מצינו דבר מחודש בדברי הרה"ק מצאנז זי"ע (דברי חיים על התורה) שמחדש שקיום מצות סוכה אינה רק בשעה שיושב ואוכל וישן בסוכה, אלא אפילו יוצאים לפי שעה מן הסוכה – עדיין מקיים מצות סוכה. ואפילו מצטער, שפטור מן הסוכה ויוצא ממנה משום "תשבו כעין תדורו", גם זה בכלל ה"כעין תדורו". (והוא על דרך שיש ששואלים במזוזה: מדוע אינו מברך בכל פעם שיוצא ונכנס לבית, או בכל יום. אלא שזהו קשר אחד מתמשך: יש לו מזוזה בביתו, ואינו צריך להיות כל הזמן בבית, אלא בכל עת יש לו קשר עם הבית. וגם כשיוצא לרחוב וכו', מתקיימת אצלו מצות מזוזה בכל רגע. ויש להאריך בזה בעיון, ואכ"מ).
ביאור העניין על דרך העבודה הוא, דיש שתי בחינות בדבקות ה'. יש בחינת דבקות פרטית בכל מיני מצוות וכו', שהיא הדבקות בכל מיני פרטים וגילויים; אך יש למעלה מזה דרגת תענוג התמידי, שהוא הדבקות במציאותו ית', ודעת זו הוא שמקושר עם השי"ת למעלה מגילויים, ובדרגה זה הרי כל הפרטים בטלים לפניו, ואין שום מציאת זולתו, שבחי' זו היא תענוג והתקשרות עמוקה בנפש האדם.
וכבר ביארנו הרבה שעיקר הדבקות הוא בדבקות העצם, אלא שיש לכלול כל הפרטים בתוך הדבקות הכללי הזה. כי עיקר עבודת ה' הוא 'אז תתענג על ה'' להגיע לשעשועי אמונה, כי עיקר העבודה בכל רגע להשתעשע באמונה, וודאי לצמצם בעונג המורכב של האמונה, שזה כל התורה והמצוות, שזה מדרגת כל התורה כולה בביטול עצמי, אבל ענין זה של כל התורה.
וזה יש לרמוז בדברי הדברי חיים שעיקר המצוה הוא בעצם הקשר שיש כל הזמן לסוכה אפי' כשאינו יושב בסוכה, שיש לו קשר כללי, שזה בחי' תענוג תמידי שיש לו כל הזמן שייכות עם הסוכה, ואפי' כשאדם נמצא ע"פ הלכה מחוץ לסוכה, אבל למעשה ע"פ הלכה יש לו קשר בכללות עם הסוכה, ובאופן זה מקיים כל רגע מצות סוכה.
כי באמת העיקר הכי עליון הוא שעשועי אמונה, שהוא העונג של תענוג העצמי של האמונה, ומדרגה כזו יש בסוכה שצריך לחפש את הדביקות בהשי"ת בעצם, וצריך להיות מקושר בהשי"ת בין אם יושב בסוכה בין שמחפשים את האור העצמי של שורש של האמונה, שעשועי אמונה, שזה למעלה מהכל.
(שב"ק, פרשת כי תצא תשפ"ו)