נשמתא דאורייתא

ביאורים מתורת חב"ד לדף היומי

הכנה לגילוי מלמעלה

כי יקרא פרט למזומן (קלט, ב)

ענין שלח תשלח את האם הוא ד'אם' הוא בחינת בינה, וההתבוננות מולידה מדות אהבה ויראה, ועל זה נאמר אם הבנים שמחה. והנה הזמנה היינו הכנה, באתערותא דלתתא הממשיכה אתערותא דלעילא. ואז הרי הוא כלי לקבל בפנימיות את השפע שיבוא על ידי עבודתו. אבל גם ללא הכנה לפעמים יכול לבוא אתערותא דלעילא מעצמו, וזהו ענין כי יקרא.

(על פי אור התורה דברים ח"ב ע' תתקלא)

ההסתרה עצמה מוסתרת

אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר (קלט, ב)

פירוש, שיסתיר מהם שלא ידעו ר"ל שהקב"ה שם בהסתרה זו. שאם ידע האדם שהקב"ה מסתתר שם – אין זה הסתרה כי נתפרדו כל פועלי און.

(על פי כתר שם טוב סימן פה)

השכינה מסתתרת בבחינת "הוא"

שהשכינה מסתתרת בגלות בבחינת ביום ההוא – בחינת עלמין סתימין דלא אתגליין. דהנה לעתיד לבוא כתיב ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו בחינת סתים, יהיה בחינת זה, שהוא בחינת התגלות כאלו הוא לנוכח, דהיינו שיאיר אור א"ס ב"ה המסתתר והנעלם בבחינת עלמין סתימין להיות בגילוי בעלמין דאתגליין. מה שאין כן בחינת אסתר שבחינת הוא שהוא בחינת הסתר אסתר פני ביום ההוא. שאפילו בבחינת ביום ההוא הוא בהסתר והעלם, לפי ששרשה מבחינת סתימו דכל סתימין, ועל זה נאמר אכן אתה אל מסתתר, הנה אור כזה גדול מאד ורב כחו שאין לו בטול, כמו זיו השמש בשמש שאור זה אינו זיו אלא מאור עצמו. וכן הלכות שהן בחינת מרדכי. פירוש מירא דכיא היינו מרירות שבמקום טהור, דהיינו הלכות, שהן דבר ה', ושרשן ומקורן בחכמה עילאה המלובשות בבחינת מרירות שהוא גשמיות גסות עולם הזה וחומריות כתרומות ומעשרות, ואפילו בדברים טמאים כגון שקצים ורמשים אשר הבדילנו מהם.

(ע"פ תורה אור מגילת אסתר צ, ד)

גם זו לטובה

משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר (קלט, ב)

מבואר באגרת הקודש בנוגע ליסורים, שכשיאמין שבאמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב, רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו, באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי, כי באמונה זו נכלל ומתעלה באמת הרע המדומה בטוב העליון הגנוז. ועל דרך שמצינו בנחום איש גם זו, שעל כל דבר היה אומר גם זו לטובה, שגם ענין בלתי רצוי נעשה טוב ממש, ועיקר ענין זה היה אצל משה, שעשה את המר מתוק, וכמו שהיה במרה, דכתיב וימתקו המים. ועל זה מרמז "בשגם" בגימטריא משה, והיינו, שמשה הוא הממשיך בחינת גם זו לטובה למטה. וזהו גם כן ענין נחש הנחושת, שבזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה, היינו לשורש החיות של הנחש למעלה, היו מתרפאין.

(על פי תורת שמואל תרכ"ט ע' צ. תורת מנחם חמ"ו ע' 203)

ויגבה לבו בתחילת העבודה

המן מן התורה מנין המן העץ (קלט, ב)

והענין דכתיב ראשית גוים עמלק. שכל האומות הן מבחינת עץ הדעת טוב ורע, ועמלק הוא למעלה מהן. וזהו המן העץ בתמיה – שהוא למעלה מבחינת העץ. ומכל מקום מאחר דכתיב המן העץ, אפילו בלשון תמיה הרי יש לו על כל פנים קצת שייכות אל העץ, שאם לא כן למה מזכירו אצל העץ. אך הענין שהוא בבחינת מקיף להעץ, נוגע ואינו נוגע, והוא בחינת חוצפה וגסות הרוח. דענין עץ הדעת הוא הרגשת עצמו, שהוא מקור הישות. והנה לעומת זה יש בקדושה ונקרא גם כן בחינת המן לאחר הבירור. כי מבני בניו של המן למדו תורה ברבים. הרי שיש בחינת המן לאחר הבירור שנכלל בקדושה, והוא ויגבה לבו בדרכי ה'. והיינו בתחילת העבודה, כי אם לא יהיה בבחינת הגבהה כלל, לא יערב לבו לגשת אל העבודה, באמרו מי אנכי ומה עבודתי. לכך צריך לו הגבהת הלב בתשוקה והצמאון שבו.

