוא מגיע ממקום של אמת, הרי "אמת ה' לעולם" והיא שרירה וקיימת בכל מקום ומצב. משום כך, ההתגלות האלוקית בשמחת בית השואבה משפיעה ופועלת על כל יהודי ומאירה בו את רוח הקודש, כדי שיוכל לראות את האמת ולהבין את מטרת הבריאה והחיים בעולם הזה.

בהקשר למאמר חז"ל זה, הרבי הריי"צ מביא באחת משיחותיו זיכרון ילדות משנת תרמ"ח. הוא היה אז ילד בן שבע בלבד, ואז התקיימה התוועדות בסוכה ובה נכח אביו, הרבי הרש"ב. באותה התוועדות דיבר הרבי הרש"ב ארוכות, וסיפר שדור אחר דור נהגו החסידים לבאר את נושא שמחת בית השואבה על בסיס דברי הגמרא. הם הסבירו שכשם שיונה בן אמיתי קיבל את נבואתו בשמחת בית השואבה, כך לכל יהודי ישנה היכולת לשאוב רוח הקודש. החסידים היו שואבים את רוח הקודש בדליים, בסירים, בבקבוקים, בכוסות ובכוסיות – כך הייתה לשונו; כל אחד ואחד שאב רוח הקודש כפי ערכו וכוח קיבולתו.

הכוונה באמרנו "רוח הקודש" – בה זוכה כל יהודי, בדוגמת יונה בן אמיתי – היא לכוח הביטול וההתחברות לקב"ה, והוא מלווה את היהודי במשך כל השנה כולה. הרבי הריי"צ מוסיף ומביא בשם אביו שדרושים לשם כך שלושה תנאים: הראשון "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה", לשאוב דווקא מים חיים; השני - להשקיע את כל הכוחות בכך שהכלים שאליהם שואבים יהיו נקיים; והשלישי – לייקר כל טיפה של מים חיים...

כוחם של הצעירים

הרבי זי"ע הקרין שמחה כל השנה, כידוע ומפורסם. הוא עסק בסוגיית השמחה מכל צד ופינה, ורומם את הפונים אליו לשמוח באמונת ה'. מעניין לשמוע כיצד היה נראה "זמן שמחתנו" עצמו בבית מדרשו.

אכן, אם אצל רבותינו שלפניו בקודש ראינו את מרכזיותה של שמחת חג הסוכות, אצל הרבי הדברים עלו למדרגה גבוהה הרבה יותר. חג הסוכות במחיצתו היה מיוחד במינו, ושמחת בית השואבה עמדה תמיד במרכזו.

האמת היא שעוד לפני שהרבי קיבל את ההנהגה היה לו מנהג קבוע להתוועד בשמחת בית השואבה, אולם לאחר עלותו על כס חותנו, הרבי הריי"צ, ההתוועדויות הללו קיבלו אופי וטעם מיוחדים במינם. במשך עשרים השנים שבהן הרבי התוועד מדי שנה בחול המועד סוכות, בסוכה שבחצר בית המדרש 770, ההתוועדות הייתה מיועדת באופן רשמי לתלמידי הישיבות מהסביבה בלבד. עם זאת, כמובן, למעמדים מרוממים אלה הגיעו כולם החסידים והאורחים וכמובן, הסוכה לא הספיקה כדי להכיל את הקהל הרב.

באשר לנושאים שעליהם הרבי דיבר, היו אלו בדרך כלל הסברים בעומק הנגלה ובעומק החסידות, שנועדו בעיקר לתרגם לעבודת ה' את המשמעות של שמחת בית השואבה. אפשר לחבר ספר עב כרס מהביאורים וההסברים שהרבי לימד בכל פרט בענייני דיומא, ובכך העניק לנו את המשמעות של שמחת בית השואבה בצורה הנפלאה ביותר (אלה כאלה נדפסו בסדרת 'תורת מנחם התוועדויות' שעל סדר השנים, ומשם תיקחנו).

נשמח לשמוע דוגמאות מהדברים שהרבי נשא בפני התלמידים הצעירים.

