חיוב תפילה ביום טוב מן התורה | ואם גם בשבת | כוונה למצוה דאורייתא לשם מצוה דרבנן | ואם שייך בזה איסור בל תגרע
• הקדמה •
הנה בפרוס עלינו מועדי ד' מקראי קודש, אשר עליהם נצטוינו בתורה 'מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם', אמרנו להביא בזה מדברי מרן שליט"א לבאר מהות ענין 'מקראי קודש', ואשר כמה מילתי חדתי בזה בגדרה של מצות תפילה ואופני חיובה, וכאשר יבואר.
א
מקראי קודש – התאספות לכבוד ד', או קריאה אליו
הנה ידוע מה שנחלקו הראשונים האם חובה היא מן התורה להתפלל, או שחובה זו מדברי רבנן היא. דהנה שיטת הרמב"ם בזה ידועה (ספר המצוות עשין ה, תפילה פ"א ה"א), דחובה היא מן התורה להתפלל בכל יום, וכ"כ עוד מרבותינו הראשונים (ריטב"א ורא"ה ברכות מח:). אמנם הרמב"ן (בהשגותיו לסהמ"צ שם), האריך לחלוק על שיטת הרמב"ם, והוכיח מכמה דוכתי דחובת התפילה אינה אלא מדרבנן, וכדבריו כתבו עוד מרבותינו הראשונים (עי' מאירי ברכות מ:, ועוד).
תפילה ביום טוב מן התורה
ואולם כל זה הוא בימות החול, אבל ביום טוב מצינו בדברי הרמב"ן גופי' (בפירושו על התורה, אמור כג ב) לפרש הלשון השגורה בתורה גבי יום טוב, מקראי קודש, דהיינו שיהיו ביום הזה קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל". וכבר עוררו בזה האחרונים, שמדברי הרמב"ן הללו לכאורה יש ללמוד חיוב תפילה ביו"ט מן התורה.
מקראי קודש - התאספות או קריאה
אמנם יש לדון בהבנה זו בדברי הרמב"ן, כי מצד הסברא היה מקום לדון דאין הכרח בכוונת הרמב"ן שעצם התפילה ביום טוב יש בה חיוב דאורייתא, רק עיקר גדר החובה מן התורה היא ההתאספות לכבוד ד', וכאשר מורה פשטות לשון 'מקראי קודש', שנקראים הקהל להתאסף לכבוד ה', ורק שמתוך ההתאספות נמשך מה שמתפללין ומודים לה', אבל עצם התפילה אין בה חיוב מן התורה.
אמנם בדברי כמה אחרונים מבואר גדר הדברים דעצם התפילה ביום טוב היא מן התורה, והיינו דהבינו דמקראי קודש ענינו הוא מלשון קריאה, ולפי"ז הרי עצם חובת התפילה ביום טוב היא מן התורה, כי בזה מתקיימת הקריאה שקוראים לד' במועד.
הבנת האחרונים בדברי הרמב"ן - חובת תפילה ביום טוב מדאורייתא
וכן משמע לכאורה אף בדברי הב"י (או"ח סימן תפ"ז), כי הנה כתב הטור (שם) שאין טעם להזכיר בתפילה לשון 'מקרא קודש הזה', כשם שאין מזכירין בתפילה כל פרטי חיובי יו"ט לשבות ממלאכת עבודה וכו'. וכתב ע"ז הב"י, ומה שטען רבינו דמאי שנא להזכיר מקרא קודש טפי מאיסור עשית מלאכה ושאר כל הלכותיו, י"ל דשנא ושנא, דמקרא קודש מורה על שצריך להזכירו בתפילה, וכמו שכתב הרמב"ן בפרשת אמור טעם מקרא קודש שיהו כולם קרואים ונאספים ביום הזה לקדש אותו, כי מצוה היא על כל ישראל להקהל בבית אלהים ביום מועד לקדש היום בתפילה בפרהסיא בתפילה והלל, עכ"ל.
וכבר כתב הפרמ"ג בכמה מקומות (פתיחה כוללת חלק ה' אות לד, סימן קו א"א סוף סק"ג), שע"פ דברי הרמב"ן והב"י הללו עולה לדינא דחיוב תפילה ביו"ט הוא מן התורה. וכ"כ עוד מרבותינו האחרונים (חתן סופר שער תפילה ונ"כ סוף פ"א והמהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה או"ח סימן ק"א והמהרש"ם בספרו דעת תורה בהני מקומות מפורש דכן הוא גם בשבת, ולא רק ביו"ט, אך המהרש"ם בסימן ק"ו ובסימן ת"צ), שחילוק יש לדעת הרמב"ן בעיקר תלה דבריו בדיני יו"ט דוקא, אך נראה דנחלקו בזה האם מקראי קודש גדרה של חובת תפילה ביו"ט לשאר ימות השנה, וביו"ט קאי גם על שבת, דהרי גם בשבת מזכירים מקראי קודש, וע"כ ס"ל להפרמ"ג דכן הוא גם בשבת, אך המהרש"ם ס"ל דשבת מקרי 'קודש' ולא מקראי קודש, ומה שמזכירים תחילה למקראי קודש, היינו שהוא קודש, ושורש וראש למקראי קודש, עי' בדברי האר"י (פרע"ח שער מקראי קודש), ואכמ"ל.)