(על פי תורה אור מגילת אסתר צט, א)

אסתר לעומת רחל

כנסת ישראל ונשמות ישראל נקראים בשם רחל וגם בשם אסתר. כשבני ישראל הם כדבעי למהוי, נקראים רחל, על שם "כרחל לפני גוזזיה נאלמה", והיינו, שרצונו הוא באופן שמניח את עצמו להיות נמשך היכן שמושכים אותו עד כדי מסירת נפש, היינו שעבודתו בתורה ומצוותיה היא באופן של מסירת נפש שהוא ענין מסירת הרצון. וכאשר כח המס"נ הוא בהתגלות אזי נקראים ישראל בשם רחל. אבל כשכח המסירת נפש הוא בהעלם, אז נקראים ישראל בשם אסתר, מלשון הסתר אסתיר, כי כח המסירות נפש הוא קיים אלא שהוא בהסתר. ועוד ענין בזה, דעל רחל כתיב ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. והנה, ענין התואר הוא בציור תמונת האברים שהם מכוונים זה לזה ובערך זה לזה. וענין האברים למעלה, הוא ענין רמ"ח אברים דמלכא הנעשים על ידי קיום רמ"ח מצוות עשה, וכמאמר רז"ל (ויקרא רבה פל"ה, ז) על הפסוק ועשיתם אתם, מעלה הכתוב כאילו עשאוני. וענין המראה הוא זיו קלסתר פנים ששייך להילוך הדמים על ידי שס"ה גידים, שנמשך מצד פנימיות הנפש, ושייך לבחינת המוחין, כמו שכתוב חכמת אדם תאיר פניו. וענינו למעלה יובן ממאמר רז"ל (תיקוני זהר בהקדמה) שמי עם י"ה בגימטריא שס"ה, די"ה הוא בחינת המוחין חכמה ובינה, והמשכת המוחין היא על ידי שס"ה לא תעשה שהם כנגד שס"ה גידים. והנה כל זה הוא ענין התואר והמראה כשלעצמם, אבל נוסף על זה צריך להיות בהם גם ענין היופי, יפת תואר ויפת מראה. דהיופי הוא מצד השמחה של מצוה, כידוע שלא מספיק קיום המצוות עצמם, אפילו לא כשקיומם הוא באהבה ויראה, אלא צריך להיות העבודה בשמחה דוקא, שזהו ענין עיקרי בעבודה, כמו שכתוב עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, וכפל הלשון בשמחה ובטוב לבב מורה על ריבוי השמחה. דכאשר מתבונן שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, וקדשנו במצוותיו, שזהו ענין ששייך רק בישראל דוקא, הנה מזה גופא ישמח לבו, ובפרט כשיתבונן בגדולת הבורא ית', שאז ישמח יותר בקיום המצוות, שהרי אינו דומה מי הוא המצוה, ועל דרך משל מקיום בקשת ופקודת חבירו, שאינו דומה אם המבקש והמפקד הוא איש פשוט או שהוא מלך, ועל אחת כמה וכמה שהציווי הוא ממלך מלכי המלכים הקב"ה. והנה כל זה הוא כאשר העבודה היא כדבעי. אמנם, כאשר העבודה אינה כדבעי, אזי נקראים ישראל בשם אסתר, שהוא ב' פעמים הסתר, כנגד ב' הענינים דתואר היינו שחסר בהתואר, בקיום מצוות עשה, ויתירה מזה, שחסר גם בהמראה, שנכשל במצוות לא תעשה, ואז הוא הסתר ה' סתר, היינו, שמסתלק האור לה"א עילאה – בינה שלמעלה מהמדות, כי המצוות הם בבחינת המדות כשר פסול וכו', ובהעדר קיום המצוות מסתלק מהם האור. ואסתיר הוא א' סתרי, היינו, שעל ידי הפגם במצוות לא תעשה ששרשם מי"ה של שם הוי' (כנ"ל) נעשה הסילוק לבחינת אלף – כתר שלמעלה מהמוחין, שזהו שקודשא בריך הוא בגלותא סליק לעילא ולעילא גם מהמדות וגם מהמוחין, וזהו ג"כ ההבדל בין הוי (בה"א) לאוי (באל"ף).