פעם אחת התייחס הרבי לנאמר במסכת סוכה שפרחי הכהונה הם אלו שהיו מתעסקים בשמחת בית השואבה. מנורות בגובה חמישים אמה, והצעירים נדרשו לטפס על סולמות בקושי רב, כשבידם כדי שמן גדולים, וזאת כדי להאיר את כל ירושלים. הרבי הצביע על כך שדווקא כאן רואים את כוחם העצום של הצעירים. הגמרא מתארת כיצד הזקנים והצדיקים היו רוקדים, אך הצעירים הם אלו שעסקו בהארת העיר. לא היה להם אפילו זמן לרקוד; הם היו עסוקים בהבאת אור לכל ברחובה של עיר.

מכאן נבעה ההנהגה של הרבי שבכל שנה ובכל יום מימי החג היה מעודד, דורש ודוחף בצורה נפלאה את החסידים לצאת לרחוב, לערוך שם ריקודים ולשמוח כל הלילה ללא הגבלה.

פעם אחת, הרבי אף התייחס לכך שבעבר אצל אדמו"רי חב"ד עיקר שמחת בית השואבה היה הדיבורים ופחות הריקודים. הרבי הסביר שאכן, זוהי דרכה של חב"ד – חכמה, בינה ודעת – שהכל בה מבוסס על הדגשת התוכן והעומק הפנימי. הוא הוסיף שיש לכך גם מקור בגמרא, המספרת שבשמחת בית השואבה היו אומרים אמירות כמו "אשרי זקנותנו", "אשרי ילדותנו" ו"אשרי מי שלא חטא". כלומר, מלבד הריקודים היו שם גם דיבורים. לכן נושא ההתוועדויות תפס בחב"ד מקום מרכזי והפך לעיקר העניין, שכן מהות החסידות היא הפנימיות, ואילו הריקודים נחשבו למשניים.

מאידך גיסא, הרבי הסביר שכעת, כשאנו נמצאים בתקופה שלפני ביאת המשיח, כל העולם הולך ומתאחד בהדרגה. אין עוד כל כך מחיצות והבדלות בין המגזרים והקהילות, ולכן הגיע הזמן לחיבור אמיתי בין כולם. מסיבה זו אנו שמים כיום את הדגש על הריקוד בגוף וברגליים שבהם הכל שווים, וגם שני אנשים שונים יכולים לרקוד יחד כתף אל כתף. הרבי הטעים כי אדרבה, דווקא בכך מתבטאת השמחה האמיתית – שמחה שאינה מסתכמת רק בדיבור, אלא חודרת אל כל גופו של האדם, עד שהגוף כולו מתרומם, הרגליים נושאות אותו והוא רוקד בשמחה גדולה.

אפשר לסכם ולומר כי זהו בעצם היעד של כל עבודת ה' - שהאמונה והשמחה בה' לא תישאר בתוך האדם, אלא תצא ממנו ותאיר את העולם. בהחלט, לכן עכשיו הדגש הוא דווקא על שמחה שבאה לידי ביטוי גם בגוף הגשמי וברגליים. זוהי בעצם גם הכנה לגאולה השלמה. אנו נמצאים קרוב מאוד לתקופת הגאולה, שעליה נאמר "אז ימלא שחוק פינו" ו"שמחת עולם על ראשם". אז תפרוץ השמחה האמיתית, וכבר עכשיו אנו מרגישים את הטעימה מימות המשיח.

הדבר נכון בפרט בחג הסוכות, שעליו נאמר: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות". בחסידות מוסבר שהמילה "האזרח" רומזת למה שעתיד לזרוח - הזריחה של הגאולה שכולנו מצפים לה.

אולי זהו החיבור של כל הדברים האמורים: השמחה מתחילה בקבלת העול של ראש השנה, עוברת דרך התשובה של יום הכיפורים, מתגלה בחיבוק של הסוכה ובשמחה הגלויה של חג הסוכות, נשאבת במים של שמחת בית השואבה, מקבלת את כוח הביטול ורוח הקודש, עולה למעלה ב"רצוא" וחוזרת למטה ב"שוב" כדי להאיר את העולם. היא מתחילה בתוך הנפש, אך אינה נשארת שם. היא יוצאת מהאדם החוצה, לרחובה של עיר, ומבקשת להאיר את כולה.

ייתן אפוא השי"ת שנזכה לאור הגאולה מתוך שמחת החג, במהרה בימינו.■