אמנם נראה ברור שאין כונת הני פוסקים שיש מצוה 'חיובית' להתפלל ביו"ט, שהרי לא מצינו כן בדברי הפוסקים שיזכירו כן לחיוב מן התורה, וע"כ שכונתם שיש בזה מצוה קיומית, שכשמקיימים מצות תפילה ביו"ט, יש כאן קיום לענין מקראי קודש שמוזכר בתורה, (וסמך לזה דהנה לשיטת אלו הפוסקים הרי שקיום מצוה זו הוי דוקא בציבור, ומצינו שדנו הפוסקים האם מותר לערב עירובי תחומין, לצורך תפילה בציבור, עי' מג"א סימן תט"ז, ואם הוי מצוה חיובית, ע"כ שמותר לערב לה, וע"כ דס"ל דלמצוה קיומית אין מערבין, וגם תלוי האם דין זה הוא גם בשבת כמו שיתבאר בהמשך, ואכ"מ להאריך בזה עוד).
הכונה שמכוין לתפילה דרבנן אינה עולה עבור תפילת יו"ט דאורייתא
(והנה אין לפרש כונתו דמאחר שמכוין לתפילה בעלמא לא מהני לחיוב וכן משמע לכאורה אף בדברי הב"י (או"ח סימן תפ"ז), כי והנה משמעות שם דבריו היא דלא מהני מה שמכוין סתם לשם תפילה, והכוונה המעכבת היא הכונה לשם מצות 'מקראי קודש' שהיא החיוב החדש שנתחדש ביו"ט, ואילו הכוונה שמכוין לשם קיום מצות תפילה בעלמא אינה עולה עבור מצות תפילה דיום טוב.
זה, שהרי כבר הארכנו הרבה במקו"א להוכיח שכונת המצוות אי"צ דוקא לשם מצוה זו, אלא כל שמכוין לשם מצוה מהני, ועוד דהרי ביארנו שאין הכונה שיש כאן חיוב מיוחד לתפילה, אלא שיש כאן קיום למצות מקראי קודש, ולזה ודאי מהני כונה לשם תפילה).
וכוונתו לכאורה, דמאחר שיש כאן חיוב מן התורה להתפלל תפילה זו, הרי שאף שמכוין לצאת חובת תפילה הכללית מדרבנן, לא מהניא כוונה זו לצאת ידי חובתו מן התורה, כי כוונה למצוה דרבנן אינה עולה לשם מצוה דאורייתא.
ג
כוונה למצוה דרבנן - מהניא לדאורייתא או לא
כוונה לדרבנן אם מהניא לצאת בה מצוה דאורייתא
והנה האחרונים כבר האריכו בדין המכוין לקיים מצוה דרבנן, ובאמת היא מצוה מן התורה, האם יוצא בזה ידי חובתו, והפרמ"ג (פתיחה כוללת אות ל"ח) כתב שהיא מחלוקת ראשונים אם המכוין למצוה דרבנן מקיים דין מצוות צריכות כוונה, להצד שהיא באמת מצוה דאורייתא. ובחי' רעק"א (ר"ה כח: תוד"ה דלמא) דייק דברי הרמב"ם והתוס' דס"ל דלא מהניא כונה למצוה דרבנן לצאת בה מצוה דאורייתא, וכ"כ בפשיטות הביכורי יעקב (תרנח סק"א).
ולכאורה הרי זוהי כונת המהרש"ם, דמאחר שחובתה מן התורה, שוב ישנה חובת כונה בפני עצמה, לכוין בתפילה לשם קיום המצוה מן התורה, ולא מהני מה שמכוין לצאת חובת תפילה בסתמא.