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ט ע' 140)

שורש המן בגן עדן

שלח אפילו מאה פעמים (קמא, א)

"שלק" – מקור, וסמקול נופל על סמעט וקסלנס, ולפיכך קיין מכל סקול מקול לסלס לותס ולפילו חלף פעמיס (רמב"ס כפירוש המשניות) בדרך החסידות יש לבאר: כח המעשה כשלעצמו הוא מדוד ומוגבל, וגם כשהעשיה באה מהשכל והמדות, שאז היא נעשית ביותר עם חיות, מכל מקום הרי גם השכל והמדות הם כוחות מוגבלים. אך כאשר העשיה באה מכוח הרצון, ועל אחת כמה וכמה אם נובעת מעצם הנפש, כדוגמת אדם העושה פעולות שונות כדי להינצל מסכנה רח"ל, הרי היות ועצם הנפש אינו מוגבל, לכן גם הפעולות לא יהיו מוגבלות. וזהו שציווי בלשון מקור מורה על "מאה פעמים", כי ה"מקור" היינו שהעשיה צריך להגיע מהמקור ולבטא אותו, ולכן אין בו הגבלות.

אריכות ימים - בעולם הזה או בעולם הבא?

ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, קל וחומר על מצות חמורות שבתורה .. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה? והיכן טובתו של זה? אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך, ולמען ייטב לך לעולם שכולו טוב .. ודלמא מהרהר בעבירה הוה? .. ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוה?

(בה"א)

בספר המקנה (קידושין לט, ב) ועוד מפרשים דייקו מדוע לא הסתפק בציון העובדה שמעשה זה היה בקיום מצוות שילוח הקן והוצרך לציין ענין זה גם על מצוות כיבוד אב וגם על שילוח הקן ? ובשו"ת עונג יו"ט (או"ח סי"ט בסופו) הקשה מדוע לא מקשה הגמרא ודלמא כיוון בהדיא שלא לשם מצוה ולכן לא הוי מצוה (והרי כך פסק אדה"ז בסימן תפט לגבי ספירת העומר) ? והנה בטעמי מצות שילוח הקן מצינו בראשונים ב' דעות: הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ח) כתב שהוא בכדי למנוע צער האם "בראותה לקיחת הבנים". ומה שהקשה שם מהמשנה "על קן ציפור רחמיך - תירץ המהר"ל בתפארת ישראל (פ"ו). והרמב"ן (בפרשת ראה) כתב שהטעם הוא כדי "ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר .. אינן רחמנות עליהם אלא גזירות בנו, להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות". ועל פי זה, לשיטת הרמב"ם מצות שילוח הקן היא בסוג של "בין אדם לחבירו" (וכדברי הרמב"ם שם "אין ההפרש בין צער האדם וצער שאר בעלי חיים"), ולשיטת הרמב"ן היא בסוג של "בין אדם למקום".

מצוות שבין אדם לחברו מתקיימות גם ללא כוונה לשמה

אחד מההבדלים שבין מצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום הוא – שבמצוות שבין אדם לחברו מתקיימת המצוה כשנעשתה הפעולה, גם אם לא היתה כוונת הנותן שלמה, כידוע בשם הבעש"ט שבמצות הצדקה אין נוגע כל כך הכוונה לשמה כבשאר המצות, כי העיקר בצדקה הוא שהעני יקבל את הנצרך לו, וכדמוכח גם ממאמר רז"ל (ספרי פ' תצא) "המאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה וכו'" (ועל דרך זה מבואר במלא הרועים (ערך מצוות צריכות כוונה אות ט') דאף למ"ד מצות צריכות כוונה, במצוה שתכליתה הוא הפעולה הנעשית, כמו במילה דנעשית המצוה דהסרת הערלה - כשרה הפעולה גם בלי כוונה, דהוי רק כמו הכשר מצוה). ועל פי זה מתורצת קושיית העונג יו"ט – כי במצוות כיבוד או"א שהיא בין אדם לחברו, גם אם כיוון שלא לשם מצוה, המצווה מתקיימת. והנה הרמב"ם בפירוש המשניות תחילת מסכת פאה כתב, ש"כשיעשה האדם המצוות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו, תיחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב"ה עליה לעולם הבא .. וכשיעשה האדם המצוות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה .. ימצא טובה בעולם הזה, בעבור שספרו מנהג הטוב בין בני אדם, כי כשינהג מנהג הזה ונהגו אחרים כמנהגו, יקבל כמו כן שכר מהעניין ההוא". ולכן הוכרח ר' יעקב לציין שמעשה זה של שילוח הקן היה גם במצוות כיבוד אב, כי להיותה בסוג של בין אדם לחברו, לכן השכר עליהם היה צריך להיות "בעולם הזה", ומזה שבכל זאת נפל ומת, מוכח שהשכר הוא לעולם הבא. אלא ששיטת המשנה כאן ובמסכת פאה היא דלא כשיטת ר' יעקב, אלא שבמצוות שבין אדם לחברו מתקיים השכר ("פירותיהן") גם בעולם הזה.

(על פי לקוטי שיחות חי"ט ע' 197 ואילך)