ב
כונה לשם קיום מצות מקראי קודש
לפי"ז יש לכוין לצאת בתפילת יו"ט מצוה זו. והנה המהרש"ם בספרו תכלת מרדכי (ח"ג פסקי דינים אות קס"ז) הוסיף בזה עוד, וכתב דמאחר שחיוב תפילה ביו"ט מן התורה הוא, ע"כ חובה היא לכוין בתפילה לצאת בה ידי חובתו מן התורה לקרות ביו"ט מקרא קודש, וכמו שנפסק בשו"ע (או"ח ס) דבמצוות שהן מן התורה הכוונה מעכבת בהם. (ושני טעמים נאמרו לפסק זה, או דס"ל שלהלכה הוא ספק אם מצוות צריכות כונה או לא, ועל כן בדאורייתא יש להחמיר ובדרבנן להקל, או דאין חיוב כונה במצוות דרבנן כלל, והארכנו בזה במקו"א, ואכ"מ).
גבי קר"ש כתב המג"א דלא מהניא כונה לדרבנן לצורך דאורייתא
והנה בדברי המג"א מצינו בזה כעין סתירה, כי הנה לענין קריאת שמע של ערבית כתב (רל"ה סק"ב), שא"א לסמוך שייצא בק"ש שעל המטה, מאחר שאינו מכוין לצאת בה ידי חובתו. ואף שלכאורה הרי מכוין לקיים דברי חכמים שאמרו לקרוא ק"ש על מטתו (ברכות ד:), ואם כן הרי הוא מכוין לשם המצוה לקרות את שמע, ומה לי מחמת איזה טעם נתחייב, אם מדרבנן מחמת שהולך לישן או מדאורייתא מדין קר"ש של ערבית, סו"ס הרי דא ודא אחת היא. ומזה הרי משמע דס"ל דכונה לצאת חובת מצוה דרבנן לא מהני לדאורייתא. [אולם בזה יש לדחוק, דקר"ש שעל המיטה אינה בגדר מצוה ממש אף לא מדרבנן, וצ"ע בזה].
גבי קידוש כתב המג"א שיוצאים בתפילה
אולם, הנה לגבי מצות קידוש הרי כתב המג"א (רע"א סק"ב, וכ"כ הפרמ"ג שם) דמדאורייתא, יוצאים חובת קידוש, גם בהזכרת ענין שבת בתפילה. ועל פי דבריו כתב הרעק"א (הגהות השו"ע, שם) לבאר, הא דאין מקדשין בליל יוהכ"פ, וייצאו בזה ידי חובת קידוש מדאורייתא, (שהרי אי"צ כוס מדאורייתא), וכתב הטעם ע"פ דברי המג"א, שהוא מהיות שיוצאין חובת קידוש מדאורייתא בתפילה.
קושיית הבני יששכר שאין הכוונה מספקת - ומוכח דמהניא הכונה הכללית
אמנם נראה שיש להשיב בזה, ובהקדם מה שיש לעורר עוד בכה"ג משום איסור בל תגרע, ובהקדים מה שכתבו כמה אחרונים (פרמ"ג פתיחה כוללת אות ל"ח, ובכורי יעקב סימן תרנ"ח ס"א, טורי אבן ר"ה טז., ועוד), שהמקיים מצוה דרבנן ומכוין לקיים בה מצווה מן התורה, עובר בזה על איסור בל תוסיף. ויסוד דבריהם ע"פ דברי הרמב"ם (ממרים פ"ב ה"ט) שאם יצוו חכמים לקיים מצוה, ויאמרו שאינה מדבריהם אלא מדברי תורה, עוברים בזה באיסור לא תוסיף על הדבר. ומזה הוציאו הפוסקים, שלא רק באופן שחכמים עצמם אומרים על דבריהם שהם מדברי תורה, עוברים בזה משום לא תוסיף על הדבר, אלא אף כל יחיד ויחיד שמקיים דבריהם ומכוין לקיים בזה דברי תורה, עובר בזה על איסור לא תוסיף.
בל תגרע בכוונת דרבנן במצוה דאורייתא
ומעתה לכאורה אם כנים הדברים, הרי המקיים מצוה מן התורה ומכוין לקיים בזה רק מצוה מדרבנן, לכאורה יש לו לעבור משום בל תגרע, שהרי הוא כגורע במעשה מצוה מן התורה, שאומר שאינה אלא מדרבנן.
גדר בל תגרע - גרעון בצורת המצוות המצווה מפי הגבורה
אמנם נראה שאינו כן, כי הנה כבר הארכנו במקו"א במה שכתבו הראשונים דאיסור בל תגרע שייך אף במבטל מצוה לגמרי, (כדמוכח מקושית הרשב"א ר"ה טז: על תקנת חכמים שלא לתקוע בשופר בר"ה שחל להיות בשבת, וכאשר הוכיח מזה בקובץ הערות (סט יב). וכ"כ המהר"ם שי"ק (סוף מצוה תנ"ו) לפרש דברי רבינו יונה בשערי תשובה (ג יא) שאף המבטל מצוה לגמרי עובר באיסור בל תגרע.) ובארנו בזה, דגדרו של איסור בל תגרע הוא שהקפידה תורה שיהיו המצוות בשלימות צורתם המצווה מפי הגבורה, והקפידה תורה בזה על המגרע מן המצוות, והיינו שלא לשנות ממצוות התורה.
אך בדעתו מגרע מצוה מהתורה. ומעתה, הן הם דברי הרמב"ם, דמצות חכמים הנעשית בתורת מצוה מן התורה עובר משום בל תוסיף, היינו רק באופן שיש בזה גדר גרעון מוחלט במצוות התורה, שקובע מצוה שלימה להוסיפה על מצוות התורה, אבל לא בכוונה פרטית מסוימת, שבזה אין שייך בל תוסיף ולא בל תגרע.
בל תוסיף שייך דוקא במצוה דרבנן גמורה שמוסיפה למצוות התורה
ומעתה, אף לשיטת הני אחרונים שדברי הרמב"ם אמורים לענין כל המקיים מצוה דרבנן לשם מצוה מן התורה, (וכנ"ל דכן הוא גבי בל תגרע במקיים מצוה מן התורה לשם קיום מצוה דרבנן), דלא שייך כלל זה רק במצוה שהוא מבוררת כמצוה דרבנן, והוא מכוין קיימה כמצוה מן התורה, דשייך בזה בל תוסיף, כי הוא קובע מצוה חדשה בתורה, וכן להיפך.
ומשא"כ כאשר כל טעם כוונתו אינו מחמת שחושב שמצוה מסוימת זו היא מן התורה, אלא שאינו יודע אם היא נכללת באיזה מצוה מן התורה או לא, ומכוין בסתמא לשם מצוה, ומוכרח שכונה לצאת מצוה דרבנן יש לה גדר מצוה, דלא שייך בזה כלל שינוי מצורת מצוות התורה.
וכל מה שכתבו האחרונים דשייך בל תוסיף היינו במצוות המבוררות כמצוה דרבנן, כגון נטילת לולב כל שבעה בגבולים, ששם כל שמכוין בזה למצוה מן התורה עובר בבל תוסיף, (ולהיפך עובר בבל תגרע), אבל כל מצוה שאינה מבוררת אם מדאורייתא היא או מדרבנן, ומכוין לקיימה בסתמא, אין בזה חשש בל תגרע.
גדר הכונה הנצרכת במצוה - כונה לצאת רצון הש"י הכלול בה
ומעתה ניהדר לגדרי כונה במצוות, כי הנה המורם מכל זה הוא, שעיקר כוונת המצוות היא עצם הכונה לקיים בזה רצון ה' שציוה על מצוה זו, וזה מהני בכל המצוות, ואף כשאינו יודע אם מן התורה הן או מדרבנן.
כונה זו מועלת לכל המצוות - וזו שורש קושיית הראשונים
ובזה יש לבאר גם דברי הראשונים לענין ישיבה בסוכה בשמיני עצרת, דמאחר שמכוין בה האדם לקיום מצוה סוכה בכללות, שוב הרי מין כונה זו מועלת הן לקיום מצוה מן התורה והן לקיום מצוה דרבנן, ולפיכך הקשו הראשונים שהיא כוונה המועלת לקבוע בזה שם מצוה, ולפיכך הקשו הראשונים שיש בזה משום בל תוסיף. ומשא"כ המכוין בבירור שהיא מצוה דרבנן, שוב לא תחשב כוונתו ככוונה, ושוב שייך בה גם חשש בל תגרע.
והנה בזה הרי נדחית ראיית החלקת יואב מדברי הראשונים, ושוב הדרא טענת המהרש"ם לדוכתא, שמי שאינו מכוין למצוה דאורייתא לא ייצא בזה ידי חובתו במצות 'מקראי קודש'. ועוד הוספנו עליה גם כן חשש איסור דאורייתא של בל תגרע, בכל מי שאינו מכוין למצות מקראי קודש בתפילת היום טוב.
כוונה למצוה דרבנן אם מהניא לדאורייתא או לא
כוונה למצוה דרבנן אם מהניא לצאת בה מצוה דאורייתא
אולם, הנה ממוצא דברינו עצמו למדנו להועיל לענין חובת תפילה גם כן, דמהיות שדבר ידוע הוא לכל שנחלקו הראשונים בגדר חובתה וכנ"ל, שוב הרי כל העומד להתפלל הוא מכוין למצות הש"י בסתמא, ולא לקיום מצוה מדברי סופרים דוקא, והרי נתבאר שמין כונה זו מועלת הן כלפי מצוה דאורייתא והן כלפי מצוה דרבנן. ושוב יתיישב שאין שייך בזה לא חשש בל תגרע, ולא חסרון כוונה, וישראל קדושים הם ומקיימים המצוות כראוי.